בתשובה לאביב י., 22/01/07 13:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בהחלט. לכן נראה לי שהשאלה המעניינת היא לא ''האם אתה תהיה מוכן להקריב את עצמך'', אלא ''באילו תנאים אנשים נטו או נוטים להקריב את עצמם''. יש חפיפה חלקית למערכת ערכים ואמונות, את זה כבר גילינו. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם התוצאות שמתקבלות במשחקי ''דיקטטור'' (שלא לדבר על ''אולטימטום'') מהוות איזו אינדיקציה, אז יתכן ואנשים הם יותר אלטרואיסטים ממה שהרציונליים בעיני עצמם מוכנים להודות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שכולכם התעלמתם מפקטור נוסף, שאיננו רלוונטי בויכוח התיאורטי אך רלוונטי בהחלט בפרקטיקה, והוא אי הודאות (או לחילופין, כפי שאסביר בהמשך, הודאות המדומה). האם דורפל הנוהג ברכב יודע בודאות שאילו הוא יסטה מנתיבו הוא יאבד שליטה, יתהפך ויפגע מעמוד/תעלה/חומה/מכונית חולפת (ואם כן, מה יהיו ההשלכות)? למות, להרוג שני ילדים, להיפצע ולהציל את חייהם של שני ילדים - כל אלו תרחישים שניתן לצרף להם ערכי תועלת שונים (אני מניח שאצלי הם מסודרים מהלא רצוי לרצוי). אולי אנשים שביצעו מעשה גבורה או הקרבה עצמית, כיוונו דווקא לתהילה ו/או לתחושת הסיפוק שתהיה להם לאחר המעשה, אם הם ישרדו? מחנה נתן בבא"ש, שבוודאי מוכר לכל מי שעשה טירונות קרבית בשנים האחרונות, קרוי על שם חייל שהקריב את חייו למען חבריו, בכך שקפץ על רימון שנפתחה נצרתו בעת משחק בנשק. האם היה מבצע את אותו מעשה אילו היה חושב שיש לו סיכוי להינצל? לא בטוח (וגם לא בטוח שלא, כמובן, אני לא קובע כלום). נכון, יש אנשים שמודעים לחלוטין למעשה שלהם ובכל זאת בוחרים להקריב את חייהם למען כל מיני אידיאלים. יש אפילו כאלו שחושבים שאדם כמוני, שלא היה מוכן למות למען אף מטרה (למעט אולי להציל את ילדי, אני כמובן לא יכול לדעת את זה טרם הולדתם...) כלל לא ראויים לחיות. אני חושב שיש להם בעיה לוגית קלה, שקאמי עמד עליה במיתוס של סיזיפוס - ערכים נועדו לעשות את העולם יפה יותר עבור החיים בו, למות עבור מטרה כזו זה פשוט אבסורד (זה כמובן לא כולל ערכים דתיים שלא מכירים במוות כמצב סופי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נניח שאתה צודק (ולא התעמקתי יותר מדי בטענה שלך). האם בשניות או בשברירי השניה המועטים, יש מספיק זמן לבצע את כל החישובים הללו, להריץ תרחישים, לשלוף מידע מהזכרון, לאמת את המידע, לבצע QA, לשקלל חלופות שונות וגם להכריע מי מהן "טובה" יותר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אביב הסביר את זה יותר טוב ממני. הנקודה שלי, אם את מסכימה עם התגובה שלו, היא שכל ניסיון לנתח/לנבא/להעריך מוסרית את ההתנהגות של אנשים במצב אמת בעזרת כלים רציונליים ואנשים שיושבים בבית מאחורי מקלדת הוא מיותר. בעיני הסבירות שאנשים יתנהגו במצב אמת כמו שהם חושבים שהם יתנהגו אפסית. אפשר לקרוא לזה צביעות, ותהיה בזה מידה של אמת, אבל אני לא חושב שזה שונה מהרבה מצבים אחרים בחיים שבהם אנחנו חושבים או מצהירים שננהג בצורה מסויימת במצב נתון וזה למעשה יותר ניסיון לשכנוע של עצמנו או של הזולת. ההבדל הוא שבמצבים שבהם האינסטינקט נכנס לפעולה, הפער הזה הרבה יותר גדול. היוצא מן הכלל הזה הוא המצב שבו בני-אדם מאמנים את עצמם להגיב באופן מסויים למצב נתון. בהקשר הזה ברגעי אמת במלחמה למשל, לאימון ולגיבוש של היחידה יש הרבה יותר משקל מאשר לאתוס או מערכת ערכים. התפקיד של האתוס והערכים הוא להביא את האדם למצב שבו הוא מסכים לעבור את האימון והגיבוש היחידתי מלכתחילה. ודרך אגב, במצב אמת רוב האנשים יסטו וינסו להמנע מפגיעה בהולך רגל ובמיוחד אם הוא ילד. לא בגלל שום דבר שנכתב כאן בפתיל, אלא מהסיבה הפשוטה שנהגים עוברים באופן קבוע שטיפת מוח לגבי זהירות כלפי הולכי רגל ובמיוחד כלפי ילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך להחליף את ''בעזרת כלים רציונליים'' בפסקה הראשונה ב''על-ידי ניתוח רציונלי של ערכים ועמדות מוסריות, ובעזרת מצבים היפותטים לא רלוונטיים''. הפסקאות השלישית והרביעית הן כמובן ניתוח רציונלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים ש"הסבירות שאנשים יתנהגו במצב אמת כמו שהם חושבים שהם יתנהגו" היא נמוכה, אבל אני לא מבין למה זה מייתר את הדיון הרציונאלי בתנאים נוחים. הרי אם הם לא ידעו מראש איך ראוי להתנהג במצבי אמת, הסבירות שהם יתנהגו כראוי היא עוד יותר נמוכה. אגב, לא רק במצבי לחץ האינסטינקט משתלט על הרציונאל. אדם שמעשן, אוכל יותר מדי, שותה לשוכרה, מהמר וכו' עושה (באופן אינסטינקטיבי) דברים שהוא יודע (באופן רציונאלי) שכדאי או ראוי להימנע מהם. האם זה מייתר את האזהרה של משרד הבריאות שהעישון מזיק לבריאות? לי נראה שהיוצא מהכלל שלך מעיד על הכלל: כדי לעשות את הראוי בכמה שיותר מיקרים עלינו לאמן את עצמינו להתנהגות ראויה. וכדי לאמן את עצמינו עלינו להחליט קודם מה ראוי. כמו שנאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים בהחלט, והמסקנה מזה היא שבדיונים מסוג זה שאלות "מה היית עושה אילו [היית אתה בקרונית שבמחנה ההשמדה על האי הבודד עם פרוסת לחם אחת ושני ילדים מסודאן שבהתסברות שליש אחד מהם יטיל בימי הביניים פצצת אטום לא-קטלנית על מאחז לא-חוקי]" רק מבלבלות את הדיון, ומוטב לשאול "מה לדעתך ראוי לעשות". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם זה גם אני מסכים. אני רק חושב (וכאן אולי אני טועה) שכאשר באתר כזה אחד עם כינוי מצחיק - או אפילו שם מפורש - אומר ''אני הייתי עושה ...'', הוא לא מתכוון לספר לנו איזה גבר הוא ולקבל תפיכה על שכמו הוירטואלית, אלא להגיד לנו מה לדעתו ראוי לעשות במיקרה הקיצוני שבדוגמה. לכן הדיון בהתאמת הערכים לתנאים קיצוניים לא נראה לי מיותר, אבל אני מסכים (תמיד) שיש מקום לשפר את דיוק הניסוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במצב זה הייתי יורדת לקנות גלידה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבל שאת מתחמקת מהתמודדות ישירה עם הבעיה. בשבילך, נניח שכל הגלידות באזור הן בטעמי שוקו, ואת שונאת שוקו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו בדיוק הייתה התמודדות ישירה עם הבעיה: הייתי מארגנת כך שהכל יקרה בצמוד לחנות גלידות בכל הטעמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את פרוסת הלחם האחרונה הייתי בהחלט נותנת לילדים מסודאן. על העולם הראשון לגלות הומניות, לחלוק רכוש עם העולם השלישי ולפצות על העוול הנורא של הקולוניאליזם. לעומת זאת, כדור אחרון של גלידת תמרים-רום-צימוקים - ממש לא הייתי נותנת. שירעבו עוד קצת, הם כבר רגילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שירדן אמר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |