 |
"מפתח לדלת נעולה: לפרוץ את מחסום הדיסלקציה", מאת עמלה עינת. ספרית "קו אדום", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000.
|
|
| ספרים • טל כהן • יום ג', 19/6/2001, 9:38 |
|
 |
|
למרות שאני מתעניין מאד בלימוד ובהוראה, עלי להודות שהאספקטים הפסיכולוגיים השונים של התחום, כמו למשל נושא ליקויי הלמידה, מעולם לא עניינו אותי במיוחד. את הספר "מפתח לדלת נעולה" קראתי לאחר שיחה ארוכה ומרתקת עם תלמיד תיכון הסובל מהבעיה.
עמלה עינת היא "מומחית בכירה לאבחון וטיפול בליקויי למידה", ובזמן פרסום הספר היתה בשלבי סיום של תואר שלישי בתחום. הספר מתבסס על מחקר שערכה במקביל באוניברסיטת תל־אביב ובמכללת תל־חי בנושא זה.
הספר אינו מיועד לאנשי מקצוע, אלא לקורא המתעניין; ספר "מדע פופולרי". הוא מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון כולל עדויות של דיסלקטים, בגוף ראשון, והחלק השני מציג דיון וניתוח של התופעה.
עדויות הדיסלקטים שופכות אור רב על הבעיה, ועל דרכי ההתמודדות שלהם. כואב לראות את האטימות של משרד החינוך, ואת הסבל של ההורים. עם זאת, מקריאת הראיונות נדמה כאילו כל הדיסלקטים החליטו להלחם ולהתמודד עם התופעה, אם על־ידי סירוב להכיר בבעיה, עקשנות ראויה להערצה, או שיטות שונות להערים על המערכת. זהו כמובן רושם שגוי, היות וכל הדיסלקטים שרואיינו לספר, התקבלו למכינה אקדמית (לפני שרואיינו). כלומר, מדובר במדגם לא בהכרח מייצג. הבעיה, כפי שנראה בהמשך, היא שעינת מסיקה מסקנות גורפות ולא מסוייגות על־סמך מדגם לא מייצג זה.
העדויות כתובות בגוף ראשון כמונולוגים, אבל למעשה לפעמים די בולט שמדובר בדיאלוג (ראיון) שהשאלות פשוט "נחתכו" ממנו, והמידע הרלוונטי נוסף על־ידי עריכה. וחבל - הצגה זו פוגעת במידת מה באמינות. לפחות חלק מהשאלות היו בוודאות "שאלות מנחות", וראוי היה לתת לקורא להעריך באילו מהנושאים דן המרואיין מרצונו החופשי, ולאילו נושאים הובל; אילו מהדימויים היו בחירה שלו, ואילו הוגשו לו על־ידי המראיין.
החלק השני של הספר, ניתוח הראיונות, זרוע בז'רגון פסיכולוגי בחלקו, ואינני בטוח שהבנתי במלואן את כל הטענות המועלות. עם זאת, הסקת המסקנות על־סמך הראיונות פגומה, משום שהיא רחבה מדי. כאמור, המחברת משליכה על כל הדיסלקטים מתוך ראיונות עם דיסלקטים שהגיעו למכינה אקדמית, וזהו אינו מדגם מייצג. כך, למשל, מתארת המחברת את "ההשקעה הרגשית והקוגניטיבית, לאורך שנים, של התלמיד הדיסלקטי בנושא הלמידה, וחפותו המלאה מכל מגמה של עצלות, אדישות וכיו"ב" (עמ' 185, מסקנה ד') - וודאי שיש דיסלקטים עצלים (באחוז דומה לאחוז העצלים בקרב כלל האוכלוסיה, סביר להניח), אבל אלה לא הגיעו למכינה אקדמית. נושא המדגם הלא־מייצג מוזכר בהמשך (עמ' 247, לקראת סוף הספר) כהערת אגב.
בהמשך, מופיע תיאור מפורט למדי של ניסוי בטיפול שנערך לסטודנטים במכללת תל־חי ובאוניברסיטת תל־אביב (הראיונות היו, למעשה, מערכת המעקב אחר ניסוי זה). בשלב הראשון, היה צורך בשכנוע הסטודנטים שאכן ישנה בעיה אובייקטיבית; שהדיסלקציה היא לא תירוץ בו ציידו אותם כדי שיוכלו להתמודד עם כשלונותיהם. הכרה בעצם קיום הליקוי היא בעיה עקרונית: דיסלקטים רבים לא מאמינים בעצם קיום הבעיה, בשל משוב מהסביבה (כגון הורים ומורים המטיחים את האשמה בעצלנות), וכן בשל חוסר במדד אובייקטיבי שניתן "לראות" (בהשוואה לבעיות רפואיות אחרות). כתוצאה מכך, הם חושבים שההקלות לא באמת מגיעות להם, הם חושבים שהם סתם עצלנים או טיפשים, הם לא מוצאים לגיטימציה לשימוש בכלי עזר (כגון רשמקול), וכו'. הטיפול עזר לדיסלקטים להכיר בקיום הבעיה, ובכך שאין פגם בשימוש בעזרים שונים. כמו־כן עזר מאד סרט על סדנה, שהדגימה את בעיות הדיסלקציה על אנשים רגילים בתנאי לחץ.
את השלב הטיפולי הראשון היוותה סדנה על תכנון זמן נכון, בעיה המשותפת למרבית הסובלים מדיסלקציה על גווניה השונים. אחר־כך טופלו הבעיות המיוחדות לכל סוג נפרד של דיסלקציה: טיפול בקריאה, כתיבה והבעה, שלושת הבעיות העיקריות עימן מתמודדים דיסלקטים (כל אחד במידה שונה).
כדי לעזור לתלמידים להתגבר על בעיית התלות בסטודנטים "רגילים" לצורך עזרה בלימודים, מוצעת שיטת "הרכבת חיגר על גבי סומא": לימוד בקבוצות קטנות בהן אחד (המתקשה בהבנת חומר כתוב) מקריא, ואחר (המתקשה בפיענוח חזותי, כלומר קריאה, אך קולט ברמה טובה מסר מושמע) מקשיב; וכן הלאה.
כמו כן, מתברר כי לעיתים קרובות הפחד מכשלון, לאחר כשלונות חוזרים ונשנים, מהווה בעיה מהותית. למשל, אצל מספר תלמידים שופרה יכולת הזיכרון לאחר שקיבלו היתר להשתמש בדפי עזר - וזאת מבלי שהשתמשו בדפים באופן מעשי.
המסקנה החשובה ביותר שמעלה עינת היא המלכוד שבניסיון להתמודד עם הלימודים, למרות ליקויים בקריאה, על־ידי קריאה חוזרת ונשנית. הפתרון הראוי הוא מציאת אפיקים אחרים לקבלת מידע (עמ' 183-185). בעולם המודרני נדמה כאילו קריאה היא המקור החשוב ביותר לקבלת מידע "איכותי" ו"אמין"; עינת עמלה קשות לשכנע את הדיסלקטים שאין כל פגם בקבלת מידע זה ממקורות אחרים, כגון תוכניות טלוויזיה, ספרים מוקלטים, וכו'. (הספריה המרכזית לעוורים, השוכנת בנתניה, היא מקור מרכזי לספרים מוקלטים שכאלה. מידע אישי אני יכול לספר כי כבר שנים שספריה זו נלחמת בבעיות תקציב, שבקושי מאפשרות לה להוותר פתוחה, קל וחומר לממן הקלטת ספרים חדשים).
תחום ליקויי הלמידה הוא בהחלט תחום מעניין, ומחקרים כגון זה שמתואר בספר הם חשובים - עבור הקורא המזדמן, וכמובן שגם עבור הסובלים מליקויים אלו. קריאת העדויות האישיות מעניינת וסוחפת הרבה יותר מקריאת הניתוח המדעי, כמובן, אולם גם זה האחרון מוצג היטב ובלשון ברורה ומובנת, בדרך־כלל. עם זאת, בסוף הספר מובא ניתוח מתמטי של התוצאות בעזרת טבלת הישגים (לפני ואחרי הסדנה שערכה עינת), אולם הטבלה אינה ברורה וללא הסבר. ישנן גם בעיות "טכניות" רבות - בעמ' 252, למשל, ישנה התייחסות לנספח שאינו קיים, ולאורך הספר כולו ישנן הפניות ביבליוגרפיות החסרות בביבליוגרפיה המצורפת (למשל, "קניטש וואן דייק 1798" ו"אנדרסון וארמברוסטר 1978", שניהם מוזכרים בעמ' 220 ולא מופיעים בביליוגרפיה). אני מרשה לעצמי לנחש שהספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של עינת, שעברה עריכה כדי להתאימה לקהל הרחב - אולם נדמה כי היה צורך בעריכה קפדנית יותר.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש