|
את התאחדות בעלי בתי הקולנוע? לידיעתך, אני יצאתי פעם באמצע "זיקוקי די-נור", ונכנסתי ל"עלובי החיים" 1.
למרות מה שנדמה לך, גם אני לא משתגעת על השיר הזה, אבל מסיבות שונות לגמרי. אני לא זיהיתי כאן תחכום צורני, למעשה מה שהפריע לי היה חוסר תחכום כזה. הנושא עצמו לא הפריע לי. אבל הלשון: יש כאן יותר מדי אמירות ישירות, כאילו בשפת דיבור - אבל ללא הקלילות שמאפיינת שפה כזו.
השיר הזה מזכיר לי מאוד את שיר מוקדם אחד של איתן גלאס 1, שעסק בביאליק. ליתר דיוק, במפגש של ילד עלוב מהפריפריה עם שירת ביאליק בבית הספר - הוא מתרשם מהמשורר הלאומי, מקנא בו, אוהב אותו, שונא אותו. השיר נגמר בשורה האלמותית "הכניסיני תחת כנפך. בן זונה". יופי של שימוש בשפת רחוב כדי לתאר חוויה של מי שעדיין אין לו המילים המתאימות להביע את עצמו, אבל מזהה מילים כאלה אצל משוררים גדולים ממנו. ביטוי רגשי פשוט וישר.
כאן, לצערי, זה לא עובד, ואני מנסה לברר למה. אולי מפני שהדוברת מנמיכה גם את עצמה וגם את ליאונרדו (התחרפן). היא לא באמת מרגישה כאן רגש חזק מספיק שיצדיק את השימוש בביטויים הבוטים הללו. כל מה שיש לה לומר על חקר האלכימיה של ליאונרדו זה "נאיבי". מילא אם היתה מזדהה איתו, כועסת עליו, שונאת אותו - אבל היא סתם מזלזלת בו. וזה לגיטימי, כמובן, אבל אדישות לא מחזיקה אמירה משמעותית שעליה נבנה שיר.
עוד לגבי הלשון - השילוב בין שפה גבוהה (טרוטת עיניים, שגיתי) לבין שפת רחוב (פקינג, מניירות, התחרפן) הוא טריק מוכר וידוע. אולי מוכר מדי. ובכל זאת, ייתכן שהיה אפשר לבנות שיר אחר סביב הדוברת עצמה, בלי להכניס את ליאונרדו לעסק. אז לפחות התיאורים הפלסטיים היו מקבלים יותר עוצמה רגשית.
ואגב, גם הסנפת דבק מגע היא סוג של אלכימיה. גם כתיבת שירה.
1 מה שפחות או יותר נושא סימבוליקה נאה למצבי בכלל. מזל שזה אוניברסלי. 2 שפרסם אז תחת השם "סימון נחמיאס", נדמה לי.
|
|