 |
|
 |
||
|
||||
 |
רק טוב עשה לכם שלא הייתי פה- דובי, החידושים יפים מאד. עניין ליקויי הלמידה הוא מעניין, אולי יותר מדי מעניין. צודק דובי בעליה הדרסטית של דיסלקטים ודומיהם- המון ילדים שיש להם ''בעיות למידה'' כלומר ילדים נורמלים שלא אוהבים ללמוד או החומר לפעמים קשה להם או שהם איטיים (בתחום הנורמלי) מקבלים לגיטימציה כלקויי למידה. להורים רווח- הילד לא עצלן או איטי, יש לו בעיה אוביקטיבית, לילד יש סיבה טובה להמשיך להיות כזה והמערכת מתמודדת עם הבעיה בפלצנות מייגעת אופיינית. וזה עוד סימפטום של מערכת חינוך שפותרת בעיות ע''י הורדת רף במקום לומר את האמת- אין ברירה, צריך ללמוד. גם אם זה קשה. אחוז קטן מאד מכלל המאובחנים סובל באמת מבעיה אוביקטיבית, אחוז גדול סובל מפינוק, עצלות, אוטוסוגסטיה של חוסר יכולת ושאר ירקות שהן תוצר שלנו. לכן מונולגים של לקויי למידה הם מענינים כספרות ולא רלונטים לטעמי בפיתוח שיטות טיפול בקשיי למידה- לו היתה המערכת מאתרת אותם קטנים לא היינו מגיעים למצב של תלמידי מכינה מתקשי קרוא וכתוב בכאלו ממדים. מוטב לערוך תצפית בכיתות הנמוכות ובגנים, להפסיק למלא ילדים שם בפרוזאק ופסיכולוגיה ולהתחיל ללמד. יש שיטות נהדרות לטיפול בדיסלקציה, שכוללות פחות דיבורים וקבוצות תמיכה ויותר עבודה עם תוצאות בשטח. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
באשר לתלונות לגבי מערכת החינוך - את צודקת. באשר לטיפול בבעיה: אכן, יש להתחיל את הטיפול בגיל מוקדם ככל האפשר. עם זאת, יש למצוא, במידת האפשר, גם שיטות טיפול עבור כאלו שלא זכו לטיפול הולם בגיל צעיר. במילים אחרות, אין להעניש את הסטודנטים הסובלים מדיסלקציה ולא יודעים להתמודד עימה (כמו אלו במחקרה של עמלה עינת) בשל כשלי מערכת החינוך, ויש לעשות ככל הניתן כדי לעזור להם. לכן מונולוגים שכאלה לא מעניינים רק כספרות, אלא יש להם גם מקום במסגרת המחקר, החשוב מאד, על עזרה לציבור זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי וודאי שיש לעזור להם. התכוונתי- אין להשליך מהמונולוגים שלהם לדרכי טיפול עתידיות, וזאת מתוך תקווה שכבר כיום מאובחנים ומטופלים הזקוקים לכך בגיל צעיר ולכן לקוי הלמידה בן החמש דהיום יהיה במצב שונה לחלוטין כשיהיה בגיל אוניברסיטה. טעויות יש לתקן, לא למחזר. הבוגרים דנן הם תוצאה של כשל חינוכי וכבר ''שרופים'' מבחינת מחקר, למעט פיתוח שיטות נקודתיות לנפגעי גיל המעבר של מערכת החינוך. המחברת יכולה לטעון אם כן לפיתוח שיטה נקודתית ולא להוצאת לקויי למידה ''מחושך לאור'' תוך הסתמכות על דוגמאות שבעליל מוכיחות את ההיפך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב לרגע שהיא טענה כי הוציאה לקויי למידה ''מחושך לאור''. אם כך הבנת מדברי, כנראה ששגיתי בניסוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להזניח אנשים עם בעיות? ועוד להציע את זה כשיפור בטיפול? אם היה לי רושם טוב עלייך הייתי אומר לך לנסות ולחשוב פעמיים לפני שאת מדברת. במקרה שלך, אולי כדאי להתחיל בחשיבה חד-פעמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, עדו, הריני לבשר לך שיש לך הרבה יותר מבעיה בקריאה וכתיבה. יש לך בעיה בהבנת הנקרא. לפחות עכשיו אני יודע שזה לא משהו אישי נגדי. אתה פשוט כעקרון לא מקשיב לאף אחד. אני מקווה שכיף לך בעמדת הקורבן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם ערכת או קראת איזה מחקר שתומך בטענה שלך בדבר "המון ילדים שיש להם "בעיות למידה" כלומר ילדים נורמלים שלא אוהבים ללמוד" נראה לי קצת יומרני לזרוק קביעה כזו, ואני מקווה שהוא איננה מבוססת רק על תחושות בטן. אבל, באותו נושא, לפני זמן היה על הצורה בה מערכת החינוך משתמשת ברטלין כאמצעי להרגעת ילדים מפריעים ללא כל בדיקה רפואית מתאימה. אם אני זוכר נכון דובר על כ 5000 ילדים, רובם משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות בבתי ספר מוכי בעיות שנמצא שלמורים, לעובדים הסוציאליים ולהורים קל יותר לסמם את הילד בטענה של הפרעה רפואית במקום להתמודד ולבדוק כל ילד לגופו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשה לי לחלוק עימכם סיפור ששמעתי ממכר (היום בשנות השלושים לחייו) לגבי ריטלין. כאשר נכנס המכר (אז כמובן היה ילד) לכיתה א' החליטה המורה שהוא היפראקטיבי כיוון שנהג לשאול שאלות רבות (לא טפשיות אגב) והורתה להוריו לתת לו ריטלין. הוריו החליטו לא לתת לו את התרופה אך הורו לו לומר למורה, במידה ותשאל אם הוא מקבל את הכדורים, שכן. לאחר חודשים מספר נערכה אספת הורים וכאשר נכנסו ההורים למורה שיבחה המורה את התנהגותו של בנם מאז שהוא לוקח ריטלין. בתגובה, שלפה האם את צנצנת (או שמא הייתה זו חפיסה) הריטלין המלאה ונפנפה בה לעיני המורה הנדהמת. המורה *עברה* *התמוטטות* *עצבים* והפסיקה ללמד בבית-הספר. לקח? לא יודע, הורים, היזהרו בילדיכם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או במילים אחרות - אפקט הפלסבו פועל לפעמים על הרופא... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולכן בניסויים קליניים - הן המטופלים והן המטפלים אינם יודעים מי מקבל מה, מה שנקרא ''עוורון כפול''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו כאן נראה לי פגום, על גבול הפלילי ואף הרבה מעבר לו. ריטלין הינו תרופה *המחויבת במרשם רופא*. מורה אינו יכול/רשאי/מוסמך/כל התשובות נכונות להורות למאן דהוא ליטול ריטלין. לכל היותר רשאי (וצריך) המורה להמליץ על הפניה לרופא מתאים (בד"כ נוירולוג, ורצוי נוירולוג ילדים), על מנת שיאבחן האם הילד סובל ממחלה (או לקוי) מסוימת, והאם ריטלין הינו התרופה המתאימה לבעיתו של הילד. אגב, מהכרות אישית, ישנם ילדים אשר הריטלין הינו אכן תרופה המתאימה להם ועוזרת להם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Maybe the situation was different at that time?
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר בגליון האחרון של "מדע פופלרי" ברשת מעלה טענות דומות: מסתבר שהמצב לא השתנה הרבה במשך השנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינת החוקיות של המלצה על ריטלין ללא היוועצות עם רופא? בישראל? מה למדע פופולרי ולזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מדובר על החוקיות הספציפית אלא על התופעה בה רופאים רושמים ריטלין ללא בדיקה מספיקה, והרבה פעמים רק על סמך המלצה של רופא. אם אני זוכרת נכון, לפני שנה ומשהו היה תחקיר בעניין גם ב "7 ימים" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המורה עברה התמוטטות עצבים כתוצאה מכך שהוברר לה שהילד לא לקח ריטלין? מגיע למורה הזאת פרס על מעורבותה הרגשית בעבודתה. נשמע לי אמין בערך כמו הסיפור על הצוללן שנמצא שרוף בלב היער לאחר שנשאב ע"י מטוס כיבוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הסיפור שמעתי ממקור ראשון (לא ''חבר של חבר''). ייתכן והוא קצת הגזים, או שאני עיוותתי עובדה שלא בכוונה. בכל אופן, אני זוכר בברור שהמורה עזבה את בית הספר. מי שרוצה לברר -- באיזור הגדה המזרחית של הכינרת, לפני כעשרים וחמש שנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפור על הצוללן הגיע מהסרט ''מגנוליה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפור על הצוללן הרבה יותר עתיק. שמעתי אותו לראשונה (כסיפור אמיתי) לפני למעלה מעשרים שנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התמוטתות עצבים? פינו אותה באמבולנס? שמעתי הרבה דברים טיפשיים על הריטלין. אין לי ספק שהבעיה המרכזית של הריטלין היא הרופא שנותן אותה כלאחר יד, בגלל המלצה של איש לא מקצועי. למעט כמה צדיקי סדום, הרופאים מסרבים ללמוד, לטפל ולחקור את בעיתנו. אם הם כבר מטפלים, הם מתעקשים לא להבין מה הם עושים. כשיש בעיות מאשימים את התרופה במקום את הרופא. הכל ידוע ונדוש...אבל זו פעם ראשונה שאני שומע שמראה של חבילת ריטלין עשויי לגרום להתמוטתות עצבים. אם נוריד מהסיפור את אלמנט ההתמוטתות, ישאר סיפור מוכר ומובן. מורה חשבה שהיא רואה בעיה, ומשחדלה לראות אותה, היא חשבה שהבעיה נפתרה. בנוסף לזה, רופא לא אחראי רשם תרופה לא רלוונטית שטוב שלא השתמשו בה. בלי ההתמוטתות אין שום חידוש בסיפור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב, לא הייתה בעצם שום התייחסות לאיכותו של הריטלין כתרופה אלא לקלות-הבלתי-נסבלת של הנפקת תרופה לילדים, ששולבה עם מורה בעלת הפרעה נפשית (כנראה) שהתגברה עקב הארוע הטראומטי הנ"ל. מה שהסיפור בא להראות (וזה מתקשר להאשמות שלא ביססת לגבי משרד החינוך) ש"המערכת" אוהבת פתרונות קסם קלים לפעמים. לכן, ייתכן ונוח לאבחן ילדים לעיתים (נדירות יותר או פחות) כדיסלקטים/דיסגרפיים ולא לרדת לשורש הבעיה האמיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות לדעתי את צודקת. אני טס פעם בשנה לניו-יורק כדי לקבל על חשבוני טיפול רפואי מוצלח מרופא אחראי. יש גם כמה רופאים אחראיים בארץ שנותנים ריטלין. הריטלין היא הישג מדעי (מוצק ומוכח) בן שישים שנה. הריטלין לבדה לא מספיקה לי. הבעיה עם הריטלין היא 'רצח האופי' שעושים לה. לה ולא לרשלנים שעשויים לתת אותה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סדרה של מחקרים במימונם של מכון הבריאות הלאומי ומכון בריאות הנפש הלאומי בארה"ב מראה שההשפעה של תרופות (ריטלין, קונסרטה וכד') דועכת לאחר כ-14 חודשים ואין להן תרומה חיובית לאחר 3 שנים. הושוו קבוצות ילדים שקיבלו טיפול תרופתי, ,תרופות וטיפול פסיכולוגי, טיפול פסיכולוגי בלבד, ומעקב רפואי סטנדרטי. אחד החוקרים מדגיש שהממצאים לא אומרים שטיפול תרופתי איננו יעיל לטווח הארוך ויכול להיות שהוא יעיל עבור ילדים מסוימים בתנאים אופטימליים. הממצאים מצביעים על כך שלקיחת תרופות לאורך זמן עלולה לפגוע בצמיחה של הילד, וסיכון להתנהגות עבריינית ושימוש בסמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אותי מעניין מאיפה הבאת את האיבחון לגבי כמות האנשים הסובלים מליקוי למידה. יתכן מאוד כי כמויות גדולות מאוד של אנשים סובלים מבעיה זו אולם משום שבמשך שנים הואשמו אנשים אילו בעצלנות עדיין מתחבה השד הישן שאומר להם כן הבעיה שלך היא לא אמיתית אלא בגלל שאתה לא רוצה. לצערי היו לי מספר מורים כאילו (למזלי מעט מאוד) אשר לא היו מסוגלים להבין שאין כלל קשר בין מאמץ לאיכות הכתיבה שלי ואו לזהוי שגיאות הכתיב שיהיו במה שאני רושם. בסביבות אותה תקופה שבה גילו בעזרת ניצן את הבעיה שלי ביצעתי גם את מיבחני הדסה (אני לא יודע אם הם קיימים עוד בסביבות כיתה ו אם אני זוכר נכון) ושם התברר שאני שייך לקבוצה בעלת הממוצא הגבוה ביותר בארץ (כאשר הממוצא בארץ היה בין שש לשבע אני הייתי ב9 +) זו הייתה אחת הסיבות הראשונות לשינוי היחס שהיה למורים אלי ועלי. עד היום אני עדיין סובל מהליקויים הללו אשר מפריעים בדברים רבים בחיים הנורמלים, כמוני סובלים גם אבי אחי ואימי. מה שלא מנה ממני להיות באונברסיטה (קיבלתי שיכתוב למבחנים) ולמצוא עבודה מוצלחת אשר דורשת גם כתיבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשאלתכם: לא, לא תחושת בטן. לימדתי שנה (בשירות לאומי) בכיתת חינוך מיוחד. היו שם ילדי חינוך מיוחד "על אמת" וילדי קו התפר, כלומר- ילדים עם בעיות, נכון, אבל לא קשיי למידה דוקא. שם נתקלתי לראשונה בפלאי הריטלין והאוטוסוגוסטיה. אח"כ הייתי עובדת נאמנה של לשכת הרווחה שכמעט כל הילדים המטופלים בה מוגדרים "קשיי למידה". שטות גמורה. אם ננפה את הילדים שאין מי שידחוף אותם ללמוד, את אלו שאין להם כסף לשיעורי עזר בביה"ס הישגי מדי עבורם, את הילדים האיטיים כי לא כולם יכולים להצטיין, את הילדים המפונקים שההורים נלחמים להקלות עבורם ואת הילדים שפשוט "לא בראש שלהם", נישאר עם גרעין קטן ואמיתי של לקויי למידה. זה לא אמפירי, טכנית, אבל זה הרבה יותר מתחושת בטן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן ואני טועה אבל אני לא סגור כמה את מבינה בנושא דיסלקציה ודיסגרפיה. אין קשר בין היות תלמיד איטי או מהיר ובין שעורי עזר או עצלנות לחוסר היכולות הללו. אני לא יודע מי עשה או או עושה אתתה איבחונים לאותם נערים שאת נתקלת בהם אבל בדרך כלל האיבחון הוא עיבחון של לפחות שלוש שעות ולאחר מכן עוד כמה שעות של בדיקת מה הילד נער עשה. באבחון בדרך כלל כן מוצאים עם הילד ''עצלן'' איטי או שיש לו באמת בעיה מסוג זה או אחר. אני מכיר כמה שלא קיבלו את האישורים למרות שרצו אותם מאוד. הבעיה אצלי לדוגמה היא שאין תאום מלא בין הפקודות שנותן המוח לתנועה המדוייקת של כפות הידיים. (על כן הכתב לא קריא) מצד שני בעיית שגיאות הכתיב שלרוב האנשים לא מובנת כלל ולי ולאחרים היא עובדת חים. (אגב בעיות מסוג שגיאות הכתיב משתפרות מאוד בממשך הזמן) שוב זה שהיית מורה לטעמי מזכיר לי כמה מורים שהיו בטוחים כי אני משקר וכותב במכוון לא ברור כאשר כתבתי כיוון שאני או עצלן או משהו אחר, למזלי הורי וגם אני נלחמנו כדי להוכיח כי לא כך הדבר. אגב היום אני באופן אישי כותב הרבה מאוד יחסית ובזכות תוכנות של וורד לדוגמא יורדות שגיאות הכתיב ובזכות המחשב הכתב מובן, במידה והאופציה הזו הייתה קיימת לי מגיל צעיר יתכן ולא הייתי זקוק לכל ''עזרה'' ממשרד החינוך בשכתוב מבחנים בעלפה וכדומה. ואז לא הייתי מוגדר על ידך כדיסגרף למרות שעדיין הייתי כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ערה לחלוטין למבדקי האיבחון, גם אלה הנערכים בניצן. ועדיין א.המונחים ''דיסלקט'' ו''דיסגרף'' שגורים וידועים היום, יותר מדי לטעמי. לכן ילדים רבים לא מגיעים כלל לאיבחון - המורים וההורים ''מאבחנים'' את הבעיה לבד ומשננים אותה לילד. (הוא לא אשם, יש לו בעיה אוביקטיבית. הוא דיסלקט. הם יותר חכמים, זה ידוע, אינטילגנטים כאלה. בבית ספר לא מבינים אותו אבל הוא עוד יראה להם). ב. חלק מהאיבחונים הם טיפשיים, וה-ראיה היא עשרות מוציאי הקלות בפסיכומטרי כי הם לא מספיקים (נו, באמת). יש הבדל בין איבחון מקצועי, בגיל צעיר, שבודק בעיות מוטוריות ואחרות ומתודד איתן, לבין לבדוק אם ילד כותב בשגיאות ולהסיק שהוא דיסלקט. יפה אמרת- אין כזה דבר, שגיאות כתיב בלתי ניתנות לשיפור. הכתיב משתפר עם אימון- לכן צריך להתאמן. כנ''ל דיסגרפיה- בין אם זו עצלות ובין אם באמת דיסגרפיה- זה לא מצב בלתי הפיך. אין קשר (סמיילי) בין ליקויי למידה לנכות- לו היתה אפשרות, ולו זעירה, שנכה שיתאמן יוכל ללכת, לא היה הורה אחד שיסתתר מאחורי הנכות ולא ירדה בילדו אימונים בלתי פוסקים. אני תוהה מדוע בלמידה שהיא דיני נפשות זה לא כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב אחרת ממך. אני מאמין כי אכן לחלק גדול מהאוכלוסיה יש ליקויים כאילו או אחרים שקשורים לנושא זה. האם הם גדולים יותר או קטנים יותר לא צריך להשפיע על העובדה כי הם קיימים. בעוד שהיום מטפלים בהם או לפחות מנסים על ידי זה שנותנים להם הקלות מסוגים שונים דבר שיוצר פיתרון רק מועיל. הערכות זמן במבחנים הם ההוכחה הטובה ביותר. הבדיקה במבחן בדרך כלל היא על ידע ולא על כמות ידע ששניתן להוציא בפרק זמן מוגבל. הרעיוןם שנתינת זמן מכסימום הוא על מנת שמי שעושה את המבחן גם יסיים אותו אי פעם ולא ימשיך אותו לעד. אבל כאשר נותנים לאדם כל שהוא עוד 25% זמן או לפעמים יותר מה שנותן לו את האופציה לסיים את המבחן בצורה נורמלית (בשבילו) רק מוסיף ולא מזיק כלל. בהחלט יתכן ורוב גדול בציבור זקוק לזמן גדול יותר סבמיבחנים ללא קשר לדיסגרפיה או דיסלקציה אבל נתון זה כלל לא מוריד את הצורך לתת את ה"הקלות" הללו למי שכן זקוק להם. אני לא יודע על אילו איבחונים את מדברת אבל בתור אחד שעבר שלוש פעמים בחייו אם לא יותר אבחונים מסוגים אילו האיבחונים ארוכים והניתוח שלהם ארוך גם כן בדרך כלל. אני מאמין ומקווה שמי שבנה אותם ידע מה הוא עושה. בנוגע לשגיאות כתיב? השיפור בנושא זה משתנה מאדם לאדם, יש כאילו שלמרות שיכתבו או יקראו שנים עדיין לא תשתפר איכות הכתיבה שלהם. אני יכול להעיד על עצמי שלמרות שאני כותב המון יחסית לפעם ועל אף שהאיכות של הכתיבה שלי בזיהוי שגיאות עלתה עדיין כמות השגיאות גדולה מאוד ולעיתים כלל לא מובחנת על ידי. וכן יש קשר לנכות כיוון שגם זו היא בעיית נכות שונה מהנורמל אשר לא תמיד אפשר לשפר אותה. אגב גם נכה יכול להשתפר תלוי איזו נכות יש לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע לשים מגבלת זמן קשיחה? מדוע לא להעניק פרק זמן בלתי מוגבל גם לנו, פשוטי העם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מניסיון שהיה לי בנושא בחינות גיליתי שיש אנשים שאם תיתן להם גם 10 שעות הם ישארו בכיתה למרות שהם יכולים לסיים מבחן גם בשלוש. אולם אני לא רואה סיבה למה זמן המבחן צריך להיות קצר כל כך בדרך כלל אלא להפיך הרעיון בבחינה הוא להראות ישע ולא זיכרון קצר ועל כן אני בהחלט תומך בהגדלת זמן הבחינות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שמטפל 10 שעות במבחן שהוא גמר לענות עליו ב3 שעות, בהכרח מקלקל אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לטענתך, אולם אותו אחד גם יכול להזכר בדבר נוסף אחרי חמש שעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין טעם במגבלת זמן במבחנים באופן כללי. אם המורה לא מבין את החומר אותו הוא מלמד, הוא יכול לתת ציונים טובים למי שלמד אותו בעל פה ולמי שעונה מהר על השאלות הפשוטות. אני גם לא מבין למה המבחנים נערכים בלי כל חומר עזר. בוחן שמבין הייטב את החומר יכול לחבר שאלה שאינה מופיעה בספר הלימוד. המרצה שלי לסטטיסטיקה, פרופ' עוזי מוטרו, נותן מבחנים עם חומר פתוח, בלי בחירה ועם זמן מספיק. הוא אומר שלעולם לא ידפקו על דלת משרדו של סטטיסטיקאי ויבקשו ממנו לפתור תוך שעה ארבע בעיות מתוך חמש בלי להביט באף ספר. אני מזמין את אוהדי החינוך הקיים להצדיק את שיטת הבחינות הקיימת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך לגמרי. אני אדם קצת סנילי, וקשה לי לזכור כמויות של חומר לבחינה. בחינות בחומר סגור הן בחינות של שינון. הרעיון הוא מגוחך. לעולם לא אתבקש להביע דעתי על משהו מתוך זכרון. להפך. כל פעם שאכתוב מאמר, בתור חוקר, אני אהיה חייב להביא מראה מקום מדוייק. אז מה זה משנה אם למבחן זה או אחר אני זוכר את הפרטים בעל-פה? חסר מטרה לגמרי, ומראה, לדעתי, על עצלנות של המרצה מצד אחד, ועל חוסר אמון ביכולת המחשבה של הסטודנטים מצד שני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יורשה לי גם להוסיף שאני מקירה אדם הפעיל באוניברסיטה העיברית שלוקח טרופות העוזרות לו בדיסלקציה והדיסקלקוליטיס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השמנתי, לקחתי חלק מהן שבעה ימים בשבוע במקום חמישה כי הייתי לחוץ מאוד על שיפור המצב, אחת מהן הפסקתי למצוא בארץ ו... ופתאום, אחרי שש שנות טיפול מוצלחות נשרתי מכל הקורסים. לא הייתה לי בעיה לסגור את התואר ולהרשם לתואר שני. אבל נרשמתי לתואר שני במה שהצלחתי ללמוד. כמו כן התפקחתי מהאשליה שאני אישית יכול להיות מסודר כשאני שייך לציבור כל כך מקופח. אי אפשר להיות מטופל ביעילות אצל נוירולוג שגר בצידו השני של העולם. כעת המצב טוב יותר אבל רחוק מלהשביע רצון. הפחד שכל תקציב המשפחה יוצא לנצח על העזרה לי, לא נוטש אותי. אני מפחד שמסיבה זו הבן יהיה ילד מוזנח כמו שאחיותי היו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השגיאות *לא אמורות* להיות מובחנות על ידיך, אחרת לא היית דיסגרף. הלא כן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלקן כן חלקן לא, בדיסגרפיה יש גם את החלק של שגיאות הכתיב, למעשה לא פעם לאחר שאני קורא דבר שרשמתי ותיקנתי אני מזהה שגיאות נוספות, הסיבה היא שאני מאומן במילים שלמות, מעין צילום מילים שכאשר אני רואה מילה שכתובה לא נכון הדבר בדרך כלל מפריע לי בעין, מצד שני אני קורא מהר ואפילו מהר מאוד יחסית בצורה שבה הראש משלים חלק מהמילים שבמשפט שכבר רשמתי ולכן אני כלל לא קורא את המילה אלא מביט בה מה שגורם לי לפספוסים מידי פעם. בכל מקרה הטריק של הדיסגרפיה הוא שהיא משתפרת אם הזמן, אם וכאשר פעם רוב המילים שלי היו מלאות בשגיאות כמות המילים היום ירדה פלאים בעיברית אולם נשארה גדולה עד גדולה מאוד באנגלית. ומה שעוד יותר אולי מפתיע הוא שלי מאוד מפריע לקרוא קטע כתוב אם שגיאות אפילו אם הוא שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או, סוף סוף אפשר לפתח דיון עינייני. התפיסה השגוייה שלך לגבי ליקויי למידה אופינית בעיקר לבעלי ליקויי ראיה. לרוב הם לא מבינים למה אני כותב מודעות עבור מי שלא קורא. זה לא כך. לקות למידה היא תקלה לסרוגין. בדיוק כמו שנורה של פנס יכולה לדלוק לפעמים בגלל מגע רופף. אם דיסגרף יקרא עשר פעמים כל מה שכתב, יתכן שהוא יעלה על חלק קטן מהשגיאות שלו ויתכן שהוא יעלה על חלק גדול מהן. זה תלוי ברמת הדיסגרפיה, ברמת הריכוז, זה תלוי בהוראה המתקנת שהוא קיבל ובאסטרטגיות למידה שהוא מפעיל וגם בתרופות שהוא לוקח. אחת הסיבות שיש לאנשים דיעה קדומה לגבי בעיתינו היא חוסר העיקביות שלה. הם לא יחשדו בפנס שדולק לפעמים שהוא שקרן או לא שפוי, אבל בנו כן. הם לא טופסים איזו אומללות זו לא להצליח לחשב בלי שגיאות ולא לכתוב בלי שגיאות. הם בטוחים שאם אנחנו לפעמים מצליחים סימן שאנחנו נהנים להיכשל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני חושב שאתה סובל מפראנויה. מי אמר לך לאחרונה שאתה שקרן או לא שפוי. המגננה שלך היא כל-כך קיצונית, עד כי אני באמת מתחיל לחשוד שאתה מסתיר משהו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Please, do lay off. Get off his back
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אי שפיות מופיעה במודלים פסאדו-פסיכולוגים מיושנים. לא בדיון הזה. לגבי האשמה בשקרים, אתם מתעקשים שרוב המאובחנים מתחזים. אם מתחזים אינם שקרנים בעינך, אז אין לי מושג על מה אתה מדבר. אל תשאל אותי איך אני מסיק שזו דעתכם על רוב המאובחנים. אתם בטוחים שיש הרבה מאובחנים בגלל המתחזים. מכאן, שאינכם חושבים שזו קבוצת מיעוט קטנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזרי לי להבין. האם שנה בשרות לאומי ועבודה בלשכת הרווחה נתנה לך ידע נרחב וכלי ביקורת טובים כל כך שאת יכולה לקבוע בנחרצות כזו שהאיבחונים הם טיפשיים? הקביעה שלך שלפעמים קל יותר להשליך על דיסלקציה או דיסגרפיה בעיה פשוטה של תירגולת, כללית ושטחית ואינני משוכנע שהיא מיתמכת בממצעים כלשהם. מזכיר לי את הצורה בה ניסו" להילחם "באיטרות על ידי מכות או קשירת ידיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אני לא מוסמכת לקבוע קביעות נחרצות פחות או יותר מכל אחד אחר כאן. הבעתי את דעתי. דעתי מבוססת על מה שראיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי גילית, נכון את באמת לא מוסמכת. סבבא אם הדעות, אבל קחי בחשבון שדעות כאלה פוגעות בהרבה ילדים, ממררות את חייהם למעשה, אז אולי בכל זאת כדאי לחשוב עוד רגע לפחות על הנחרצות. א- לא היו פחות ליקויי למידה פעם, היתה הרבה יותר נשירה מבית ספר, רבים מהנושרים היו עם ליקויים כאלה ואחרים. ב- ליקויי למידה כוללים ליקויים שונים, דיסלקציה היא קטגוריה של ליקויים ברמות חומרה שונות. בד"כ אימון לא עוזר ג- ברמות בינוניות ומטה של חומרה, לימוד על ידי אסטרטגיות שונות (שפה כמכלול למשל הזכירו פה או בשיטה "הרגילה" של אות אות וכו') עשויה לעזור - רוב האנשים משתמשים באסטרטגיות שונות על מנת לקרוא (אנחנו למשל קוראים באופן שונה מילה מוכרת ומילה מוחגרנקית.... לא מוכרת) אחת הבעיות יכולה למשל להיות שאחת הדרכים חסומה. ניתן לפצות על ידי שיפור דרכים אחרות ואז באמת רואים שיפור. ד- חלק מהעניין הוא שלילדים שונים מתאימות אסטרטגיות שונות ולכן תמיד התעקשות על אסטרטגיה אחת היא בעייתית, רצויה גמישות ה- מן הסתם יש ילדים או הורים ש "עובדים " על המערכת, אבל מהניסיון שלי (פסיכולית של בית ספר במשך שנה, ועוד כמה שנים פה ושם) ילדים לא במיוחד נהנים מהדימוי הזה , במיוחד לא בגיל צעיר. ובכל מקרה יש המון ילדים במערכת שלא מקבלים עזרה המגיעה להם, הם מקבלים בעיקר זלזול מהמורים, תחושת כשלון מההורים, והמון בקורת. כשרואים ילד כזה מקרוב, זה מאד עצוב. אני באופן אישי מעדיפה לתת הקלה לכמה ילדים למרות שאולי לא מגיע להם ולהניח שאלו שכן זקוקים לעזרה יקבלו אותה. ו- קשה לי לענות לגבי הדייקנות של ניצן, זה דורש באמת בקיאות גבוהה, אני מכירה רק את חלק מהמבחנים, זה נכון שאין מספיק גיבוי מחקרי עדיין לפעמים, אבל ניצן כמו גופים אחרים עושים כדי לשפר זאת. בד"כ לא מסתמכים רק על ניצן, גם ממבחנים פסיכולגיים נוספים ניתן לקבל "רמזים" על קיומם של קשיים. אה וגם, נכון לשנה שעברה, מבחן בניצן עלה 600 ש"ח לא אלפי שקלים. לפחות בב"ס יסודי ניתן לבצע מבחנים גם דרך בית הספר ואז הם בחינם (אבל מלווים את התלמיד).... החלטה לבצע מבחן מתקבלת על ידי הצוות בב"ס לא ההורים! ז- ריטלין , לפחות בשנים האחרונות, חייב במרשם רופא, אבל נכון שגם הם לא פעם ממהרים לרשום. ההורים צריכים להפעיל שיקול דעת ולהתיעץ, יש עוד דרכי טיפול. אבל לגבי החבר מהכנרת... לא לעשות כלום זה לא תמיד לטובת הילד, למרות שנכון כמובן שלפעמים המורים הם סתם חסרי סבלנות ונכונות! ואז עדיף להתעלם מהם... פיספסתי משהו? :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני מזמינה אותך לבדוק את מערכת החינוך החרדית. (לא "אל המעיין"). כמעט אפס אחוז נשירה וכמעט אפס אחוז ילדים שלא יודעים לקרוא. כמעט ואין דבר כזה, יש מודעות עצומה לקריאה מסיבות ידועות, בבית ובביה"ס, והתוצאות בהתאם. אין "יותר" או "פחות" ליקויי למידה, יש מוגדרים בעייתים יותר ומוגדרים פחות. אני מעדיפה לא להגדיר ילד בעייתי בקלות רבה מדי, צר לי שאת רואה בכך פגיעה בו. ב. אימון עוזר גם עוזר, קראי את הבחור הדיסלקט שמעיד על כך כאן ממש. ג.סבבה. אמרתי- ללמד, לא לעשות חיים קלים "הילד דיסלקט". ד.כנ"ל ה. . קראי תגובת מקבל ההקלות המתחזה כאן ממש. שיחק אותה, ובושה למערכת. אין מספר מסויים נתון של ילדים עם בעיות, צריך להגדיר כל ילד. לא אמור להיות שום ילד בעייתי שמתעלמים ממנו או שום ילד ש"מרוויח". ו. האם לא זה מה שאמרתי? שיש לבדוק ולאבחן כמה שיותר ולהגיע לשורש העניין אצל כל ילד ולא להתמכר לדיסלקציה גורפת? גם הורים יכולים להחליט על איבחון. ז.ריטלין מחייב מרשם רופא כמו שאני הייתי חייבת אישור רפואי לפני שיעורי נהיגה. יכולתי להגיע בלי יד- הרופא לא הרים את הראש מהפתק. הורים שמו לב לתופעות הלוואי של הריטלין, ויש כיום עמותה נגד סימום ילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רק רוצה לחזק את מה שאת אומרת, גם בקשר לסעיף ה, רק שאני רוצה להבהיר משהו. אני לא ביקשתי את ההקלות - אפשר לומר שהן כמעט נכפו עלי. במשך שבועות ארוכים המחנכת שלי נידנדה לי ללכת ליועצת, ומאחר שזה לא עניין אותי ושזה לא היה חשוב לי, לא התייחסתי. בהתקרב הבחינות הלחץ נעשה תקיף יותר, ולבסוף היא כמעט צעקה עלי. נו טוב, הלכתי, ובלי שום בדיקה *חיכה* לי שם אישור. מה גם שלבסוף לא השתמשתי במלוא הפריווילגיות, ולדעתי במקרים שכן השתמשתי ניזוקתי. מעבר לכך, אמצעים אחרים שבהן השתמשו המורות כדי להעלות את הממוצע הכיתתי היו כמעט לא מוסווים, ורובם "לא אתיים", אם יש קוד אתי למסדר האחיות הפדגוגי. נ.ב. הייתי עשוי להרגיש אשם על מעללי, אבל הלימודים התיכוניים שלי היו פיאסקו מתמשך, וזכאותי לשיכתוב היא בפירוש לא הנלעגת שבהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלמלא המדיום הזה הייתי משתמשת במילים כל כך בוטות כנגד ההצרה המטופשת והמעליבה הזאת שכתבת את בכלל יודעת מה ריטלין עושה לילדים היפראקטיבים שאת מעיזה לכתוב את המשפט האידיוטי הזה? את בכלל יודעת מה זה לא להיות מסוגל לשבת לרגע אחד ולהקשיב כשפתאום יש דרך? את בכלל יודעת איך ריטלין עובד ומה המשמעויות של השימוש בו? את יודעת את פוטנציאל ההתמכרות אליו או את ההרכב הכימי שלו? מה את בכלל יודעת שאת מרשה לעצמך להעביר ביקורת כל כך בוטה שתסלחי לי אבל את פשוט מזבלת בשכל (ורציתי לכתוב משהו אחר!) לפני שאת ממציאה המצאות ומדברת על סימום ילדים שבי תפתחי את האינטרנט שאת יודעת להשתמש בו כל כך יפה ותכנסי למדליין שם תוכלי למצוא כמות מכובדת של מאמרים בכל הנוגע לריטלין ואולי תוכלי להשכיל וללמוד משהו אדם בור ולא נאור שכמותך! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל , הרשי לי לציין, שאם את בעצמך קראת כל כך הרבה מאמרים, היתכן שפרט אחד נשמט מהמידע שכה צברת? הריטאלין אכן שייך לסם ממשפחת הקוקאיןוהוא ממכר! נכון, התרופה יכולה לעזור אבל היא ממכרת ולעניין זה את לא יכולה להתכחש.... וחוצמזה ,אולי כדאי שתרגיעי במצב הרוח הקרבי שלך?! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמת? אמת חייבת להתייחס גם לכמות! בטח שאימון עוזר. את כל הילדות שלי הוצאתי על אימונים בקריאה מהירה וכתיבה בלי שגיאות. האמיני לי שכמעט שלא עשיתי שום דבר אחר בילדותי ובנעורי. ברור שזה עזר. כעת יש לי פי עשר פוחת שגיאות כתיב ממה שהיה לי בכיתה ה'. רוב חברי כתבו בכיתה ה' בלי שגיאות בכלל ואני עדיין כותב בשגיאות. הקריאה העברית שלי הפכל לקלה ומהירה יותר בזכות האימון- עבל עדיין היא היתה מספיק איטית בשביל לזכות אותי בתוספות זמן. לפני תחילת לימודי באוניברסיטה התחלתי לקחת טיפול רפואי חדשני בארה"ב. הצלחת הטיפול מנעה ממני את ההתאמות כששפת המבחן היא עברית. את הקריאה האנגלית שלי הטיפול הפך לחסרת שגיאות וללא מעייפת אבל היא עדיין איטית מאוד. היא משתפרת אבל כניארה שעד סוף חיי המחשב יקריא לי את הספרות האנגלית בקול רם לתוך האוזניות. האימון עוזר. טוב שהתעמנתי. אבל הוא לא עוזר מספיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שום חינוך לא בא במקום טיפול רפואי. אבחון של ילד כדיסלקט אמור להפנות אותו לטיפול רפואי לצד הלמידה. הבעיה היא שהמערכת הרפואית מתייחסת אלינו הרבה יותר גרוע מאשר המערכת החינוכית. אישית, אני טס עד לניו יורק, פעם בשנה כדי לקבל טיפול בשיטה שקיימת כבר עשרים שנה (זה מעט זמן בקנה מידה רפואי. הריטלין למשל מוכרת לחלק מהחוקרים כבר שישים שנה). אם את מתעלמת מדיסלקסיה והמורה להתעמלות מתעלם משבר ברגל, אתם לא עושים את תפקידכם טוב יותר. אני משוכנע שיש לך רק כוונות טובות. פשוט כדאי שתקחי דעה זאת בחשבון. אל האתר של הרופא שלי: www.dyslexiaonline.com
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדו, וגם אחרים: אם תקפידו להתיל קישורים ב: //:http, ניתן יהיה ללחוץ עליהם ולהגיע מיד לאתר. דוגמא: http://www.dyslexiaonline.com |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבדקים דרך ניצן לפני שנתיים עלו לי 1200 שקל בשביל האוניברסיטה. אני כבר לא זוכר כמה עלו לי לי מבדקים לבגרויות וכנ"ל בכיתה ג, אבל בכל פעם נידרשתי לעשות מחדש. (מי יודע אולי הילד "נירפא") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני כמוך שרתתי בשרות בכיתה "קטנה" וגם אני הייתי עדה לכך שכל תלמיד שהיה להם בעיה איתו (היה מפריע בכיתה בצורה עלימה) האיפו לכיתה שאני מכנה "המיזבלה" של הב"ס. לא שאני חס ושלום חושבת שהילדים האלה הם זבל הקוונה שלי בקינוי היא ביחס של המערכת לכיתה ולילדים. נכון היו שם ילדים שלא היו צריכים להיות שם וגם הטיפול באלה שהיו היה מגוחך. אך לדעתי ההתקפה שלך (כמו גם של דובי) נגד כל הנושא של קשיי למידה מותעת. מכוון שזה בבסיסו דבר קיים והפק' הוא במערכת. נ.ב אני מעוד מקווה שהאבחונים הם לא שטויות. כי אני אישית תרמתי להם (במלו הרצינות) לפחות עסר שעות מחיי. מה שגם אם הם מפגרות זה אומר עלי שאני אצלנית או/ומטומטמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דעתך מבוססת על מה שראית? את מצליחה לראות שמערכת העצבים תקינה? את יכולה לראות שאין פגמים עיצביים באיזורי מוח שונים? אם את פשוט 'רואה' איפה יש ואיפה אין בעיות, איך זה שהמומחים הדגולים ביותר צריכים לערוך איבחונים מדוקדקים במשך שעות ארוכות? איך זה שהם צריכים להשתמש במיכשור וערכות מבחן שאת פשוט מסתדרת בלעדיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, המלחמה באיטרות בשיטה זו הצליחה. היא רק חסרת טעם וממררת את חיי הילד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנה הגדר ''הצליחה''. הילדים הללו אכן למדו לכתוב ביד ימין. אבל הם עדיין עשו פעולות אחרות (כגון צחצוח שיניים) ביד שמאל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתב היד של שמאליים שהורגלו לכתוב ביד ימין הוא בלתי קריא, והבנתי שהם מפתחים בעיות קורדינציה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דברי, דברי, שכולם יבינו מי בדיוק מציק לנו במערכת החינוך. שכולם יבינו כמה טיפש צריך להיות בכדי להחזיק בדעות כשלך למרות 'הכרות' עם העניין. גם אם תכירי אלף מאובחנים, את עדיין תחשבי שחינוך טוב מרפא בעיות נוירולוגיות ושרודנות היא חינוך טוב. אסור לתת לך להתקרב לילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחושת הבטן שלך היא תירוץ רע ושימושי לקיפוח שלי. הריטלין עברה את הבדיקה העיוורת הכפולה ונמצאת בשימוש במשך שישים שנה (לא כל התקופה היא היתה בשימוש הציבור הרחב, היתה תקופת ניסוי והיתה תקופה שרק רופאים מעטים הכירו אותה). לגבי פלאי האוטוסוגסטיה, תמיד תהיתי איך אתם מצליחים לשכנע את עצמכם שאין לי שום בעיה ושאני נהנה לשגות בקריאת מספרי האוטובוסים ולהגיע למקומות שלא תכננתי. תמיד עניין אותי לדעת איך אתם משכנעים את עצמכם שאני נהנה להיכשל במבחנים שלמדתי אליהם הרבה יותר מכם. אה, זהו, עצלן? סתם לא בראש שלי? לאנשים כמוך אסור לתת להתקרב אל ילדים. רק מערכת שבוחרת ומתאימה מורים כלאחר יד, בחוסר איכפתיות מוחלט מצרכי הלקוח יכולה להעסיק אדם שכמותך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני איתך!!!!!! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כמעט מצטער על התגובה הבאה: במבחני הדסה הציון הממוצע "ביי דפינישן" (כמאמר סטודנטים לפיסיקה) הוא 5, עם התפלגות גאוסיאנית, ובכל מקרה, הציון 9+ אינו אפשרי, כי המקסימלי הוא 9. נו? אז מה עושים? "משוויץ יוצא מיץ". __________________ אוקיי, לאחר החלק המעניין של המלבן מגיע וידוי אישי: אני לא דיסלקט - סתם עצלן. מכיוון שלמדתי בכיתה שבה המורות ניחנו בחוש כבוד מפותח, אפשר אולי לומר שהשגי הנמוכים פגעו בהם מבחינה מקצועית, ולכן זכיתי פעם אחר פעם להקלות, הסברים אישיים, פגישות עם היועצת וכו' וכו'. יש לציין כי אולי לא הייתה להן כוונה פושעת - היה לי כתב יד זוועתי. אני כל כך עצלן שכל האותיות שלי נראות אותו דבר - אני לא טורח להרים את העט. וכך, קיבלתי זכות שיכתוב במבחני המגן והבגרות. זה היה נטל מרגיז. בבחינה בהיסטוריה (דווקא נהניתי מהמקצוע לכשלעצמו, במתכונת של שומע חופשי) סיימתי את שירבוטיי ההוריזונטליים כמחצית השעה לפני השמע הגונג. ניצלתי את הזכות הזו, דהיינו ישיבה מול איזו גימלאית בעלת רצון טוב במשך שעה לפחות והקראה בקצב הכתבה (אגב, כתבתי שם כאלה שטויות, שלא היה לי נעים להגיד אותן בקול רם). לקראת הסוף נגמרה לי הסבלנות. התחלתי לקצר משפטים, להשמיט פסקאות, והכל כדי לא להחמיץ עוד ארוחה עם חברים בדוקטור סנדוויץ' - אחת מני רבות. היו לי עוד כמה מקצועות שבהם הותר לי להקריא לגימלאית, ובחלקם החלטתי לוותר על "שעת סיפור" אפרורית זו, ובחרתי במפלטו האחרון של העצל - הרעת הכתב באופן שיטתי ומכוון. לא קשה לדמיין בוחן, יושב כפוף בחדרו החשוך, על שולחנו מונחות שתי ערמות של זבל: מבחנים בדוקים (שניים) ומבחנים לא בדוקים (ארבע מאות). הוא מושך מחברת בחינה מהערמה הגבוהה ומתחיל לקרוא את הנזלת האינטלקטואלית הזו. לפתע מתחוור לו שהוא לא קורא כלום: על הדפים יש דברים שנראים כמו זבובים מעוכים. כדי שהוא לא יצטרך לקרוא את זה שוב, בערעור, הוא כותב באדום על הדף הראשון "80". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תשאיר אותנו במתח... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני גאה בכך שאני אפילו לא זוכר. את תעודת הבגרות עצמה לא קיבלתי מעולם, ואת הפתקיות הקטנות אני מקווה שזרקתי לפח. אבל מבחינת תמונה כללית: זה עבד יופי. אולי תתפלא לשמוע, זה עוזר גם בלימודים האקדמיים. אגב, תודה על תגובתך ועל תשומת הלב! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום הברכה. אם כך הזיכרון שלי הוא לא משהו כיוון שזה אכן קרה בכיתה ו. זכרתי שהייתי מעל הממוצא ושייך לקבוצה של ה9, אני עדיין זוכר זאת כך אולם לא אתווכח איתך על הנושא. אני גם זוכר שוב שהממוצא הוא 6-7 או 7-8 אבל שוב לא אתווכח כי זה היה בכיתה שוב ו. בכל מקרה לי גם היה שיכתוב ולא מסיבות של עצלנות כל שהיא אלא בגלל שלא היה אז וגם היום כמעט ניתן לקרוא את כתב ידי. לי לא היו זקנות אלא מורות מבית הספר שעשו את העבודה באופן מסביע רצון. אני דווקא לא אהבתי הסטוריה אולם לאחר השכתוב עברתי גם את הבחינה הזאת כאשר אלמלא השכתוב לא הייתי עובר אותה. ולא כתבתי את שכתבתי כדי להשוויץ אלא כדי להסביר שבין יכולת לדיסגרפיה יש לפעמים הבדל גדול. ובדרך כלל זה שאומרים שאדם עצלן מבלי לבדוק זאת זה שטות. רועי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מורות מבית הספר? בבגרות?! אצלי אלה היו הבוחנות. מהסוג הרע - "מה זה פרולטריון?" אחרי שלוש ומשהו שעות מבחן. היא לא הייתה קרובה כלכך לאבד את חייה כבר המון שנים. ואני משוכנע שהמשעתק בחיבור היה הסיבה העיקרית שלי לאיבוד נקודות. באנגלית זה סיפור אחר - הארכת זמן, ופטור מטעויות כתיב - כשהסיבה היחידה להארכת הזמן הם טעויות הכתיב. יצאתי 3 ומשהו שעות לפני סיום הבחינה. ונראה לי שאתה מדבר על מבחן אחר, כי הזכרון (הקלוש) שלי קובע שבמבחני הדסה נבחנו בסוף כיתה ט', לכבוד המעבר לתיכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אני הרווחתי, אצלי היו מורים שלא עזרו מבחינת הידע אבל בהחלט ניסו לעזור לעשות את מה שאפשר על מנת שהמבחן לא יהיה לי שונה מאחרים. (אגב גם אני בגרך כלל מסיים מבחן מוקדם והסיבה להארכות היא על מנת שהמשכתב יצליח לשכתב עד תום הזמן. צר לי אבל אני די בטוח בנושא כיתה ו ולא כיתה ט כיוון שכיתה ט זה כבר בית ספר שונה מזה שבו ביצעתי את הבחינות הללו. אצלי האנגלית הייתה עם קלטת מה שלא הצריך הארכת זמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מבחני הדסה, ויש מבחני טיל (או משהו כזה). מבחני טיל, אם זכרוני אינו מטעני, נועדו כדי לבחון לאיזה מקצועות אני מתאים, כדי שאוכל להתרכז בהם. לי, למשל, כתבו בין השאר ברשימת המקצועות שיש לי התאמה מצויינת בהם ''מעצב אופנה''. אני עיוור צבעים. אני לא יכול להתאים ג'ינס לטי-שירט ציבעוני... זה פחות או יותר מסכם את מה שאני חושב על המבחנים הללו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני זוכר נכון מבחני הדסה מראים על יכולות באופן כללי יותר. בכל מקרה את מבחני טיל אני לא מכיר. גם בצבא הקב''א נקבעת לפי מבחנים שלפי הבנתי דומים למבחני הדסה ועוד מספר דברים נוספים וגם שם הקב''א שלי הייתה גבוהה. הכוונה שוב היא לא להשתחצן אלא להראות כי דיסגרפיה ואו דיסלקציה זו אינה עצלנות או חוסר יכולת אלא סוג של נכות שיכול להיות קיים בכל אחד מבלי שיראה באופן מודע כמו נכות גופנית כל שהיא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה חלקך בעיצוב צבעי "האייל"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה הלך ככה: טל: "אין לי זמן לעיצוב. שלח לי עיצוב ואני אוסיף אותו לאתר." אני: "אה... טוב. (שולח עיצוב)" טל: "(נאנח) טוב, אני אעשה את זה." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נזכרתי עכשיו - המבחנים של סוף כיתה ט' נקראו 'פסיכוטכני' (אבל נראה לי שהם הופעלו ע''י חברת הדסה, כך שהייתי קרוב...). וכנראה שהחוקים השתנו מאוד בין תקופתך לתקופתי - אצלי השכתובים לא היו על חשבון המבחן, אלא לאחריו. כלומר, הייתי צריך לחכות עד שיתפנה בוחן שיוכל לבצע את השכתוב (שלוש פעמים זו הייתה 'מנהלת העבודה' שלהם. ופעם אחת חברה של אימי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שגוי או מזויף? יש הבדל. אין בעל מקצוע שלא טועה. יכול גם להיות שיש לך ליקוי למידה קל ועצלות קשה. אם אין קשר בין עצלות לליקויי למידה, זה אומר שהסיכוי של לקויי למידה להיות עצלן, דומה לזה של מי שלא לקויי למידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כותב עכשיו בשיא הרצינות שעצלות היא ליקוי למידה. ולשאלתך, ככל הנראה אין לי שום צורה של דיסלקציה או דיסגרפיה. מה שאולי יש לי זה "הפרעת קשב" - אם זה זה - אני שואל לעיתים תכופות "מה אמרת?", גם כשמדברים די ברור. ובקשר לכותרת: האבחון שלי לא שגוי - הוא מזויף. המחנכת שלי (מבלי שביקשתי וללא ידיעתי) הדיחה לפשע את יועצת השכבה. לי לא הייתה יד בעניין, מבד אופורטוניזם (ואני לא בחור אופורטוניסט - היו לי קצת רגשות אשם). בכל מקרה השתמשתי בזכות השכתוב מספר מועט של פעמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפירוש, חד משמעית, ללא סייג ותנאי: כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חזרתי מהמילואים והשלמתי הרבה שעות וימי עבודה. כעת התפנתי לקרוא את תשובתך. אשמח אם תתן לי עוד פרטים על העניין, בתנאי שחלפו 7 שנים מהמקרה שלך. לפי חוק ההתישנות, שבע השנים האלה ימנעו ממך להפליל את עצמך. אם אותה יועצת עדיין עובדת כך, הגיע הזמן שהיא תעבור ממשרד החינוך לשירות בתי הסוהר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכי מדויק להגיד שלא נעשה לי אבחון כלל. חשוב להזכיר שלא ביקשתי את ההכרה. לא עברו שבע שנים, אבל באמת שאין לי בעיה למסור עוד פרטים, אני דווקא מוצא את הסיפור, חוץ מ(אולי) חשוב, גם מאוד משעשע, או לפחות מגוחך, ובכל מקרה שופך אור על חלקים מדיון זה. אין לי עוד הרבה מה להוסיף, אבל שאל את אשר אתה רוצה לדעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, בעצם השורה העליונה היא ''סייג''. אבל הרעיון הוא אותו רעיון - אף אחד לא בדק אם אכן יש לי ליקוי למידה - קיבלתי את ההקלות (אם לסגת מהצהרות דרמטיות ולעבור למישור טכני), שהן זכויות שכתוב במבחני בגרות ומגן שונים (ואולי גם במבחנים רגילים, את זה אני לא זוכר) מבלי שאני לוקה בדיסלקציה או דיסגרפיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהגישה שלך (שהיא אם הבנתי אותה נכון "אם קשה צריך להתאמץ יותר") לא נכונה. כמו שלא תגידי לנכה (או אפילו למי שסובל מקשיים בהליכה) שאם קשה לו לרוץ הוא צריך להתאמץ יותר, אלא תנסי לעזור לו (ע"י פטור משיעורי ספורט או אפשרות להגיע בכסא גלגלים), כך את צריכה להתייחס ללקויי למידה (ז"א לתת להם מחשבים לכתיבה/ קלטות לקריאה ואולי אפילו לא לבדוק שגיאות כתיב). הרי (לדעתי) אין חשיבות אמיתית לדרך בה מושג הידע או ההבנה (כמו שלא חשוב הדרך בה עובר נכה את הדרך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שגילית אמרה שאין מקום לסייע לבעלי ליקויים - רק שהרבה ממי שנחשבים "בעלי ליקויים" הם אולי בעלי ליקויים, אבל לא מהסוג שמייחסים להם. אלו שבאמת סובלים מבעיה - יש דרכים לעזור להם. לוותר עליהם מראש (למשל, לא לבדוק טעויות) זו לא דרך. בעברית, במיוחד, שגיאות כתיב מתפרשות כעילגות וטיפשות. אם ניתן לעזור לאנשים לצמצם את הבעיה הזו - האם לא שווה להשקיע את המאמץ הנוסף? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לבדוק טעויות זה לא ויתור, משום שהטעויות לא מעידות על שום דבר (ואם אתה או משהו אחר מפרש אותן כטפשות הבעיה אצלך, כמו שיש אנשים שחושבים שנכים מוגבלים גם בראשם). משום שאין, לדעתי, שום חשיבות לטעויות כתיב, יכולת כתיבה יפה ומהירה וכו' בה''ס יכול לאפשר למי שמתקשה בהם (אפילו אם הוא לא באמת דיסלקטי) ללמוד בדרכים אחרות (כי שוב מה שיותר חשוב הוא רכישת הידע והמיומנויות, ולא הדרך לרכישתם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לוותר על תיקון שגיאות כתיב; אבל מצד שני, יש להקפיד על כך שבמבחן בהיסטוריה (למשל) לא יאבד התלמיד נקודות בגלל שגיאות כתיב. דוגמא מופלאה שמופיעה בספר: תלמידה שבמהלך מבחן בעל-פה על קפקא, ענתה נכון על כל השאלות, אבל תמיד התייחסה לסופר בשם "צ'כוב". הבוחן עמד להכשיל אותה, כשהתברר מקור הטעות: קפקא היה צ'כי, מה שהוביל לבלבול נוראי - אבל לא שינה את העובדה שהיא *ידעה את החומר* עליו נבחנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אולי אפשר להאיר את שגיאות הכתיב אבל בטח שלא להתיחס אליהם כמדד לחוכמתו, הבנתו או עצלנותו או כל דבר שהוא מלבד מה שהן (ז''א שגיאות כתיב). בנוסף היום יש ברוב מעבדי התמלילים ספלר שאמור לזהות מילים לא מוכרות ולהציע מילים מוכרות דומות... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהמורה לא מבין את החומר, על מה הוא כבר יכול להוריד נקודות. לדעתי, מי שכן מבין את החומר ומוריד נקודות על שגיאות כתיב, עושה זאת לרוב מתוך אנרציה: לימדו אותו שזה חינוכי. הסבירו לו שכדאי לנצל מבחנים בספרות, תנ"ך ומתמטיקה גם כמבחנים באיות ושכל הורדת נקודות מחנכת. היום זו דיעה מיושנת. חברה של ההורים שלי מספרת שהיה להם מורה למתמטיקה שהיה מכירח אותם לענות תשובות ארוכות ומפורטות, בקול רם, ליד הלוח, מול כל הכיתה. תלמיד שהיה שוגה שגיאה קלה ביותר במתמטיקה, היה זוכה לתגובה 'דברי הבל ושטות!', גם אם רוב התשובה היה נכון מאוד. זו היתה גם התגובה לתשובתו של תלמיד שמכל בחינה מתמטית היתה נכונה אך הוא שגה בדיקדוק במהלך הנאום המביך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה התכוונת, בעברית במיוחד? מדוע בעברית יותר מבשפות אחרות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? לא יודע. עובדה. אנשים בארץ מתייחסים באופן הרבה יותר עויין לאנשים עם שגיאות כתיב (מה אתה, דיסלקט?! כן. אה, סליחה, לא התכוונתי) מאשר בחו"ל - לפחות עד כמה שאני ראיתי. אולי זה בגלל העובדה שהעברית הכתובה כל-כך שונה מהעברית המדוברת. בארה"ב, אם אתה כותב כמו שאתה מדבר, אז השפה שלך מתפתחת יחד עם השפה המדוברת. בארץ, אם אתה כותב כמו שאתה מדבר - העברית שלך קלוקלת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פסיכולוגים עוזרים ללקויי למידה בכך שהם מזהים מנגנונים מנטלים לא פגומים וממליצים על שיטות לימוד שעוקפות דרכם את המנגנונים הפגומים. לטיפול פסיכולוגי בגיל בו לא לומדים עוד לכתוב, אין קשר קשר לליקויי למידה ממש כמו שאין לפרוזק או לויאגרה. הדיבור על הרף הנמוך אולי נכון. אולי. הדברים שלך לא היו מרושעים בהרבה מדברי חבריך, אבל הם בהחלט מהמטופשים ביותר שנאמרו פה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |