בתשובה לדורון יערי, 21/01/02 21:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
2.קרייגר באמת היה מסחרי,הוא ועוד כמה חברים בלהקה מכרו את לייט מיי פייר לאיזה פירסומת. מה שאני כן יודע,שקרייגר בהתחלה היה ביישן שמתעניין רק במוסיקה,רק לאחר כמה שנים,שתקופה שהוא מכר את השיר לפירסומת,הוא הפך להיות אחד שעושה מוסיקה בשביל הזיונים. ג'ים מוריסון,לעומת זאת,תמיד היה אגדה,ולא ביגלל שהוא יפה,כי יש הרבה אנשים יפים היום בעולם הפופ שאף אחד מהם לא נהפך למשהו מיוחד,אפילו שכותבים להם שירים ממש קליטים. אני גם לא חושב שהאומן צריך לכתוב את השירים בשביל להיות אגדה,כל מה שהוא צריך לעשות זה להתחבר לשירים. זה מה שזמרי הפופ לא עושים. ג'ים מוריסון התחבר עם כל מילה שנכתבה בלייט מיי פייר ועם כל צליל,כי אם לא,הוא לא היה שר אותו. ג'ים מוריסון לא היה עמוק? היתה לו ליריקה מקורית וחדשה שלא נראתה בעולם הרוק לפני כן. 3.לא אמרתי שיש הבדל גדול,ולא התיימרתי להניח שיש הבדל גדול. הפאנק הוא האבא של האינדי והגראנג' וזה אני חושב שאומר כמעט הכל. אותם יוצרים שמשנים את גישתם למוסיקה במהלך השנים הם יוצרים שעוד לא התבגרו נפשית עדיין כניראה. לא גיבשו את דיעותם כלפי המוסיקה. 4..... |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |