 |
|
הנסיגה היא יותר מאשר איוולת. היא בכיה לדורות. היא רעה כולה, ללא שום זיק אור.
|
|
| חדשות • יובל רבינוביץ • יום ד', 24/5/2000, 11:57 |
|
| |
בספרה 'מצעד האיוולת' מגדירה ההיסטוריונית ברברה ו. טוכמן איוולת כמעשה שניתן להבין שהוא שגוי עוד בזמן ביצועו. לאחרונה השתמשו מספר עיתונאים בציטוט זה כדי להגדיר את 'איוולת לבנון', לאמור: מה היה לנו לחפש שם מלכתחילה?
התחושות כעת קשות מאד, ואסתכן בנבואה: הנסיגה היא יותר מאשר איוולת. היא בכיה לדורות. היא רעה כולה, ללא שום זיק אור. אנו מפקירים את יישובי הצפון, וחמור מזה - את חיילי צד"ל.
בעיני זה אכן הדבר החמור יותר - בגידתנו בידידינו. מעבר לתחושת הקבס שהדבר מעורר, בגידה זו תוכח כטעות קשה. לא זו בלבד שחזרתנו ללבנון היא רק עניין של זמן לא ארוך, תנאי החזרה יהיו קשים בהרבה. הפעם לא יהיה צד"ל. האוכלוסיה תהיה מחולקת לשניים: אלה השונאים אותנו משום שאנו כובשים, ואלה השונאים אותנו כי הפקרנו אותם לנקמות המוסלמים הקנאים. צה"ל ייאלץ לשאת בעצמו בכל המשימות שהיו מנת חלקו של צד"ל, כולל מחיר הדם.
מרבים להשוות את ביצת לבנון להסתבכות ארצות הברית בוייטנאם, אך פה ושם יש מעט הבדלים, כמו העובדה שנלחמנו ליד הבית. תושבי הצפון נהנו באופן ישיר מההגנה שסיפקה רצועת הביטחון, והחזרה מלבנון הביתה הייתה תמיד עניין של שעות ספורות. אתמול עזבו מחצית מתושבי קריית שמונה את עירם, והערב היו כבר יריות בשער פאטמה.
הסיבה למנוסת צה"ל מלבנון היא פופוליסטית: נקעה נפשנו מלראות את טובי בנינו נהרגים, את החיילים הבוכים בהלוויות, את תנועת 'ארבע אימהות' בצמתים. נמאס לנו מכך שמזכירים לנו השכם והערב שאיננו חיים באירופה; שהעולם הוא אמנם כפר גלובלי, אבל אנו חיים ביער שבשולי הכפר.
לכן הבטיחו לנו הפוליטיקאים 'לא עוד לבנון'. כאילו אין מלחמה, אלא מחמת היותנו שם. כאילו לא הצהיר החיזבאללה על כוונתו לשחרר את ירושלים מהכופרים. ועוד לפני שעזבנו, הם הצהירו שלא עזבנו, כלומר - גם את מורדות החרמון ועמק החולה הם דורשים. ואנחנו? כאילו לא כלום. אותה היהירות שגרמה לנו לזלזל בהם בלבנון ולשלם בדמנו, היא זו הגורמת לנו להתעלם מאיומיהם הנוכחיים. איננו רואים את הטנקים והנגמ"שים שבהם הם הצטיידו, את תנועת ההתגייסות הנלהבת של הלבנונים ל"מפלגת האל".
כעת יהיה לנו שקט יחסי עד התארגנות חיזבאללה לאורך הגבול וצמיחתו לאירגון טרור ענק עם מנוע דתי. קצת קשה להבין זאת, אך כיום חיזבאללה הוא עדיין אירגון קיקיוני למדי. לא עוד. בשלב שאחרי ההתארגנות ניווכח שהמרנו את הלוויות החיילים בהלוויותיהם של אזרחים, ואולי ניזכר קצת שהצבא הוקם לצורך הסיכון המחושב של חיי אדם, כדי להבטיח את שלום האזרחים.
אינני היסטוריון. אינני יודע כיצד מסתיימים בדרך כלל עימותים שבו צד אחד מודיע שהוא פשוט מפסיק להילחם, והוא מזהיר את הצד השני שלא לפגוע באזרחיו, משום שאז "באמת" תהיה תגובתנו קשה. פשוט לא להאמין, והתחושה קשה. האמריקאים לפחות היו יכולים להסתלק מוייטנאם לצד השני של כדור הארץ. לאן נסתלק אנחנו?
לפחות קונספציה חדשה יש כאן. הקונספציה הקלאסית של צה"ל הייתה שיש תמיד לשאוף להעברת זירת המלחמה אל שטח האויב, כדי לחסוך בפגיעות מקרב האזרחים. כעת הוחלט שעקב הפגיעות המרובות בחיילינו, נעביר את המלחמה לשטחנו.
סמלי בעיני שהנסיגה הגיעה במקביל להכרזת הרפורמה בשוק ההון, בה המסר הוא שמשכורתנו תגדל במידה מועטה, אך בעתיד נשלם רבע מכל רווחינו החוקיים. בסופו של דבר, יגיע פחות כסף לאזרחים, דבר המוצג כהישג. גם נסיגת לבנון היא הפקרת ילדי העתיד לטובת ילדי ההווה.
ולא שלא נעשו טעויות בלבנון, אך הן כאין וכאפס לעומת סדר הגודל של השגיאה הנוכחית. כבונוס מיידי ייצרנו מייד בעיית פליטים החוששים להישאר בלבנון. כעת הם באזור הכנרת, ובהמשך? יפה מאד שהחלטנו לקלוט אותם, ואפילו הצהרנו שמותר להם לעבוד. באמת יפה מצדנו. אנשים נטשו את כל רכושם וזכרונותיהם, ואנחנו מרשים להם בטובנו לעבוד למחייתם. כמה זמן תישמר נדיבות זו כשלראש הממשלה נותרו פחות משלוש שנים לייצר את 300,000 מקומות העבודה שהבטיח כדי לעלות לשלטון, לצד הבטחותיו לנסיגה מלבנון ולשלום עם סוריה?
שירתתי בלבנון, והיו חלקים מפחידים. היו יריות, היה מארב של מחבלים שזוהה בעוד מועד, ומטרתו הייתה שיירה שהנגמ"ש שלי היה חלק ממנה. נאלצתי לבלות לילה שלם כשמשקפת ראיית לילה היא פוליסת הביטוח היחידה שלי. הייתי מספר ימים במוצב כאוכבה שהותקף מספר שעות לאחר שחזרתי לארץ. שירותי בלבנון לא היה ארוך מאד, ולא איבדתי אישית, למזלי, שום חבר באותה תקופה. דווקא בשנה שעברה, 12 שנה לאחר שעזבתי את לבנון, נהרג חייל שלי לשעבר, שלא שירת יחד איתי בלבנון, אך איבד את חייו כאזרח שם.
אנחנו היינו חיילים, בצבא שכבר אז הפך לדי בכייני. ההתדרדרות נמשכת, ואני חושש שהיא תיפסק באופן פתאומי ומכאיב.
איך אומרים? הלוואי ואתבדה, אך תחושתי בקשר לדברים אלה היא חזקה. אני גרוע בכתיבה אמוציונלית, אך אינני רואה אף כותב בשטח שאינו צוהל לרגל הנסיגה. כך שהכתיבה הכשרונית יותר תישאר להזדמנויות אחרות. הלילה צה"ל יצא מלבנון. אתמול עוד אפשר לעצור, אך דהירתנו המטורפת במדרון נמשכה, ועוד תימשך, עד להתרסקות.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש