|
||||
|
||||
אבל מה לעשות שזה המצב, כמו שתדע גם אתה אחרי שתקרא את הספר הזה (בקרוב בעברית): אם לסכם את התזה שלו בפסקה אחת (שבטח תעשה לו עוול): אנחנו לא יודעים מה באמת נרגיש בסיטואציה עתידית מדומיינת, כי הדמיון שלנו מטעה אותנו. אנחנו לא זוכרים מה באמת הרגשנו בסיטואציה בעבר, כי הזיכרון מטעה אותנו. אנחנו לא יודעים מה אחרים שעוברים סיטואציה מסוימת מרגישים באמת, כי התפיסה שלנו והאמונה המוטעית בייחודיות שלנו מטעות אותנו. בגלל זה אנחנו מחליטים החלטות מוטעות בעקביות, ובגלל זה אנחנו לא מצליחים להיות מאושרים בכוונה אלא רק נתקלים באושר במקרה. |
|
||||
|
||||
זה נשמע כמו סיכום כתביו של אושו (למשל). |
|
||||
|
||||
חלק מהספר באמת משיק לניו-אייג', אבל הקטע הוא שזה נכתב על ידי פרופסור לפסיכולוגיה מהרווארד שמצטט אינספור מחקרים במדעי המוח, פסיכולוגיה, כלכלה ושאר מדעי החברה (בהערות השוליים מככבים בין השאר הצמד כהנמן-טברסקי). חוץ מזה, המסקנה שלו שונה. הוא לא אומר ''תקשיבו לעצמכם'' אלא דווקא ''תקשיבו לאחרים''. |
|
||||
|
||||
אני תוהה מה זה אומר על הניו אייג' ומה זה אומר על הפרופסור. לאיזה "אחרים" להקשיב? הוא מפרט? |
|
||||
|
||||
לאחרים שעוברים ברגע זה ממש את החווייה שאנחנו מתכננים/צופים. זה לטענתו מקור המידע הכי פחות מסולף. אבל צריך לציין שה"פיתרון" הזה מופיע בערך בחצי הפרק האחרון. רוב הספר מוקדש לתיאור הבעיות. מה זה אומר על הניו-אייג'? הנחת היסוד של הניו-אייג' היא שכל אדם מיוחד וייחודי. הוא אומר - פחחח, זה רק נדמה לנו, ובגלל זה אנחנו נוטים לא להשתמש בפיתרון שהוא מציע (דהיינו, ללמוד מהניסיון של אחרים). והוא גם מצטט סטטיסטיקות משעשעות כמו "90% מהנהגים חושבים שהם נהגים טובים מהממוצע. 84% מהמורים חושבים שהם מורים טובים מהממוצע" וכן הלאה. |
|
||||
|
||||
אולי מהחציון. מהממוצע זה אפשרי. |
|
||||
|
||||
אוי, מצאתי מה לכתוב איפה... אוקיי, אולי זה אפשרי, אבל זה נראה לך הגיוני? ועוד בעקביות? עזוב לרגע את המתמטיקה, אתה לא רואה את הדינמיקה שמשתקפת כאן - שכולם חושבים שהם טובים מהממוצע, שונים, יחידים ומיוחדים במינם? |
|
||||
|
||||
מצאת לך גם אל מי לכתוב: תגובה 276130 |
|
||||
|
||||
עזוב, לא לרמה שלי להתייחס לטברסקי הזה (-: |
|
||||
|
||||
הנשאלים ללא ספק מכוונים לחציון כשהם מדברים על ממוצע, שכן הסולם האינטואיטיבי של איכות הנהיגה הוא אורדינלי. אנשים לא חושבים במונחי "אני נוהג ב- 10% טוב יותר מהשכן שלי" אלא "אני נוהג הרבה יותר טוב ממנו" או "אני נהג טוב יותר מ- 90% מהנהגים1". ______________ 1- ו- 100% מהנהגות, כמובן |
|
||||
|
||||
וההבנה שלך של כוונת הנשאלים היא יותר טובה מ90% מהאנשים? אם כך יותר טוב לשאול למה החוקרים מנסחים כך את השאלות, אולי כי הנשאלים *מכוונים* לחציון אבל לא *מכירים* את המונח. מה שמזכיר לי שהכותרת בידיעות אתמול היתה "תתפטר!" בעוד שבאופו תקני היה צריך להיות ציווי "התפטר!". אבל לפני שאנו מאשימים את העורך בבורות, צריך להבין את הדילמה שלו. למילה "התפטר" יש שתי משמעויות- אחת- הציווי, אבל השניה - צורת עבר של מתפטר. כדי למנוע אי הבנה ( הרי הנשיא לא התפטר) העורך העדיף להשתמש בצורה שגויה. |
|
||||
|
||||
ו- 100% מהנשים, כמובן. אני חושב שהחוקרים באמת מנסים לדבר בשפה שתהיה מובנת לנשאלים. אני גם חושב שהם מניחים שהחציון והממוצע די קרובים (כרגיל בתופעות כמעט-גאוסיאניות כאלה) כך שהמסקנות מהמחקר נשארות תקפות. הדילמה של הכותרת בידיעות באמת משעשעת למדי. השפה העברית לא תוכננה לכותרות בנות מילה אחת. |
|
||||
|
||||
האמת היא שדווקא בנהיגה יתכן שהחציון רחוק מהממוצע, 80:20 כזה. |
|
||||
|
||||
האמת היא שאין לי מושג איך מודדים דברים כאלה. אם זמן התגובה שלך קצר משלי1 ב 10% ובכל שאר הפרמטרים אנחנו זהים, בכמה אתה טוב ממני? אפשר בכלל לשקלל את כל הגורמים הרלוונטיים? ___________ 1- מה שאומר ששלי ארוך יותר! |
|
||||
|
||||
תאונות לק"מ? תאונות לק"מ לקמ"ש? |
|
||||
|
||||
באופן מפתיע למדי נתקלתי הבוקר בכותרת הראשית של "ישראלי"1 מיום רביעי ה 24/1, והיא אומרת: "קצב, תתפטר!". כאן לא היה מקום לשום כפל משמעות אם היו משתמשים בעברית תקנית, והתעלומה בעינה: האם העורך בחר בנוסח השגוי מתוך אי ידיעת השפה, מתוך ההנחה שהקוראים עלולים להתבלבל או כדי לא להשמע נאד נפוח כמוני. ______________ 1- עיתון ששווה כל אגורה ממחירו. |
|
||||
|
||||
...מתוך הנחה שקצב עלול להתבלבל. |
|
||||
|
||||
זה העיתון שיש ברכבת בחינם? |
|
||||
|
||||
כן. גם בצמתות מסוימות1. _____________ 1- מחוה לסמיילי. |
|
||||
|
||||
ממך הייתי מצפה לדעת שמע''צ דואגת לעולם לא לסיים צמתים. |
|
||||
|
||||
מה לגבי כתיבת יומנים? |
|
||||
|
||||
אם הבנתי אותך נכון, אתה בכיוון. הנה ניסוי שהוא הביא כדוגמה לתזה שלו: הציעו למתנדבים בניסוי לקבל פרס מהנה (נגיד גלידה) ואז לבצע משימה משעממת (נגיד, למיין צורות גיאומטריות על מסך מחשב). לקבוצה אחת סיפרו מה הפרס ומה המשימה, הקבוצה השנייה קיבלה דיווח אקראי מתוך דוחות שאנשים מקבוצה שלישית (קודמת כרונולוגית) כתבו על ההרגשה שלהם מיד אחרי סיום המשימה. אז ביקשו משתי הקבוצות לחזות איך ירגישו אחרי הפרס והמשימה, על סמך המידע שבידיהם. הקבוצה שקיבלה דיווחים כתובים היתה קרובה יותר לתוצאה האמיתית, אפילו בלי שהנבדקים בה ידעו בדיוק מה הפרס ומה המשימה (האנשים בקבוצה הראשונה, אם אני זוכר נכון, טעו לכיוון האופטימי וחזו הרגשה יותר טובה מכפי שהרגישו במציאות). |
|
||||
|
||||
אתה ואני לא מדברים על אותו ניו אייג'. אתה מן הסתם רומז לו כפי שהוא מתואר במאמר של תומר פרסיקו. אני מדברת על מקורות ההשראה שלו - כתבים כמו של אושו וקרישנמורטי ואחרים - ובהם לגמרי לא כתוב שכל אדם הוא מיוחד וייחודי. להפך, זה האגו והרצון לנבדלות, שגורמים לכל הבעיות (ומאריכים ללא צורך את הדיונים באייל). |
|
||||
|
||||
... ובזה התכוונתי לומר שהוא מאשש (ואולי אף נותן סימוכין חדשים) לדברים שכתבו מורים רוחניים שונים בהשראה בודהיסטית. |
|
||||
|
||||
אה, אז תגידי בודהיזם. (נראה שלאחרונה נדבקתי בנטייה להדביק נימה שלילית למונח ניו-אייג'. כנראה שרמת השימוש לרעה בצירוף הזה עברה את רמת השימושיות שלו בעיניי.) יש נקודות חפיפה בינו לבין הניאו-בודהיסטים באבחון הבעיה, אבל קיבלתי את הרושם שהוא מפקפק ביכולת היישום של הפתרונות שהם מציעים. למשל, יש פרק שלם שמתייחס לספר Be Here Now (של פרופסור אחר מהרווארד, שעזב בשנות השישים: ריצ'רד אלפרט א.ק.א ראם דאס), ובו הוא טוען בעצם שהמצב המתואר בשם הספר אפשרי רק לנפגעי לובוטומיה, ושהאדם מטבעו הוא יצור שחושב קדימה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |