 |
|
היום, עם היפרצות המחיצות בין המינים בצה''ל, מוטלת בספק מידת השתלבותו של החייל הדתי בצה''ל. את זה יקבעו הרבנים. בינתיים צריך לדעת להסביר את הנושא - נייר עמדה.
|
|
| חברה וכלכלה • עידן יוסף • יום ד', 1/8/2001, 20:17 |
|
| |
רוני, טייסת הקרב היחידה שסיימה קורס טיס, הינה ניצן לתופעה עתידית, שנקווה שלא תתרחב. תופעת שילוב הבנות ביחידות הלוחמות בצה"ל, העומדת לאחרונה על הפרק, אינה זוכה לתשומת לב מספקת מצד דעת הקהל בכלל ושומרי המצוות בפרט. עלולים אנו למצוא את עצמנו מתעוררים יום אחד למציאות קיימת, בה חיילים דתיים רבים לא ימצאו את מקומם ביחידות לוחמות רבות, והצבא בכלל עלול להגיע לשפל מוסרי. בעוד שבמדינות בהן שילוב חיילות כבר נוסה (ארה"ב, צרפת) ונכשל, והצבא שם מנסה לפלוט בנות, בישראל מתחילים לשלב, מבלי לבחון אפילו את התוצאות המבצעיות השליליות העלולות להיווצר מכך (ואין זה המקום להאריך בכך).
יכולנו לגשת לבעיה מהמישור הפרקטי. אנו דואגים לחייל הדתי שלא יפגע: כשם שאנו דואגים לכשרות, כך נדאג לצניעות. במצב כזה יצור צה"ל יחידות נפרדות עבור דתיים. אך הבעיה קשה הרבה יותר. בפתרון שכזה הבעיה נפתרת רק באופן חלקי עבור החייל הדתי ולא תיפתר עד הסוף. הרי תמיד יהיו תקלות, כגון יחידה נפרדת אך סמוכה וכדומה. חמור מכך, עיקר תביעתנו אינה על החיילים הדתיים בלבד. אנו מתנגדים לשילוב גם ביחידות בהן משרתים חיילים חילוניים. אנו באים מנקודת המבט התורנית של "והיה מחנך קדוש". הכוונה לשלב בנות ביחידות קרביות, אינה נובעת מתוך רצון להנאה, אלא אידיאל השואף למתן שיוויון הזדמנויות גם לנשים. התנגדותנו, שנראית עבורם כאילו נלקחה מתפיסה מיושנת, היא לכאורה פחיתות מולם.
ככלל, ההכרעה בויכוח רוחני אינה על־ידי כוחניות, אלא בהגעה למוסר גדול הכולל גם את המוסריות הנמוכה. למה הגישה שלנו מוסרית? בראש ובראשונה כי זה נגד מצוות התורה, והתורה היא מוסרית. אבל באמירה כזו אנו חוזרים לנקודת ההתחלה, כאילו אנו פועלים רק עבור החייל הדתי (בעוד שהתורה, בניגוד לתפיסה הרווחת, מחייבת את כל היהודים, חילוניים ודתיים כאחד).
יסוד צורת האדם המבדיל אותו מהחיה הוא האידיאליזם. כלומר, לצאת ממסגרתו הפרטית ולפעול למען משפחתו, למען האחר, למען הזולת, למען החברה, למען העם והמדינה או למען האנושות. זוהי התכונה האנושית עליה מבוססת כל חברה. ככל שחברה יותר אידיאליסטית ויותר נותנת, כך דמותה המוסרית של אותה חברה גבוהה יותר. ביכולת האדם באשר הוא אדם להתרחב אל מעבר למעטה האגו שלו כלפי החברה. המיניות מתנגדת להתרחבות זו באופן מהותי, משום שבמהותה היא אמירה גופנית העומדת ביסוד פרטיות האדם. יכולת האדם לאהוב עומדת בסתירה לתאווה המינית, משום שהמיניות אינה אהבה לאחר, אלא לעצמך. כאותה בדיחה על הדייג שאוהב דגים, אז למה הוא אוכל אותם? משום שבעצם אוהב הוא את עצמו. מה שאנו שומרים את עיני הבנים מלראות בנות, זו עניין ששייך לשאלה המוסרית. אנו רוצים שתהיה אהבה בין איש לאשתו, ודווקא בגלל זה אסור להעמיד במרכז את המיניות. יוצא איפוא, שהתורה בעצם מחנכת לכלליות ולהומניזם. מה שלאשה אין איסור כמו לגבר, נובע מכך שקל לה יותר להתמודד.
באחד מבסיסי צה"ל העביר המב"ס קצינה מתפקידה, משום שהיתה אמורה לטפל בפלוגת בני ישיבות הסדר. למסיבת הסיום שהתקיימה הגיעה אותה קצינה, ושאלה בהתרסה אם היא "פחות שווה". קם אחד מבני הישיבות ואמר: "יש מושג של אהבה. זהו רעיון אצילי. לחשוב על בן הזוג כל הזמן ולהתחבר אליו זה דבר עמוק, רוחני וטהור. לצערי, זה קיים רק בדת, בעולם של תורה. בעולם החילוני המושג הזה מיטשטש ומתערבב עם אלף יצרים אחרים. האם היית מסכימה להתחתן עם בחור שהיה קודם עם אלף נשים לפנייך? מזל שבחורות לא יודעות מספיק עם מי הן מתחתנות. אהבה במובנה הטהור קיימת באדם שאינו עושה חשבון אגואיסטי, אלא מחובר לאהבת אשתו. לפעמים אכן קשה להתגבר על היצר. איננו סתם קוזאקים של הקב"ה. אנו שומרים על צניעות מתוך ניסיון להבין את ההגיון שעומד מאחורי כל זה. הבה ננסה להתבונן מדוע אמר הקב"ה את שאמר: אי שמירת העיניים פירושה שאני לא רק של אשתי, ואשתי לא רק שלי. אנו רוצים לאהוב יותר, אהבה יותר אמיתית ויותר מוסרית. שיר השירים מלא באהבה זכה וטהורה שכזו". במקום השתררה דממה. פתאום, חברה של אחד החיילים הלא דתיים הכניסה לו מרפק ואמרה - אתה רואה?
המושג של אהבה הינו נעלה וטהור. החינוך של "והיה מחנך קדוש", אין משמעותו כי בגלל שאתה דתי אתה לא יכול, אלא כי אתה אידיאליסט. אנו איננו מחנכים ליצריות ולמיניות, לאהבה יצרית שעברה דרך נשים אחרות, אלא לאהבה מרוממת. לכן אנו מסכימים לעבור קשיים מרובים - כדי להיות יותר מוסריים ויותר אוהבים. לא לראות מראה רע ולא צנוע זה אידיאליסטי. מיניות עניינה הוא האני, בעוד אהבה, עניינה הוא האחר. יש קשר ישיר בין זה לתרומה לחברה המתבטאת בהתנדבות, התגייסות, הגשמה בהתיישבות וכיו"ב. אי אפשר לחנך לכסף וצבירת הון ולתת שיחה ערטילאית על חברתיות, ומצד שני לדרוש: היה מוסרי!
קל נורא להיות מוסרי במס שפתיים, "לעשות טובה" ולתרום בסוף החודש 100 ש"ח לחברה. בחברה מוסרית, לעומת זאת, אנשים "חיים" בזה, שמחים בתרומתם. לא רק לעשות מעשה מוסרי, אלא להיות אישיות מוסרית ולתת כל הזמן לחברה. במאה ה-24 יתברר שהכי מוסרי זה שמירת העיניים.
דרישת בעלי הדעה ה"נאורה" לשלב בנות ביחידות קרביות אינה מוסרית. הויכוח בינינו לבינם על החזקת ארץ ישראל הוא, בשורשו, אותו הויכוח. כיצד יתכן שאנשים עם השקפה מוסרית מוכנים לוותר על ירושלים? כיצד הם מוכנים לשבת עם רב המרצחים, ערפאת, שעשה את כל הפשעים האפשריים (רצח, אונס, גניבה וכו'), הרי הוא חלאת אדם?! אמנם קשה מאוד להחזיק את עזה וארץ ישראל בריבונותנו, אבל זה אידיאל גדול, שעבורו אנו מוכנים לעבוד. כך גם העבודה בהתנדבות לקהילה. הויכוח בינינו הוא תרבותי, האם להיות הומניסט או אגואיסט?
צריך להילחם ביצר, צריך להילחם ברע. ביסוד נפשו של אדם הבריא יש מלחמה באגואיסטיות, וזו המוסריות. אדם נלחם לקום בבוקר, כי החברה הסובבת אותו מחכה לו. את מי אתה אוהב יותר, את האשה או את היצר? שאלה מלחיצה, אבל זהו בדיוק המאבק, אחרת איך תבנה בעצמך קומה מוסרית? לכן, גם אצל חייל חילוני צריכה התרבות להתהפך. אדם נבחן באכילה, בשתיה וכיו"ב, ולא במילים יפות וזריקת 100 ש"ח לקבצן. אדם לא נמדד במה שהוא חושב, אלא במעשיו. כאשר כל ההתלבטות שלו בחיים מסתכמת בצ'יפס לנקניקיות ורדיפה אחר הנאות גשמיות, הוא בסוף ילך אחר הלב, וגם את מאת השקלים לא יתן. יצרא דעריות ממלא את הכלי ויוצר מצב נורא של אגואיזם ובקשת אני עצמי נמוך.
פירות החינוך הדתי בולטים בקליטת עליה, בעזרה להתיישבות, בכמות הרופאים הדתיים הגבוהה יחסית, וכן הלאה בכל תחום. המאבק התמידי בחינוך זה הוא שלא לשים את האוכל והמין במרכז. קודם שתהיה מוסריות בבית ורק אחר חוסן.
מצד הבנות - יסוד החיים הנשי נמצא בנפשיות (רגש, יופי וכו'). דווקא בזו מתגלה צורתן. ולא במלחמה, כיבוש ואכילת האחר. גם ב"נשיונל גאוגרפיק" אפשר לראות שהנקבה אינה עוסקת בתפיסת וכיבוש מרחב מחיה. הבה נגדיר לעצמנו למה יש יותר משקל בחיים, האם העיקר זה כיבושים, מלחמות, כסף ותעשיה? אף על פי שזה חשוב, הרי שאחרי כל זה, מה שנותן משקל הוא חיי רוח (שירה, אומנות וכו'). ככל שדבר יותר אצילי ורוחני, כך הוא צריך להיות יותר מרכזי. מה חשוב יותר בבית, פרנסה וכסף או חינוך? כמובן שהחינוך, שהוא יצירת הנפשות ולא יצירת הגופות. מה עיקרי יותר באישיות, הדירוג המקצועי, המעמד החברתי, הכשרונות המוזיקליים, הדרגה הצבאית, או גילויי המוסריות, העדינות וכו'? גם לנאצים היו כשרונות. בכל כישרון ניתן למצוא דבר תרבותי ודבר שאינו תרבותי. למשל, גילוי האטום, יכול לשמש להתקדמות מדעית, אך מאידך, הוא גרם לחורבן וכליה. לכן צריך חיים בעלי מידות ומשמעות פנימית. עד לפני מאה שנה היה מפגש האשה עם החיים היצרניים (תעשיה, צבא, ביזנס וכו') נמוך. נשים פחות אירגנו, שיווקו או נלחמו, וכך נפגשו פחות עם החברה. הבה נבחן אילו כשרונות הן כן פיתחו? עדינות, שהיא בעצם מילה נרדפת לאשה. מה שאשה לא פיתחה את העולם, גרם לה לפתח כוחות רוחניים של אציליות וטוב־לב.
כדי לחנך ילדים צריך המון סבלנות. לשם כך דרושים כוחות רוחניים מיוחדים. כך גם מתוארת האשה בסיפורים כטובת־לב. הבנה כאילו העולם העתיק לא הותיר מקום לאשה, הינה הבנה שטחית ורדודה הנובעת מהסתכלות מתנשאת בעיניים מערביות על הדת והמוסר. החתם־סופר כתב שנשים נהגו מטעמי צניעות לא להדליק נר חנוכה בפתח הבית, וגם לא בחושך כשאיש אינו רואה. איזו מסכנה היתה אשתו. להפך! בעולם שלו ושל אשתו העיקר זה טוב־לב וצדקות. אשה מודה לקב"ה באומרה "ברוך שעשני כרצונו", כאומרת תודה על כך שבניגוד לאיש, היא מעוצבת על פי רצון הקב"ה ולא על פי הסביבה. עולמו של האיש הוא עולם נגלה (תעשיה, ייצור וכו'), בעוד האשה מסתכלת דווקא על הצד הנסתר. האב הוא זה המלמד את בנו גמרא, שהיא הצד המעשי של התורה, ששייך להדרכת סיבוכי החיים. אבל יש גם מה שנקרא "תורת אמך", היא עולם המידות, המלא אצילות, עדינות וחסד. בהיותו טרוד בענייני העולם קשה לאב להיות כזה. כשהאם רוצה לבקש מהילד שיעשה משהו היא תשדל אותו בנועם בווריאציות שונות של אותו משפט. האב לעומתה, יפתור את העניין בגערה אחת.
אנחנו אומרים לאשה: הישארי בביתך ושמרי על העולם האצילי שבך. בזה אנו חולקים על המודרניזציה. יציאה של אשה לעולם הגדול גורמת לה לקלקל כישורים אלה. כאשר אדם מדבר על כך שלחברה המ"כית שלו יש כושר פיקוד, הנהגה ואירגון, לא נחלוק עליו, אך נשאל אם יוכל להמשיך ולומר "חברה שלי עדינה ממני". איך תראה חברה אם כולם בה יהיו אנשי ארגון וייצור, מ"כים ואנשי מלחמה? חברה ללא אנשים עם צורת אדם טבעית. "כה תאמר לבית יעקב", אלו הנשים, "ותגד לבני ישראל", אלו האנשים. אבל הנשים קודמות. הן קיבלו תורה ראשונות. כשמדברים על דבר פנימי הן קודמות. אצל גברים יש חיסרון באידיאליזם, ולהפך אצל הנשים שלהן יש יותר כוחות רוחניים. חוסן - זה סדר נשים, לא חוסן בנשיאת נשק, אלא חוסן של ביצור כוחות הרוח. לא לחינם אומר העם שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה.
אנו מביטים בצער על גיוס בנות, משום שיש להן כשרונות טבעיים שחבל לחספס. איבוד הכוחות הרוחניים הללו עלול להפוך אותנו לעם גס. ביהדות גברים מעריצים את הנשים שלהם, כפי שמתבטא בפיוט "אשת חייל". הבית עומד על האשה. "אין בית אלא אשה". כשמדברים על בית מדברים בעצם על האשה שבו. לא מצד שהיא שוטפת רצפה או מדיחה כלים! אלא הטפל עומד על העיקר. כל הדברים הפנימיים והאציליים נלמדים מנשים בתנ"ך: תפילה נלמדת מחנה, גיור ותשובה מרות המואביה, רחל מבכה על בניה וכו'. אם הנשיות תלך לאיבוד, כל המוסריות של עם ישראל תלך לאיבוד. נשים הן הפעילות בגאולה. ו"בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים". משה רבינו פעל בנגלה, ומרים בנסתר. "תחת התפוח עוררתיך" זו מרים ששידלה לפריה ורביה בעת העבדות במצרים. היא הכניסה אמונה בעם שהיה מתוסכל מהמצב של אז. היא זו שמשכה בחוטים מאחורי הקלעים. היא שהוציאה את התופים כשיצאו ממצרים, כי ידעה שיאמרו שירה, כאשר הגברים היו אומרים "נראה מה שיהיה". "ותתצב אחותו מרחוק" - האמינה שתהיה ישועה וחיכתה בסבלנות. היא המנוע הפנימי של הגאולה.
אמנם קורה שיש אילוצים של פרנסה המצריכים אשה לצאת לעבוד, אך איננו מדברים כאן מצד האילוצים, שיש רבים מהם בעולם, אלא מצד הסדר הנורמלי. אנו מדברים על אגואיזם מול אידיאליזם, על חומריות מול אצילות, ובפירוש לא מסכימים עם התרבות החילונית.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש