 |
|
 |
||
|
||||
 |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ומה אז? האם יש מישהו מהפוליטקיאים שלנו שעשוי להיות ראש ממשלה טוב? לא הרע במיעוטו, לא ברירת מחדל, לא הצבעת מחאה, מישהו שתצביע לו בלב שלם וידך לא תרעד בדרך לקלפי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה טובה. בינתיים הבחירה הטובה ביותר נראית כמו פתק לבן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכולה להצביע בעד ציפי ליבני בלי שידי תרעד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה רק בגלל שהיא אישה. ההשגים שלה לא מצדיקים מועמדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בגלל שהיא אשה, אלא בגלל שהיא (כנראה) נקיית כפיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תעשי לביתך מה ששנוא עליך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני נקי כפיים ולא לשא הייתה לי הזדמנות זה תנאי הכרחי אבל רחוק מלהיות מספיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו התחלה. תביאו עוד כמה נקיי כפיים ונבחר מביניהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משתדל לבחור דרך ולא אנשים. אשר לנקיון כפיה של צפי לבני, דעתי היא שכל מי שהיה חבר כנסת של הליכוד בקדנציה הקודמת, ותמך בהתנתקות, אינו נקי כפיים, כי הוא בגד במצע שאותו הציג לבוחרים. צפי לבני היא, לכן, בעיניי לא נקיית כפיים. אגב, כבר כתבתי שהיא חושבת היום שההתנתקות הייתה טעות, אבל מציגה קו שיתגלה כטעות בעתיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מדברת על נקיון כפיים במובן הפשוט- האתי והחוקי. בעיניי זה בפירוש תנאי הכרחי, גם אם הוא לא מספיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש (אשתי ספרה לי) במקור ראשון איזה מאמר משמיץ על ציפי לבני שמספר על התנהגויות לא נאותות (שמתאימות לפוליטיקאי המצוי אצלנו) ביחסים עם אנשים, אבל עוד הספקתי לראותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שמלכלכים עליה במקור ראשון, זו כבר סיבה מספקת בהחלט להצביע לה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדרך לא שווה מאומה אם האנשים אינם נכונים (תרתי משמע). אבל אם אתה מעדיף להתלונן שבוגדים באמונך, המשך להתעלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולמרט לא נקי כפיים? מה, פתאום כשזה מגיע לבחירה של אישה (בצחוק, בצחוק) אז החלטות בית המשפט כבר לא נחשבות בשבילך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מישהו הוא הרע במיעוטו, אז אני אצביע לו בלב שלם וידי לא תרעד בדרך אל הקלפי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עניין של אופי. אם אני עושה משהו שלפי הכרתי ומצפוני הוא רע, ידי תרעד. אם עליי לבחור האם לתקוע את הטיטניק בתוך קרחון או להעלותה על שרטון כנראה שאעדיף שרטון, אבל אין להניח שאעשה זאת מתוך אותה תחושת נוחות של זה המשיט את הספינה בבטחה ביום בהיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא עניין של אופי, זה עניין של הגדרה. הרע במיעוטו הוא לא רע אלא טוב. כשאני עושה משהו שלפי הכרתי ומצפוני הוא טוב, אני לא רועד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרע במיעוטו הוא לא רע אלא טוב? אם היית נקלע בנהיגה, נניח, לסיטואציה שבה כדי להמנע מהתנגשות עם משאית שבה תיהרג אתה וארבעת נוסעיך אתה צריך לעלות על מדרכה ולדרוס ילד קטן היית רואה זאת כטוב וידך לא היתה רועדת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על שאלות כאלו לא מדברים באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא ''הרע במיעוטו'', זה דילמת הקרונית, ולא תצליח לגרור אותי לשם. (אם, לעומת זאת, במקום ילד קטן היית שם שם איזה דוכן נקניקיות, אז כן, ידי לא היתה רועדת לרגע, למרות שלדרוס סתם ככה דוכני נקניקיות זה בהחלט רע). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או קיי, לא צריך את דילמת הקרונית. אפשר להעלות שלל דילמות שבהן הרע במיעוטו הוא רע מובהק. האם אתה מדווח על חבר לעבודה ששיפץ קצת את דיווח השעות שלו (בידיעה שבכך תשאיר את אשתו ושמונת ילדיו בלי פרוטה והם ייזרקו לרחוב באמצע החורף) או שאתה מועל בחובת הנאמנות שלך למעסיק? ומה אם אשתך ואמא שלך נקלעו למצב שבו אתה חייב לנקוט עמדה וכל עמדה שתנקוט תיתפש על ידי אחת מהן כפגיעה שאין לה כפרה? החיים מלאים דילמות כאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דילמות של הרע במיעוטו הן דילמות בהן הדבר הרע הוא באמת רע, אבל הוא באמת רע במיעוטו. למשל, הדוגמא של דוכן הנקניקיות. לדרוס דוכני נקניקיות זה דבר רע, לההרג זה דבר רע יותר, לכן אני אדרוס את דוכן הנקניקיות בלי למצמץ, וכמוני יעשו כמעט כולם. לכן, בעצם, אין כאן באמת דילמה אמיתי. הדילמה מתחילה שלא מדובר ברע במיעוטו, אלא ברע מול רע, שקשה לדעת מה מהם הוא יותר רע (או פחות טוב). אישה מול אמא, למשל, היא בד''כ לא ''הרע במיעוטו'', אלא בחירה בין שני רעים. ובמקרים כאלה, אין ספק שאני, כמו כולנו, אתלבט, ואמשיך לפקפק בהחלטתי גם אחרי שקיבלתי אותה. הפקפוק הרי נובע מזה שאני לא יודע באמת מהו ''הרע במיעוטו'', אם הייתי יודע, לא הייתי מפקפק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחורי כל דוכן נקניקיות עומד זכיין אומלל של זוגלובק, שלא מבין מה זה הרכב הזה שנכנס בו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הייתי דורס גם שני ילדים (שאינם ילדיי) בכדי להציל את חיי שלי (כשאני במכונית לבד, בלי עוד ארבעה נוסעים שיהפכו את הדילמה לנוחה יותר עבורי). אני חושב שהרוב המכריע של הטוענים אחרת הם צבועים, שבמקרה הטוב משקרים גם לעצמם בנושא הזה. אם מישהו חושב שדווקא ההקרבה העצמית היא המעשה האנושי הנורמטיבי, שיגיב בבקשה, כדי שאעמת אותו עם עשרות האיילים שבחרו לשתוק בנושא הזה במקום להצביע על המציאות גם כשהיא לא נעימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי לא נורמטיבי, אבל נראה לי שאין ספק שהחברה שלנו תעלה על נס כ''גיבור'' את מי שבוחר לעשות את זה, ובכך תצביע על כך שהקרבה עצמית היא ערך חיובי ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה יודע שעשרות איילים בחרו לשתוק? אם הם שותקים, איך תוכל לעמת ביניהם לבין אותו "מישהו"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי להבהיר את הדברים: גם עשרים ילדים, או מאה ילדים (שלאף אחד מהם אין לך קשר רגשי), נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מת, זה סוף כל העולם מבחינתך. כל האנושות מתה. אז תעשה חשבון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה שצריך. יכאב לי הלב, כן, אבל ההיסוס היחידי יהיה במידה ואחשוב שאני עשוי להנצל גם בלי להרוג אותם. אם זה מוות בטוח שלי מול מוות בטוח של אחרים (לא קרובים לי), אז הבחירה שלי תמיד תהיה האחרים, ולא משנה מה מספרם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בטוח? יש כאן פרדוקס ערימה, אבל האם לא היית מוכן למות גם בשביל ערימה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי שאני לא מוכן למות בשביל שום כמות של זרים, לא? איפה פרדוקס הערימה נכנס לתמונה? (עושה הבדלה בין מוות בטוח והסתכנות במוות. אם אני רואה ילד משחק בכביש, אני לא אשאר על המדרכה בגלל הסיכון הקלוש שאמעד בדרך אליו, ושמכונית בדיוק תגיח מעבר לפינה ותדרוס אותי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרדוקס הערימה הוא בדיוק המקום שבו אתה מפסיק לראות מספרים ורואה משהו גדול יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הוא קובע שמבחינתו לעולם אין ערימה, לא משנה כמה אנשים תאסוף. לכן עבורו הערימה מוגדרת היטב (לעולם לא). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ראיתי שהוא קבע את זה - ולמען האמת, זו קביעה די משונה, כי ''כל האנושות חוץ ממך'' זו בטח ערימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שפספסת איזו מילה כמו ''לא'', ''גם'' או ''כל'' בהודעה המקורית שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אם אתה בן תשעים, בפרק האחרון של חיים מאושרים ומלאי סיפוק? היית מוכן למות בשביל להציל את חייהם של זרים? היית מוותר על שנה של חיים? חודש? יום? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על מקרי הקצה האלו עוד לא חשבתי. מי שיש לו בעיה עם הדוגמה עם הילדים, שישאל את עצמו בבקשה אם הוא מוכן להקריב את חייו למען מיליון מסכנים בסין. הרוב המכריע של האנשים לא מוכנים אפילו להקריב אך המכונית שלהם בשביל להציל נפשות של זרים מעבר לים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל ניכר בין מיליון מסכנים בסין לבין ילד אחד מסכן שאתה רואה בעיניך. אם זו הייתה בחירה בין חיי לחייו הייתי בוחרת בחייו. בלי היסוס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראת לי מפלצת, אני מסיק שיש מקום לנסות לפתח את הדיון. ספר לי בבקשה מה היית עושה אם במקום בילד היה מדובר במבוגר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מדבר על מצב שבו זה אני לבד או הוא לבד? סביר שזה היה תלוי בהרבה מאוד דברים. במצב הרוח שלי, ברושם המיידי שהוא עושה עליי, במצבי הכללי ובמצבו כפי שהוא נראה לי... אין לי מושג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי במצב הרוח שלך? מוות בטוח שלך או של אדם אחר, זר לך, והבחירה בידיך, ואתה אומר לי שאולי תבחר למות במקומו, אם אתה במצב הרוח המתאים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה זה כל כך מפתיע אותך? אתה חושב שאתה מסוגל להחליט החלטות הרות גורל עפ"י עקרונות/נימוקים רציונליים בלבד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותי עדיין מפתיעה העובדה שהמתדיינים בפתיל מאמינים שהנימוקים וצידוקים לכאן או לכאן שהם מעלים בפתיל הזה באמת יהוו חלק מהחלטה אינסטנקטיבית שמתקבלת בתוך שבריר שנייה במצב אמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם בודקים מה העמדה שלהם *כרגע* לגבי ההתנהגות באותם מצבים, ולהערכתי כל אחד מהם יודע שברגע האמת התגובה שלו עלולה/עשויה/יכולה להיות שונה לחלוטין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להערכתי רוב האנשים לא יודעים את זה. אנשים נותנים יותר מידי קרדיט למערכת הערכים והאידאלים שלהם (זה מה שדורפל מכנה, לדעתי בטעות, צביעות). זה מה שעוזר להם לבנות את המושג "אני" (אבל לא בהכרח קשור להתנהגות למעשה). לבדוק בצורה רציונלית ומסודרת עמדה פילוסופית/ערכית לגבי התנהגות שהיא באופיה רפלקסיבית, זה שעשוע נחמד, אבל אין הרבה קשר בין זה לבין איך שאנחנו באמת מתנהגים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה הזה דווקא כן יש קרדיט למערכת הערכים והאידיאלים. אולי לא שלי או שלך או של אלמוני כלשהו, אבל זו עובדה שאנשים הקריבו עצמם בצורות שונות לאורך ההיסטוריה, לפעמים כדי להציל מישהו ולפעמים כדי לקדש ערך: נהרגו על קידוש השם, צעקו "אחריי", עלו על המוקד כדי לא להלשין על מישהו וכדומה. ברגע האחרון תמיד יהיה משקל חזק לדחף ההישרדות, אבל בהסתמך על אותם מקרים, עובדה היא שהאתוס ומערכת האמונות של אותו אדם מחזיקים גם כן משקל לא מבוטל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למערכת הערכים והאידיאלים, כן. למערכת הערכים והאידיאלים שהפרט מאמין שהוא מחזיק בהם - לאו דווקא. אני חושב שיש הבדל תהומי בין מי שאנחנו חושבים שאנחנו בחיי היום יום לבין איך שאנחנו מתנהגים במקרים פתאומיים/קיצוניים אליהם איננו מורגלים. במקרים הקיצוניים ה"אני" די מתפוגג (או לא מספיק לשחק תפקיד) ותופסים את מקומו האידיאלים של החברה, האינסטינקטים והרפלקסים הטבעיים. חברות הוא עסק מורכב ונראה לי שמחלחלים לתוכנו גם ערכים/אידאלים שאנחנו בוחרים במודע לא להחזיק בהם. לדעתי, באירועים קיצוניים כמו שדה הקרב, בניין בוער או שניה לפני התרחשות תאונה, דברים מוזרים מתרחשים ל-psyche האנושי: המדבר גבוהה גבוהה על אלטרואיזם מתגלה כאדם הדואג רק לעורו, מוגי הלב מבצעים מעשי גבורה לא אופייניים, המדברים גבוהה על טוהר הנשק מוסיפים זוועות יצירתיות משלהם לשדה הקרב ודורפלים למיניהם לוחצים בכל זאת בחוזקה על המעצורים ונכנסים בעמוד (אבל מתרצים זאת אחר כך בכך שהם בסה"כ לא רצו להסתבך בפלילים בשל דריסת ילד. זה לא שבאמת אכפת להם ח"ח). או כמו שהרופא החביב עלי נוהג להגיד:"Everybody lies". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט. לכן נראה לי שהשאלה המעניינת היא לא ''האם אתה תהיה מוכן להקריב את עצמך'', אלא ''באילו תנאים אנשים נטו או נוטים להקריב את עצמם''. יש חפיפה חלקית למערכת ערכים ואמונות, את זה כבר גילינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם התוצאות שמתקבלות במשחקי ''דיקטטור'' (שלא לדבר על ''אולטימטום'') מהוות איזו אינדיקציה, אז יתכן ואנשים הם יותר אלטרואיסטים ממה שהרציונליים בעיני עצמם מוכנים להודות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שכולכם התעלמתם מפקטור נוסף, שאיננו רלוונטי בויכוח התיאורטי אך רלוונטי בהחלט בפרקטיקה, והוא אי הודאות (או לחילופין, כפי שאסביר בהמשך, הודאות המדומה). האם דורפל הנוהג ברכב יודע בודאות שאילו הוא יסטה מנתיבו הוא יאבד שליטה, יתהפך ויפגע מעמוד/תעלה/חומה/מכונית חולפת (ואם כן, מה יהיו ההשלכות)? למות, להרוג שני ילדים, להיפצע ולהציל את חייהם של שני ילדים - כל אלו תרחישים שניתן לצרף להם ערכי תועלת שונים (אני מניח שאצלי הם מסודרים מהלא רצוי לרצוי). אולי אנשים שביצעו מעשה גבורה או הקרבה עצמית, כיוונו דווקא לתהילה ו/או לתחושת הסיפוק שתהיה להם לאחר המעשה, אם הם ישרדו? מחנה נתן בבא"ש, שבוודאי מוכר לכל מי שעשה טירונות קרבית בשנים האחרונות, קרוי על שם חייל שהקריב את חייו למען חבריו, בכך שקפץ על רימון שנפתחה נצרתו בעת משחק בנשק. האם היה מבצע את אותו מעשה אילו היה חושב שיש לו סיכוי להינצל? לא בטוח (וגם לא בטוח שלא, כמובן, אני לא קובע כלום). נכון, יש אנשים שמודעים לחלוטין למעשה שלהם ובכל זאת בוחרים להקריב את חייהם למען כל מיני אידיאלים. יש אפילו כאלו שחושבים שאדם כמוני, שלא היה מוכן למות למען אף מטרה (למעט אולי להציל את ילדי, אני כמובן לא יכול לדעת את זה טרם הולדתם...) כלל לא ראויים לחיות. אני חושב שיש להם בעיה לוגית קלה, שקאמי עמד עליה במיתוס של סיזיפוס - ערכים נועדו לעשות את העולם יפה יותר עבור החיים בו, למות עבור מטרה כזו זה פשוט אבסורד (זה כמובן לא כולל ערכים דתיים שלא מכירים במוות כמצב סופי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נניח שאתה צודק (ולא התעמקתי יותר מדי בטענה שלך). האם בשניות או בשברירי השניה המועטים, יש מספיק זמן לבצע את כל החישובים הללו, להריץ תרחישים, לשלוף מידע מהזכרון, לאמת את המידע, לבצע QA, לשקלל חלופות שונות וגם להכריע מי מהן "טובה" יותר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אביב הסביר את זה יותר טוב ממני. הנקודה שלי, אם את מסכימה עם התגובה שלו, היא שכל ניסיון לנתח/לנבא/להעריך מוסרית את ההתנהגות של אנשים במצב אמת בעזרת כלים רציונליים ואנשים שיושבים בבית מאחורי מקלדת הוא מיותר. בעיני הסבירות שאנשים יתנהגו במצב אמת כמו שהם חושבים שהם יתנהגו אפסית. אפשר לקרוא לזה צביעות, ותהיה בזה מידה של אמת, אבל אני לא חושב שזה שונה מהרבה מצבים אחרים בחיים שבהם אנחנו חושבים או מצהירים שננהג בצורה מסויימת במצב נתון וזה למעשה יותר ניסיון לשכנוע של עצמנו או של הזולת. ההבדל הוא שבמצבים שבהם האינסטינקט נכנס לפעולה, הפער הזה הרבה יותר גדול. היוצא מן הכלל הזה הוא המצב שבו בני-אדם מאמנים את עצמם להגיב באופן מסויים למצב נתון. בהקשר הזה ברגעי אמת במלחמה למשל, לאימון ולגיבוש של היחידה יש הרבה יותר משקל מאשר לאתוס או מערכת ערכים. התפקיד של האתוס והערכים הוא להביא את האדם למצב שבו הוא מסכים לעבור את האימון והגיבוש היחידתי מלכתחילה. ודרך אגב, במצב אמת רוב האנשים יסטו וינסו להמנע מפגיעה בהולך רגל ובמיוחד אם הוא ילד. לא בגלל שום דבר שנכתב כאן בפתיל, אלא מהסיבה הפשוטה שנהגים עוברים באופן קבוע שטיפת מוח לגבי זהירות כלפי הולכי רגל ובמיוחד כלפי ילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך להחליף את ''בעזרת כלים רציונליים'' בפסקה הראשונה ב''על-ידי ניתוח רציונלי של ערכים ועמדות מוסריות, ובעזרת מצבים היפותטים לא רלוונטיים''. הפסקאות השלישית והרביעית הן כמובן ניתוח רציונלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים ש"הסבירות שאנשים יתנהגו במצב אמת כמו שהם חושבים שהם יתנהגו" היא נמוכה, אבל אני לא מבין למה זה מייתר את הדיון הרציונאלי בתנאים נוחים. הרי אם הם לא ידעו מראש איך ראוי להתנהג במצבי אמת, הסבירות שהם יתנהגו כראוי היא עוד יותר נמוכה. אגב, לא רק במצבי לחץ האינסטינקט משתלט על הרציונאל. אדם שמעשן, אוכל יותר מדי, שותה לשוכרה, מהמר וכו' עושה (באופן אינסטינקטיבי) דברים שהוא יודע (באופן רציונאלי) שכדאי או ראוי להימנע מהם. האם זה מייתר את האזהרה של משרד הבריאות שהעישון מזיק לבריאות? לי נראה שהיוצא מהכלל שלך מעיד על הכלל: כדי לעשות את הראוי בכמה שיותר מיקרים עלינו לאמן את עצמינו להתנהגות ראויה. וכדי לאמן את עצמינו עלינו להחליט קודם מה ראוי. כמו שנאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים בהחלט, והמסקנה מזה היא שבדיונים מסוג זה שאלות "מה היית עושה אילו [היית אתה בקרונית שבמחנה ההשמדה על האי הבודד עם פרוסת לחם אחת ושני ילדים מסודאן שבהתסברות שליש אחד מהם יטיל בימי הביניים פצצת אטום לא-קטלנית על מאחז לא-חוקי]" רק מבלבלות את הדיון, ומוטב לשאול "מה לדעתך ראוי לעשות". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם זה גם אני מסכים. אני רק חושב (וכאן אולי אני טועה) שכאשר באתר כזה אחד עם כינוי מצחיק - או אפילו שם מפורש - אומר ''אני הייתי עושה ...'', הוא לא מתכוון לספר לנו איזה גבר הוא ולקבל תפיכה על שכמו הוירטואלית, אלא להגיד לנו מה לדעתו ראוי לעשות במיקרה הקיצוני שבדוגמה. לכן הדיון בהתאמת הערכים לתנאים קיצוניים לא נראה לי מיותר, אבל אני מסכים (תמיד) שיש מקום לשפר את דיוק הניסוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במצב זה הייתי יורדת לקנות גלידה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבל שאת מתחמקת מהתמודדות ישירה עם הבעיה. בשבילך, נניח שכל הגלידות באזור הן בטעמי שוקו, ואת שונאת שוקו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו בדיוק הייתה התמודדות ישירה עם הבעיה: הייתי מארגנת כך שהכל יקרה בצמוד לחנות גלידות בכל הטעמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את פרוסת הלחם האחרונה הייתי בהחלט נותנת לילדים מסודאן. על העולם הראשון לגלות הומניות, לחלוק רכוש עם העולם השלישי ולפצות על העוול הנורא של הקולוניאליזם. לעומת זאת, כדור אחרון של גלידת תמרים-רום-צימוקים - ממש לא הייתי נותנת. שירעבו עוד קצת, הם כבר רגילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שירדן אמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נניח לצורך הדיון שיש לך זמן להחליט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותי מפתיעה העובדה שאתה מאמין שהם מאמינים בזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותי מפתיעה העובדה שאתה מופתע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מופתע. עובדה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שכן: אם אני, למשל, במצב רוח התאבדותי? (ייתכן שיש עוד חלקים לתשובה, אבל אם כן הם יחכו למחר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם אלו היו מיליון ילדים מסכנים בסין שלא היית רואה בעינייך, היית מהססת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יכולה לדמיין סיטואציה של מוות בטוח לי או למליון סינים. אנא המצא משהו אםשרי בלי לגייס את אלוהים/דרקונים ורודים/מפלצות ספגטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו התחמקות. בואי נגייס טרוריסטים עבור מקרה פחות קיצוני: את נמצאת באיזור נידח בסין בזמן שארגון טרור אנטישמי משתלט על בית ספר ומאיים לרצוח מאה ילדים אם היהודים שבאיזור לא יוסגרו לידיהם. את היהודי היחיד שבאיזור, והשלטונות משאירים לך את ההכרעה האם להסגיר את עצמך לטרוריסטים או לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי זה נראה הרבה יותר קיצוני. קשה לי להאמין שהייתי מסגירה את עצמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא? נניח שמנסיון העבר עם קבוצת הטרור הזו ידוע שהיא עומדת בהתחייבויות שלה ולכן די בטוח שתשחרר את הילדים. למה לא להסכים? ואם יראו לך תצלום וידאו של הילדים כך שאת "רואה אותם בעינייך", אז תשני את דעתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מדובר בחשש שלא ישחררו את הילדים. הייתי מפחדת מעינויים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם הטרוריסטים מסתפקים בכך שגוויתך תימסר לידיהם, ולפנייך כוס רעל שאינו גורם כל כאב או אי נוחות (כוס חלב, למשל :-))? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כבר עניין אחר. סביר שהייתי מסכימה, בתנאי שזה יהיה קפה בחלב.:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז חזרה לתמיהה המקורית שלי: למה חשוב ה"לראות בעיניים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''לראות בעיניים'' זה לראות מקרוב. לחוש באיזה אופן. זה גם לראות אותו מת, בדוגמא הראשונה, ואת עצמי הורגת אותו. ילדים שאינני רואה - או שאני רואה בווידאו - זה לא באמת לחוש מבחינתי. וכיוון שמראש הסברתי שלא מדובר כאן במניעים רציונליים, התחושות משחקות משחק רציני מאוד. אגב, לו היית מציב ילד אחד מולי, במסגרת דוגמת המחבלים, סביר שהייתי שוקלת יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבקש רציונליות, ובכל זאת תוהה על הצורה שבה הרגשות פועלים כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שמקרי הקצה האלו די מעניינים, ויכולים להניע את הדיון אל מעבר למסלול הדי מתמטי-לוגי שהוא נכנס אליו. התפקיד של הלוגיקה די מוגבל כאן. אתה בעצם מתעלם כאן ממימד שלם של הקיום האנושי - ההקרבה. בוודאי שישנם אנשים אשר מוכנים להקריב את עצמם עבור אנשים אחרים. המהאטמה גנדי היה אדם כזה, או, קרוב יותר אלינו, רס"ן רועי קליין ז"ל היה אדם כזה. למעשה, גנדי גם היה מאוד רציונלי לשיטתו. היתה לו פילוסופיה מאורגנת וקוהרנטית למדי. העניין הוא שהתודעה שלו היתה שונה משלי ושלך - הוא היה מסוגל לחוש חמלה כלפי כל אדם. בתורות רוחניות שונות מדברים על זה כעל שלב באבולוציה של התודעה - התרחבות מתמדת של יכולת ההזדהות וההכלה שלך. עזוב רגע מכוניות וילדים. מדוע אתה נותן ערך לחייך? האם היית מוותר על דקה של חיים? שעה? שנה? בעבור מה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני בן תשעים עם מצב רוח טוב, מצפיה בסרטים, קריאת ספרים והתדיינות באייל הקורא אני יכול להנות בדיוק כמו בגיל עשרים. שווה לי לחיות בשביל זה. לוותר על שנה מהחיים? בשביל חבר - אולי, בשביל בן או נכד - כמעט בהחלט[*], ובשביל זר - בשום אופן. התורות הרוחניות שאתה מזכיר לא מקובלות עליי, בוודאי כבר הבנת. ----- [*] אני מנחש איך אחוש לגבי אנשים שלא נולדו עדיין. זה לא מדויק במיוחד (אבל ביקשת, אז קיבלת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא תיקח את זה אישית אם אני אומר שזה נשמע לי קצת שטחי? החיים, בגיל תשעים או בגיל עשרים, דווקא אינם מאופיינים ב"הנאה". רגעי האושר נדירים, אינם נמשכים זמן רב, וכרוכים בסבל רב. אם לוקחים את החשבון של הנאה אל מול סבל כחזות הכל, בצורה רציונלית, רוב האנשים היו מתאבדים היום. ובכל אופן, מעניין לחקור בעניין. באילו נסיבות נראה לך שהיית מסוגל להקריב שנה מחייך בקלות רבה יותר - בתום חיים מלאי סיפוק והגשמה, כאשר אתה מוקף באנשים שאתה אוהב ואוהבים אותך, או בתום חיים קשים ולמודי סבל, כאשר אתה חי בבדידות, ומלא בתחושת החמצה על הדברים שלא עשית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''רגעי האושר נדירים, אינם נמשכים זמן רב, וכרוכים בסבל רב.'' אף פעם לא הבנתי כמה מזל יש לי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאמר אדם גדול ''חיי אדם קצרים הם ומלאי יגון'' יש לי שכן, שכל פעם כשהיינו נפגשים במעלית הוא היה נאנח ואומר ''חיים קשים'' פעם אחת עניתי לו ''לא נורא, עוד מעט נגמר'' מאז הוא הפסיק לדבר איתי. אני חושב שזה לטובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(רמזתי שלפחות החיים שלי לא דומים לאלו שגיל מתאר, אז כנראה שאני בר מזל במיוחד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חכה, חכה :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא דיבר על החיים, לא על הטכניון :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובתרגום לאנגלית: "He was talking about the living and not about the Technion" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דיברתי אפילו על הצבא. וחשבתי ששם היה לי רע... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שיוסיריאן ידע להגיד לך, בצבע זה קצת שונה. בצבע החיים *ארוכים* ומלאי יגון. בעיקר במטווחים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במטבחים | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |