 |
אני חושב לעצמי, איך זה להיות אישה בגיל לקראת צבא, בעולם אותו הכותב רוצה שיהיה.
אישה שרוצה להלחם, להגן בגופה על מדינתה האהובה. כושרה טוב, היא מנצחת את רוב הבנים בשיעור חנ''ג, לא משנה מה המשחק, וגם שייכת לנבחרת הכדורסל העירונית. הנה, היא הולכת לה בבוקר הגורלי, לעבר פגישתה ראשונה עם הצבא. היא כותבת בכל השאלונים את רצונה בשירות קרבי. אבל, משום מה, כל מה שהיא מקבלת בדואר מהצבא אלה הזמנות לקד''צים מסוג זה או אחר. לבסוף, היא שואלת את הוריה, ומתבררת לה האמת המרה - היא לא תוכל לשרת את המדינה כפי יכולתה - כי היא אישה. אפילו בריצת החמשת אלפים, כשנראה לה, לקראת הסוף, שרגליה עומדות להתפרק, לא בכתה כמו שהיא בוכה עכשיו. מדינתה לא רוצה בה - היא רוצה אישה נשית.
במקום ללכת לחי''ר, לטיס, או ליחידה מובחרת, היא תתקע לכל אורך השירות בתפקיד שהוא לגמרי לא בשבילה. לכל היותר, תוכל לאמן לוחמי חי''ר, כשהיא מקנאה בהם, כשכל האנרגיה, שהייתה יכולה להיות מושקעת בשירות המדינה כנגד אויביה, מצטבר, הופך לכעס, להתמרמרות כנגד המנגנון, שנתן לדת לבוא לפני ערכי אנוש פשוטים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש