 |
|
 |
||
|
||||
 |
עידו, קודם כל חייב להגיד שנהנתי מאד מהמאמר, במיוחד מהחלק השני, שאליו התחברתי יותר כחלק מהמסע הקטן שאני עובר בניסיון להבין יותר דברים שונים, ופה פשוט התייחסת עליהם. לנושא, רק אגיב, שאת השאלה הזאת, שבוחנת ואולי מטילה ספק לגבי מידת המחשבה, ההשפעה של הגורמים שציינת, והאידיאולוגיה, שמועברים בליריקות של קוביין. זה לא היה ברור לי אף פעם, ואני לא בטוח שבדבריו אני רואה ניהליזם כמו שאני רואה עוצר רגשי שהוביל למצבים קשים אצל קוביין, באופן פרטי. המחאה, התהייה, מועברת במעין כתבי אוטוביוגרפיה של אדם זקן וסובל. וככה בעצם קוביין היה, וזאת ההרגשה, הוא היה בנפש כמו אדם בסוף הדרך, קוביין, כמו בני אדם רבים בתקופה המודרנית, לא טרח לתת לחיים, לאופציות השונות, לאירועים שקרו לו, לקבל את המשמעות, ולהתייחס אליהם בכובד ראש, לתת לנפש להתעצב מהם, במקום זאת קוביין רץ ממקום למקום בלי לתפוס דברים, והגיע למצב נפשי שבו היה תקוע, ולאחר שביזבז את אותם תחושות ילדותיות ובתוליות, ובשל כך לא היה יכול להתקדם עוד פנימה לתוך רגש כלשהו מלבד החוויה הראשונית, מה שאני מנסה להסביר, ואולי הדוגמה הזאת תראה את זה, זה שקוביין הרגיש, זכר, התמחה, עד לגבול מסויים. כלומר כשאמר בסוף מכתב ההתאבדות שלו את שאמר, הוא באמת אהב, אבל בכמות מסויימת, כמות לא ממקוצעת, כיוון שלא נתן לעצמו להפוך לכזה, הוא ריחף, כמשותק על כיסא גלגלים, שיכול לתפקד, באופן חלקי. הוא היה מת-חי. דבר נוסף - I like it, I'm not gonna crack הזכיר לי ביותר את הדמות של סטאברוגין.I miss you, I'm not gonna crack I love you, I'm not gonna crack I kill you, I'm not gonna crack מסיבת נירוואנה? בעד. =) |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |