הרמטכ''ל דן חלוץ התפטר | 2788 | ||||||||
|
הרמטכ''ל דן חלוץ התפטר | 2788 | ||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
ומה אז? האם יש מישהו מהפוליטקיאים שלנו שעשוי להיות ראש ממשלה טוב? לא הרע במיעוטו, לא ברירת מחדל, לא הצבעת מחאה, מישהו שתצביע לו בלב שלם וידך לא תרעד בדרך לקלפי? |
|
||||
|
||||
שאלה טובה. בינתיים הבחירה הטובה ביותר נראית כמו פתק לבן. |
|
||||
|
||||
אני יכולה להצביע בעד ציפי ליבני בלי שידי תרעד. |
|
||||
|
||||
זה רק בגלל שהיא אישה. ההשגים שלה לא מצדיקים מועמדות. |
|
||||
|
||||
לא בגלל שהיא אשה, אלא בגלל שהיא (כנראה) נקיית כפיים. |
|
||||
|
||||
אל תעשי לביתך מה ששנוא עליך. |
|
||||
|
||||
גם אני נקי כפיים ולא לשא הייתה לי הזדמנות זה תנאי הכרחי אבל רחוק מלהיות מספיק. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
זו התחלה. תביאו עוד כמה נקיי כפיים ונבחר מביניהם. |
|
||||
|
||||
אני משתדל לבחור דרך ולא אנשים. אשר לנקיון כפיה של צפי לבני, דעתי היא שכל מי שהיה חבר כנסת של הליכוד בקדנציה הקודמת, ותמך בהתנתקות, אינו נקי כפיים, כי הוא בגד במצע שאותו הציג לבוחרים. צפי לבני היא, לכן, בעיניי לא נקיית כפיים. אגב, כבר כתבתי שהיא חושבת היום שההתנתקות הייתה טעות, אבל מציגה קו שיתגלה כטעות בעתיד. |
|
||||
|
||||
אני מדברת על נקיון כפיים במובן הפשוט- האתי והחוקי. בעיניי זה בפירוש תנאי הכרחי, גם אם הוא לא מספיק. |
|
||||
|
||||
יש (אשתי ספרה לי) במקור ראשון איזה מאמר משמיץ על ציפי לבני שמספר על התנהגויות לא נאותות (שמתאימות לפוליטיקאי המצוי אצלנו) ביחסים עם אנשים, אבל עוד הספקתי לראותו. |
|
||||
|
||||
זה שמלכלכים עליה במקור ראשון, זו כבר סיבה מספקת בהחלט להצביע לה. |
|
||||
|
||||
הדרך לא שווה מאומה אם האנשים אינם נכונים (תרתי משמע). אבל אם אתה מעדיף להתלונן שבוגדים באמונך, המשך להתעלם. |
|
||||
|
||||
ואולמרט לא נקי כפיים? מה, פתאום כשזה מגיע לבחירה של אישה (בצחוק, בצחוק) אז החלטות בית המשפט כבר לא נחשבות בשבילך? |
|
||||
|
||||
אם מישהו הוא הרע במיעוטו, אז אני אצביע לו בלב שלם וידי לא תרעד בדרך אל הקלפי. |
|
||||
|
||||
עניין של אופי. אם אני עושה משהו שלפי הכרתי ומצפוני הוא רע, ידי תרעד. אם עליי לבחור האם לתקוע את הטיטניק בתוך קרחון או להעלותה על שרטון כנראה שאעדיף שרטון, אבל אין להניח שאעשה זאת מתוך אותה תחושת נוחות של זה המשיט את הספינה בבטחה ביום בהיר. |
|
||||
|
||||
זה לא עניין של אופי, זה עניין של הגדרה. הרע במיעוטו הוא לא רע אלא טוב. כשאני עושה משהו שלפי הכרתי ומצפוני הוא טוב, אני לא רועד. |
|
||||
|
||||
הרע במיעוטו הוא לא רע אלא טוב? אם היית נקלע בנהיגה, נניח, לסיטואציה שבה כדי להמנע מהתנגשות עם משאית שבה תיהרג אתה וארבעת נוסעיך אתה צריך לעלות על מדרכה ולדרוס ילד קטן היית רואה זאת כטוב וידך לא היתה רועדת? |
|
||||
|
||||
על שאלות כאלו לא מדברים באייל. |
|
||||
|
||||
זה לא ''הרע במיעוטו'', זה דילמת הקרונית, ולא תצליח לגרור אותי לשם. (אם, לעומת זאת, במקום ילד קטן היית שם שם איזה דוכן נקניקיות, אז כן, ידי לא היתה רועדת לרגע, למרות שלדרוס סתם ככה דוכני נקניקיות זה בהחלט רע). |
|
||||
|
||||
או קיי, לא צריך את דילמת הקרונית. אפשר להעלות שלל דילמות שבהן הרע במיעוטו הוא רע מובהק. האם אתה מדווח על חבר לעבודה ששיפץ קצת את דיווח השעות שלו (בידיעה שבכך תשאיר את אשתו ושמונת ילדיו בלי פרוטה והם ייזרקו לרחוב באמצע החורף) או שאתה מועל בחובת הנאמנות שלך למעסיק? ומה אם אשתך ואמא שלך נקלעו למצב שבו אתה חייב לנקוט עמדה וכל עמדה שתנקוט תיתפש על ידי אחת מהן כפגיעה שאין לה כפרה? החיים מלאים דילמות כאלה. |
|
||||
|
||||
דילמות של הרע במיעוטו הן דילמות בהן הדבר הרע הוא באמת רע, אבל הוא באמת רע במיעוטו. למשל, הדוגמא של דוכן הנקניקיות. לדרוס דוכני נקניקיות זה דבר רע, לההרג זה דבר רע יותר, לכן אני אדרוס את דוכן הנקניקיות בלי למצמץ, וכמוני יעשו כמעט כולם. לכן, בעצם, אין כאן באמת דילמה אמיתי. הדילמה מתחילה שלא מדובר ברע במיעוטו, אלא ברע מול רע, שקשה לדעת מה מהם הוא יותר רע (או פחות טוב). אישה מול אמא, למשל, היא בד''כ לא ''הרע במיעוטו'', אלא בחירה בין שני רעים. ובמקרים כאלה, אין ספק שאני, כמו כולנו, אתלבט, ואמשיך לפקפק בהחלטתי גם אחרי שקיבלתי אותה. הפקפוק הרי נובע מזה שאני לא יודע באמת מהו ''הרע במיעוטו'', אם הייתי יודע, לא הייתי מפקפק. |
|
||||
|
||||
מאחורי כל דוכן נקניקיות עומד זכיין אומלל של זוגלובק, שלא מבין מה זה הרכב הזה שנכנס בו. |
|
||||
|
||||
אני הייתי דורס גם שני ילדים (שאינם ילדיי) בכדי להציל את חיי שלי (כשאני במכונית לבד, בלי עוד ארבעה נוסעים שיהפכו את הדילמה לנוחה יותר עבורי). אני חושב שהרוב המכריע של הטוענים אחרת הם צבועים, שבמקרה הטוב משקרים גם לעצמם בנושא הזה. אם מישהו חושב שדווקא ההקרבה העצמית היא המעשה האנושי הנורמטיבי, שיגיב בבקשה, כדי שאעמת אותו עם עשרות האיילים שבחרו לשתוק בנושא הזה במקום להצביע על המציאות גם כשהיא לא נעימה. |
|
||||
|
||||
אולי לא נורמטיבי, אבל נראה לי שאין ספק שהחברה שלנו תעלה על נס כ''גיבור'' את מי שבוחר לעשות את זה, ובכך תצביע על כך שהקרבה עצמית היא ערך חיובי ביותר. |
|
||||
|
||||
איך אתה יודע שעשרות איילים בחרו לשתוק? אם הם שותקים, איך תוכל לעמת ביניהם לבין אותו "מישהו"? |
|
||||
|
||||
כדי להבהיר את הדברים: גם עשרים ילדים, או מאה ילדים (שלאף אחד מהם אין לך קשר רגשי), נכון? |
|
||||
|
||||
אם אתה מת, זה סוף כל העולם מבחינתך. כל האנושות מתה. אז תעשה חשבון. |
|
||||
|
||||
כמה שצריך. יכאב לי הלב, כן, אבל ההיסוס היחידי יהיה במידה ואחשוב שאני עשוי להנצל גם בלי להרוג אותם. אם זה מוות בטוח שלי מול מוות בטוח של אחרים (לא קרובים לי), אז הבחירה שלי תמיד תהיה האחרים, ולא משנה מה מספרם. |
|
||||
|
||||
אתה בטוח? יש כאן פרדוקס ערימה, אבל האם לא היית מוכן למות גם בשביל ערימה? |
|
||||
|
||||
אמרתי שאני לא מוכן למות בשביל שום כמות של זרים, לא? איפה פרדוקס הערימה נכנס לתמונה? (עושה הבדלה בין מוות בטוח והסתכנות במוות. אם אני רואה ילד משחק בכביש, אני לא אשאר על המדרכה בגלל הסיכון הקלוש שאמעד בדרך אליו, ושמכונית בדיוק תגיח מעבר לפינה ותדרוס אותי.) |
|
||||
|
||||
פרדוקס הערימה הוא בדיוק המקום שבו אתה מפסיק לראות מספרים ורואה משהו גדול יותר. |
|
||||
|
||||
אבל הוא קובע שמבחינתו לעולם אין ערימה, לא משנה כמה אנשים תאסוף. לכן עבורו הערימה מוגדרת היטב (לעולם לא). |
|
||||
|
||||
לא ראיתי שהוא קבע את זה - ולמען האמת, זו קביעה די משונה, כי ''כל האנושות חוץ ממך'' זו בטח ערימה. |
|
||||
|
||||
נראה לי שפספסת איזו מילה כמו ''לא'', ''גם'' או ''כל'' בהודעה המקורית שלי. |
|
||||
|
||||
לא נראה לי. |
|
||||
|
||||
מה אם אתה בן תשעים, בפרק האחרון של חיים מאושרים ומלאי סיפוק? היית מוכן למות בשביל להציל את חייהם של זרים? היית מוותר על שנה של חיים? חודש? יום? |
|
||||
|
||||
על מקרי הקצה האלו עוד לא חשבתי. מי שיש לו בעיה עם הדוגמה עם הילדים, שישאל את עצמו בבקשה אם הוא מוכן להקריב את חייו למען מיליון מסכנים בסין. הרוב המכריע של האנשים לא מוכנים אפילו להקריב אך המכונית שלהם בשביל להציל נפשות של זרים מעבר לים. |
|
||||
|
||||
יש הבדל ניכר בין מיליון מסכנים בסין לבין ילד אחד מסכן שאתה רואה בעיניך. אם זו הייתה בחירה בין חיי לחייו הייתי בוחרת בחייו. בלי היסוס. |
|
||||
|
||||
לא קראת לי מפלצת, אני מסיק שיש מקום לנסות לפתח את הדיון. ספר לי בבקשה מה היית עושה אם במקום בילד היה מדובר במבוגר. |
|
||||
|
||||
אתה מדבר על מצב שבו זה אני לבד או הוא לבד? סביר שזה היה תלוי בהרבה מאוד דברים. במצב הרוח שלי, ברושם המיידי שהוא עושה עליי, במצבי הכללי ובמצבו כפי שהוא נראה לי... אין לי מושג. |
|
||||
|
||||
תלוי במצב הרוח שלך? מוות בטוח שלך או של אדם אחר, זר לך, והבחירה בידיך, ואתה אומר לי שאולי תבחר למות במקומו, אם אתה במצב הרוח המתאים? |
|
||||
|
||||
למה זה כל כך מפתיע אותך? אתה חושב שאתה מסוגל להחליט החלטות הרות גורל עפ"י עקרונות/נימוקים רציונליים בלבד? |
|
||||
|
||||
אותי עדיין מפתיעה העובדה שהמתדיינים בפתיל מאמינים שהנימוקים וצידוקים לכאן או לכאן שהם מעלים בפתיל הזה באמת יהוו חלק מהחלטה אינסטנקטיבית שמתקבלת בתוך שבריר שנייה במצב אמת. |
|
||||
|
||||
הם בודקים מה העמדה שלהם *כרגע* לגבי ההתנהגות באותם מצבים, ולהערכתי כל אחד מהם יודע שברגע האמת התגובה שלו עלולה/עשויה/יכולה להיות שונה לחלוטין. |
|
||||
|
||||
להערכתי רוב האנשים לא יודעים את זה. אנשים נותנים יותר מידי קרדיט למערכת הערכים והאידאלים שלהם (זה מה שדורפל מכנה, לדעתי בטעות, צביעות). זה מה שעוזר להם לבנות את המושג "אני" (אבל לא בהכרח קשור להתנהגות למעשה). לבדוק בצורה רציונלית ומסודרת עמדה פילוסופית/ערכית לגבי התנהגות שהיא באופיה רפלקסיבית, זה שעשוע נחמד, אבל אין הרבה קשר בין זה לבין איך שאנחנו באמת מתנהגים. |
|
||||
|
||||
במקרה הזה דווקא כן יש קרדיט למערכת הערכים והאידיאלים. אולי לא שלי או שלך או של אלמוני כלשהו, אבל זו עובדה שאנשים הקריבו עצמם בצורות שונות לאורך ההיסטוריה, לפעמים כדי להציל מישהו ולפעמים כדי לקדש ערך: נהרגו על קידוש השם, צעקו "אחריי", עלו על המוקד כדי לא להלשין על מישהו וכדומה. ברגע האחרון תמיד יהיה משקל חזק לדחף ההישרדות, אבל בהסתמך על אותם מקרים, עובדה היא שהאתוס ומערכת האמונות של אותו אדם מחזיקים גם כן משקל לא מבוטל. |
|
||||
|
||||
למערכת הערכים והאידיאלים, כן. למערכת הערכים והאידיאלים שהפרט מאמין שהוא מחזיק בהם - לאו דווקא. אני חושב שיש הבדל תהומי בין מי שאנחנו חושבים שאנחנו בחיי היום יום לבין איך שאנחנו מתנהגים במקרים פתאומיים/קיצוניים אליהם איננו מורגלים. במקרים הקיצוניים ה"אני" די מתפוגג (או לא מספיק לשחק תפקיד) ותופסים את מקומו האידיאלים של החברה, האינסטינקטים והרפלקסים הטבעיים. חברות הוא עסק מורכב ונראה לי שמחלחלים לתוכנו גם ערכים/אידאלים שאנחנו בוחרים במודע לא להחזיק בהם. לדעתי, באירועים קיצוניים כמו שדה הקרב, בניין בוער או שניה לפני התרחשות תאונה, דברים מוזרים מתרחשים ל-psyche האנושי: המדבר גבוהה גבוהה על אלטרואיזם מתגלה כאדם הדואג רק לעורו, מוגי הלב מבצעים מעשי גבורה לא אופייניים, המדברים גבוהה על טוהר הנשק מוסיפים זוועות יצירתיות משלהם לשדה הקרב ודורפלים למיניהם לוחצים בכל זאת בחוזקה על המעצורים ונכנסים בעמוד (אבל מתרצים זאת אחר כך בכך שהם בסה"כ לא רצו להסתבך בפלילים בשל דריסת ילד. זה לא שבאמת אכפת להם ח"ח). או כמו שהרופא החביב עלי נוהג להגיד:"Everybody lies". |
|
||||
|
||||
בהחלט. לכן נראה לי שהשאלה המעניינת היא לא ''האם אתה תהיה מוכן להקריב את עצמך'', אלא ''באילו תנאים אנשים נטו או נוטים להקריב את עצמם''. יש חפיפה חלקית למערכת ערכים ואמונות, את זה כבר גילינו. |
|
||||
|
||||
אם התוצאות שמתקבלות במשחקי ''דיקטטור'' (שלא לדבר על ''אולטימטום'') מהוות איזו אינדיקציה, אז יתכן ואנשים הם יותר אלטרואיסטים ממה שהרציונליים בעיני עצמם מוכנים להודות. |
|
||||
|
||||
אני חושב שכולכם התעלמתם מפקטור נוסף, שאיננו רלוונטי בויכוח התיאורטי אך רלוונטי בהחלט בפרקטיקה, והוא אי הודאות (או לחילופין, כפי שאסביר בהמשך, הודאות המדומה). האם דורפל הנוהג ברכב יודע בודאות שאילו הוא יסטה מנתיבו הוא יאבד שליטה, יתהפך ויפגע מעמוד/תעלה/חומה/מכונית חולפת (ואם כן, מה יהיו ההשלכות)? למות, להרוג שני ילדים, להיפצע ולהציל את חייהם של שני ילדים - כל אלו תרחישים שניתן לצרף להם ערכי תועלת שונים (אני מניח שאצלי הם מסודרים מהלא רצוי לרצוי). אולי אנשים שביצעו מעשה גבורה או הקרבה עצמית, כיוונו דווקא לתהילה ו/או לתחושת הסיפוק שתהיה להם לאחר המעשה, אם הם ישרדו? מחנה נתן בבא"ש, שבוודאי מוכר לכל מי שעשה טירונות קרבית בשנים האחרונות, קרוי על שם חייל שהקריב את חייו למען חבריו, בכך שקפץ על רימון שנפתחה נצרתו בעת משחק בנשק. האם היה מבצע את אותו מעשה אילו היה חושב שיש לו סיכוי להינצל? לא בטוח (וגם לא בטוח שלא, כמובן, אני לא קובע כלום). נכון, יש אנשים שמודעים לחלוטין למעשה שלהם ובכל זאת בוחרים להקריב את חייהם למען כל מיני אידיאלים. יש אפילו כאלו שחושבים שאדם כמוני, שלא היה מוכן למות למען אף מטרה (למעט אולי להציל את ילדי, אני כמובן לא יכול לדעת את זה טרם הולדתם...) כלל לא ראויים לחיות. אני חושב שיש להם בעיה לוגית קלה, שקאמי עמד עליה במיתוס של סיזיפוס - ערכים נועדו לעשות את העולם יפה יותר עבור החיים בו, למות עבור מטרה כזו זה פשוט אבסורד (זה כמובן לא כולל ערכים דתיים שלא מכירים במוות כמצב סופי). |
|
||||
|
||||
נניח שאתה צודק (ולא התעמקתי יותר מדי בטענה שלך). האם בשניות או בשברירי השניה המועטים, יש מספיק זמן לבצע את כל החישובים הללו, להריץ תרחישים, לשלוף מידע מהזכרון, לאמת את המידע, לבצע QA, לשקלל חלופות שונות וגם להכריע מי מהן "טובה" יותר? |
|
||||
|
||||
אביב הסביר את זה יותר טוב ממני. הנקודה שלי, אם את מסכימה עם התגובה שלו, היא שכל ניסיון לנתח/לנבא/להעריך מוסרית את ההתנהגות של אנשים במצב אמת בעזרת כלים רציונליים ואנשים שיושבים בבית מאחורי מקלדת הוא מיותר. בעיני הסבירות שאנשים יתנהגו במצב אמת כמו שהם חושבים שהם יתנהגו אפסית. אפשר לקרוא לזה צביעות, ותהיה בזה מידה של אמת, אבל אני לא חושב שזה שונה מהרבה מצבים אחרים בחיים שבהם אנחנו חושבים או מצהירים שננהג בצורה מסויימת במצב נתון וזה למעשה יותר ניסיון לשכנוע של עצמנו או של הזולת. ההבדל הוא שבמצבים שבהם האינסטינקט נכנס לפעולה, הפער הזה הרבה יותר גדול. היוצא מן הכלל הזה הוא המצב שבו בני-אדם מאמנים את עצמם להגיב באופן מסויים למצב נתון. בהקשר הזה ברגעי אמת במלחמה למשל, לאימון ולגיבוש של היחידה יש הרבה יותר משקל מאשר לאתוס או מערכת ערכים. התפקיד של האתוס והערכים הוא להביא את האדם למצב שבו הוא מסכים לעבור את האימון והגיבוש היחידתי מלכתחילה. ודרך אגב, במצב אמת רוב האנשים יסטו וינסו להמנע מפגיעה בהולך רגל ובמיוחד אם הוא ילד. לא בגלל שום דבר שנכתב כאן בפתיל, אלא מהסיבה הפשוטה שנהגים עוברים באופן קבוע שטיפת מוח לגבי זהירות כלפי הולכי רגל ובמיוחד כלפי ילדים. |
|
||||
|
||||
צריך להחליף את ''בעזרת כלים רציונליים'' בפסקה הראשונה ב''על-ידי ניתוח רציונלי של ערכים ועמדות מוסריות, ובעזרת מצבים היפותטים לא רלוונטיים''. הפסקאות השלישית והרביעית הן כמובן ניתוח רציונלי. |
|
||||
|
||||
אני מסכים ש"הסבירות שאנשים יתנהגו במצב אמת כמו שהם חושבים שהם יתנהגו" היא נמוכה, אבל אני לא מבין למה זה מייתר את הדיון הרציונאלי בתנאים נוחים. הרי אם הם לא ידעו מראש איך ראוי להתנהג במצבי אמת, הסבירות שהם יתנהגו כראוי היא עוד יותר נמוכה. אגב, לא רק במצבי לחץ האינסטינקט משתלט על הרציונאל. אדם שמעשן, אוכל יותר מדי, שותה לשוכרה, מהמר וכו' עושה (באופן אינסטינקטיבי) דברים שהוא יודע (באופן רציונאלי) שכדאי או ראוי להימנע מהם. האם זה מייתר את האזהרה של משרד הבריאות שהעישון מזיק לבריאות? לי נראה שהיוצא מהכלל שלך מעיד על הכלל: כדי לעשות את הראוי בכמה שיותר מיקרים עלינו לאמן את עצמינו להתנהגות ראויה. וכדי לאמן את עצמינו עלינו להחליט קודם מה ראוי. כמו שנאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה". |
|
||||
|
||||
אני מסכים בהחלט, והמסקנה מזה היא שבדיונים מסוג זה שאלות "מה היית עושה אילו [היית אתה בקרונית שבמחנה ההשמדה על האי הבודד עם פרוסת לחם אחת ושני ילדים מסודאן שבהתסברות שליש אחד מהם יטיל בימי הביניים פצצת אטום לא-קטלנית על מאחז לא-חוקי]" רק מבלבלות את הדיון, ומוטב לשאול "מה לדעתך ראוי לעשות". |
|
||||
|
||||
עם זה גם אני מסכים. אני רק חושב (וכאן אולי אני טועה) שכאשר באתר כזה אחד עם כינוי מצחיק - או אפילו שם מפורש - אומר ''אני הייתי עושה ...'', הוא לא מתכוון לספר לנו איזה גבר הוא ולקבל תפיכה על שכמו הוירטואלית, אלא להגיד לנו מה לדעתו ראוי לעשות במיקרה הקיצוני שבדוגמה. לכן הדיון בהתאמת הערכים לתנאים קיצוניים לא נראה לי מיותר, אבל אני מסכים (תמיד) שיש מקום לשפר את דיוק הניסוח. |
|
||||
|
||||
במצב זה הייתי יורדת לקנות גלידה. |
|
||||
|
||||
חבל שאת מתחמקת מהתמודדות ישירה עם הבעיה. בשבילך, נניח שכל הגלידות באזור הן בטעמי שוקו, ואת שונאת שוקו. |
|
||||
|
||||
זו בדיוק הייתה התמודדות ישירה עם הבעיה: הייתי מארגנת כך שהכל יקרה בצמוד לחנות גלידות בכל הטעמים. |
|
||||
|
||||
את פרוסת הלחם האחרונה הייתי בהחלט נותנת לילדים מסודאן. על העולם הראשון לגלות הומניות, לחלוק רכוש עם העולם השלישי ולפצות על העוול הנורא של הקולוניאליזם. לעומת זאת, כדור אחרון של גלידת תמרים-רום-צימוקים - ממש לא הייתי נותנת. שירעבו עוד קצת, הם כבר רגילים. |
|
||||
|
||||
מה שירדן אמר. |
|
||||
|
||||
בוא נניח לצורך הדיון שיש לך זמן להחליט. |
|
||||
|
||||
בדיוק. |
|
||||
|
||||
אותי מפתיעה העובדה שאתה מאמין שהם מאמינים בזה. |
|
||||
|
||||
אותי מפתיעה העובדה שאתה מופתע. |
|
||||
|
||||
אני מופתע. עובדה. |
|
||||
|
||||
ודאי שכן: אם אני, למשל, במצב רוח התאבדותי? (ייתכן שיש עוד חלקים לתשובה, אבל אם כן הם יחכו למחר). |
|
||||
|
||||
ואם אלו היו מיליון ילדים מסכנים בסין שלא היית רואה בעינייך, היית מהססת? |
|
||||
|
||||
לא יכולה לדמיין סיטואציה של מוות בטוח לי או למליון סינים. אנא המצא משהו אםשרי בלי לגייס את אלוהים/דרקונים ורודים/מפלצות ספגטי. |
|
||||
|
||||
זו התחמקות. בואי נגייס טרוריסטים עבור מקרה פחות קיצוני: את נמצאת באיזור נידח בסין בזמן שארגון טרור אנטישמי משתלט על בית ספר ומאיים לרצוח מאה ילדים אם היהודים שבאיזור לא יוסגרו לידיהם. את היהודי היחיד שבאיזור, והשלטונות משאירים לך את ההכרעה האם להסגיר את עצמך לטרוריסטים או לא. |
|
||||
|
||||
לי זה נראה הרבה יותר קיצוני. קשה לי להאמין שהייתי מסגירה את עצמי. |
|
||||
|
||||
למה לא? נניח שמנסיון העבר עם קבוצת הטרור הזו ידוע שהיא עומדת בהתחייבויות שלה ולכן די בטוח שתשחרר את הילדים. למה לא להסכים? ואם יראו לך תצלום וידאו של הילדים כך שאת "רואה אותם בעינייך", אז תשני את דעתך? |
|
||||
|
||||
לא מדובר בחשש שלא ישחררו את הילדים. הייתי מפחדת מעינויים. |
|
||||
|
||||
ואם הטרוריסטים מסתפקים בכך שגוויתך תימסר לידיהם, ולפנייך כוס רעל שאינו גורם כל כאב או אי נוחות (כוס חלב, למשל :-))? |
|
||||
|
||||
זה כבר עניין אחר. סביר שהייתי מסכימה, בתנאי שזה יהיה קפה בחלב.:) |
|
||||
|
||||
אז חזרה לתמיהה המקורית שלי: למה חשוב ה"לראות בעיניים"? |
|
||||
|
||||
''לראות בעיניים'' זה לראות מקרוב. לחוש באיזה אופן. זה גם לראות אותו מת, בדוגמא הראשונה, ואת עצמי הורגת אותו. ילדים שאינני רואה - או שאני רואה בווידאו - זה לא באמת לחוש מבחינתי. וכיוון שמראש הסברתי שלא מדובר כאן במניעים רציונליים, התחושות משחקות משחק רציני מאוד. אגב, לו היית מציב ילד אחד מולי, במסגרת דוגמת המחבלים, סביר שהייתי שוקלת יותר. |
|
||||
|
||||
אני לא מבקש רציונליות, ובכל זאת תוהה על הצורה שבה הרגשות פועלים כאן. |
|
||||
|
||||
אני חושב שמקרי הקצה האלו די מעניינים, ויכולים להניע את הדיון אל מעבר למסלול הדי מתמטי-לוגי שהוא נכנס אליו. התפקיד של הלוגיקה די מוגבל כאן. אתה בעצם מתעלם כאן ממימד שלם של הקיום האנושי - ההקרבה. בוודאי שישנם אנשים אשר מוכנים להקריב את עצמם עבור אנשים אחרים. המהאטמה גנדי היה אדם כזה, או, קרוב יותר אלינו, רס"ן רועי קליין ז"ל היה אדם כזה. למעשה, גנדי גם היה מאוד רציונלי לשיטתו. היתה לו פילוסופיה מאורגנת וקוהרנטית למדי. העניין הוא שהתודעה שלו היתה שונה משלי ושלך - הוא היה מסוגל לחוש חמלה כלפי כל אדם. בתורות רוחניות שונות מדברים על זה כעל שלב באבולוציה של התודעה - התרחבות מתמדת של יכולת ההזדהות וההכלה שלך. עזוב רגע מכוניות וילדים. מדוע אתה נותן ערך לחייך? האם היית מוותר על דקה של חיים? שעה? שנה? בעבור מה? |
|
||||
|
||||
אם אני בן תשעים עם מצב רוח טוב, מצפיה בסרטים, קריאת ספרים והתדיינות באייל הקורא אני יכול להנות בדיוק כמו בגיל עשרים. שווה לי לחיות בשביל זה. לוותר על שנה מהחיים? בשביל חבר - אולי, בשביל בן או נכד - כמעט בהחלט[*], ובשביל זר - בשום אופן. התורות הרוחניות שאתה מזכיר לא מקובלות עליי, בוודאי כבר הבנת. ----- [*] אני מנחש איך אחוש לגבי אנשים שלא נולדו עדיין. זה לא מדויק במיוחד (אבל ביקשת, אז קיבלת). |
|
||||
|
||||
אתה לא תיקח את זה אישית אם אני אומר שזה נשמע לי קצת שטחי? החיים, בגיל תשעים או בגיל עשרים, דווקא אינם מאופיינים ב"הנאה". רגעי האושר נדירים, אינם נמשכים זמן רב, וכרוכים בסבל רב. אם לוקחים את החשבון של הנאה אל מול סבל כחזות הכל, בצורה רציונלית, רוב האנשים היו מתאבדים היום. ובכל אופן, מעניין לחקור בעניין. באילו נסיבות נראה לך שהיית מסוגל להקריב שנה מחייך בקלות רבה יותר - בתום חיים מלאי סיפוק והגשמה, כאשר אתה מוקף באנשים שאתה אוהב ואוהבים אותך, או בתום חיים קשים ולמודי סבל, כאשר אתה חי בבדידות, ומלא בתחושת החמצה על הדברים שלא עשית? |
|
||||
|
||||
''רגעי האושר נדירים, אינם נמשכים זמן רב, וכרוכים בסבל רב.'' אף פעם לא הבנתי כמה מזל יש לי... |
|
||||
|
||||
כמו שאמר אדם גדול ''חיי אדם קצרים הם ומלאי יגון'' יש לי שכן, שכל פעם כשהיינו נפגשים במעלית הוא היה נאנח ואומר ''חיים קשים'' פעם אחת עניתי לו ''לא נורא, עוד מעט נגמר'' מאז הוא הפסיק לדבר איתי. אני חושב שזה לטובה. |
|
||||
|
||||
(רמזתי שלפחות החיים שלי לא דומים לאלו שגיל מתאר, אז כנראה שאני בר מזל במיוחד). |
|
||||
|
||||
חכה, חכה :) |
|
||||
|
||||
הוא דיבר על החיים, לא על הטכניון :-) |
|
||||
|
||||
ובתרגום לאנגלית: "He was talking about the living and not about the Technion" |
|
||||
|
||||
אני דיברתי אפילו על הצבא. וחשבתי ששם היה לי רע... |
|
||||
|
||||
כמו שיוסיריאן ידע להגיד לך, בצבע זה קצת שונה. בצבע החיים *ארוכים* ומלאי יגון. בעיקר במטווחים. |
|
||||
|
||||
במטבחים |
|
||||
|
||||
(גיל דיבר על האורך של רגעי האושר. מה שכן, המחסור בהם מבטיח לדנבאר חיים ארוכים, אז אולי זה לטובה) |
|
||||
|
||||
או לפחות שר בטחון (לא צריך כישורים מיוחדים, ידיעת אנגלית - פלוס) |
|
||||
|
||||
מזמן לא צחקתי כך. אבל זה נשמע לי מוכר, מאוד במעורפל. המצאת לבד? |
|
||||
|
||||
אני קצת לא מבין - גנדי הקריב את עצמו עבור מישהו בסגנון ההקרבה שעליו דורפל מדבר כאן? באשר לרועי קליין, איני בטוח באשר לנסיבות המקרה המדוייקות אבל לא נראה לי שזה אותו הדבר. הוא קפץ על רימון שכנראה היה הורג אותו גם אם לא היה קופץ עליו - כלומר, הבחירה הייתה בין מוות ודאי והצלת חיי חבריו (יתר על כן, מכיוון שהוא היה מפקדם, אם איני טועה, הוא גם חש כנראה רגש אחריות אליהם), ובין נסיון שכנראה ייכשל להצלת חייו. מה גם שמדובר בעניין של שניות וכנראה שלא היה שיקול רציונלי עמוק שהיה מעורב בעניין. כל זה שונה מאוד ממה שדורפל מדבר עליו כאן. |
|
||||
|
||||
גנדי דיבר וכתב לא מעט על מה שהנחה אותו, ונראה לי קל ומשעמם מידי לפטור את זה כ''אי רציונליות'', או להתעלם מכך משום שגנדי עצמו לא התאבד על מנת להציל מליון ילדים בסין. הרעיון פשוט למדי - תינוק לא מסוגל לחשוב על אף אחד חוץ מעצמו (בשלבים המוקדמים של ההתפתחות הוא אפילו לא מסוגל להבחין בהבדל בין עצמו לבין שאר העולם). ילד כבר מפתח יכולת גבוהה יותר של הזדהות עם אחרים, וזה הולך ומתרחב. עם התפתחות התודעה של אדם הוא מסוגל להזדהות עם מעגלים הולכים ומתרחבים של קיום מלבד עצמו. גנדי, על פי מה שכתב, הגיע למצב שבו הוא חש חמלה גם כלפי אנשים זרים אליו. עצם העובדה שהם בני אנוש וסובלים על פי הגדרה כמעט, הספיקה לו על מנת להזדהות איתם. לא משום שהם קרובי משפחה, או בשל קירבה גנטית, או דתית, או לאומית. העובדה שאדם זר נולד, חי, מת, וחשוב מכל - סובל, גרמה לגנדי לחוש אליו קרבה רבה, כך לפחות אני מבין ממה שכתב ואמר. ומתוך קונטקסט של חמלה, גם אקט ההקרבה נראה הרבה יותר רציונלי וטבעי. יש לי רושם שאת כל זה מתאמצים להחמיץ בדיון שהתפתח כאן. כאילו אם אי אפשר לתפוס את זה בנוסחא עם אותיות יווניות אז ממילא לא ניתן לומר על זה דבר. |
|
||||
|
||||
רציתי לענות, אבל השורה האחרונה האידיוטית (סליחה, אין לי מילה אחרת) שלך הוציאה לי את כל החשק. |
|
||||
|
||||
התכוונתי להביע את מורת הרוח שלי מכך שהדיון נראה לי כמסתחרר סביב ההגדרה המדוייקת של ילדים בסין וקרוניות, מתוך סרוב לדבר על כל מה שלא ניתן להגדיר ולכמת. וכן, הבעתי את זה בצורה די אדיוטית. צר לי אם נפגעת, לא זו הייתה כוונתי. |
|
||||
|
||||
התגובה הזכירה לי את הספר "אמנות האהבה" של אריך פרום שאני קורא עכשיו1 חיים שבבסיסם 'אהבה' כפי שמתואר בספר, מה שגיל2 קורא לו חמלה, מאפשרים להבין אקט של הקרבה בצורה רציונלית. אם השאלה היא עד כמה אנחנו - "האנשים הרגילים" מסוגלים באמת לאהוב היא בבסיס הדיון - אני לא 'לוקח צד' אם הטענה של גדי היא שאהבה לאנשים שאינך קשור אליהם היא בלתי אפשרית, אני חייב לא להסכים 1 תמיד חשבתי שזה ספר 'הדרכה' ולכן נמנעתי ממנו, בדיעבד בטעות. הספר בהחלט מומלץ למי שעוד לא קרא 2 או גנדי - לא הבנתי אם 'חמלה' זו המילה שבה היה שימוש במקור |
|
||||
|
||||
אני לא טוען שום דבר בדיון הזה לגבי היכולת האמפתית שלנו. |
|
||||
|
||||
בהקשר של הספר אהבה היא יותר מאשר יכולת אמפטית. מכיוון שאני רק בשליש הראשון של הספר אני מעדיף לא להרחיב עליו יותר ולצאת מהדיון תוך התנצלות על 'העקיצה' ללא יכולת לגבות אותה |
|
||||
|
||||
אם רועי קליין לא היה קופץ על הרימון, אלא היה בורח מהרימון, לא סביר להניח שהוא היה מרוויח עוד מספר שניות של חיים? (ואם כן, נראה לי שאפשר להגדיר את ההחלטה שלו כהקרבה של חייו עבור חיי חיליו) |
|
||||
|
||||
לא נראה לי שאף אחד, גם רציונלית, יעדיף שמישהו אחר ימות רק כדי להרוויח רק כמה שניות ("כמה"="לא הרבה"). (ואין שום ספק שמה שרועי קליין עשה היה להקריב את חייו עבור חיי חייליו. רק הצבעתי על כך שזו לא הקרבה מהסוג שעליו דורפל מדבר). |
|
||||
|
||||
אולי כדאי לשאול את דורפל. אם אתה צודק, אז נראה לי שמצאת את פרדוקס הערימה שחיפשת בתגובה 429643. אם בשביל חצי שניה הוא כן היה מקריב את חייו, ובשביל חצי שנה לא... |
|
||||
|
||||
אתה לא חייב להאמין לי, אבל באופן אישי הסיבות שאני לא תורם לילדים רעבים באפריקה הן שאני לא בטוח שהכסף בכלל יגיע אליהם, ובעיקר שאני יודע שכל עוד אורח החיים לא משתנה, הצלה של חיי אדם עכשיו תגדיל את הריבוי הטבעי ותביא לאסון גדול יותר בעוד כמה שנים. וחוץ מזה אם כבר לתרום, אז אני רוצה לעשות את זה בצורה מחושבת ויעילה. אני חושב שדבר כזה עדיף שאני אעשה בעתיד, כשאהיה יותר עשיר (אני מקווה) ויהיה לי יותר זמן (אני מקווה). ובמבט כללי יותר, ההיסטוריה מראה שוב ושוב שאנשים אינם אגואיסטים, ולעיתים הם גם מוכנים להקריב את חייהם בשביל אנשים אחרים. מצד שני, היא גם מראה שבעזרת חינוך מתאים אפשר לגרום להם להקריב את חייהם כמעט בשביל כל דבר. עד כמה האלטרואיזם שאנחנו רואים כיום הוא תוצר של אמפטיה מולדת, ועד כמה הוא תוצר של חינוך זו שאלה קשה מאד. בכל אופן, אם זה החיים שלי מול החיים של אדם זר אחד, אני בוחר בי. אם זה החיים שלי מול שלום במזרח התיכון מעכשיו ולתמיד, רק תגיד לי מתי ואיפה (ואיך :-) ) |
|
||||
|
||||
אין ספק שזו גם היתה הבחירה שלי, ואני אפילו לא רואה בכך אף בעיה מוסרית. אבל כל זה, בהנחה שהייתי פועל באופן רציונלי לחלוטין - אני לא יודע כמה זה תופס במצבים מסוימים. |
|
||||
|
||||
אותך הייתי דורס בשמחה. אבל לגבי הילדים, לא הייתי מוכן להרוג אותם כדי לחיות. אבל לא נראה לי שאתה מסוגל להבין את זה. |
|
||||
|
||||
לא מסוגל להבין? זו לא איזו פסגה אינטלקטואלית שאני לא יכול להעפיל למרומיה, זה בסך הכל רגש פשוט אצלך, שאני לא שותף לו. אתה ועוד כמה רואים ברגש הזה משהו נעלה עד קדוש, אבל נימוקים לכך טרם הבאת. (שורה ראשונה - זה הדדי.) |
|
||||
|
||||
מצחיק איך שבהודעה הנוכחית אמרת למעשה הרבה יותר מבהודעה הקודמת. אבל גם בשתיהן יחד עדיין לא אמרת כמעט כלום. ''אני חושב שאתה פסיכופת מגעיל'' זה בערך כל מה שאמרת, וגם את זה צריך בעצם לקרוא בין השורות (הריקות) של ההודעה. |
|
||||
|
||||
לא יודעת לגבי ''נורמטיבי'' ולא לגבי הדוגמה שלך. אני יודעת שיש הרבה כבאים (וסתם עוברי אורח) שנכנסו לבית בוער כדי להציל ילד שנתקע שם, גם כאשר הסיכויים להצלתו לא היו גבוהים. |
|
||||
|
||||
המצב שתיארת הוא שונה לחלוטין, בכניסה לבית בוער אף אחד לא מצפה למות (גם אם זה מתוך הערכה מעוותת של המציאות). דורפל דיבר על ודאות מול ודאות. |
|
||||
|
||||
"בכניסה לבית בוער אף אחד לא מצפה למות"? באמת? |
|
||||
|
||||
הם מודעים לאפשרות הזו (כמו שמי שחוצה את הכביש מודע לכך שקיימת סכנה - רק המינון שונה), אבל אם הם היו יודעים בודאות שאם הם נכנסים הם לא יוצאים, כנראה שרובם לא היו עושים את זה. |
|
||||
|
||||
טוב. דורפל טען ''אני הייתי דורס גם שני ילדים (שאינם ילדיי) בכדי להציל את חיי שלי''. אני טוענת ''אנשים רבים יסכנו את חייהם כדי להציל שני ילדים''. זו בעצם טענה הפוכה ולא בהכרח סותרת, אבל היא מוציאה את העוקץ מהטיעון שלו, לפיו כולם ''כאלה'' ומי שטוען אחרת הוא צבוע. |
|
||||
|
||||
למה ? אני מזדהה עם שני הטיעונים. יש הבדל מהותי בין סיכון חיים למוות בטוח. לראיה, אני לא רואה אנשים מתנדבים לתרום לב לילד גוסס (אני יודע שאין אפשרות חוקית כזו, If There's A Will, There's A Way). |
|
||||
|
||||
ההבדל הוא מהותי מבחינת התוצאה. אבל כיוון שמדובר כאן על קבלת החלטות בהרף עין, במקרה של הבית הבוער האדם המציל אינו עוצר לחשוב על הסטטיסטיקות של ניצולים משריפות. הוא קופץ לתוך האש ומקווה לטוב. מן הסתם, בתוך תוכו 1 הוא יודע שמדובר "רק" בסכנת חיים ולא במוות בטוח. אבל באותה עת הוא גם זוכר שהתסריט הגרוע ביותר, מוות, הוא אופציה ממשית מאוד. ואחריו יש תסריטים מציאותיים גם הם של פגיעה קשה: כווייה חמורה, פגיעה בריאות וכולי. אגב, האם קל יותר לקפוץ לתוך הבית כשעל הפרק עומדת "רק" פגיעה קשה? - "אני לא אמות, אלא מקסימום אמשיך לחיות עם חצי גוף מצולק"? האם זה עוזר למוטיבציה להציל את הילדים? אין לי על זה תשובה. 1 רציתי לכתוב "באחורי ראשו" וברגע האחרון התעשתתי והצלתי את עצמי מאנגריזם מביך. |
|
||||
|
||||
אם במקום לרוץ לתוך האש ולהסתכן במוות, ובלי שום ודאות שהוא בכלל יציל את הילד שבפנים עם ההקרבה הזאת, כח עליון היה מושיט לו אקדח ואומרים "אם אתה מתאבד, הילד יוצא מזה בלי שריטה וחי מאושר עד 120", אף כבאי לא היה סוחט את ההדק, לעניות דעתי. גם לא אם לותר על האפשרות עם האקדח משמעה מוות בטוח לילד (אי-אפשר לרוץ פנימה במקום). |
|
||||
|
||||
אתה יודע מה? ענית על השאלה בעצמך. כשמציגים את הדילמה באופן ישיר, מעט מאוד אנשים היו מסכימים לה. אבל כשיש סיטואציה אמיתית, והשאלה לא עולה באופן ישיר אלא עקיף ועם הרבה שיקולים סטטיסטיים שאי אפשר לעשות באותו הרגע, הרבה אנשים כן יבחרו באופציה האלטרואיסטית. דווקא משום שהמידע שלפניהם מעומעם ושאין להם ודאות מה יקרה. ייתכן שהעמימות וחוסר הוודאות הזו משקיטים את היצר לשימור עצמי במידה שמאפשרת את הצלת הילדים. וייתכן שזה בדיוק התפקיד שלהם (של העמימות וחוסר הוודאות). משום מה זה מזכיר לי את המחקרים של טברסקי וכהנמן. אם נשאל למשל " האם היית מוכן לתת למפעל הפיס אלף שקל", אף אחד לא היה מוכן לתת. אבל אם תשאל "האם היית מוכן לקנות כרטיסי הגרלה באלף שקל, כדי להשתתף בהגרלה על פרס של 50 מיליון שקלים", הרבה אנשים (בהנחה שיש להם הכסף הזמין) היו נכנסים לעסקה. ברור להם שיש תסריט גרוע ביותר, שבו יפסידו. אבל חוסר הודאות (כאן בצורה הפוכה, התורמת לריגוש ולתחושת ציפייה) מסייע לקבל את ההחלטה ה"מתאבדת" הזו. כמעט אף אחד מהם, כמובן, לא יקבל את כספו חזרה, שלא לדבר על הפרס הגדול. |
|
||||
|
||||
בהמשך לשאלה שהתעוררה בדיון 2762, נראה לי שנתת דוגמה יפה למצב שבו יכולת חישובית מוגברת יוצרת הבדל משמעותי בין דרכי הפעולה של האדם, אם כי אני לא בטוח שכאן זה בהכרח לרעתו. זה גם מזכיר לי משהו מהסרט "אני, רובוט" - משהו מטופש למדי שלא היה מן הסתם בספר (ספוילר): גיבור הסרט היה מעורב פעם בתאונה ונלכד בתוך רכב בקרקעית נהר יחד עם ילד. רובוט בא לעזור להם, חישב ומצא שלגיבור הסרט יש סיכוי גבוה יותר לשרוד מאשר לילד, ובחר להציל אותו. מאז גיבור הסרט שונא רובוטים, על החישובים הקרים והתועלתניים שלהם (וכמובן, מתעלם מכך שהרובוט כנראה צדק). |
|
||||
|
||||
מעט מאוד מהדברים בסרט אני זוכר מהספר. בעצם אני לא יכול לחשוב על משהו חוץ מהשם ומשלושת החוקים. |
|
||||
|
||||
ישנה גם סצינה שבה רובוט שלא חייב לציית לחוק הראשון (אצל אסימוב: החלק של ה"לא יגרום, במחדל, למותו של אדם" לא מתקיים אצלו; בסרט: הרובוט הרג אדם במו ידיו) מסתתר בין אוסף של רובוטים שנראים זהים לו, וצריך איכשהו לגלות מי הוא. בספר עושים את זה מעניין. בסרט... ישנו גם הרעיון שרובוטי העל שבונים בני האדם יחליטו שהדרך הטובה ביותר לציית לחוק הראשון היא להציל את בני האדם מעצמם ולהשתלט על האנושות. בספר הכל נעשה בצורה מעודנת ויעילה, שמבטיחה שבני האדם יעבירו את השלטון לרובוטים בצורה לא מודעת, ו(כמעט) כולם מרוויחים; בסרט הרובוטים מתחילים לרצוח וללכת מכות, וצריך להשמיד את "המוח המרכזי" שלהם עם הרבה פיצוצים. וגם לקחו את אחת הדמויות מהספר (של חוקרת הרובוטים) וקראו לדמות מהסרט שאמורה להיות באותו תפקיד באותו השם. כל קשר אחר לדמות מהספר מקרי בהחלט. |
|
||||
|
||||
1- היתה פעם תכנית בשם "אחורי החדשות", וכמה אנשים שאני מכיר לא הבינו בכלל שיש כאן עיוות (מכוון, מן הסתם). |
|
||||
|
||||
תגובה 429651 - "[אני] עושה הבדלה בין מוות בטוח והסתכנות במוות." תגובה 429637 - "אבל ההיסוס היחידי יהיה במידה ואחשוב שאני עשוי להנצל גם בלי להרוג אותם" |
|
||||
|
||||
בוא נשאל אחרת. נתקעת על אי בודד (איפה כל האיים האלה? למה כולם נוסעים ורק אני תמיד נשארת בת"א?), עם שני ילדים. אין שום דבר לאכול על האי זולת נתח אחרון של בשר משומר וסלט ניסואז. האוכל מספיק רק למבוגר אחד או לשני ילדים, ויחזיק את האוכל אותו בחיים במשך יום נוסף. בעוד יום תגיע ספינה לחלץ אתכם. הקיצ-קץ, האם תתן לילדים את האוכל ותגווע בשקט? האם תיקח מהם את המזון ותישאר בחיים על חשבונם? |
|
||||
|
||||
אקח מהם את האוכל. עכשיו אני רוצה להפנות את השאלה בחזרה אליך בשתי וריאציות: 1. כמו שאת הצגת את זה, מה את היית עושה? 2. אם במקום ילדים אלו היו שני אנשים בני גילך (רזים במיוחד), מה היית עושה, במידה והבחירה הייתה בידיך ולא בידיהם? |
|
||||
|
||||
1. אני? אני הייתי אוכלת את הסלט ומיניקה את הילדים :-) 1 2. אין לי ספק שבסיטואציות מעין אלו יצרי השרידה מתעוררים. ייתכן מאוד שהייתי אוכלת על חשבונם. אני פשוט לא חושבת שזו האמת העירומה והקולית, ישר בפנים איזה מאגניב, לומר שהייתי נותנת להם לגסוס. |
|
||||
|
||||
1. נחמד מאוד, אבל אני רוצה בבקשה תשובה רצינית חד-משמעית, מהסוג שהוביל אותי להיקרא כאן אדם חלש ועצוב שזקוק נואשות לתשומת לב אינטרנטית. לא שאני רוצה חברה, חס וחלילה, שיקראו גם לך ככה זה הדבר האחרון שאני מתכוון. סתם צירוף מקרים כזה. 2. אני מחכה לתשובה לאחת לפני שאני ממשיך בקו שהתחלתי כאן, אבל אני בטוח שאת יכולה לראות לבד איזה הוא. 3. "אמת העירומה והקולית, ישר בפנים איזה מאגניב" - אני כן חושב שזו האמת העירומה, אבל מאגניב? איך נוצר הרושם הזה? לא ביזבזתי מזמנך בניסוחים מעודנים של התשובה אותה ביקשת - שהייתי בוחר לחיות על חשבון אחר, ולא שהוא יחיה על חשבוני. מה מאגניב-קול-בן-עשרה בזה? |
|
||||
|
||||
1. כבר עניתי לך בסעיף 2 שלי. לגבי תהייתך, תראה. הטריגר לכל הדיון הזה היה הניסוח של תשע נשמות ב תגובה 429441 . אתה ענית לזה ב תגובה 429593 ואתה ממשיך להקשות ולשאול אם לא כולם יעשו כמוך. אבל אם תשים לב, כבר בתגובה של תשע נשמות נכנס לא רק המעשה עצמו אלא גם עניין "היד הרועדת" שלפני מעשה (וסמיילי הכניס את רגשות האשם והחרטה שלאחר מעשה ב תגובה 429815 ). ואילו אתה טוען בנחרצות שדעתך בנושא כבר סגורה, אין לך שום רגשות אשם וידך לא תרעד. זה מה שמטריד - לא איך אתה או אני ננהג בפועל בסיטואציה הקשה (כאמור, ייתכן שננהג באופן דומה), אלא העובדה שבשבילך היא כלל אינה קשה. |
|
||||
|
||||
"אלא העובדה שבשבילך היא כלל אינה קשה" - כמו עם גמילה מעישון, ההחלטה לא קשה, הביצוע וההתמודדות קשים. אין שום התלבטות לגבי מה הצעד הנכון, אבל זה לא הופך את העניין לקל. "ואילו אתה טוען בנחרצות שדעתך בנושא כבר סגורה, אין לך שום רגשות אשם וידך לא תרעד" - רגשות אשם יש גם לחוזר בשאלה כשהוא מביא ביד (והיא גם רועדת). זה הופך את המעשה לרע? 1. לא, לא נתת לי עדיין תשובה ישירה, לא מתחמקת וחד-משמעית כמו שקיבלת ממני (ממני קיבלת "הייתי לוקח להם את האוכל" בלי שום התפתלויות לשימור תדמיתי הרחומה והאנושית). |
|
||||
|
||||
למה שארצה לתת לך תשובה ישירה? אם תהיה פה הפיכה צבאית מחר בבוקר ובעקבותיה מלחמת אזרחים, אולי אני אסתובב עם החבר'ה שלי ברחובות העיר ואבזוז בתים ואשבור חלונות. נו, אולי. אבל למה שארצה לכתוב באייל "אני בעצם שודדת וגנבת קטנה, ובתוך כל אחד מאיתנו מסתתר גנב קטן, ומי שמכחיש זאת הוא צבוע ושקרן"? אתה בכוח רוצה לשמוע "כולנו חיות". אולי יש בזה משהו, אבל אנחנו גם חיים בתוך מבנה תרבותי-חברתי כלשהו, ולא שואפים לחזור למצב הטבעי של הובס. וחלק משימור המבנה הקיים הוא שאיפה אותנטית לחיים רוחניים מסוג כלשהו שמתעלים על ההבט השלילי (או הנתפס כשלילי) של החייתי שבאדם, וכן גם העמדת פסאדה כלשהי של חיים רוחניים כאלה (כלומר, הימנעות ממתן תזכורת בלתי פוסקת להבט החייתי בחיי היומיום, כל עוד אין מלחמת אזרחים). לגבי החוזר בשאלה, לא הבנתי את הדוגמה, ולא כל כך בא לי שתיכנס לפרטים. |
|
||||
|
||||
את שאלת שאלה, וקיבלת תשובה לא מתחמקת. רק מנומס שתתני אחת כזאת בחזרה. (תשאירי לי להחליט מה אני רוצה לשמוע.) כשאנחנו דנים בתסריט סוף-העולם, ואומרים שבמקרה הזה נעביר את 24 השעות האחרונות לחיינו עם דם במחזור הסמים שלנו, זה לא אומר שזה מה שנעשה מחר, כי מחר לא סוף העולם. גם לא מעניין מה תעשי מחר כשדנים בתסריט של סוף העולם, נכון? אז, אני שואל אותך (בדיוק כמו ששאלת אותי את) מה היית עושה *אם*. את מסרבת לענות לי בטענה שאנחנו לא חיים כרגע את התסריט של *אם*... זה מגוחך, לא? |
|
||||
|
||||
לא, זה לא מגוחך. זו פשוט התעקשות מיותרת מצדך. אני חושבת שעניתי הכי ברור שאפשר, רק בגרות במתמטיקה יותר פשוטה מזה, אבל לפי מה שהבנת מטענתי כנראה לא הבנת. |
|
||||
|
||||
אם הבנתי נכון, מה שברקת אומרת הוא - כן, ייתכן מאד שהייתי עושה כמוך, אבל להגיד את זה שוב ושוב ובלי הסתייגויות זה מתן חיזוק להיבט החייתי-אגואיסטי של האדם, וביטול של אותו חלק רוחני-אלטרואיסטי, שגם הוא בהחלט קיים. מקווה שהבנתי נכון. |
|
||||
|
||||
מה שאני לא מבין הוא למה החלק האגואיסטי הוא ''חייתי'' בעוד שהחלק האלטרואיסטי הוא ''רוחני''. לא חסרות חיות שמחשיבות את חייהן כקליפת השום לעומת כלל הנחיל (איפה אביב כשצריכים אותו). |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
"לא חסרות חיות שמחשיבות את חייהן כקליפת השום כלל הנחיל (איפה אביב כשצריכים אותו)."? לא מצלצל לי טוב. |
|
||||
|
||||
מין הסתם התכוונתי שאין ניגוד בין חלקי המשפט, לא שצריך להשמיט את המילה. או שבעצם באזכור הנחיל התכוונת דווקא למלכה? |
|
||||
|
||||
הכוונה הייתה שהחיים שלהם עצמם הם קליפת השום, לעומת הנחיל שהוא דווקא חשוב. |
|
||||
|
||||
אה-הה! קראתי את זה כ- swarm law, במקום whole swarm. 'צטער. |
|
||||
|
||||
דווקא לנחילים האלה, נראה, קליפת השום היא ודאי לא כקליפת השום... |
|
||||
|
||||
אבל אם בכלל, האדם הוא ''חייתי'' במובן של יונקים, לא במובן של חרקים או דו-חיים או חיידקים. |
|
||||
|
||||
אל תדאגי, גם אצל היונקים אני לא מקבל את ההבדלה. |
|
||||
|
||||
עוד מילה לגבי רגשות האשם וכו' - כשעניתי לך לעניין ואמרתי "אקח להם את האוכל", לא היה לך שום סיבה להסיק שהייתי עושה את זה בנפש שקטה. פשוט, למה שאני אספר לך על איזה אחלה בן אדם אני וכמה קשה היה לי לראות אותם סובלים? על זה שאלת אותי? לא. לפעמים אני מרגיש (שאף אחד לא יניח בבקשה שאני מתייחס דווקא אליו) שיש כאן תחרות של מי יותר חביב, רגיש והומני. |
|
||||
|
||||
אכן, אבל קצת יותר מאוחר כתבת את תגובה 429850 ומשם הסקתי מה שהסקתי. |
|
||||
|
||||
העובדות מסתירות לך את התמונה הגדולה. |
|
||||
|
||||
אני לא יודע מה אני הייתי עושה, אני גם חושב שזאת שאלה לא כל כך מעניינת. אני יודע שאילו הייתי נשאר בחיים, לא הייתי מפסיק לחשוב על זה, להתלבט, להתחרט, להתנצל וסתם לסבול. |
|
||||
|
||||
גם אני, אבל אני הייתי עסוק בלהתלבט "אולי הייתה עוד אפשרות, שבה כולנו ניצלים?", ולא "אולי הייתי צריך להקריב את עצמי?" |
|
||||
|
||||
נראה אותך אחרי התאונה. |
|
||||
|
||||
''אתה לא יודע על מה אתה מדבר, אחרי שתהיה שם בעצמך תרגיש אחרת'' - בצורה כזאת אפשר לסגור כל דיון (הנוכחי כבר היה סגור. אני סתם מצביע על עובדה מעניינת). |
|
||||
|
||||
אבל מה לעשות שזה המצב, כמו שתדע גם אתה אחרי שתקרא את הספר הזה (בקרוב בעברית): אם לסכם את התזה שלו בפסקה אחת (שבטח תעשה לו עוול): אנחנו לא יודעים מה באמת נרגיש בסיטואציה עתידית מדומיינת, כי הדמיון שלנו מטעה אותנו. אנחנו לא זוכרים מה באמת הרגשנו בסיטואציה בעבר, כי הזיכרון מטעה אותנו. אנחנו לא יודעים מה אחרים שעוברים סיטואציה מסוימת מרגישים באמת, כי התפיסה שלנו והאמונה המוטעית בייחודיות שלנו מטעות אותנו. בגלל זה אנחנו מחליטים החלטות מוטעות בעקביות, ובגלל זה אנחנו לא מצליחים להיות מאושרים בכוונה אלא רק נתקלים באושר במקרה. |
|
||||
|
||||
זה נשמע כמו סיכום כתביו של אושו (למשל). |
|
||||
|
||||
חלק מהספר באמת משיק לניו-אייג', אבל הקטע הוא שזה נכתב על ידי פרופסור לפסיכולוגיה מהרווארד שמצטט אינספור מחקרים במדעי המוח, פסיכולוגיה, כלכלה ושאר מדעי החברה (בהערות השוליים מככבים בין השאר הצמד כהנמן-טברסקי). חוץ מזה, המסקנה שלו שונה. הוא לא אומר ''תקשיבו לעצמכם'' אלא דווקא ''תקשיבו לאחרים''. |
|
||||
|
||||
אני תוהה מה זה אומר על הניו אייג' ומה זה אומר על הפרופסור. לאיזה "אחרים" להקשיב? הוא מפרט? |
|
||||
|
||||
לאחרים שעוברים ברגע זה ממש את החווייה שאנחנו מתכננים/צופים. זה לטענתו מקור המידע הכי פחות מסולף. אבל צריך לציין שה"פיתרון" הזה מופיע בערך בחצי הפרק האחרון. רוב הספר מוקדש לתיאור הבעיות. מה זה אומר על הניו-אייג'? הנחת היסוד של הניו-אייג' היא שכל אדם מיוחד וייחודי. הוא אומר - פחחח, זה רק נדמה לנו, ובגלל זה אנחנו נוטים לא להשתמש בפיתרון שהוא מציע (דהיינו, ללמוד מהניסיון של אחרים). והוא גם מצטט סטטיסטיקות משעשעות כמו "90% מהנהגים חושבים שהם נהגים טובים מהממוצע. 84% מהמורים חושבים שהם מורים טובים מהממוצע" וכן הלאה. |
|
||||
|
||||
אולי מהחציון. מהממוצע זה אפשרי. |
|
||||
|
||||
אוי, מצאתי מה לכתוב איפה... אוקיי, אולי זה אפשרי, אבל זה נראה לך הגיוני? ועוד בעקביות? עזוב לרגע את המתמטיקה, אתה לא רואה את הדינמיקה שמשתקפת כאן - שכולם חושבים שהם טובים מהממוצע, שונים, יחידים ומיוחדים במינם? |
|
||||
|
||||
מצאת לך גם אל מי לכתוב: תגובה 276130 |
|
||||
|
||||
עזוב, לא לרמה שלי להתייחס לטברסקי הזה (-: |
|
||||
|
||||
הנשאלים ללא ספק מכוונים לחציון כשהם מדברים על ממוצע, שכן הסולם האינטואיטיבי של איכות הנהיגה הוא אורדינלי. אנשים לא חושבים במונחי "אני נוהג ב- 10% טוב יותר מהשכן שלי" אלא "אני נוהג הרבה יותר טוב ממנו" או "אני נהג טוב יותר מ- 90% מהנהגים1". ______________ 1- ו- 100% מהנהגות, כמובן |
|
||||
|
||||
וההבנה שלך של כוונת הנשאלים היא יותר טובה מ90% מהאנשים? אם כך יותר טוב לשאול למה החוקרים מנסחים כך את השאלות, אולי כי הנשאלים *מכוונים* לחציון אבל לא *מכירים* את המונח. מה שמזכיר לי שהכותרת בידיעות אתמול היתה "תתפטר!" בעוד שבאופו תקני היה צריך להיות ציווי "התפטר!". אבל לפני שאנו מאשימים את העורך בבורות, צריך להבין את הדילמה שלו. למילה "התפטר" יש שתי משמעויות- אחת- הציווי, אבל השניה - צורת עבר של מתפטר. כדי למנוע אי הבנה ( הרי הנשיא לא התפטר) העורך העדיף להשתמש בצורה שגויה. |
|
||||
|
||||
ו- 100% מהנשים, כמובן. אני חושב שהחוקרים באמת מנסים לדבר בשפה שתהיה מובנת לנשאלים. אני גם חושב שהם מניחים שהחציון והממוצע די קרובים (כרגיל בתופעות כמעט-גאוסיאניות כאלה) כך שהמסקנות מהמחקר נשארות תקפות. הדילמה של הכותרת בידיעות באמת משעשעת למדי. השפה העברית לא תוכננה לכותרות בנות מילה אחת. |
|
||||
|
||||
האמת היא שדווקא בנהיגה יתכן שהחציון רחוק מהממוצע, 80:20 כזה. |
|
||||
|
||||
האמת היא שאין לי מושג איך מודדים דברים כאלה. אם זמן התגובה שלך קצר משלי1 ב 10% ובכל שאר הפרמטרים אנחנו זהים, בכמה אתה טוב ממני? אפשר בכלל לשקלל את כל הגורמים הרלוונטיים? ___________ 1- מה שאומר ששלי ארוך יותר! |
|
||||
|
||||
תאונות לק"מ? תאונות לק"מ לקמ"ש? |
|
||||
|
||||
באופן מפתיע למדי נתקלתי הבוקר בכותרת הראשית של "ישראלי"1 מיום רביעי ה 24/1, והיא אומרת: "קצב, תתפטר!". כאן לא היה מקום לשום כפל משמעות אם היו משתמשים בעברית תקנית, והתעלומה בעינה: האם העורך בחר בנוסח השגוי מתוך אי ידיעת השפה, מתוך ההנחה שהקוראים עלולים להתבלבל או כדי לא להשמע נאד נפוח כמוני. ______________ 1- עיתון ששווה כל אגורה ממחירו. |
|
||||
|
||||
...מתוך הנחה שקצב עלול להתבלבל. |
|
||||
|
||||
זה העיתון שיש ברכבת בחינם? |
|
||||
|
||||
כן. גם בצמתות מסוימות1. _____________ 1- מחוה לסמיילי. |
|
||||
|
||||
ממך הייתי מצפה לדעת שמע''צ דואגת לעולם לא לסיים צמתים. |
|
||||
|
||||
מה לגבי כתיבת יומנים? |
|
||||
|
||||
אם הבנתי אותך נכון, אתה בכיוון. הנה ניסוי שהוא הביא כדוגמה לתזה שלו: הציעו למתנדבים בניסוי לקבל פרס מהנה (נגיד גלידה) ואז לבצע משימה משעממת (נגיד, למיין צורות גיאומטריות על מסך מחשב). לקבוצה אחת סיפרו מה הפרס ומה המשימה, הקבוצה השנייה קיבלה דיווח אקראי מתוך דוחות שאנשים מקבוצה שלישית (קודמת כרונולוגית) כתבו על ההרגשה שלהם מיד אחרי סיום המשימה. אז ביקשו משתי הקבוצות לחזות איך ירגישו אחרי הפרס והמשימה, על סמך המידע שבידיהם. הקבוצה שקיבלה דיווחים כתובים היתה קרובה יותר לתוצאה האמיתית, אפילו בלי שהנבדקים בה ידעו בדיוק מה הפרס ומה המשימה (האנשים בקבוצה הראשונה, אם אני זוכר נכון, טעו לכיוון האופטימי וחזו הרגשה יותר טובה מכפי שהרגישו במציאות). |
|
||||
|
||||
אתה ואני לא מדברים על אותו ניו אייג'. אתה מן הסתם רומז לו כפי שהוא מתואר במאמר של תומר פרסיקו. אני מדברת על מקורות ההשראה שלו - כתבים כמו של אושו וקרישנמורטי ואחרים - ובהם לגמרי לא כתוב שכל אדם הוא מיוחד וייחודי. להפך, זה האגו והרצון לנבדלות, שגורמים לכל הבעיות (ומאריכים ללא צורך את הדיונים באייל). |
|
||||
|
||||
... ובזה התכוונתי לומר שהוא מאשש (ואולי אף נותן סימוכין חדשים) לדברים שכתבו מורים רוחניים שונים בהשראה בודהיסטית. |
|
||||
|
||||
אה, אז תגידי בודהיזם. (נראה שלאחרונה נדבקתי בנטייה להדביק נימה שלילית למונח ניו-אייג'. כנראה שרמת השימוש לרעה בצירוף הזה עברה את רמת השימושיות שלו בעיניי.) יש נקודות חפיפה בינו לבין הניאו-בודהיסטים באבחון הבעיה, אבל קיבלתי את הרושם שהוא מפקפק ביכולת היישום של הפתרונות שהם מציעים. למשל, יש פרק שלם שמתייחס לספר Be Here Now (של פרופסור אחר מהרווארד, שעזב בשנות השישים: ריצ'רד אלפרט א.ק.א ראם דאס), ובו הוא טוען בעצם שהמצב המתואר בשם הספר אפשרי רק לנפגעי לובוטומיה, ושהאדם מטבעו הוא יצור שחושב קדימה. |
|
||||
|
||||
פוליט-קיא ? דווקא מתאים. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
והבעיה עכשיו היא: איך יידע פרץ את מי למנות במקומו? |
|
||||
|
||||
פרץ לא מתאים להחליט על דבר כזה, כמו שהוא לא מתאים להיות שר ביטחון. הוא חייב ללכת הביתה. |
|
||||
|
||||
לא לפרץ ולא לאולמרט אין את הסמכות המוסרית או העניינית למנות רמטכ''ל, וזאת מבלי להביע את דעתי על אי אילו מהמועמדים. שניהם ברווזים צולעים, ולא ראוי שהם יכתיבו לממשלה הבאה עלינו לטובה מי יהיה הרמטכ''ל לאורך הקדנציה שלה. אי לכך עליהם למנות רמטכ''ל במינוי זמני - עד לבחירת רמטכ''ל קבוע. למטרה זו יש לקרוא לדגל את בוגי יעלון, כדי שיהיה ברור שמדובר במינוי זמני של שנה לכל היותר (זו התקופה שנשארה לו מהקדנציה המקורית שלו). כשראש הממשלה ושר הבטחון זמניים, כדאי והגון שגם הרמטכ''ל יהיה זמני. (לא שאני מצפה מהמושחת והדביל לעשות משהו הגון). |
|
||||
|
||||
אכן, מוטב לא לצפות ליותר מדי. אולי הגיע הזמן להפריט את הצבא, ולהעביר את הזיכיון לגיידמאק. |
|
||||
|
||||
בוגי, of all people? האחראי מס' 2 למצב בצפון ובימ"חים ערב המלחמה? אולי נמנה את שאול מופז לשר בטחון, ואז תהיה לנו זכות מוסרית מצויינת? |
|
||||
|
||||
אחריותו של בוגי לא גדולה יותה או קטנה יותר מאשר המועמדים שהוזכרו (אשכנזי וקפלינסקי). היתרון במקרה שלו הוא שברור לחלוטין שמדובר במינוי זמני בלבד, של שר בטחון זמני בלבד, ולא במינוי קבוע. העקרון הוא זהות הממנה, לא זהות הממונה. עכשיו הבנת? |
|
||||
|
||||
למה למנות מישהו שכנראה הולך לחטוף מוינוגרד? כי אז אנחנו יודעים שהוא לא ישאר בתפקיד? |
|
||||
|
||||
הטענה הזו חסרת כל תוכן, ולכן מטופשת. או שאולמרט ופרץ לא ראויים לתפקיד רה"מ ושר הבטחון, ואז עליהם להתפטר. או שהם ראויים, ואז בטח שיש להם סמכות מוסרית למנות רמטכ"ל אתה וגלאון סבורים שהאופציה הראשונה נכונה, אלא שאין לכם את הגיבוי המספיק כדי לגרום שתקרה (61 ח"כים או תנועת מחאה משמעותית), ולכן אתם טוענים טענת ביניים שאמורה איכשהו להסתיר את העובדה הזו. רוב הח"כים רוצים את פרץ ואולמרט. רוב העם לא מספיק מוטרד מהעניין וזה מה שנותן להם סמכות מוסרית. מה שנותן להם סמכות עניינית, דרך אגב, זה החוק. |
|
||||
|
||||
איך טענה חסרת כל תוכן יכולה להיות מטופשת? |
|
||||
|
||||
אם את רוצה לנטפק, לא הטענה היא מטופשת, אלא טעינתה. מי שטוען טענות חסרות תוכן עושה מעשה מטופש. |
|
||||
|
||||
אתה קראת לאולמרט דביל? |
|
||||
|
||||
לא, הדביל הוא המשופם. |
|
||||
|
||||
כן זה קצת מבלבל. אבל זה היה קצת מטופש לכתוב ''המושחת והמושחת הדביל''. |
|
||||
|
||||
היה עדיף לכתוב "המושחת הרגיל והמושחת הדביל"? |
|
||||
|
||||
כאילו, כדי לאשר דברים שכתבתי הבוקר תגובה 429241 בהם הבעתי את דעתי שהלקחים מהמלחמה לא צריכים להתבטא דווקא בהליכת דן חלוץ, שמעתי כרגע ברדיו דברים שאמר בקשר לטעויות שנעשו. יש כאן תוספת חשובה לדברים שאמר מזמן לפיהם טעה באי גיוס המילואים מיד בתחילת המערכה. התוספת היא שהטעות הייתה שלא הוגדרה כמשימה הפסקת ירי הטילים בפעולה משולבת קרקעית אווירית. בכך, בעצם, אמר הרמטכ"ל בקיצור את כל מה שטענתי במאמר "החלום הכחול ושברו". אחרי שהבין זאת, ייתכן ודווקא הוא האיש המתאים ליישום הלקחים, והכנת צה"ל להעתיד. |
|
||||
|
||||
מבחינה אישית אני מרגיש אמפתיה רבה לדן חלוץ שהקדיש 40 שנים לבטחון מדינת ישראל, ומסיים את שרותו עם צלקת עימה יצטרך ללמוד להתמודד ולחיות עד 120. מבחינה ציבורית ההתפטרות שלו היתה נחוצה ומתבקשת, כמי שנושא באחריות הבלעדית כיועץ צבאי לדרג המדיני, וכאחראי על ביצועי הצבא. הדבר המדאיג הוא שבניתוח מדוקדק יותר, הצבא הוא לא זה שהחליט על היציאה למלחמה, והדרג המדיני נושא באחריות על, וד"ל[*]. מבחינה עמוקה יותר אני רואה לפחות שתי בעיות עמוקות שעלולות להחמיר עקב ההתפטרות: (1) הגדלת חוסר האמון הציבורי בדרגי ההנהגה הגבוהים ביותר, שתועצם על ידי הוויכוח כנראה יבוא בנושא מיהו המחליף הראוי, האם הוא יהיה מינוי "פוליטי" או "מקצועי" (האם יש בכלל חיות טהורות כאלה?), ומהו תפקידו של הצבא בתהליך ההערכה הלאומית, קבלת החלטות והטווית מדיניות וכיוב'. (2) חיזוק האמונה שרמטכ"ל יכול לבוא רק משורות צבא היבשה, מבלי להייחס לעובדה שיש לבדוק אדם לגופו ובמסגרת המערכת השלמה שבראשה הוא עומד. יכול להיות שבאמת חלק מהבעיה של דן חלוץ האיש היתה הכשרתו כטייס שחסמה את יכולתו לראות את המציאות הצבאית מבעד למשקפי החי"ר והשריון, או ליתר דיוק, תיעלה את תפיסה המציאות שלו. אני לא יודע אם זה באמת מה שקרה. אמנם ידוע שבארה"ב הרמטכ"ל בא מכל זרועות הצבא (הקודם היה איש חה"א), אבל אופי המערכת הוא שונה, משום שהרמט"ל איננו מפקד מבצעי האחראי על הלוחמה. [*] ראיתי השוואה בין חלוץ לדדו ז"ל, ולטעמי ההשוואה הזו עושה עוול כבד לדדו מצד אחד, ומטילה על חלוץ אחריות על דברים לא קיימים. אלא שדדו היה אחראי לאי הכנת הצבא ולהערכה המדינית המוטעית, אבל בתור רמטכ"ל שאחראי ללחימה, בזכותו צה"ל הצליח לעמוד בפרץ (ולא שרון או קהלני), כשהמלחמה ניכפתה על צה"ל בהפתעה. העונש של דדו בא בגלל שצבא מצרים השיג בסופו של דבר את מטרות המלחמה שלו, למרות הצלחות הצבא, וזו סיטואציה שונה לגמרי מלבנון 2006. |
|
||||
|
||||
סביר להניח שכעת לא יעזו לשקול מועמדות של איש ח"א לרמטכ"לות, למרות שאולי זה הדבר הנכון לעשותו כהכנה להתלקחות אפשרית עם איראן. אולי מישהו יוכל להאיר את עיני לאיזו מלחמה עדיף להתכונן: לקודמת או לבאה? |
|
||||
|
||||
המינוי של חלוץ היה אמור להיות התכוננות למלחמה הבאה. כנראה שעדיף להתכונן לקודמת. |
|
||||
|
||||
לדעתי כמו בכל תפקיד ניהולי מה שרמטכ''ל צריך זה שכל, יושרה, יכולת לשפוט אנשים ולקבל החלטות, אגו תחת שליטה (כך שיקשיב לדיעות מנוגדות עם הן מנומקות היטב) ויכולת להקרין מנהיגות ולהנות מאימון פקודיו. רמטכ''ל יכול לכן להגיע מעל רקע, עקרונית אפילו מחוץ לצבא, אבל ריאלית על-מנת להשיג את אמון פקודיו רצוי שיהיה איש צבא היבשה. ואגב, הסיבה העיקרית שבגללה על חלוץ היה להתפטר היא קודם כל שאחרי כישלון כזה אדם מאבד את אימון פקודיו ואינו יכול להמשיך בתפקיד בהצלחה. מנהיג צריך לא רק להיות בעל יכולת שיפוט טובה אלא גם לשכנע את פקודיו בכישוריו. לכן אפילו אם לא היה אשם היה צריך ללכת הביתה. |
|
||||
|
||||
בכל ארגון, מינוי אדם מנוסה לתפקיד האחראי מכין את הארגון להתמודד עם בעיות העבר, מתוך תקוה חסרת-שחר שהבעיות העתידיות יהיו דומות. (אסף ארצי, מועמד חסר נסיון לכל תפקיד שתרצו) |
|
||||
|
||||
למה התלקחות אפשרית (ונניח אפילו ודאית) עם איראן תומכת ברמטכ"ל מחיל האוויר? את הצעד הראשון בהנמקה אני מנחש, "כי בהתלקחות/מלחמה כזו חיל האווויר יהיה דומיננטי/בלעדי", ומסכים, אבל מכאן אני לא יודע להמשיך. מכיוון שהחלק במרכאות הוא די מובן מאליו, מן הסתם רמטכ"ל ירוק יעשה בדיוק מה שיעשה רמטכ"ל מחיל האוויר. |
|
||||
|
||||
כי אנשים התרגלו לחשוב כמו ב"מבוכים ודרקונים" - רמטכ"ל מחיל האוויר זה 30% בונוס לכל הגלגולים שקשורים בחיל האוויר. |
|
||||
|
||||
ראש ממשלה : אפי איתם שר ביטחון: ליברמן מפקד המשטרה: אליק רון שר אוצר :זהבה גלאון (איך אני?) רמטכ"ל :האלוף יוסף מישלב נשיא המדינה: מאיר הר ציון ובא לציון גואל |
|
||||
|
||||
התכוונת גועל. |
|
||||
|
||||
נשיא : מאיר לאו שר החינוך : מרדכי אלון מפקד המשטרה : ישראל מקוב (אני רציני) שר אוצר : סטנלי פישר (הנ"ל לא קיבלו תארים לפני התפקיד משום התקווה שאולי יחזור יום ובו נשיא ושר בישראל יחשבו ל"מעמד גבוה" יותר מפרופסור, או לפחות סתם אנס) |
|
||||
|
||||
אתה רציני? פישר החטיא את יעד האינפלציה בגדול ובלי שום סיבה נראית לעין, אז אתה רוצה לתת לו לשחק עם תקציב המדינה? |
|
||||
|
||||
מעבר לשאלת אחריותו להחטאה (הירושה הכואבת שהשאירו לו ותשומת הלב שהיא לוקחת, החלשות הדולר בעולם, העדר ההשפעה של היפוך שערי הריבות ישראל-ארה"ב, בניגוד לcommon knowledge של השוק) יעד האינפלציה מעניין אותי רק בהקשר של השפעה על הצמיחה ושאר נתוני מאקרו. אם הצמיחה חיובית, התחזית חיובית והנתונים טובים, לא אכפת לי שתהיה דיפלציה של חצי אחוז (טענתי את אותו הדבר כאשר הנתונים היו טובים עם אינפלציה של אחוזים ספורים ואנשים התרגשו מזה בלי סיבה), שליטה באינפלציה היא לא המטרה הסופית. מעבר לכך אצל פרופ' פישר ניכרו כמה תכונות שמאוד חסרות בנוף המקומי, בראשן האצלת סמכות, הימנעות מריכוזיות יתר והעברת סמכויות מרצון. |
|
||||
|
||||
איך זה קשור לעובדה שהוא לא עמד ביעד שהציבה לו הממשלה? אם היעד לא אפשרי, או לא מספיק חשוב, הוא צריך לדרוש מהממשלה לשנותו. אם היא לא תעשה כן, הוא מחוייב ליעד. |
|
||||
|
||||
Ja, Meine Fiehrer! (כן, כן, אני יודע).
|
|
||||
|
||||
מה אתה יודע? Führer, או לפחות Fuehrer. ואם אתה מדבר לא אל אנגלה מרקל, נניח, ולא אל קבוצה שלהם, אלא אל גבר אחד (ההוא עם השפם, למשל), אז עדיף mein. |
|
||||
|
||||
הגרמנית שלי קצת חלודה, אז תודה על התיקון. לגבי ה''אני יודע'', מדובר בהתייחסות הבלתי נמנעת למר גודווין. |
|
||||
|
||||
בהקצנה : רמטכ"ל מחוייב כחייל להסתובב בהופעה הולמת, אם הוא התרשל בהופעה אבל ניצח במלחמה, אולי הוא מתאים להיות שר ביטחון (למען האמת אני מתנגד לשר ביטחון מהצבא, אבל ניחא) והוא בטח רמטכ"ל מוצלח. בדברים החשובים המשק מצליח, כישלונות קטנים בדרך הם אולי דבר לא נעים, אבל לא מהותי. |
|
||||
|
||||
אני חושב שהוא התכוון להרצל מקוב ולא לישראל מקוב, אבל ניתן לו להבהיר. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
אז תסביר אולי למה דווקא הוא למפכ"ל המשטרה? |
|
||||
|
||||
כי המשטרה צריכה להתנהל כמו חברה ציבורית מוצלחת, עם יעדים ברורים, תגמול בהתאם לתוצאות, גמישות תעסוקתית בדרג הבכיר, יבוא מומחים מבחוץ, תודעת שירות מפותחת וכו'. מנכ''ל מוצלח של חברה מובילה הוא ללא ספק מנהיג מתאים להובלת המהלך, שאין לו קשר עם עבודת שיטור יום-יומית. |
|
||||
|
||||
תגידו, ממתי מציעים אדם שלא נמצא כרגע בשירות סדיר למשרת הרמטכ"ל? מתי בפעם האחרונה זה קרה? |
|
||||
|
||||
נדמה לי שזה קרה פעם אחרונה כשלסקוב מונה לרמטכ"ל, אבל אולי גם אז זה לא קרה (אפילו *אני* עוד לא נולדתי אז). ונניח שזה לא קרה מעולם? זה מה שהופך את הרעיון למופרך? |
|
||||
|
||||
נדמה לי שבימים שלקראת מינויו כרמטכ"ל עוד אמרו "ח*לוץ*", בראוי, במלרע, ובתוך כמה שבועות, בתקופת המינוי - השם נעשה לבן בית בכל בית בישראל, והיה ל"*חאא*לוץ". לא נזכרת בדוגמאות, אבל נראה לי שזהו תהליך שקרה עם עוד שמות של פוליטיקאים, אמנים, קצינים בכירים וסלבריטיז למיניהם. |
|
||||
|
||||
אני לא ידוע מה קרה במקרה של חלוץ, אבל אבולוציה של הגיית שם בתקשורת, כשבעל השם הוא כוכב חדש בחיינו, סביר שהיא תהליך אמיתי של שיפור: הראשונים שצריכים לומר את השם אולי רק ראו אותו כתוב, או להפך - הראשונים שצריכים לאיית רק שמעו אותו. אז הם מנחשים לפי מה שמוכר להם. אחר כך בעל השם או מקורבים לו טורחים לתקן, וההגייה או האיות הנכונים (לשיטתו) מחלחלים בהדרגה. אם באמת חלוץ התחיל במלרע, נהפך למלעיל, ואז טרח (כפי שקישרו כאן) לתקן חזרה למרע, עדיין נראה לי סביר שהיתה כאן וריאציה על התהליך שתיארתי - אולי אנשים שהיו בסביבתו הקרובה והפחות קרובה בצבא נהגו לקרוא לו במלעיל, והם הפיצו זאת לתקשורת, והוא החליט שזה למורת רוחו. קשה לי לדמיין שאדם שלא מכיר אותו אישית יחליט ללא גירוי חיצוני למַלעיל שם כמו "חלוץ" - האיש ברחוב בטח לא רואה בו יותר סחבק מבלפיד או טופז או פאר. |
|
||||
|
||||
הזכרת לי נשכחות. בנאום שבו הגיב בגין ל''צ'חצ'חים'' הוא ביטא את שמו של טופז במלעיל. חידה היא לי מדוע. |
|
||||
|
||||
ההשערה שלי היא שבפולנית, כמו באנגלית, מבטאים את שמה של האבן היקרה הזו במלעיל. אולי איציק ש. יודע. |
|
||||
|
||||
...ודווקא את ה"צ'חצ'חים" ביטא במלרע. אולי היתה בעיניו משום הקטנה בשימוש מלעיל? |
|
||||
|
||||
שמות של פוליטיקאים (בפועל או בכוח) חייבים להיות מלעילים ובני שתי הברות, אחרת הם לא נכנסים לתבנית של "yX מלך ישראל". בד"כ מספיק ששם המשפחה או השם הפרטי יהיו כאלה, אבל אם לא, הופכים אחד מהם לכזה ע"י מעבר ממלרע למלעיל או ע"י שימוש בכינוי (ביבי, אריק, פואד). |
|
||||
|
||||
אנ מניח שיש לזה השפעה כפולה אך משולבת. יש בזה יצירה של הרגשת קירבה שנותנת כביכול רשות לבקר את הרמטכ''ל גם במישור העניני, ומה שיותר חשוב במישור האישי מתוך עמדה של ''מכר סמכותי.'' הרגשת הקירבה גם מקנה רגש חשיבות, בגלל האינטימיות המוקרנת מאופן הגיית השם, כאילו היה זה שם חיבה, וגם בגלל שבהגייה הזו יש נופך של חוסר פורמליות תוך התרברבות בחוסר הפורמליות. |
|
||||
|
||||
אם זה עוזר לך, אמרו לי שחלוץ בעצמו מבטא את השם שלו כך. |
|
||||
|
||||
לא יודע איך זה היום, אבל נכון ללפני שלוש שנים, חלוץ ביטא את השם שלו ''דני''. |
|
||||
|
||||
לא אמרתי שהוא קרא לעצמו ''חלוץ''. אמרתי ש(בנסיבות מסויימות)הוא ביטא את שם המשפחה שלו במלעיל. |
|
||||
|
||||
אני היחיד שזוכר שקצת אחרי שהוא התמנה לרמטכ"ל התקשורת חגגה1 על איזה מנשר של דו"צ שבו היא (התקשורת) נתבקשה, בשמו (חלוץ), לבטא "חלוץ" במלרע? 1 "תראו באיזה שטויות הוא מתעסק". מי שמדבר. |
|
||||
|
||||
לא. |
|
||||
|
||||
לא בדיוק אבל בערך: "אחרי ש(חלוץ) הורה לבטל את שמו במלרע ולא במלעיל" "דיווח (שחלוץ עצמו מכחיש), לפי הפקודה הראשונה של הרמטכ"ל ה-18 לקציניו תעסוק בכללי ההגייה הנכונה של שמו". |
|
||||
|
||||
"הורה *לבטל* את שמו במלרע ולא במלעיל"... נשמע פרוידיאני. |
|
||||
|
||||
...ועכשיו מצפים לדו"ח הביניים - מסקנות קשות לגבי אולמרט, קצת פחות קשות לגבי פרץ. |
|
||||
|
||||
מעניין: את פרץ מבקרים על שלא התייעץ עם מומחים, ואת אולמרט מבקרים על שהקשיב למומחה מס' 1 (הרמטכ"ל). אני חושב שיש מקום לועדת חקירה בנושא תפקודה של ועדת החקירה. |
|
||||
|
||||
למען האמת, פרץ התייעץ - אבל הוא הקפיד לעשות זאת עם לא-מומחים... ואולמרו שמע את המומחה מס' 1, אבל קשה לראות בזה התייעצות: הוא רצה את המלחמה הזאת בדיוק כמוהו. |
|
||||
|
||||
אם אולמרט עשה בעיניים עצומות כל מה שהאדון המומחה מס' 1 ("אני חושב ארבעה מהלכים קדימה") אמר, אז ודאי שהוא צריך להתפטר. ימונה הרמטכ"ל לראש ממשלה לאלתר וזהו. נחסוך לשכה ומאבטחים. |
|
||||
|
||||
גם אולמרט חושב ארבעה מהלכים קדימה. פשוט מהארבעה הראשונים הוא מתעלם. |
|
||||
|
||||
ז"א ראש הממשלה לא יכול לסמוך על יועציו המקצועיים? הוא צריך להבין במשפטים ברמה מקבילה ליועץ המשפטי לממשלה, כלכלה ברמה מקבילה לפקידי האוצר, חינוך ברמה מקבילה לפקידי משרד החינוך, בריאות ברמה מקבילה לפקידי משרד הבריאות וכו'? |
|
||||
|
||||
לו אולמרט היה נדרש להכנס לניתוח תוספתן, הוא היה מבקש second opinion, אבל כדי להכניס את המדינה לניתוח ראש הוא הסתפק ב"מומחה מס' 1"? ולא, ראש הממשלה אינו אמור להבין במשפטים ברמה מקבילה ליועץ המשפטי לממשלה, כלכלה ברמה מקבילה לפקידי האוצר, חינוך ברמה מקבילה לפקידי משרד החינוך, בריאות ברמה מקבילה לפקידי משרד הבריאות וכו'. הוא אמור להבין במומחים. |
|
||||
|
||||
אם ראש הממשלה יודע רק לעשות מה שהרמטכ"ל אומר לו אז אין צורך בו. חיילים יש לרמטכ"ל מספיק. לא צריך להיות מומחה כדי לשאול שאלות כמו: מה אתה מתכוון להשיג ומה, לדעתך, לא ניתן להשגה? מה הצעדים בהם אתה עתיד לנקוט כדי להשיג זאת? מה לוח הזמנים הצפוי והמשאבים הדרושים? כיצד הצעדים האלה יבטיחו את השגת המטרה? מה עלול להשתבש וכיצד ניתן למנוע זאת? במידה והמטרה לא תושג או שהשיבושים יתרחשו, מהן האפשרויות הפתוחות בפנינו לשלב הבא? מדוע נבחרה דווקא תכנית זו, מה היו החלופות שנדחו ומדוע? עד כמה שהבנתי מכל מה שהתפרסם עד כה, כמעט איש לא טרח לשאול, והיחיד ששאל (פרס) נענה בתשובה מזלזלת והסתפק בה. ממי ששולח אנשים להרוג וליהרג מצפים שישקיע קצת יותר בבירור הענינים מאשר ממי שמצוי בדיון במשרד האוצר או המשפטים. |
|
||||
|
||||
קודם כל, לפי התנהגותו של אולמרט מתקבל הרושם שהוא לא ממש קלט שבמלחמה אנשים הורגים ונהרגים, והמומחה מס' 1 שכח לומר לו זאת. שנית - ראש הממשלה לא אמור לשאול את הרמטכ"ל מה הוא מתכוון להשיג במלחמה: על זה הוא צריך להחליט בעצמו. עליו לשאול את כל השאלות האחרות בכפוף להחלטה זו. |
|
||||
|
||||
הידיעות שהועדה מבקרת את אולמרט ופרץ על זה שלא שאלו מספיק שאלות ולא דרשו שיראו להם אלטרנטיבות, מראה שהועדה התאמצה לראות בשני הפוליטיקאים הללו רק מניעים טובים ולא אינטרסים אנוכיים. אולמרט ופרץ רצו מילחמה. הם ראו הזדמנות לרשום לזכותם מלחמה שאי אפשר להפסיד בה (כך כנראה חשבו). אולמרט יכנס בעזרתה לפנתיאון הישראלי כאישיות בטחונית וכך גם פרץ. המהירות בה החליטו על המלחמה מרמזת שהם רצו אותה. |
|
||||
|
||||
ודאי שהם רצו מלחמה לצורך הרקורד הבטחוני, אבל איך ייתכן ששני אנשים שהיו כבר בוגרים (בגילם, לפחות) בזמן מלחמת לבנון הראשונה היו מסוגלים לחשוב שזו מלחמה שאי אפשר להפסיד בה? |
|
||||
|
||||
שאלה טובה. התשובה היחידה שאני מוצא היא שלשני האנשים האלו אין בכלל מסגרות מוסריות. הספיק להם הפחד שמא יתפסו כחלשים אם לא יגיבו מיד. הם פחדו מהמתנה אפילו של יום אחד והצעקות שיחטפו. המסגרות המוסריות היו מכריחות אותם לחשוב מהו המחיר של החלטתם. |
|
||||
|
||||
עזוב מוסר לרגע. מה עם האינטליגנציה? |
|
||||
|
||||
יש להם אינטליגנציה. לא תשכנע אותי שהם אינם אינטליגנטים. מה שמשבש את כושר השיפוט הוא דוקא העדר מסגרות מוסריות ופגמים אישיותיים כמו יהירות וכד'. |
|
||||
|
||||
סליחה, לא ראיתי את התגובה. ודאי שיש להם אינטליגנציה, הם רק לא השתמשו בה לעניין זה. |
|
||||
|
||||
פגשתי בחיי לא אדם אחד ולא שנים שהיו מאד אינטליגנטים וחכמים אך פגמים אישיותיים או פסיכולוגיים עיוותו את החלטותיהם ומעשיהם. הדוגמה המובהקת שאינני מכיר אישית היא אהוד ברק. |
|
||||
|
||||
זהו, שעל ברק שמעתי פעמים אבות את האבחנה הזאת, ועד היום לא הבנתי על מה מתבססת האמונה בפקחותו הרבה. |
|
||||
|
||||
לא היה אחד שהיה איתו בקשר שלא התרשם מחכמתו והאינטליגנציה הגבוהה שלו. כשאדם כזה הוא גם פרנויד אז למרות חכמתו הוא עושה שטויות. |
|
||||
|
||||
אבל היה ביניהם מישהו שגם הצליח לומר במה התבטאו שתי אלה? |
|
||||
|
||||
תשמע, אם גם את זה הוא צריך שהמומחה ילמד אותו אז כנראה שבאמת אין לו הבנה בתחום. מצד שני, אני גם עוד לא בטוח לגמרי שהמומחה הזה כל כך קולט את הנקודה הזו. הוא לא ביקש ממנו מלחמה; הוא ביקש ממנו הצעה לתגובה, ובהחלט בתחום אחריותו של המומחה להגיד מה המכשיר שבו הוא מומחה יכול ומתכוון להשיג בעזרת ההצעה הזו. אם הוא רוצה דברים אחרים הוא יכול לקרוא למומחים אחרים (המומחה המדיני, המומחה לעניני פעולות מודיעין סודיות בחו"ל וכו') ולשאול מה אפשר להשיג בעזרת הכלים שלהם. אם הוא היה מחליט להשיג את פירוק החיזבאללה והשבת החטופים תפקידו של המומחה היה לומר "אדוני, את זה תוכל אולי להשיג באמצעים אחרים". למרבה הצער נראה שהוא כן חשב שהוא מסוגל להשיג את זה באמצעות הכלי של המומחה הזה - והמומחה לא טרח לפזר את האשליה הזו. |
|
||||
|
||||
אפילו אולמרט לא יכול להיות די מטומטם כדי לחשוב שהוא יכול להחזיר את השבויים באמצעות מלחמה. |
|
||||
|
||||
אולי, אבל זה מה שהוא הבטיח - ומטומטם או לא, הוא פיקח מספיק כדי להבין שמי שעומד וצועק ''לא נפסיק עד החזרת חיילינו'' יצטרך מתישהו לפרוע את השטר. אני מאמין שהוא באמת סבר (או שהבטיחו לו) שאפשר ליצור לחץ כבד מספיק על חיזבאללה כדי שהוא יירד על הברכיים ויגיד ''קחו אותם בחזרה, העיקר שתפסיקו''. |
|
||||
|
||||
אההה... הבנתי. כן, זה מסביר משהו. חטא היהידות. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |