 |
חוקר מוח מציע הסבר חדש לטרנג'נדריות, וכיוון שונה לטיפול, ומעורר סערה | 3980 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "מדע"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
(עוד רגע של אקספיזם) לפני כמה שנים היה לי פתיל לא נעים עם אביר הקרנפים בשאלת הלגיטימציה לניתוח שינוי מין. בגדול הטיעון שלו היה שניתוח כזה הוא הטלת מום ופגיעה גופנית, שבאה מדרישה שהיא בבסיסה מוטעית, ולכן לא מוסרי למלא את הדרישה הזו. אני מנגד טעניתי שגופו של אדם כבודו, "מום" ו"פגיעה" הם סובייקטיביים (הניתוח יכול מן הסתם אובייטקיבית לפגוע ביכולת להביא ילדים לעולם, אבל זכותו של אדם לוותר על היכולת הזו, היא לא מאוד מרכזית לאדם המודרני), ואם במבחן התוצאה המנותחים מאושרים יותר אחר כך, לא מוסרי למנוע מהם את זה. בשלב מסוים זיהיתי טיעון חזק למדי עבורו שהוא מפספס; אילו זה היה מישהו נחמד יותר הייתי זורק לו את הטיפ הזה, אבל הוא לא היה נחמד ואני לא הייתי מספיק גדול נפש. עכשיו נזכרתי בזה (הודות לספר Being You מדיון אחר באייל) והקרנף לא כאן. יש תופעה פסיכיאטרית נדירה אך מוכרת של "דיספוריית אברי גוף" (<Wikipedia: Body integrity dysphoria>, או קסנומליה). החולים (הוסף מרכאות לפי הטעם) חשים סוג של זרות ואף עוינות כלפי אבר מסוים שלהם, וחלקם אכן מבקשים מהמערכת הרפואית שיקטעו אותו. אני יודע, זה נשמע כמו משהו שמישהו המציא רק לצורך הטיעון בויכוח על ניתוחים לשינוי מין. אבל כנראה זה באמת קיים. אני חושב שזו נחשבת לדילמה אתית רפואית פתוחה, האם צריך להיענות לבקשה כזו. אני נוטה לחשוב שאכן צריך להיענות לה (וכמובן לבדוק וללמוד האם זה באמת תורם לאושרם של המטופלים. וכן, לתמוך בהם אחר כך כנכים כשם שאנחנו תומכים במי שאיבד איבר בתאונה או מחלה, אבל זה קל כי המספרים אפסיים). כנראה אני מסיק כאן דווקא מזה שאני תומך בזכות לשינוי מין. אבל זה לא קל. האם יש מישהו שחושב אחרת ורוצה קצת להתווכח? (אסקפיזם, מה אכפת לכם?) |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אביר הקרנפים נגד הטלת מום? מוזר. הוא כנראה שכח שברית מילה שייכת לקטגוריה. אין לי דעה מגובשת. באופן אישי אני סולד מעגילים ומנזמים למיניהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני חושב על זה, אז לכאורה הויכוח בין "הטלת מום זה רע" לבין "להיות מאושר יותר" הוא בין בחירות ערכיות בסיסיות שלא ניתן לבסס על עיקרון רחב יותר, כך שסיימתם את הוויכוח היטב - כל צד הבהיר היטב את עמדתו ואת המסד הערכי עליו היא יושבת. במחשבה נוספת, אנשים כן משנים או מסייגים ערך שהם החשיבו לבסיסי בהינתן דוגמאות מרגשות מספיק. בקשר לדיספוריה, אנו תמימי דעים, כאשר הדגש שלי הוא על "ללמוד האם זה באמת תורם לאושרם של המטופלים". יש על כך לא מעט דיונים בארה"ב, במיוחד בנושא שינוי מין בגיל ההתבגרות ואף קודם לכן. תרבות ה-woke וחברותיה מקשות מאוד על עריכת מחקרים בעלי ערך בתחום, ולעיתים יש לכך השלכות קשות. ילדים שהיו גדלים להיות הומואים ולסביות, עוברים טיפולים בלתי הפיכים שמונעים מהם את זה, כמו גם את האפשרות להוליד ילדים. אין כרגע תמונה ברורה או אפילו מטושטשת באשר לאיזון והקריטריונים הנדרשים כדי להבדיל בין האפשרות הזו לבין האפשרות להתבגר במין שאליו אתה מרגיש שייכות, שגם לזה יש כמובן תרומה משמעותית לאושר העתידי, מסיבות מורפולוגיות ומנטליות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מישהו לא שמע על שערוריית טאביסטוק, בבקשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בישראל המצב אינו מזהיר. הומואים ולסביות בגיל הנעורים מוסללים לשנות את מינם, תוך הסתמכות על מיתוסים במקום מחקרים, מבלי להכין אותם, ליידע אותם ולעקוב אחריהם - מאמר מפורט במיוחד מאת ד"ר טל קרויטרו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נוטה להיזהר עם תוכן כזה שמגיע מערוץ 14 (שלא נוטה לברור יותר מדי את מה שתומך בעמדתו). את המחברת מצאתי אצל טלי חרותי־סובר. השיטה שבה היא עוסקת היא שיטה די מפוקפקת, להבנתי: Eye movement desensitization and reprocessing [Wikipedia]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניסיון שלי עם ''הארץ'' הוא טוב מאוד בחלק מן התחומים. אבל באלו שנוגעים באג'נדות מחנאיות (שהלכו והתרבו עם השנים) הוא מאוד בעייתי. הוא משמיט מידע קריטי שעשוי להפוך את התמונה, עושה שימוש יתר בדמוניזציה אישית ככלי פולמוסי, מתעמת עם אנשי קש במקום עם לב הטענות, מתבסס על אנקדוטות ומחקרים איכותניים גם לאחר שהופרכו סטטיסטית ועוד. זו אחת הסיבות העיקריות בשלהן הפסקתי לפני שנים רבות לקרוא אותו. עדיין, כדי לא לכלוא עצמי בצד השני, אני משתדל כן לקרוא שם מאמרים שאנשים שאני מעריך שולחים לי לפעמים, ומשתדל שלא לתת לזוטות כאלו למנוע ממני התייחסות רצינית לכל השאר. ואכן, לא פעם אני לומד שם משהו חדש ונכון שלא ידעתי. אני מאוד ממליץ על פרקטיקה כזו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכתבה של חרותי–סובר הופיעה שם הרבה לפני המאמר הנוכחי ובכלל לא קשורה אליו. כן, מדובר על עד הומינם מצידי, אבל מה לעשות. חרותי–סובר היא בוקית שאכפת לה מההליך הנכון ולא ממחנאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסמך מצמרר: מגזין ערוץ 14 מפיץ בולשיט! - יוענה גונן לא מסתירה את דעתה בקשר למאמר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |