 |
בין טיעוניו הרבים של כותב המאמר הוא ציין שהאשה צריכה להיות בבית, פטורה מהבלי העולם, כדי שתיוותר בצורה שנתן לה הקדוש ברוך הוא. אולם המצב בפועל הוא שרבות הן הנשים הדתיות שיוצאות לעבודה כדי לפרנס ושוקעות בטומאת הבלי העולם, בעוד בעליהן שרויים בישיבה. גם עבודות הבית שעושות נשים לא בדיוק מנותקות ממציאות היומיום הקשה. ולכן טיעונו זה מופרך בעליל.
לדעתי סיבת העומק להתנגדות הדתיים לשירותן של נשים ביחידות קרביות קשורה אך מעט לנושאים שבצניעות ויותר לקודים של סולידריות גברית המאפיינת חברה פטריארכלית זו. כמו בכל חברה פטריארכלית יש בחברה הדתית אירועים רבים וטקסים שבהם הנשים אינן רשאיות להשתתף או לכל היותר מוקצה להן מקום בשוליים. 2 דוגמאות מובהקות: א. בעת התפילה, בשעה שמנסים לפלס דרך אל הקדושה, נדחקות הנשים הדתיות ל"עזרת הנשים", מרוחקות מחברת הגברים ומארון הקודש. ב. בישיבות, אין אפילו עזרת נשים, הגברים לומדים לבד.
לגברים דתיים אין כל בעייה שהפקידה הפלוגתית תגיש להם קפה ותשרת אותן בצורות אחרות. דווקא הסיטואציות המשרדיות האלה עלולות לעורר את היצר יותר מאשר בשעת פעילות נמרצת בשדה קרב. מקור ההתנגדות של הדתיים לנשים בשרות קרבי הוא שהצטרפותן של נשים לפעילות מבצעית פוגעת בסולידריות הגברית שלהם; האישה מפריעה להם בגיבושם כאחוות גברים לוחמת, ממש כשם שהיא מפריעה לסולידריות הגברית שלהם בישיבה שעה שבלימודיהם שם הם לוחמים את מלחמתו של אדוני צבאות. בקיצור, לא בעייה של כיבוש היצר ולא שמירה על עדינותה של האישה יש כאן, כי אם סירוב לכל פגיעה במוסד המקודש של סולידריות גברית בחברה הפטריארכלית הדתית - פה בדיוק קבור הכלב.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש