האם היית רוצה להיות מפורסם? | 2473 | |||||||||||||||||||||||||||||||
|
האם היית רוצה להיות מפורסם? | 2473 | |||||||||||||||||||||||||||||||
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
סימנתי שעדיף להיות אלמוני. ועכשיו, כשנכנסתי, ראיתי שיש אופצייה טובה יותר- להיות מוכר בתחום מקצועי. אכן נשמע נחמד. |
|
||||
|
||||
מעניין מי האחד שענה ''כבר התפרסמתי יותר מכפי שהייתי רוצה''. |
|
||||
|
||||
ההימור שלי - שכ''ג או א''פ. |
|
||||
|
||||
זה לא אני. |
|
||||
|
||||
כמה מפורסם אתה עוד רוצה להיות? |
|
||||
|
||||
אני השני. |
|
||||
|
||||
אגב, אתה יודע שאתה מופיע באחד מהספרים בסדרת "הוצא מהקשרו"? |
|
||||
|
||||
לא. אתה יכול לפרט? |
|
||||
|
||||
כאן: http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=15... הספר לא נמצא בידי, כך שאני לא זוכר את הציטוט המדויק, אבל שמך הוזכר שם בתור אחד הצדדים לאחד הציטוטים. |
|
||||
|
||||
אתה לא מצפה שאני אקנה את הספר בשביל ציטוט אחד. אולי בכל זאת? |
|
||||
|
||||
אני אבקש מבעל הספר להביא אותו מחר ואז אחפש שוב את הציטוט. אבל חוצמזה - זה לא ספר יקר. כדאי לך! ואתה גם מופיע שם! וזה גם ספר מצחיק! במיוחד אהבתי שם את הפרק שעוסק בעורכים מוזיקליים ברדיו, שלפעמים שולחים מסרים למאזינים דרך בחירת השירים בתוכניות. דובי לנץ עושה את זה הרבה בתוכנית של רזי ברקאי. |
|
||||
|
||||
"שלפעמים שולחים מסרים למאזינים דרך בחירת השירים בתוכניות". אה? |
|
||||
|
||||
למשל: "למר אייל קלילי, שולחות לך את השיר: money is the root of all evil באהבה, האחיות אנדרוז"או למשל: "לאחיות אנדרוז, שולח לכן את שירי: Lack of money is the root of all evil בשנאה, ג'ורג' ברנארד שו(או)"
|
|
||||
|
||||
"נשים כבר התחילו לחזר אחריך במרץ?" העיתונאית שירלי מושיוף מראיינת את יזהר נבו, זוכה המיליון בתוכנית "מי רוצה להיות מיליונר?", ונוגעת בנקודה המעניינת באמת. "ידיעות אחרונות", אוגוסט 2000 ("הוצא מהקשרו" על התקשורת הישראלית. ע' 131) |
|
||||
|
||||
אל תשאיר אותנו במתח, מה הוא ענה? (התקציב שלי לספרים במצב דחוק מאוד) |
|
||||
|
||||
חוששתני שכבר אין לך סיכוי... |
|
||||
|
||||
תודה, כבר חששתי שיש שם איזה משפט מטופש במיוחד שאני אמרתי. |
|
||||
|
||||
נו..? |
|
||||
|
||||
מה? |
|
||||
|
||||
"אחרי שלוש וחצי שנים של זוגיות, כולל שלוש שנים תחת גג אחד וטיול משותף וארוך בחו"ל, הגיע הרגע הבלתי נמנע שבו מחליטים להפוך את הקשר הזוגי לרשמי, ולהפוך את המחויבות ההדדית שלנו לפומבית. לא עבר זמן רב עד שנתקלנו בשאלה באיזה אופן נמסד את הקשר הזוגי שלנו." (פורסם באוקטובר 2001) דיון 744 |
|
||||
|
||||
זו תשובה לתהיה שלי או של אורי? |
|
||||
|
||||
אורי. סליחה ותודה. |
|
||||
|
||||
(1) It seemed like you had a particular sentence in mind. Guess not.
(1) Vienna. No hebrew. |
|
||||
|
||||
אם כבר איזה אדיוט העיר את הפתיל הזה, לפני כמה שבועות נתקלתי בספר הנ''ל והציטוט אכן מופיע בו, אך ללא התשובה שלי. כצפוי, אמא שלי שמרה את כל העיתונים מהיום שאחרי, והתשובה שלי היא ''יש לי חברה ואני גר איתה.'' זאת כמובן תטל''א והתשובה הנכונה היתה צריכה להיות ''לא.'' |
|
||||
|
||||
טוב, אותך אפשר להבין. אבל אולי תחשוב על זה בצורה חיובית: יש ה*משלמים* עבור הפרסום. אתה, שלא כמוהם, התפרסמת יותר ממה שהיית רוצה - אבל *קיבלת* תמורה הולמת :-] . |
|
||||
|
||||
זה לא שאני מתלונן על הפרסום. הוא אמנם קצת חרג מהציפיות שלי והייתי מעדיף פחות פרסום, אבל עדיין הייתי עושה את זה שוב. |
|
||||
|
||||
אתם לא יכולים להמשיך לדבר עליך ככה בלי לספר לנו מי אתה. |
|
||||
|
||||
תגובה 297478 |
|
||||
|
||||
חר... חרר... חררררמפפפפפפ! התחלתי לעשות מזה מותחן בהמשכים!!! |
|
||||
|
||||
א. מה היה הביטוי המקובל ביותר לזיהוי הזה? ב. מה היה הזיהוי המפתיע ביותר שזכור לך? |
|
||||
|
||||
שרלוק/ינה, זהו כיוון חקירה שלא יוביל אותך לשום מקום. יותר טוב תנסה/י לחשוב - *למה* - *למה* הוא היה עושה את זה שוב? חוץ מהפרסום שהוא לא ממש משתגע עליו - מה הוא הרוויח מכל העניין? |
|
||||
|
||||
אה, זה לא היה לצורכי ניחוש. ומה הוא הרוויח? כסף, כמובן. (טוב, נו, וגם סיפוק תחרותי וכו'). |
|
||||
|
||||
עזבי, עזבי את הסיפוק התחרותי. הגענו צעד נוסף קדימה - *כמה*? - *כמה* כסף? תחשבי טוב. |
|
||||
|
||||
אין לי שמץ, ואל תהיי קטנונית. מה זה כבר משנה אם מדובר ב5 שקלים או 500 אלף? |
|
||||
|
||||
מיליון, בייבי, מיליון (טוב, לא דולאר. ש"ח. מה לעשות, מסתדרים עם מה שיש), תגובה 371892. |
|
||||
|
||||
הראשון הוא בטח העובר של הקננגיסרים. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לי יש בעיה: האופציה הזאת היא *אחת* האופציות הנכונות מבחינתי. השנייה היא "רוצה להיות שם מוכר בתחום מקצועי, לא יותר מכך". מה לסמן? |
|
||||
|
||||
זו הסיבה בגללה הוא מתעקש להיקרא אלמוני |
|
||||
|
||||
האידיאל שלי הוא אוליבר קרומוול1, ששלט באנגליה לתקופה כלשהי כ"שר מגן" (Lord Protector) למשך מספר שנים, לאחר שהוציא להורג את המלך צ'ארלס הראשון. הוא נפטר בשנת 1658 ממלאריה, אבל זה לא הספיק לממסד המלוכה (שחזר לשלטון כשנה לאחר מכן), ולכן, בשנת 1661, הם טרחו להוציא אותו מקברו, להוציאו להורג בתליה, ולהציג את ראשו על מוט מחוץ לכנסיית ווסטמינסטר. אם כן, גם אני הייתי רוצה לעצבן מישהו עד כדי כך, שהוא לא יראה במוות שלי עונש מספק, אלא ירצה לחפור את גופתי ולהוציאה להורג באופן ברוטלי, לפני שיוכל לישון בשלווה. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
להרגיז מוסלמים יותר שווה. עד אז, מי הכיר בכלל עיתונים בדנמרק? |
|
||||
|
||||
עוד כמה הודעות בשבח הפוליגמיה, ואתה מגשים את האידיאל שלך. |
|
||||
|
||||
בשום אופן. אנחנו נדאג לקצו בייסורים בידי כתת יורות. |
|
||||
|
||||
אתה גם רוצה למות ממלאריה לפני שהמישהו הזה מספיק להגיע אליך? |
|
||||
|
||||
אני גם לא במיוחד רוצה שתהיה לי גופה שאפשר יהיה להוציא אותה שלוש שנים לאחר מותי: את אילו מאיברי שאפשר לתרום ארצה שיתרמו, עם העצמות הייתי רוצה שייצרו יצירה אומנותית כלשהי, ועם העור הייתי רוצה שיכרחו מספר עותקים של האוטוביוגרפיה שלי. בשאר האיברים אפשר לזבל את הגינה. |
|
||||
|
||||
בחור שימושי להפליא. |
|
||||
|
||||
אהבתי את הרעיון עם העור. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שהיה איזה לורד אנגלי שביקש לפני כמה שנים שלאחר מותו ישמש גופו את הכלבים הרעבים בלונדון - וחזר בו לאחר הזעזוע שזה עורר. |
|
||||
|
||||
אני תוהה אם הוא היה קשור ללורד האו האו. |
|
||||
|
||||
אני תורם את ראשי למדע הכדורגל |
|
||||
|
||||
לי נראה שהסקר הזה בוחן משהו אחר לגמרי - כמה גלויים וכנים עם עצמם האיילים. מין הידועות הוא שהכרה וכבוד הם מנשמות אפו של האדם. רוב בני האדם (ויסלחו לי אותם שברירי אחוז שהם יוצאי דופן) ישמחו לזכות בהכרה ובהערכה על פועלם. אולי זה לא גורם האושר העיקרי, אבל בטח ובטח שהוא לא האחרון בהם. מי שזכה בהכרה משמעותית על עבודתו, וככל שהקהל גדול יותר ומוערך יותר כך טוב יותר, יודע על מה מדובר. ההרגשה הזאת מדהימה בעוצמה שלה ובתחושת האושר שהיא מעניקה, לפחות בשניות הראשונות. היא זאת שגורמת לאנשים לומר דברים מפגרים שהם מצטערים עליהם אחר כך*. בקיצור, לדעתי חלק לא מבוטל מאלו שרשמו שהם רוצים להיות אלמונים או פחות מפורסמים, ואפילו לא לזכות בהכרה מקצועית (שזה בהחלט עונה על הדרישה להיות ידוע), קרי, בערך 1/6 מקוראים, או שמעולם לא זכו בהערכה, או שהם לא מספיק כנים עם עצמם. ________ *"אני מודה להורי, למשפחתי ולכל חברי (ועכשיו באה רשימה אין סופית) על העזרה לאורך כל הדרך הקשה ורבת החתחתים, מעכשיו אני רוצה להציל את העולם! ג'ורג', אני באה!" פורצת בבכי מרגש, מלכת היופי של גבעת אולגה שזה עתה הוכתרה. |
|
||||
|
||||
(*) אני לא בטוח שבמקרה הזה הפרסום אשם |
|
||||
|
||||
לו הייתי עובד כפיזיקאי, אני מניח שהייתי בוחר ב''רוצה להיות שם מוכר בתחום מקצועי, לא יותר מכך''. מאחר ואני עובד כמהנדס תוכנה, אין לי שאיפות להתפרסם בתחום הזה. אם נוריד את האופציה הראשונה, האחרונה וההומוריסטית, נשאר עם השאלה אם זה טוב להיות מפורסם ואם כן, איזו מידת פרסום היא אופטימלית. מהנסיון האישי שלי, מעבר לטפיחה על האגו (וואו, ראו אותי בטלויזיה) זה יותר מנג'ס מאשר מועיל ולכן אני שמח שכיום כבר כמעט שלא מזהים אותי ואני מקווה לחזור לאלמוניות המבורכת במהרה. אלמלא העבר שלי, הייתי בוחר ב''יהיה כיף שיזהו אותי ברחוב לתקופת מה'' כאשר רצוי שה''תקופת מה'' לא תהיה ארוכה יותר משבוע - שבועיים. |
|
||||
|
||||
מי אתה? אייל אחד, לא מהקליקה. |
|
||||
|
||||
זה באמת לא עניין של קליקה חברתית אליטיסטית או משהו כזה, אלא בעיקר של ותק איילי. מי שקורא את האייל מספיק זמן - בוא נגיד, משהו כמו שלוש שנים לפחות - וצופה בשעשועוני טריוויה בטלויזיה - יודע. הייתי אומרת לך, אבל אולי זה יביך את easy, שהוא כנראה צנוע אמיתי (בלי שום ציניות) - ומי יודע, אולי הוא פשוט יחליט לגאול אותך מיסורי הסקרנות הבלתי נענית ולספר לך בעצמו :) . |
|
||||
|
||||
באופן מנג'ס יותר משנה. גם היום, עדיין מזהים אותי פה ושם, אבל זה הולך ונהיה פחות תכוף. מצד שני, אני חייב להודות שגם לי יש אחריות מסויימת לכך - הופעתי מאז פעמיים בטלויזיה ''בהתנדבות'' (ואין לי כוונה לעשות את זה יותר). |
|
||||
|
||||
וואלאק. כיוון שאין לי טלוויזיה, נראה שאני לא אזהה אותך ברחוב. אי לכך, אם אתה חולף על פניי במקרה, אנא הצג את עצמך.:) |
|
||||
|
||||
טוב, מהרמזים שלכם כבר יש לי תחושה שאני יודע מה פרסם את easy, למרות שלא ידעתי זאת קודם. ודרך אגב, גם אני כבר הספקתי להופיע פעם-פעמיים בטלוויזיה ולזכות לזיהוי אחד-שניים מאנשים ברחוב, אבל זה בהחלט לא מספיק, ולכן סימנתי 'שם מוכר בתחום מקצועי'. |
|
||||
|
||||
מהו התחום המקצועי שלך? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
תגובה 151925 |
|
||||
|
||||
תודה. |
|
||||
|
||||
אתה יכול לכתוב RFC או פטנט, ואז תוכל להתפרסם גם בתחום שלך. |
|
||||
|
||||
במסגרת העבודה הנוכחית שלי זה לא סביר. |
|
||||
|
||||
מה הבעיה? תכתוב תוכנה שיכולה לקחת את הקופה במשחק טריוויה! |
|
||||
|
||||
אמילי דיקנסון (ויסלח לי אלוהי האנקדוטות אם אין אמת בסיפור הזה) חלמה כל חייה להיות משוררת, אבל בפועל לא העזה להוציא את השירים מהמגירה.חלק הארי הנהדר של שירה פורסם רק אחרי מותה. לא כולם רוצים פרסום. לפעמים העשייה עצמה היא החלום, הפרסום הכרוך בה רק מפריע. |
|
||||
|
||||
זה מזכיר לי שחסרה כאן האופציה ''הייתי רוצה להיות מפורסם, אבל לא בשמי''. יש לי חברה שהיא משוררת מוכרת ומוערכת מאוד, אבל אינה מפרסמת את שיריה בשמה האמתי. היא אפילו די נלחצת אם מישהו ''עולה'' על זה. מאידך גיסא, אני די משוכנעת שפרסומה בשם העט שלה חשוב לה מאוד. |
|
||||
|
||||
כמה שזה נכון. אני, כל מה שרציתי זה להיות פסוודונים. יצא שלא נהייתי, ועד היום כשאני פוגשת משהו שלי במקום בו עוד אנשים עלולים להיתקל בו אני מצטערת על זה. |
|
||||
|
||||
גם אני. והאמת - קרה לי (לא הרבה, אבל קרה) שאנשים זיהו את שמי (תוך אמירות מחמיאות, עקרונית) אבל אני רציתי לזחול מתחת לרצפה. |
|
||||
|
||||
זה משעשע, כי אני די מכיר את שדה השירה, אבל מתקשה לחשוב על "משוררת מוכרת ומוערכת מאוד" שכותבת בשם עט. למעשה, אני יכול לחשוב רק על משוררת אחת שאני מכיר שכותבת בשם עט, והיא בעצם הפכה את שם העט לחלק מהזהות האמיתית שלה. מאחר שבהיותך אלמוני אינך חושף אותה, האם איכפת לך לכתוב כאן את שם העט? |
|
||||
|
||||
שים לב לשורה האחרונה בתגובה 371783 - האלמוני הוא אלמונית. |
|
||||
|
||||
אה. אז אולי היא-עצמה המשוררת? (שיטת "יש לי חברה ש...") |
|
||||
|
||||
אולי (הסגנון שלה לא מזכיר דווקא משוררת, אבל מי יודע). |
|
||||
|
||||
א. לא מדובר במשוררת שהפכה את שם העט שלה לחלק מזהותה האמתית. (אתה מתכוון לשז? או לניצה ק"ן?) ב. לא ברור לי מדוע אלמוניותי מחסנת אותי מפני חשיפתה. ג. אני אינני משוררת, כפי שכבר הניח אחד האלמונים האחרים. |
|
||||
|
||||
א. או לאחינועם שלו (שולמית אפפל). אם כי זה לא שם עט אלא ''סתם'' שינוי שם. |
|
||||
|
||||
א. התכוונתי לשז. ב. אם מדובר במישהי ששם העט שלה מוכר ברבים, הרי שעצם העובדה שתכתבי כאן את שם העט לא תחשוף דבר; זה שאת אלמונית אומר שאי אפשר אפילו לקשר אותך אליה. |
|
||||
|
||||
זה כבר מקרה סימון נחמיאס (איתן נחמיאס-גלס). |
|
||||
|
||||
אשמח אם תעברי לעברית (למתחילים).:) |
|
||||
|
||||
נחמיאס פרסם בהתחלה את השירים שלו, שהיו מרעננים וזרועי סלנג, תחת השם "סימון נחמיאס" (נדמה לי שבעיתון 77... לא בטוחה), והיו ניסיונות רבים לנחש מיהו. בסוף גילו מיהו :-) נדמה לי שכבר כתבתי על זה באייל איפשהו ואף ציטטתי את השורה האלמותית "הכניסיני תחת כנפך / בן שרמוטה", בשיר הערצה לשירת ביאליק. אבל אין לי זמן לחפש. |
|
||||
|
||||
דיברו על פסבדונים, לא? |
|
||||
|
||||
אה, כן, אבל על זה דיברנו מלכתחילה...:) |
|
||||
|
||||
תגובה 156744 |
|
||||
|
||||
תודה. |
|
||||
|
||||
הפרסום לא תמיד מביא איתו הערכה מהאנשים שדעתם משנה למפורסם. יש גם את אלו עם החרדה החברתית, שמספרם באייל (ובפורומים בכלל) בוודאי גבוה ממספרם באוכלוסיה הכללית. עוד שיקול - לרגעים המביכים שלך יש סיכויים גבוהים בהרבה לעשות כותרות מלרגעי הזוהר. אתה מתפרסם (במקרה הטוב) בעקבות הצלחה אחת, אבל אתה נשאר מפורסם בגלל המעידות (האמיתיות, ואלו שעיתונאים עורכים ברשלנות קפדנית). |
|
||||
|
||||
מסכימה לחלוטין. מחשבה דומה עברה במוחי עם קריאת התגובות ולכן בחרתי באפשרות "מעדיפה להישאר אלמונית". (הנסיון הקצר שהיה לי בהופעה מוסווית בt.v. באחת מתוכניות השיח,רק העמיק את ההרגשה). כאדם פרטי קל לי יותר מהיבט נוסף: אני יכולה להשתטות, לעשות בחירות לא מקובלות במיוחד מבחינה חברתית,להיות נון קונפרמיסטית בכיף, חופשיה מהשיפוט הציבורי ומהצורך במתן תשובות (אפילו בלי להיכנס למיגננה) אלא רק לסביבה המצומצמת שחשובה ויקרה לי. יחי האלמוניות, משקל החופש האישי שהיא מאפשרת, מטה בעיני לגמרי את כף המאזניים לטובתה לעומת שכרון הכוח וניפוח האגו (טוב, גם הכיס, לרוב) שמקנה הפרסום. |
|
||||
|
||||
אני חושב שהפרסום הוא מחיר של הצלחה, וקבוצת האנשים שבוחרים לעבוד בלהתפרסם מבלי להצליח בשום דבר אמיתי נראית לי כמו מי שבוחרים מרצונם לשלם מס הכנסה בלי הכנסה. |
|
||||
|
||||
האם אינך חושב שהיה יותר נכון לכתוב: "בוחרים מרצונם לקבל הכנסה בלי לשלם מס הכנסה? |
|
||||
|
||||
יכול להיות שאתה שייך לאותו מיעוט קטן ומאוד עניו שפרסום וקרדיט עבור הצלחתו לא מעניינים אותו, אבל להבנתי לדעת רבים, ומעצם העובדה שכל כך הרבה אנשים רודפים פרסום, עבור רוב האנשים זה כנראה ההפך. |
|
||||
|
||||
פרסום וקרדיט לא חייבים להיות זהים. יתכן שאני אשמח מאוד לקבל קרדיט על הישג כזה או אחר, בפרט אם הקרדיט יבוא מצד קהילה מקצועית ספציפית. הפרסום עשוי להיות לא רצוי כשהוא מגיע לאנשים שאני פוגש בסופר, בבנק או או בדפי זהב. |
|
||||
|
||||
כמו ש-easy אמר, פרסום זה שהמוכר במכולת יזהה אותי, קרדיט זה שהבוס שלי יעריך אותי על מה שעשיתי. זה לא אותו הסבר, השני לא בהכרח גורר את הראשון, והראשון לא גורר את השני. ולעניין, קרדיט מעניין אותי בעיקר בתור אמצעי (נגיד, להגדיל את המשכורת), וודאי שלא בתור מטרה. הרבה אנשים רודפים אחרי פרסום בגלל שהרבה אנשים מבלבלים את הסיבה והמסובב (אם קובי בריאנט משחק כדורסל טוב -> קובי בריאנט מרויח הרבה כסף -> קובי בריאנט יכל לזיין את מי שהוא רוצה -> קובי בריאנט מפורסם אז אם אני אהיה מפורסם ארוויח הרבה כסף, אוכל לזיין את מי שארצה ואשחק כדורסל טוב) זה, כמובן, לא תמיד עובד ככה. |
|
||||
|
||||
אני מסכים איתכם, חשוב לנו ממי אנחנו זוכים לקרדיט, ובגלל זה אמרתי כבר בתגובה הראשונה שלי, שהכרה מקצועית בהחלט נחשבת לצורך העניין. יצאתי נגד אלו שטוענים שאין להם שום צורך בהכרה ובקרדיט על הצלחתם. קשה לי להאמין שאדם יהיה מוכן לעבוד קשה, להצליח ולא לקבל על זה קרדיט, אפילו לא מקצועי. |
|
||||
|
||||
אתמול אמרה לי חברה שהיא רשמה את שמי בין ה''תודות'' על עבודת המוסמך שלה, לאחר שלא הוספתי דבר וחצי דבר לאותה עבודה (אפילו לא קראתי אותה). זו, למשל, תחושה מאוד לא נעימה. קיבלתי כבר ''תודות'' רבות על מאמרים ועבודות באותו תחום, אבל לפחות כאלה שעברתי עליהם ונתתי הערות ורעיונות - ועל אף שברוב המקרים איזכור שמי לא נעם לי במיוחד, הוא היה סביר. בכל אופן, דעתי היא שבכל מקום שבו מחליט לתת לך קרדיט מסוים בפרהסיה, רצוי לשאול אותך עליו קודם. |
|
||||
|
||||
מסכים לגמרי. אני מניח שאנחנו גם מסכימים שיש הבדל בין לקבל קרדיט על מה שעשית לבין לקבל קרדיט על מה שלא עשית. גם אני לא הייתי רוצה לקבל קרדיט על מה שלא עשיתי. אני אנצל את ההזדמנות לספר את סיפור הקרדיט על הדוקטורט שלי. אחרי שנתיים של עבודה המעבדה שעבדתי בה 'פשטה את הרגל', קרי, נגמר לה התקציב. הבוס כינס את כל תלמידי המחקר (ארבעה) והודיע להם לחפש לעצמם נושא שלא עולה כסף לעבוד עליו, או שיתופי פעולה שיכולים לממן את הניסויים שלהם. באותו הזמן התחלתי לעבוד על נושא מסויים והצגתי אותו לקבוצה. הסטודנט המבריק של הקבוצה אמר "שמע הרעיון שלך נחמד, אבל לא ישים, מה דעתך לעשות איתו X במקום? חשבתי על מה שהוא אמר, והבנתי שהוא צודק, ואכן אימצתי את הרעיון שלו והתמקדתי בו. הבחור לא חשב שהנושא מספיק חשוב ולכן תרם רק בעיצות ולא בעבודה רטובה. על תרומתו זאת הוא הופיע שני במאמר הראשון שפרסמתי. אני חשבתי שהנושא חשוב מאוד ואכן הלכתי איתו הלאה. לימים, כשזכיתי בפרס בין-לאומי על העבודה, נתתי לו חצי מהפרס, ובכל פעם שהצגתי את העבודה שראשתה ברעיון שלו הדגשתי בסוף המצגת שהוא האב הרעיוני של העבודה. בנוסף עליו היו עוד אנשים שתרמו, וכמובן הזכרתי גם את שמם. למעשה, הבחור ההוא (אנדרס סטולביי) בא עם הרעיון, בחור אחר (אנדרס מוצסטה) בה עם הסטטיסטיקה, חברת Carlsson Research הרשתה לי לנתח את הנתונים שהם יצרו, כמה פרוייקטנטים תרמו קצת עבודה רטובה, אני הרצתי כמה ניסויים, וכך נוצר הדוקטורט שלי. בחלק של התודות, כשאני מציג את עבודתי, אני שמח לתת את הקרדיט לכל האנשים שמגיע להם, ולא מתבייש לספר שהעבודה שלי הסתכמה בעיקר בלחבר את האנשים הנכונים באמצעות כתיבת כמה שורות קוד וכמה ניסויים. היום אני מחבר בין כסף, חוקרים, מפתחים, נותני שרותים ולקוחות בתה שחושבים שהרעיון ההוא של החבר מהמעבדה דווקא כן חשוב. זה דווקא דיי כיף :o) |
|
||||
|
||||
האם יש לך חולשה לאנדרסים? |
|
||||
|
||||
בעצם מבטאים את השם 'אנדרש', עם רי''ש שבקושי נשמעת ועם שין שמאלית. זה שם שבדי נפוץ. |
|
||||
|
||||
חשבתי שזה שם הונגרי נפוץ:). ואגב, חיבתך למתן קרדיטים לזולת כה גדולה, שאתה מוסר את שמות שותפיך גם במקום שאינך מוסר את שמך שלך... |
|
||||
|
||||
טוב לדעת. שמי מופיע בקישור של הניק. |
|
||||
|
||||
יש לך קשר משפחתי עם ל.ב.פ.? |
|
||||
|
||||
לא ידוע לי על קשר כזה. |
|
||||
|
||||
לא. מקובל להסיק קשר משפחתי משם משפחה זהה (או דומה) ולא מזה ששמו הפרטי וחצי משם משפחתו דומים לשל אחי. |
|
||||
|
||||
טוב, אז חשבתי ששם פרטי וחצי שם משפחה הם סיבה מצויינת להסיק קשר משפחתי. אני, למשל, כל מי ששמה ציפי לב - אני ישר בטוחה שהיא אחותי. אז טעיתי, shoot me. |
|
||||
|
||||
יש לך קרובה בשם סימי? עשיתי טירונות עם בת דודתה, קחילה. ___________ ברקת, עושה קולות של חנניה רייכמן, אך ללא הועיל. |
|
||||
|
||||
איזו נחמדה (באמת). אני חייבת להכיר לה בחור חמד מחוג מכריי: טוביה החו. |
|
||||
|
||||
תודה. גם את זה טוב לדעת. וגם שאתה דוגמן...:) |
|
||||
|
||||
דוגמן? |
|
||||
|
||||
לא, זה ממש לא אני! יש איזה ילד בין 12 עם אותו שם שפצח בקריירת דוגמנות במתנ"ס המקומי ומאז מי שמחפש את שמי בגוגל מקבל קישור לאתר מת שבו מסופר שאני דוגמן. אם יום אחד תראה אותי לא תצטרך הרבה בשביל להבין שאני לא דוגמן. טוב, אולי לא צריך להצטנע יותר מדי, אני יכול לדגמן עכברים למחשב (תמונה של כף יד מונחת על עכבר). |
|
||||
|
||||
הויסה חביבי! תתחיל ממקלדות ונראה איך ילך ולאן זה מגיע. |
|
||||
|
||||
אתה נראה בסדר גמור. (כן, אלון, שמרתי אותן, את כולן. זה מותר או אסור?) |
|
||||
|
||||
אם כבר, אולי יש לך גם תמונות של איילי מפתח אחרים? (אף פעם לא הצלחתי לפתוח את התמונות של מסיבות האיילים, ועכשיו אפילו אין לי מושג איך למצוא את הקישורים אליהן...) |
|
||||
|
||||
איילי מפתח? את מתכוונת שישנם איילים שאינם איילי מפתח? |
|
||||
|
||||
ודאי: יש אלמונים. |
|
||||
|
||||
הייתי ילדת מפתח וכיום הנני אלמונית מפתח גאה. |
|
||||
|
||||
צר לי, את אולי אלמונית מפתח, אבל לא איילת מפתח! |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
ודאי, אבל עכשיו הם קוראים עלינו חמס. |
|
||||
|
||||
אומרים שילדי מפתח, זה משפיע להם השפעה טרגית על כל החיים :) |
|
||||
|
||||
הגישה שלי לקרדיטים במאמרים היתה קצת שונה- אם חששתי שעורך העיתון עשוי לשלוח את המאמר שלי לביקורת אצל אדם שעשוי להיות קשוח מידי, מייד צירפתי את שם האדם לשלמי התודה של המאמר, ומקווה שהעורך לא ינסה לשלוח את המאמר לביקורת אצל אדם שבעליל תרם משהו. הקריירה האקדמית שלי מוכיחה את חוסר התועלת של השיטה, אבל חשבתי שכדאי לשתף את הקוראים למרות הכל. |
|
||||
|
||||
כי מצד אחד, אני לא רוצה להיות מפורסם. אני לא אוהב את הרעיון שכל אדם ברחוב יזהה אותי ושהחיים שלי כאדם יהיו גלויים לעיניים זרות. אבל מצד שני, כשחושבים על כך, להיות מפורסם ושכל העולם יכיר אותך זו הדרך היחידה שתוכל לחיות מעבר למוות, ולהישאר זכור לנצח. אני אשתדל לא להיכנס לדיונים פילוסופיים מדהימים, אבל האם אדם שמפורסם בזכות אישיותו היוצאת דופן ותכונותיו הנדירות, לא התפרסם והשפיע על כל האנושות ועל ההסטוריה שלה? נפוליון נפטר לפני יותר מ-200 שנה, ואנשים עדיין זוכרים ומשבחים/לא משבחים אותו על מעשיו בחייו, ובזכות המעשים שעשה, ובזכות הדמות הנערצת והנדירה שהיה, הוא הצליח לעשות את הבלתי יאמן ולחיות לנצח, גם אם לא בצורה פיסית. וזוהי עוד דוקמא מוקדמת, מה עם הרמב"ם? שלמה המלך? יוליוס קיסר? אני יודע שבדרך כלשהי כל אדם, בין אם הוא מפורסם או לא, משאיר חותם מסוים שלו לאחר מותו. אבל בדרך כלל האדם האלמוני משפיע רק על קבוצה קטנה של אנשים, ולעומת זאת, אנשים מפורסמים משפיעים בקלות על מיליוני אנשים בכל רחבי העולם. רק בשביל זה, טוב להיות מפורסם;גם עם דרך החיים שלו לא נראית לי. |
|
||||
|
||||
הנה שאלה מעניינת: אחרי שאתה מתפגר, מה אכפת לך כמה גלים נוצרים? איך זה משנה לך, כאדם מת? לי נראה שזה מעניין רק אנשים חיים. |
|
||||
|
||||
אבל כאדם חי, לא מעניין אותך מה ייזכר ממך לאחר מותך? |
|
||||
|
||||
(גם אני אדם חי, אז אני מרשה לעצמי לענות): לא. |
|
||||
|
||||
וודי אלן נשאל האם לא היה רוצה לחיות בלב האנשים לנצח, וענה: I'd rather live on in my apartment. |
|
||||
|
||||
לחמש דקות זה אולי מעניין, אבל אז אני נזכר שאחרי שאני מתפגר זה לא יהיה רלוונטי אליי - אז לא. |
|
||||
|
||||
מעניין. יכול להיות שזה קשור במידה רבה למה שחווית בחיים עד היום. נראה לי שכשאתה חווה מוות של אדם קרוב, ומקיים כל מיני יחסים עם הזיכרון הפנימי שהוא השאיר בך, אולי זה משנה את הפרספקטיבה. |
|
||||
|
||||
אולי. |
|
||||
|
||||
אם כך, האם, לדעתך, יהיה לך אכפת מחיי נכדיך ונינך לאחר מותך? ההיגיון אומר שלא, הרי זה כבר לא יהיה רלוונטי אליך. |
|
||||
|
||||
אין קשר. אכפתיות שכזו (אלטרואיסטית) לא נובעת מהרצון שיהיה *לך* טוב. כמובן שמי שאומר שהוא דואג לעתיד טוב לניניו בשביל עצמו, אני אסתכל עליו קצת מוזר. |
|
||||
|
||||
אני אסתכל עליו *באופן* קצת מוזר. |
|
||||
|
||||
אי אפשר להשמיט את זה? זה ברור מההקשר. |
|
||||
|
||||
אגב, מה האנגרית כאן? איך מתרגמים את מה שאמרתי? |
|
||||
|
||||
I'll look at him a bit funny?
|
|
||||
|
||||
עכשיו *זה* נשמע לי צורם. |
|
||||
|
||||
מה לעשות, זו צורה קיימת. |
|
||||
|
||||
אי אפשר להשמיט, כי ''מוזר'' היא שם תואר ולא תואר הפועל. |
|
||||
|
||||
אז? כמו שאמרתי, זה ברור מההקשר (ולמען האמת, אני לא רואה למה "מוזר" לא יכול להיות גם תואר הפועל). שניקח את זה לדיון 2228? |
|
||||
|
||||
"זה ברור מההקשר" - כמו בבדיחה על הסקוטי ששלח מברק וכל פעם הוריד מילה אחת? :-) אני לא טובה בהגדרות דקדוקיות, אז אוותר על דיון 2228 כרגע. |
|
||||
|
||||
מה דעתך על "הוא הולך מוזר"? נשמע לי מאוד טבעי. המשפט של גדי נשמע גם לי קצת מוזר, אבל אני חושב שזה יותר בגלל ש"מוזר" לא באמת מתאר את ההסתכלות של גדי, אלא את האיש. בעצם גדי התכוון "הוא ייראה לי קצת מוזר". |
|
||||
|
||||
נראה לי שהכוונה שלי הייתה שניהם גם יחד. |
|
||||
|
||||
הכוונה האינטואיטיבית/אסוציאטיבית שלך יפה ונאה, אבל עדיין מדובר בשגיאה לשונית (גם אם היתה כאן שירה צרופה, עדיין מדובר בשגיאה לשונית). |
|
||||
|
||||
לא לכולנו אכפת מכל שגיאה לשונית אפשרית, בפרט לא כשברור מה הכוונה שלנו. כאמור, רוצה שנלך לדיון 2228? |
|
||||
|
||||
לא. ממתי מעבירים פה אוף-טופיקים לדיון אחר? לשון היא יותר מאמצעי להעברת כוונות. אבל על כך - בחלום העשירי (הולכת לצחצח). |
|
||||
|
||||
לי זה לא נשמע טבעי, אלא פשוט שכיח (ושגוי כאמור). אני אומרת ''הוא הולך בצורה מוזרה''. |
|
||||
|
||||
נראה לי שהדיון הזה כבר מיצה את עצמו עד זרא. |
|
||||
|
||||
הפתרון שלי הוא לקרוא לביטוי "מזיר," לדוגמה, "ירדן נתן בכליל מבט מזיר לאחר שקרא את תגובתו ההזויה." המבט מזיר, שכן הוא מעיד על זה שמביטים עליו כי הוא מוזר. המבט עצמו הוא רגיל לחלוטין. אגב, באנגלית אומרים "a quizzical look." |
|
||||
|
||||
זה לא מאוד מתאים: "מזיר" נשמע כמו מבט שהופך את מושאו לזר, מתואר הפועל "הזרה". |
|
||||
|
||||
מכיוון ש''הזרה'' הוא עדיין במידה רבה מונח מקצועי מוגבל לחוקרי ספרות, ומכיוון ש''זר'' ו''מוזר'' לא כל כך רחוקים, ומכיוון שהנימוק הדקדוקי של כליל איתן כסלע, אני מאמץ את הצעתו בשתי ידיים. |
|
||||
|
||||
טוב. אם כך ההצעה שלי היא "מזרזר"! |
|
||||
|
||||
אם הוא רגיל לחלוטין, איך הוא מעיד? ועבור מי? הקורא/מאזין או ירדן (או התגובה, איכשהו)? |
|
||||
|
||||
גם לי לא ברור מדוע זה צריך לשנות לי כמה גלים ייווצרו אחרי שאמות. בעיניי, וייסלחו לי כל המדענים הריאליים שרוצים להיות מפורסמים, השאיפה הזאת מתבססת על התחלה של חוויה דתית: יש כאן טשטוש של גבולות בין הממשי לטרנסצנדנטלי. אני לא מתכוון למטרה של המשכיות שמשותפת לדת ולפרסום לאחר המוות, אלא לחוויה לפיה "העצמי" אינו מוגבל לחומר שלו, ויכול להתקיים בצורות מנותקות מהחומר במרחב ובזמן. |
|
||||
|
||||
אני לא חושב שהחוויה הזו היא דתית במיוחד (בשבילי ''דתי'' הוא מושג שכולל תמיד קיום של יישויות עליונות שמנהלות את העולם, ואולי לא לכך כיוונת). |
|
||||
|
||||
כתבתי "התחלה של חוויה דתית". בעיניי, המשותף כאן הוא החיבור של האני לטרנסצנדנטלי. אבל אולי הקישור הוא אסוציאטאיבי שלי: אני לא מבין חוויות דתיות כמו שאני לא מבין את הרצון הזה להמשכיות אחרי המוות. |
|
||||
|
||||
אתה באמת לא מבין למה אנשים רוצים המשכיות לאחר המוות כל כך עד שהם יהיו מוכנים להסתפק בתחליף העלוב הזה לחיי נצח? |
|
||||
|
||||
אני מבין שאנשים רוצים המשכיות. אני לא מבין באיזה מובן סביר מתקיימת המשכיות כזאת באמצעות פרסום. |
|
||||
|
||||
קודם אמרת שאתה ''לא מבין את הרצון הזה להמשכיות לאחר המוות''. בקשר לתמיהה שלך לגבי האמצעי להמשכיות - אני מסכים. |
|
||||
|
||||
סתם ניסוח דפוק שלי. הדגש היה על הרצון *הזה*. |
|
||||
|
||||
אני רואה את זה אחרת ממך. אין פה חיבור לטרנסדנצילי אלא חיבור למציאות. ההכרה שישנה מציאות מעבר לאני והיא ממשיכה גם כשאתה עוצם עיניים או ישן או מת היא טריוויאלית לרוב בני האדם הבוגרים. גם התרבות שלנו מעריכה לא רק מה שאדם עושה למען עצמו, אלא גם למען סביבתו. ומה זה פרסום, אם לא הוכחה שמה שעשית הוא באמת חשוב? נראה לי שהסיפור הוותיק הבא שופך אור על הרצון להמשכיות אחרי המוות. חוני המעגל היה מהלך יום אחד בדרך. ראה אדם נוטע עץ חרוב. שאל אותו חוני: "עץ זה, כעבור כמה שנים ייתן פרי?" ענה לו הנוטע: "לאחר שבעים שנה". אמר לו חוני: "כלום ברור לך שתחיה שבעים שנה ותזכה לאכול מפירותיו?" אמר לו: "אני מצאתי את העולם מלא בחרובים, וכשם שנטעו אבותי לי – כך אטע אני לבָנַי ולבני בָנַי." |
|
||||
|
||||
"ומה זה פרסום, אם לא הוכחה שמה שעשית הוא באמת חשוב?" - מבלי להיכנס כאן לדעתי (הפרובוקטיבית, אולי) על הנושא המרכזי, ברצוני להעיר משהו צדדי: בוא נבדיל בין פרסום, סוגים שונים של פרסום, תהילת עולם ואפילו סוגים שונים של תהילת עולם. האם פרסומם של כוכבי "כוכב נולד" הוא "הוכחה שמה שעשו הוא באמת חשוב", בדומה לתהילת העולם של מוצארט? |
|
||||
|
||||
''פרסומם של רוב המפורסמים מוכיח רק באיזו קלות נופלים פתאים בפח'' (אוסקר ויילד, המצאתי הרגע). |
|
||||
|
||||
''המביא דבר בשם לא-אומרו מביא דיכאון לעולם'' (חזלינו, המצאתי כרגע). |
|
||||
|
||||
you should know you are not alone.
http://uncyclopedia.org/wiki/Main_Page _____ Almonni, can't remember whether he originally got te link from haayal or not. |
|
||||
|
||||
אני חושב שבעיני הזוכים בכוכב נולד, ואלו שהצביעו עבורם, הם באמת עשו דבר חשוב. וזה מה שמשנה. מן הסתם, לאחר שנמות, לא יהיה אכפת לנו מכלום. אך השאלה הזו טיפה משחקת במימדי הזמן - אני רוצים הבטחה כלשהי לעתיד, שלא תעזור לנו בשום צורה בעתיד, על מנת שנוכל להיות רגועים יותר בעבר. אנחנו רוצים לדעת שהנכדים של הנכדים שלנו יחיו באושר, כדי שנוכל להיות רגועים עכשיו, למרות שכשיגיע אותו רגע, לא ממש יהיה לנו אכפת. כך בנוגע לפרסום. יש אנשים שאינם רוצים להיות מפורסמים גם בהווה, לכן עבורם השאלה הזו כלל אינה רלוונטית. מאידך, יש כאלו שפרסום הוא אחת מהשאיפות שלהם, ואני נמנה עימם (מן הסתם, לא פרסום בסגנון של אמריקן איידול, אלא יותר בסגנון ג'ון פון ניומן, נניח). במקרה הזה, הידיעה שאהיה מפורסם לאחר מותי משמחת כמו הידיעה שאני מפורסם כיום. |
|
||||
|
||||
לדעתי זה הסבר מאולץ. השאיפה של האנשים שאנחנו עוסקים בהם היא ''שיזכרו אותם'' לאורך דורות לאחר מותם, ולא להרים תרומה לאנושות כשהפרסום הוא רק אינדיקציה למידת חשיבותה של התרומה. כמובן שאני לא מכחיש את העובדה שיש אנשים שתורמים לחברה מטעמים אחרים מפרסום והנצחה של שמם, ואני לא מכחיש את הערך של תרומה כזאת. |
|
||||
|
||||
לי נראה דווקא שהצורך של אנשים להרגיש נחוצים הוא חזק לא פחות משאיפתם לפרסום. למעשה, זו נראית לי משמעות האמרה "שליחי מצווה אינם ניזוקים": ככל שאדם מרגיש נחוץ יותר, כך כח החיים שלו עולה. |
|
||||
|
||||
אני מתאר לעצמי שזה תלוי בסוג האישיות של האדם. אני מכיר אנשים שבטוחים שהם נולדו לגדולות ושמעוניינים להתפרסם, ובניגוד לכך אנשים שמושג ה''נולדו ל...'' זר להם. אני מכיר אנשים שחייבים להרגיש נחוצים וזה הרבה יותר חשוב להם מהאגו הפרטי והפרסום שלהם, ובניגוד לכך, אנשים שמרגישים מאויימים ע''י הזדקקותם של אחרים אליהם כדבר שמאיים על החופש האישי שלהם. וכולי. |
|
||||
|
||||
כן, טוב, סביר להניח שכל הדברים האלה הם תלויי אישיות. ויש, כמובן, גם עניין של נסיבות: ישנם לא מעט אנשים המתגייסים לעסוק בתחום מסוים בשל חוויה/טרגדיה אישית, כמו הורים שכולים, למשל, או נכי תאונות דרכים וכיו"ב. |
|
||||
|
||||
בוא נסביר את זה מכיוון אחר. לכולנו יצא להכיר אנשים פופולריים. האנשים האלו הם אהובים מצד אחד ומעוררי קנאה מצד שני. ככל שהם יותר מפורסמים הקנאה והאהבה הם יותר קיצוניים. והמוות לא משנה את זה: אפשר לקנא באנשים מתים (ולפעמים, המוות רק מחזק את הפרסום שלהם). בני אדם, לשיטתם, חיים במציאות שהתחילה לפני שהם נולדו ותמשיך אחרי שהם ימותו. המוות הוא לא רלוונטי: להיות מפורסם זה טוב, וכמה שיותר זמן זה יותר טוב. אבל הרשה לי לשאול אותך שאלה: האם אתה מקבל את התיזה שאנשים מאמינים שלמעשיהם תהיה השפעה על המציאות, אחרי שהם ימותו? ושזה לא אמונה טרנס-דנטלית או דנצטלית אלא דווקא הגיון פשוט המבוסס על הנסיון היומיומי (הכנס כאן דוגמא על חרובים ועל קרל מרקס)? |
|
||||
|
||||
מה זאת אומרת "אנשים מאמינים שלמעשיהם תהיה השפעה על המציאות, אחרי שהם ימותו"? הם יכולים *לדעת* שתהיה להם השפעה כזאת. רוב הממציאים הגדולים, למשל, יכולים היו לדעת את זה. וכל מיני גורואים. ושליטים. והורים שילדיהם ממשיכים אותם. ו... |
|
||||
|
||||
האח מרמז לאפשרות שמה שקרוי ''מציאות'' אינה אלא אשליה שתיכחד עם מותך. אמפירית, לא ניתן לשלול את האפשרות הזו. |
|
||||
|
||||
מעניין, תמיד חשבתי שה''היסטוריה'' שקדמה להולדת סבי היא אשליה שהתחילה כשעמד על דעתו... |
|
||||
|
||||
בודאי שאני מקבל את התזה שאנשים מאמינים שלמעשיהם תהיה השפעה על המציאות אחרי שהם ימותו. יותר מזה: אני חושב שזה גם רציונאלי מצד אנשים לעסוק בשאלה מה יהיה אחרי שימותו ולכוון את מעשיהם גם לשם. אני עשוי לדאוג לרווחתם ואושרם של האנשים שאני אוהב, מדענים והוגים יכולים לרצות להרים תרומה חשובה לכלל האנושות, לאומנים עשויים לרצות בהמשכיותו של הלאום וכולי. אבל מה לזה ולפרסום אחרי המוות? כשמדובר על פרסום כל זמן שאדם בחיים, אנחנו יכולים לחשוב על רווחים חברתיים/פסיכולוגיים שהוא מפיק מכך. אבל מה הרווח האפשרי מפרסום אחרי המוות (או מהמשכיות הפרסום אחרי המוות)? הרווח האפשרי היחיד נמצא בפנטזיה של האדם החי, כאילו חלק ממנו "ימשיך לחיות" דרך הפרסום. אבל הפנטזיה הזאת היא בדיוק החוויה של טשטוש בין האני הממשי לבין דימויים לא ממשיים של ה"אני". לטעמי, נקודה חשובה כאן היא שאני מדבר על ה*חוויה* של היחיד. נכון שהאנושות ניתנת לתיאור בצורות שונות. אבל במישור החוויה, זאת חוויה שמנוגדת לחוויה שהייתי מצפה שיחוו אנשים שמחזיקים בתיאור מדעי-רדוקציונרי של האדם והאנושות. |
|
||||
|
||||
במישור החוויה, בני אדם מקנאים באנשים מתים, למרות שהם *יודעים* שזה חסר טעם. |
|
||||
|
||||
נכון. הנקודה היא שבני אדם מתים לא מקנאים באנשים חיים. |
|
||||
|
||||
אז האנשים מתנהגים בצורה לא רציונלית. הפתעה! |
|
||||
|
||||
אני לא כל כך מבין אותך. מלכתחילה אני לא דיברתי על נושא הרציונאליות, אלא על חוויה של טשטוש גבולות האני. אתה טענת כנגדי שאפשר להסביר את ההתנהגות הזאת כרציונאלית. עכשיו אתה טוען שהיא לא רציונאלית. לא הפתעה בשבילך? |
|
||||
|
||||
לאדם יכולים להיות אינטרסים גם לאחר מותו -- צאצאים, אידאלים שהוא מאמין בהם, פרוייקטים שיישומם ימשך גם לאחר מותו, וכיו''ב. פרסום לאחר המוות יכול לקדם את האנטרסים האלה לא פחות מפרסום בזמן החיים. |
|
||||
|
||||
לארח מותו אותם אינטרסים כבר אינם שלו, שהרי הוא לא קיים כדי להכיל את האינטרסים הללו. הוא יכול לפעול למענם במהלך חייו, ולנסות לגרום לכך שאחרים יחזיקו באינטרסים דומים, אבל עם מותו האינטרסים שלו נעלמים איתו. |
|
||||
|
||||
וכאן אולי ראוי להזכיר את יונג. הדת, או המחשבה הדתית על הטרנסצנדנטי, מעניקה לאדם עוגן שמעבר לממשות המיידית, והיא יכולה לשמש כרקע שכנגדו החיים הנתפסים מקבלים משמעות. צריך משהו מחוץ לאקספלנדה. כל זה, תוך הבנה שהקיים קיים רק במסגרת גבולות הפסיכה. קרי, אין טראנסצנדנט, יש הכרה בו ותחושה בקיומו (של הלא-מודע). (וסליחה אם בבורותי אני מעוות אותו). |
|
||||
|
||||
''קרי, אין טראנסצנדנט, יש הכרה בו ותחושה בקיומו (של הלא-מודע)''. לא נראה לי שיונג טען שאין טרנסצנדנט. על זה אנחנו פשוט לא יודעים. חוץ מזה, הכל נכון. |
|
||||
|
||||
לא מסכים. דעותיו של אדם, שאיפותיו, משפחתו, חבריו, והאינטרסים שלו יכולים כולם להתקיים הרבה לאחר מותו. הוא לא יוכל לפעול למענם אישית כי יהיה מת, אבל הוא יכול לתכנן דברים בצורה כזו כך שאחרים יפעלו למען האינטרסים האלו. בכל מובן אפשרי, האדם יאבד משאב חשוב במשחק שלו -- את עצמו -- אבל המשחק עצמו לא השתנה. |
|
||||
|
||||
לא דעותיו, שאיפותיו והאינטרסים שלו הם אלו שקיימים, אלא וריאציות שלהם שנמצאת במוחם/נפשם של אותם אנשים עליהם השפיע בחייו, והן שייכות לחיים, לא למתים. אני טוען שאי אפשר לומר יותר שהם "שלו" כיוון שהוא לא קיים באופן שמאפשר לו להכיל את אותם דעות, שאיפות ואינטרסים ולהשפיע על הצורה שבה יתגלמו לאחר מותו. יתכן שאנשים מסוימים יטענו שהם מחזיקים בשאיפותיו וערכיו של אדם שהלך לעולמו (פוליטיקאים מתמחים בכך - ראה כל אלו שטוענים שהם "הולכים בדרך רבין" למשל), אבל למת אין שום דרך להשפיע על הכיוונים אליהם יתעלו אלו הטוענים בשמו את ערכיו, שאיפותיו והאינטרסים שהיו לו. הבחירה להחזיק בשאיפות, בערכים ובאינטרסים הללו היא של אלו שהושפעו מהמנוח (בין אם ישירות ובין אם בעקיפין, למשל כאלו שקראו את כתביו). יש אולי היוצא מן הכלל של שטיפת מוח (שאז אולי אי אפשר לייחס בחירה לעניין), אבל זה לא מפריע לטיעון שלי. (משפחתו וחבריו מתקיימים כמובן לאחר מותו, עד שהם מתים, אבל זה טריוויאלי) |
|
||||
|
||||
א. "לא דעותיו, שאיפותיו והאינטרסים שלו הם אלו שקיימים, *אלא וריאציות שלהם שנמצאת במוחם/נפשם של אותם אנשים עליהם השפיע* בחייו, והן שייכות לחיים, לא למתים". נכון מאוד, אבל זה נכון גם בחייו. גם אנשים חיים אינם יכולים לרוב " להשפיע על הכיוונים אליהם יתעלו אלו הטוענים" בשמם את ערכיהם, שאיפותיהם והאינטרסים שלהם. ב. נראה לי שהדיון הזה כולו מערבב בין שני מישורים נפרדים: מישור חייו הפנימיים של האדם, מחשבותיו, שאיפותיו, האנשים המאכלסים אותן וכיו"ב - והמישור בו צופים על חייו "מבחוץ": משם "רואים" את עובדת מותו הבלתי נמנע ואת היעדרו המוחלט לאחר מכן ממפת החיים. במישור הראשון, הפנימי, יכולים להתקיים "אינטרסים" לעתיד הרחוק לא פחות מ"זכרונות" מן העבר הרחוק - זה שהיה לפניו. כי במודע או שלא במודע, רדוקציוניסט פיסיקלי או לא, כל אדם רואה את עצמו במידה מסוימת כחלק מהיסטוריה המקיפה יותר מאשר את תקופת חייו בלבד. |
|
||||
|
||||
אולי, אבל זאת לא הסיבה שרוב האנשים רוצים להתפרסם. אפשר להניח למקרי הקצה להזדמנויות אחרות. |
|
||||
|
||||
נטען פה שהסיבה שאנשים רוצים להתפרסם בחייהם יכולה להיות רציונלית, ולאחר מותם לא. זה בברור לא המצב. לדעתי, פרסום, בקירוב, עוזר לאנשים להגשים את האינטרסים שלהם. הדחף לא דווקא רציונלי, אבל הסיבה שהוא שם היא הרבה פעמים פרודוקטיבית. זה כמו הימנעות מכאב. |
|
||||
|
||||
אני חושב שלא הבנתי. יש לנו דחף להתפרסם? למה כוונתך? |
|
||||
|
||||
זה עושה הרגשה פאזית וחמימה. כמו שאוהבים אותך או מעריצים אותך. בטח שמת לב. |
|
||||
|
||||
לא, לא שמתי לב. הרגשתי כבר חמימות כשגיליתי כשאנשים חושבים עליי טובות. לא הרגשתי חמימות כשגיליתי שהם יודעים מי אני. היו פעמים שזה מאוד הפריע לי. שים לב גם לסקר שמעלינו - זה לא עניין מובן מאליו. |
|
||||
|
||||
אולי אפשר לראות את הרצון שיזכרו אותנו גם אחרי שנמות מן סוג של אל-מוות חילוני, מענה חלקי לתחושת האפסות שלנו. איינשטיין למשל לא היה סתם בן אדם שנולד בשנת X ומת בשנת Y, אלא אחד שהמשיכו ( וימשיכו) לדבר עליו ולהשתמש ברעיונות שלו גם הרבה אחרי שהוא מת. |
|
||||
|
||||
איך אתה יודע? |
|
||||
|
||||
אני לא בטוח, אבל שמעתי שהם לוקחים כדורים נגד זה. |
|
||||
|
||||
גם אנשים חיים לוקחים כדורים נגד זה לפעמים. אז מה? לא תמיד זה עוזר. |
|
||||
|
||||
יש הבדל בין החויה לבין תפיסת העולם. העולם החוויתי שלנו איננו "רציונלי" או "לוגי" במיוחד, בהיותו תוצר של מוח מסובך שרק קצה הקרחון (או קצה הקרחת) שלו הוא הקליפה ה"הגיונית". אלמלא הגדשתי את הסאה עם משחקי מלים מטופשים, הייתי אומר כאן שהעולם החוויתי הוא ברובו העולם החייתי, ומותר האדם מן הבהמה הוא בכך שהוא מודע לענסק הביש הזה. הנה סקופ: גם "אנשים שמחזיקים בתיאור מדעי-רדוקציונרי של האדם והאנושות" לא חולמים על כבשים אלקטרוניות! כשבועטים בהם הם צועקים, כשמדגדגים אותם הם צוחקים, כשיורים עליהם הם מצטמקים וכשמרעילים אותם הם שובקים. |
|
||||
|
||||
"אנשים שמחזיקים בתיאור מדעי-רדוקציונרי של האדם והאנושות" אכן שובקים כשמרעילים אותם, אבל אי אפשר להקדים לזה *גם*. האחרים שובקים מזה רק במצוות ההומאופטים, אחרת הם דווקא יכולים להגיב בפריחה עזה. |
|
||||
|
||||
what a lovely speech! almost like the good old days of...u"psss.
seriously, do you think the dilemma Y. O. has posed is as silly as those? |
|
||||
|
||||
אין לי מושג על מה אתה מדבר. |
|
||||
|
||||
לא ברור לי כנגד מה כוונה התגובה שלך, כי אני לא טענתי את הטענות שאתה יוצא נגדן. |
|
||||
|
||||
''אבל במישור החוויה, זאת חוויה שמנוגדת לחוויה שהייתי מצפה שיחוו אנשים שמחזיקים בתיאור מדעי-רדוקציונרי של האדם והאנושות.'' |
|
||||
|
||||
אל תהיה קטנוני. בכל מקרה, האמירה שלך ש''העולם החוויתי הוא ברובו העולם החייתי'' מעניינת כאן, דווקא בגלל שנראה לי שאנחנו לא יכולים לייחס לבעלי-חיים שאינם האדם חוויה של תחושת המשכיות מופשטת, חיבור עם הטרנסצנדנטלי וכאלה. |
|
||||
|
||||
דווקא ישנה איזו השוואה בין המינים (למקרות שהיא מתחום ההשואה האבולוצינית על מוצא המשותף). חמישה חתכים במימדים כלליים (1) החצנה (של רגשות), (2) מוכנות לשיתוף פעולה, (3) מצפוניות, (4) ארוטיות ו (5) מחשבה פתוחה. איכשהו אפשר אולי לייחס את ארבעת הראשנוים לחיות - כלב נניח מראה רגשות אשם כך שיש לו סוג מסוים של מצפוניות. אבל רק החמישית היא יחודית לאדם, היכולת להיתמודד עם מצבים חדשים ולא צפויים. האם ניתן לקשר את המימד החמישי עם תחושת ההמשכיות המופשטת (כמו למשל אימת המוות ההיא)? |
|
||||
|
||||
טוב, באופן שנדמה לי שהוא די צפוי אני לא מקבל את החלוקה הזאת. "מצפוניות" אנושית לא דומה לרגשות אשם כלביים ו"ארוטיות" אנושית היא דבר המבוסס על מחשבה ופנטזיה ולא מיניות פשוטה. החתך החמישי - מחשבה פתוחה - לא שייך לעולם החוויה אלא לעולם הקוגניטיבי. וכאן ציינתי את המעניין והמתמיה בדברי שכ"ג: הוא פוטר את החוויה כשייכת לתחום ה"חייתי" ולא הרציונאלי, ומצד שני באותו תחום "חייתי" מתקיימת החוויה של הקישור לטרנסצנדנטלי, שהיא חוויה שנדמה לי שאינה חייתית בטבעה (ואיננה משותפת לנו ולחיות). |
|
||||
|
||||
''לא שייך לעולם החוויה אלא לעולם הקוגניטיבי''. לדעתי, קשה מאוד להפריד בין שני אלה. |
|
||||
|
||||
זה לא עוזר לנו כל כך. יש לך טיעונים מדוע קשה להפריד בין שני אלה, ומה ההשלכות של הקושי הזה לנושא הנדון? |
|
||||
|
||||
אני לא בטוחה מהו לדעתך הנושא הנידון, לכן אתקשה לדון בשלכות עליו. אבל הקושי בהפרדה בין החוויה לקוגניציה הוא בזה שהקוגניציה מתערבת, כך נראה לי, כמעט בכל חוויה בחיינו. קח כאב, למשל: חווית הכאב יכולה להיות שונה מאוד אם אנחנו יודעים שהוא ייגמר בקרוב (למשל, זריקה או בדיקת דם), שהוא יימשך זמן רב (למשל, מחלה אנושה, חלילה) או שמשכו איננו ידוע. היא גם יכולה להשתנות על פי השאלה מה "מטרת" הכאב: למשל - קעקועים, פירסינג, הסרת שערות וכיו"ב עניינים קוסמטיים. סביר להניח שאם בחרנו בהם בעצמנו (אללה ירחמו) אנחנו חווים אותם אחרת לגמרי מאשר בשעה שהם נכפים עלינו. או למשל החוויה המינית. "אותן פעולות" מיניות, לכאורה, יכולות להביא לחוויות שונות לחלוטין עם פרטנר אהוב/לא אהוב/מושך/לא מושך; אם המין נתפס כ"אסור", כ"מותר" או כ"חובה"; ועוד פרמטרים שונים ומשונים. וודאי, על אחת כמה וכמה, הקוגניציה מעורבת בכל חוויה שאותה איננו חולקים עם בעלי החיים האחרים. |
|
||||
|
||||
הגישה שלך נראית לי עוד יותר קיצונית מהגישה שאני הצגתי. את מתארת תלות של החוויה בפרשנותה, ולפיכך נראה לי שיש לך מחלוקת עמוקה עם שכ''ג שטוען ש''יש הבדל בין החויה לבין תפיסת העולם''. |
|
||||
|
||||
אני לא בטוח שיש לה מחלוקת עמוקה איתי. בראשית קיימת החוויה. באחרית קיימת התודעה ה"קוגניטיבית", שצריכה, מה לעשות, לקחת בחשבון גם את קיום החוויה. מאחר ולמדנו מזמן שההויה מעצבת את התודעה, מה הקושי בהרחבה שגם התודעה מעצבת את החוויה? צריך רק לזכור שהעיצוב הזה מוגבל. |
|
||||
|
||||
בעניין זה אכן אין בינינו מחלוקת. |
|
||||
|
||||
לאו דוקא. תגובה 292138 |
|
||||
|
||||
אני לא עומד להגן על תוכן החלוקה אלא אולי על עצם החלוקה. כפי שכתבתי, מצפוניות כלבית אולי לא דומה למצפוניות של בני אדם אבל אתה בהחלט יכול לנסות להראות שקיימת מצפוניות כלבית, שמחזקת את הבסיס החייתי של בני אדם. ארוטיות זה לא רק פנטזיות מיניות אלא גם שימוש במיניות שלא רק לצרכי רביה אלא לשם הנאה, תרבות פנאי, קידום וחיזוק יחסים חברתיים, כמו שקופי על ובני אדם (ואולי עוד בע"ח) עושים. או ארוטיות זה צורות שונות של ביטוי מיניות, כמו אגרסיה, חיבה, קינאה וכו'. קוגנטביות באופן כללי זה חישוביות, ועפ"י החלוקה הנ"ל, הפתיחות חישובית יחודית זה דבר יחודי לבני האדם. השאלה היא אם באמת העולם הקוגנטיבי נפרד מהעולם הרגשי (חוויה זה אולי שילוב של שניהם?). השאלה היא אם אפשר לתאר את המוח כמודל של מחשב, על כל הבעיתיות הכרוכה בזה. האם מודל אקוויפוטנציאלי - מכונה לפתרון חשובי של בעיות כלליות - מתאר באמת את הפעילות הנפשית/מוחית? אחת הדוגמאות של הזוג קוסמיידס הוא "ההתפוצצות הקומבינטורית." אם יש לך 100 אפשרויות של דברים שונים שאתה יכול לעשות בדקה הקרובה - למצמץ בעין, לקרא דף באייל, לפנטז על טיול - תוך כמה דקות תכמוד בפני סידרת עצומה ובלתי אפשרית של התנהגויות ותגובות. צריך מנגנון מנפה שיצמצם את ההיתווספות הקומבינטורית של אפשרויות. האם זה מנגנון קוגנטיבי? סביר יותר שלא. (אני משאיר לך לקשר בין התגובות :) |
|
||||
|
||||
"הזוג קוסמיידס" ? |
|
||||
|
||||
צודק טעות מביכה שלי. הכוונה היתה לטוּבִּי וקוסמיידס. |
|
||||
|
||||
כמה מאכזב. חשבתי שאולי היו שם התפתחויות מהגוון הצהבהב. |
|
||||
|
||||
אל תהיה מילולי. ברור שאני לא מצפה מתרנגולות להגות בחיים שלאחר המוות. |
|
||||
|
||||
התרנגולות חיות את ההווה. |
|
||||
|
||||
וגם זה בקושי. |
|
||||
|
||||
התכוונתי לתרנגולות חופש, כמובן. האחרות לא בדיוק חיות.:) |
|
||||
|
||||
השינוי במעמדם של הכמרים והרופאים מראה אולי על השינוי ביחס למוות ולחיים שאחריו. פעם הטיפול בנשמה היה דבר פרטי ומעמד איש הכהונה היה נעלה בקרב הציבור - היתה לו דרישה גבוהה כמי שיכול למצוא פתרון כמעט לכל בעיות החיים האישיות והציבוריות. הרופא, לעומתו היא במעמד זניח כשרק לאצולה היתה גישה אליו. הרפואה דאז אולי לא היצה טובה יותר מרפואה עממית. היום, היחס רופא-מטופל נהפך לפרטי בעוד היחס לאמונה עבר לתחום הציבורי. מעמדו של הרופא עלה ויש לו דרישה גבוהה בקרב כל הציבור. הכומר דאז דאג לנשמה דעכשיו ולנשמה שתבוא. ההתקדמות ברפואה שינתה את התודעה ואנשים התחילו לשים דגש על החיים דכעשיו, ועל איכות ורמת הבריאות האישות (והציבורית). (זה מה שקורה כשקוראים במייקל וולצר עד מאוחר). |
|
||||
|
||||
זה באמת מאוד מעניין. יש איזה תהליך שבו שאלות של ''טיפול בנשמה'' הופכות במישור הפרטי לשאלות ''רפואיות'' ובמישור הציבורי לשאלות ''פוליטיות''. אני לא חושב שהתהליך הזה הוא תוצאה של ההתקדמות ברפואה, אבל זה כבר נושא אחר (אני גם חושב שהגל הזה יעבור, אבל גם זה נושא אחר). |
|
||||
|
||||
כמו תמיד, כדי להבין תהליכים, צריך מן הסתם אוסף של הסברים שונים, במיוחד כשמדובר בתהליכים אנושיים. מה עוד שוולצר כמובן השמתש בדוגמא של התקדמות רפואית כגורם בהיפוך מעמדם של הרופאים ואנשי הכהונה, שלא במסגרת דיון ב''פרסום.'' |
|
||||
|
||||
א. לאנשי הכהונה יש קבוצה גדולה של מחליפים, כיוון שלאורך זמן הם היוו את הסמכות בהרבה מאוד תחומים - לא רק הטיפול באדם. גם הפיסיקאים, הביולוגים, האסטרונומים, הפילוסופים וכו' - מחליפים אותם כולם, כל אחד בתחומו. ב. ברור שככל שאנשים הם יותר חילוניים, כך הם נוטים פחות להאמין בחיים שלאחר המוות - ובהתאם, גם בחשיבות הפרסום שלאחר המוות. |
|
||||
|
||||
ממה נגרם התהליך הזה לדעתך? |
|
||||
|
||||
אין לי כרגע תזה שאני רוצה למכור. אבל אני חושב שגם מבחינה לוגית וגם מבחינה היסטורית, כדי ששאלות של "טיפול בנשמה" יהיו לשאלות רפואיות צריך להתייחס אליהן מלכתחילה כשייכות למדע הרפואה. זה בכלל לא מובן מאליו. מדוע שה"טיפול בנשמה" יהיה נחלתו של הפסיכולוג והפסיכיאטר ולא של הפילוסוף, הסופר, הכהן והנביא? הרעיון היחיד שאני יכול לתרום כרגע הוא שנראה לי שהן היחס לטיפול בנשמה כשאלה רפואית והן ההתקדמות ברפואה שניהם תוצר של המודרניזם, שביסודו האמונה שאפשר לחקור כל דבר בכלים מדעיים, ואין מרחבים "מוגנים" מחקירה מדעית שבהם החקירה נעשית בכלים שונים. מאחר ששני הדברים (התקדמות ברפואה, התייחסות לטיפול בנשמה כשאלה רפואית) התרחשו בערך במקביל, אנחנו נוטים לקשור ביניהם בקשר סיבתי. |
|
||||
|
||||
Of course, a severe religious crisis, something that the priests couldn't handle, might have caused the same effect as well.
|
|
||||
|
||||
הנה דעתי - אלו סתם ניסיונות לתרץ את השאיפות לפרסום, שמקורן הביולוגי ברור (סטטוס חברתי גבוה -> יותר סקס -> יותר צאצאים). זה לא שממש מעניין אותם איך יזכרו אותם אחרי המוות, זה שלא נעשית אצלם הפרדה מלאה בין דאגה לעתיד שלפני מוות וזה שאחריו. יש בהם הרצון להתפרסם - נקודה. |
|
||||
|
||||
לדעתי, זה פישוט לא מוצדק של העניין. אנשים חווים חוויות טרנסצדנטליות, "רוחניות", וזה לא מדעי (!) פשוט להתעלם מהן כי יש לנו תיאוריה שמוצאת חן בעיניינו. |
|
||||
|
||||
לאנשים יש כל מיני הזיות. אני מתייחס ברצינות רק לשלי. |
|
||||
|
||||
להכניס כאן את המקור הביולוגי נראה לי קצת אוברקיל, ופרובוקציה לא נחוצה למי שסוציובילוגיה מעצבנת אותו. אתה יכול לומר שהשאיפה לפרסום נובעת משאיפה לסטטוס חברתי גבוה יותר, וזה לחלוטין סביר - אבל הקשר בין השניים הוא עניין תרבותי ודי מודע, ובכל מקרה בוודאי לא מוטבע ביולוגית (כשהתעצָבנו ביולוגית לא היה דבר כזה פרסום המוני). אני מסכים איתך שהשאיפה לסטטוס גבוה, סביר להניח, מוטבעת ביולוגית - אבל זה פחות חשוב לענייננו, כי איש לא יכחיש שאנשים שואפים לסטטוס גבוה - זו כבר עובדה נתונה. |
|
||||
|
||||
0. אין כוונה לנימה תקיפה. 1. מה כאן אוברקיל? 2. דיבורים על "נפש" מעצבנים אותי, אבל כשאלו שמאמינים בקיומה מדברים עליה, אני לא רואה בזה פרובוקציה נגדי. אני מצפה שכשאני מדבר על הדיעות שלי זה גם לא יתפס כמו פרובוקציה. 3. זה ששאיפה לפרסום נובעת משאיפה לסטטוס חברתי גבוה זה טריוויאלי. לא טרחתי להגיד את זה, והמשכתי ישר לנושא הרציני - מקורה של השאיפה לפרסום (גם) אחרי המוות. 4. כשהתעצבנו (ב' רפה, כמובן) גם לא היו פיצות, ולמרות זאת היא גורמת לנו להזיל ריר. 5. סלח לי, אבל אני חושד שהטיעון שלי לא הובן כהלכה, אז אחזור עליו - אני גורס שהשאיפה לפרסום לאחר המוות מקורה בשאיפה לסטטוס גבוה עוד בחיים. כמו שאני לא יכול להפרות תמונה של אישה ערומה על המסך, אבל היא עדיין מגרה אותי מינית, גם השאיפה לסטטוס חברתי יכולה להוביל אותנו למחוזות משונים - פרסום (גם) לאחר המוות. כמו כן, אני גורס שכל מיני טיעונים אחרים ("להתיר את חותמי, ככה אני עדיין חי מבחינה מסויימת, בלה בלה בלה...") הם רציונליזציה שעושה האדם לדחף הנ"ל, לא המקור האמיתי שלו. |
|
||||
|
||||
כיוון שגם נשים שואפות לפרסום, העניין של יותר סקס - יותר צאצאים קצת פחות משכנע, לא? |
|
||||
|
||||
לא ממש - לגברים יש פטמות מסיבה דומה. |
|
||||
|
||||
אם גן מסוים מופיע בשני המינים, גורם לאותה תופעה בשניהם ומקדם את סיכויי ההשרדות של הפרט בו הוא מופיע רק אצל גברים, מבלי להקטין משמעותית את סיכויי ההשרדות של הפרט כשהוא מופיע אצל נשים, צפוי שהוא יתפשט. כנ"ל לגבי המקרה ההפוך. מבלי להיות נוקדנים לגבי המכניזם המדויק בכל דוגמה, זה מסביר גם את הפטמות אצל הגברים וגם את השאיפה לסטטוס גבוה אצל נשים. ----- כמובן שיש סיבות שגם נשים תשאפנה לסטטוס גבוה, אבל אנחנו לא רוצים להתפזר עם הדיון, והנימוק שהצגתי נשמע לי מספק גם לבדו. |
|
||||
|
||||
בניסוח קצת אחר זה מסתדר גם עבור נשים: יותר פרסום -> יותר הצעות מיותר גברים יותר סקסיים -> יותר בנים יותר בריאים ויותר סקסיים -> יותר צאצאים. [הקורא המעוניין יכול להחליף "סקסיים" ב"חזקים/חכמים/עשירים" לפי הצורך] |
|
||||
|
||||
מבחינת השאלה שהעליתי אין הבדל בין הניסוחים: ביולוגית, אם הבנתי נכון, הנקודה אצל הנשים איננה יותר צאצאים, אלא יותר עזרה בגידולם. |
|
||||
|
||||
אז תחליף את "סקסיים" ב"נאמנים/רגישים/בעלי חוש הומור". ולגבי מספר הצאצאים: במקרה של נשים, הנקודה הזו פחות בולטת בדור הראשון, אבל היא בדיוק הנקודה אם מביטים על הדור השני: אם לילדים יהיה בשר שהאבא צד, הם יגיעו לבגרות, ויביאו לעולם המון נכדים חמודים. |
|
||||
|
||||
"נאמנים/רגישים/בעלי חוש הומור". מנסיוני העגום, א' לא כל כך מתיישב עם ב' ו-ג'... |
|
||||
|
||||
זה גם נכון, אבל נשמע לי פחות משכנע, כי במהלך רוב ההיסטוריה שלנו חיו בקהילות קטנות שבהן הגבר המושך/הדומיננטי ביותר יכל להפרות את כל הנקבות שבקהילה. אז הלכתי עם ההסבר השני, שנשמע לי הרבה יותר משכנע - התכונה מקדמת את ההשרדות אצל גברים, אבל קיימת גם אצל נשים, בדיוק פטמות. |
|
||||
|
||||
אותו צל, הד קלוש של מעשים בודדים שלא בהכרח מייצגים אותך, שנותר בזיכרון הקולקטיבי, אין לו כל ערך. אין בכך אלמוות יותר מבכתיבת שמך על קיר המערה. "אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן--עִם שֶׁיִּהְיוּ, לָאַחֲרֹנָה" קהלת א, יא |
|
||||
|
||||
אם זה מנחם אותך, מבחינה פיסיקלית כל אדם משנה את מזג האוויר לחלוטין לנצח (אפקט הפרפר, אתה יודע). אני לא יודע כמה זמן בדיוק לוקח לשינוי להתעצם, אבל נראה די סביר (תקנו אותי אם אני טועה) להגיד שאם סבא שלך לא היה נולד, ההוריקן קתרינה לא היה מתרחש באותה עוצמה ובאותו תאריך. אכן, גם אני ואתה נשאיר חותם של ממש בעולם! (רק שאף אחד לא ידע בדיוק מהו) |
|
||||
|
||||
אחי, אתה מושפע מסרטים קצת יותר מדי... וכן, כל דבר יכול לקרות ביקום ובהסטוריה שלו, מבחינה תיאורתית כמובן. זה אחד מחוקי הברזל של תיאוריית 'ספר הגורל ומעגלי הזמן' שבה אני מסתקרן בזמן האחרון. אבל אנחנו גולשים מהנושא כבר. |
|
||||
|
||||
מאיזה סרטים לדעתך הוא מושפע? לא ייתכן שמ"אפקט הפרפר", שמצליח להוכיח בדיוק את ההפך - גם כשכבר מנסים בכל הכוח לשנות את העבר, חייבים איזה פיצוץ כדי שיקרו שינויים משמעותיים. |
|
||||
|
||||
הוא מתכוון להשפעות הומיאופטיות. מדללים חומר לרמה שהוא איננו וטוענים שזכרון החומר משפיע. |
|
||||
|
||||
הוא לא מושפע כלל, אם אתה לא מבין לעומק תופעה, זה לא אומר שהתפיסה של שאר העולם נסמכת על סרט. כאוס אכן מדבר על רגישות קיצונית לתנאי התחלה, שמתפתחת לאורך זמן. שינוי תנאי ההתחלה אכן יגרום כעבור זמן-מה להתנהגות שהיא אולי טיפוסית סטטיסטית, אבל לחלוטין לא קשורה להתנהגות שנצפתה עבור תנאי ההתחלה המקוריים. בדוגמא קיצונית שניתנה באחד הספרים בתחום (כמדומני הספר נקרא ''כאוס'', את שם המחבר אינני זוכר) דובר על כך שאם היו חיישנים בעלי דיוק אבסולוטי על כל מ''ק ע''פ כדוה''א, בנוסף לעוצמת חישוב בלתי מוגבלת, התחזית עדיין היתה מדוייקת ללא יותר משבועיים, בגלל ההשפעות של הפרשים קטנים בין הגלאים. |
|
||||
|
||||
כאוס - ג'יימס גליק. לא מומלץ למי שאין בסיס מתמטי להבנה של תופעות פיזיקליות מורכבות. |
|
||||
|
||||
אני בכלל לא מסכים. הספר ההוא כמעט לא מנסה להסביר את המדע עצמו, פרט למס שפתיים מסויים. הוא יותר עוסק בסוציולוגיה של התהוות התחום. |
|
||||
|
||||
תגיד פשוט ''לא מומלץ'' וזהו. |
|
||||
|
||||
אני לא זוכר שהתרשמתי כל כך לרעה כמוך או כמו עמרי, אתה יכול לפרט? |
|
||||
|
||||
אני לא יכול כי השתעממתי כל כך שהפסקתי לקרוא את הספר באמצע שמירה והעדפתי לבהות בקיר. אבל בהודעה שאליה אתה מגיב לא באמת ניסיתי לרמוז משהו על האיכות של הספר - זו הייתה הודעה חצי הומוריסטית. שים לב להבדל שבין "המלצה" על ספר שמלווה ב"הספר לא מומלץ ל-X" ובין המלצה של "הספר מומלץ במיוחד עבור X". |
|
||||
|
||||
כלומר זה היה יותר משעמם מ"מלחמה ושלום"? יותר משעמם מ "אנו החיים"? נדמה לי שמדובר בשיא כלשהו. |
|
||||
|
||||
לא קראתי את ''אנו החיים''. ''מלחמה ושלום'' היה משעמם רק בקטעים שבהם היו נאומים הישר מפי הסופר על מהות ההיסטוריה, ועד האפילוג השני זה עוד היה נסבל. |
|
||||
|
||||
אני רוצה לדווח על חוויה זהה, גם אני ניסיתי לקרוא את הספר במהלך שמירה גם אני כשלתי(קצת אחרי האמצע). מישהו הצליח לקרוא את "קיצור תולדות הזמן" מההתחלה ועד הסוף?(כישלון נוסף במהלך שמירה, שבעקבותיו החלטתי שספרי מדע כנראה לא מתאימים לצבא). |
|
||||
|
||||
אני רוצה לדווח על חוויה זהה. גם אני ניסיתי לקרוא את הספר במהלך שמירה גם אני כשלתי (קצת אחרי ההתחלה). באופן כללי, הסיבה שבכלל ניסיתי לקרוא את קיצור תולדות הזמן הייתה התלהבות שלי מספר מדע פופולרי, במקרה הזה ''זמן ותודעה'' של אבשלום אליצור בהוצאת האוניברסיטה המשודרת. העביר שמירה בצ'יק. |
|
||||
|
||||
למען האמת, את קיצור תולדות הזמן קראתי מההתחלה עד לסוף וביומיים (בשבילי זה קצב מהיר). זה ריתק אותי בימים שקדמו בהרבה לשמירות (אי שם בכיתה י' או יא'). |
|
||||
|
||||
אני השתעממתי ממנו להחריד, אבל הנחתי שזה נובע פשוט מהעדר ידע בסיסי. אם הבעיה היא בגליק ולא בי, אז מה טוב. |
|
||||
|
||||
אל תחשוב שלי היה בצבא (או שעכשיו יש) ידע בסיסי - אבל ממתי "ידע בסיסי" הוא קדם לכך שספר יהיה מעניין? קראתי הרבה ספרים שלא הבנתי, אבל לא זכור לי שהם שיעממו אותי במיוחד בגלל זה (אולי דווקא ההפך). |
|
||||
|
||||
אם היו לי את הכלים המתמטיים להבין לחלוטין מה זה ''צורות מודולריות'', למשל, הייתי נהנה יותר מהמשפט האחרון של פרמה. אם לא היו לי את הכלים הבסיסיים להבין את שאר האנקדוטות והאירועים המסופרים בספר, הייתי חושב אותו להרבה פחות מעניין. אדם שמעולם לא שמע על האבולוציה, לא יהנה מ''הגן האנוכי'' של ריצ'ארד דוקינס. וכו' וכו' וכו'... |
|
||||
|
||||
אם היו לך הכלים המתמטיים להבין לחלוטין מה זה "צורות מודולריות", כנראה שהיית מאוד כועס על סינג ודרך ההצגה הפשטנית שלו והיית שוכח להינות מהספר. לא, ברצינות: ספר מדע פופולרי נועד להסביר בצורה מעניינת את העסק למי שלא בקיא בו. מי שמכיר את העסק לא בהכרח יהיה מרותק *יותר*, וייתכן שיהיה מרותק פחות. העיקר בספר של סינג הוא ממילא הרכילות על חייהם של המתמטיקאים, לא המתמטיקה עצמה. |
|
||||
|
||||
יש לי הרגשה שהבעיה היא עם גליק. הוא פשוט מ-ש-ע-מ-ם! |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
ברגע שגיליתי שגוגל מצליח להוציא תוצאות על השם שלי, הגעתי למסקנה שאני לא חותם יותר בשמי באינטרנט בכלל, ובאייל בפרט. בשביל זה אפשר להמציא שמות בדויים ולדבוק בהם, ולהנות בדיוק באותה מידה. |
|
||||
|
||||
אין בכך כלום. גוגל "מוציא תוצאות"1 כמעט על כל אדם2 1 coming out with results? 2 נבדק על מדגם מוטה מאד - חברים ומשפחה.
|
|
||||
|
||||
התוצאות שגוגל מביא כשאני מכניס את שמי או את של חברי, רובן ככולן לקוחות מפורומים או מאמרים. אם לא היתה בעיה בכתיבת השם האמיתי מלכתחילה, אני לא מבין מדוע הגילוי על גוגל אמור לשנות זאת. |
|
||||
|
||||
רוב התשובות האפשריות מנסות לדרג שני פרמטרים שונים. האחד הוא מידת הפרסום. השני הוא כמה היא רצויה. כמובן שקשה לסקור מרחב דו מימדי עם מדרג של מספר תשובות אמריקאיות. בשביל זה צריך כנראה שתי שאלות נפרדות. האם זה פרקטי בסקר מהסוג המוצא פה? אני מודה שלא. |
|
||||
|
||||
אנשים ששמם מוכר בתחום מקצועם מגעילים אותי |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
במטותא. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לכל בן אדם יש את הדעה שלו אני למשל רוצה להיות כוכב כמו רן דנקר ואני מכווה שאני יוכל להיות מפורם ואחי למשל סתם רוצה להיות עור דין או שחקן תאטרון אז בהצלחה חברה ונינט טייב ורן דנקר אני חולה עליכם בכול נשמתי ביי אופיר |
|
||||
|
||||
ביי |
|
||||
|
||||
החלמה מהירה. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |