|
בעיני, אם יש מבני אישיות שמועדים למשהו שלילי אז הדרך להתמודד עם זה היא לא להגיד "טוב, כל אחד יעשה מה שבא לו ומי שמועד - הלך עליו" אלא לצמצם את הגישה אל הדבר הזה. אפשר לדון לגבי האמצעים, בחלק מהמקרים מה שיועיל לא יהיה איסור מוחלט אלא פיקוח כזה או אחר, אבל התנערות מאחריות צבורית תבטיח למעשה שהמועדים להפגע אכן ייפגעו.
האמונה שאנשים יהפכו ליותר אחראים ככל שהצבור יצמצם את אחריותו לא מוכיחה את עצמה. המדינה שבה, כנראה, התפקיד הצבורי מצומצם יותר מאשר בכל מדינה אחרת במערב היא ארה"ב. ראה, למשל, את חוקי הפיקוח על הנשק שם: לא רובים הורגים - אנשים הורגים, אתם מבוגרים אחראים, נסמוך עליכם שתחזיקו את הנשק ותשתמשו בו בתבונה, ושיהיה לכולנו בהצלחה. למותר לציין מה התוצאות של זה.
נקודה אחרת שחשוב לציין אותה היא שבכל מקום בו אפשר להרוויח כסף מגרימת נזק לאנשים יהיו תאגידים שישמחו לעשות את זה. אתה מציין את ארגוני הפשע, אבל לדעתי הרווחים שלהם לאורך השנים מתגמדים מול אלה של יצרני הסיגריות. יצרני התרופות אחראים למגפת האופיואידים (שלגמרי לא במקרה הורגת אנשים בארה"ב דלת הרגולציה אבל לא בישראל), יצרני הדלק הפוסילי פולטים פד"ח לאוויר אף שכבר יותר משלושים שנה הם יודעים בדיוק מה תהיינה התוצאות. כל אלה גם משקיעים סכומי עתק כדי למנוע בדיוק את הרגולציה שאמורה למנוע או לצמצם את הנזקים שהם גורמים, והצלחתם בכך לא מבוטלת. המצב הזה מקשה מאד על אנשים להיות "מבוגרים אחראים" כי הם וקובעי דעת הקהל שהם רואים בהם מקור סמכות נמצאים תחת השפעה מתמדת של מנגנון יח"צ ממומן היטב שמטרתו לדחוף אותם להזיק לעצמם.
העובדה שהמדינה (הזו ואחרות) לא פועלת בצורה עקבית לא אומרת שלא צריך לפעול, בדיוק כפי שהעובדה שגם בתחומים אחרים מדיניות המדינה לא עקבית (עידוד תח"צ ובמקביל בניית כבישים ותמריצים רבים לנהיגה ברכב פרטי, למשל) אין משמעה שאין צורך במדיניות כלל.
|
|