היחסים שבין בני האדם לבין האל, ביהדות, בנצרות ובאיסלם, נמשלים ל"צאן מרעיתו". האל הוא המיטיב, כרועה השומר ומטפח את עדרו. שליחי האל עלי אדמות, כהנים, רבנים, כמרים, אפיפיורים, שייחים, אימאמים, אייטולות, גם הם רועים את צאנם. באיסלם מודגש אף תפקידו של אבי המשפחה כרועה מיטיב. אולם הצאן אינו רק משל לאדם, אלא גם מנחתו של האדם לאל הרועה אותו. שה לעולה. לאמור, הצאן זובח בצאן להעלותו באש. במילים פשוטות יותר, האדם הורג עצמו למען עליון. אברהם העוקד את בנו יחידו את יצחק להעלותו באש, עושה מעשה של התאבדות. בנו הרי בשרו הוא. השה מתאבד. העובדה שאלהים הוא המצווה על העקדה, מעידה שהאל, שהוא בתפיסתם הדתית של שפינוזה ואיינשטיין הטבע, מכיר את ההתאבדות ועושה בה שימוש.
ההתאבדות אינה יחודית לאדם. היא מופיעה בכל צורות החיים המקיימים רבייה מינית, החל במיקרואורגניזמים זעירים ועד ללווייתנים עצומים. החיבור בין המין לבין המוות חדש במושגים אבולוציוניים - גילו כמיליארד שנים - וכל מי שחיו קודם, או מי שחיים עדיין ללא מיניות, אינם בני־תמותה. הם עלולים, כמובן, למות אם מישהו יהרוג אותם בעזרת אנטיביוטיקה, למשל, אך המוות אינו מצוי בתוכנית חייהם - הוא לא מוצפן בגנום שלהם. אך המוות כן מקודד בתוכנית החיים שלנו, בני־המין שסופם בני־מינן. בדנ"א שבכל תא מתאי גופנו, טמון המוות בשני אופנים לפחות: הגנים סופרים את גילנו ומכוונים את דעיכתנו לעת זקנה, עד מוות; והם עשויים גם להחליט על מעשה של התאבדות, בכל גיל, על פי נסיבות הזמן והמקום. כך באורגניזם מיני זעיר שכולו תא יחיד, וכך בכל תא מתאי גופנו הגדול. לתאים אין אלהים. יש להם זיכרון.
המולקולה הארוכה של הדנ"א, 3 מיליארד בסיסים כפולים אורכה באדם, זוכרת את האבולוציה שלה מאז היתה מיקרואורגניזם פרימיטיבי, דרך השתכללותו המופלאה של התא (עליה שוקדים מדעני צמרת וחתני פרס נובל בארץ ובעולם), דרך המזיגה שהחלה לאחד אותה עם מולקולת דנ"א אחרת (שהיא המעשה המיני), דרך הברית שהחלה לרקום בין התא הנושא אותה לבין תאים אחרים (ברית שהצמיחה יצורים רב תאיים), דרך חייה כדג (ועדיין היא מצמיחה בכל עובר אנושי זימים), דרך חייה כדו־חי (ועדיין היא מצמיחה בכל עובר אנושי קרומי־שחיה בין אצבעותיו), דרך חייה כזוחל (כולנו נושאים את התשתית לפיתוח זנב) ועד לחייה כיונק (ולכולנו, גברים ונשים היא מצמיחה פטמות). הזיכרון הפנומנלי שלה נמתח על קרוב לארבעה מיליארד שנים, ומאז שנבררה בה הנטייה להתמזג לבשר אחד עם דנ"א אחר, המיניות, היא זוכרת גם את הצורך להשמיט עודפים שהופכים מכבידים ומיותרים בצוק העיתים ויש צורך להמיתם, כדי לאפשר למולקולה האחת, המקורית, שגשוג מחודש. המין הביא לעולם את המוות, ואת זיכרון שניהם נושא הגנום.
"פנדורה", מאת ג'ון ויליאם ווטרהאוס (1896)
מיתוסים מבטאים זיכרון גנטי. לפחות בשניים מאלה המונחים בבסיס התרבות שלנו היום, מתואר המוות כתוצר ישיר של המיניות. ספר בראשית מספר על חיים בגן העדן, ללא מוות, חיים המותנים באי־ידיעה, שהיא אי־ידיעת האדם את חווה - אי־מיניות. לאחר שידע האדם את חווה, נחרץ גורלם להיקרע מעץ החיים ולהישלח למחוזות הכאב והמוות: "...ועתה פן־ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם; וישלחהו יהוה אלהים מגן־עדן..." (בראשית ג' כ"ב־כ"ג). גם המיתולוגיה היוונית מבטאת זיכרון גנטי מופלג זה: פנדורה היתה האישה הראשונה בעולם, כולה תום בתולים. רק כאשר אילצו אותה להינשא חייבת היתה לקבל כ"מתנת" נישואיה את התיבה האכזרית ממנה פורצים כל המכאובים, הקללות, המחלות והמוות.
שוב יש להזדרז ולומר כי עולם החי מציג לפנינו את הצירוף של המין והמוות בבהירות, שאינה נופלת מזו השמורה למיתוסים: דגי הסלמון מפליאים בזאת במיוחד. הם נולדים במוצא הנהרות בהרים וגדלים שם בשנתם הראשונה. בעלומיהם הם יורדים במורד הזרם הנשפך לאוקיינוס ובו הם עושים אלפי קילומטרים של חיים חסרי דעת, במשך שנתיים־שלוש. רק אז מתפרצת המיניות בשטף הורמונלי רב עוצמה ודוחפת אותם שוב אל נהר מכורתם, הפעם במעלה הזרם. חסרי מנוח, בעיקשות אין קץ, הם מנתבים דרכם אל מוצא נהר הורתם, וכנגד הסכרים, הדייגים, הדובים הרעבים, המפלים השוצפים, ואף כנגד צעקתי שלי, שעמדתי שם ליד מפל בהרי הרוקי הקנדיים הגבוהים והתריתי בהם במלוא גרוני לבל ילכו אל מותם - הם חותרים מסונוורי חשק אל מקום הולדתם, באים זכר על נקבה, עד שהביצית והזרע הווים לבשר אחד. תוך יומיים מתים ההורים המיותרים ומותירים את העודפים של המיניות, גופם ובשרם, לשמש צידה לשגשוג מחודש של צאצאיהם, הנושאים את אותה מולקולת דנ"א, זו שזוכרת את כל הדרך המתחילה עכשיו, ובסופה ממתין גם זיכרון המוות.
לין מרגוליס מאוניברסיטת אמהרסט, הנמנית על גדולי הביולוגים של כל הזמנים, היא שהציעה לפני 35 שנים לראות באברוני התא, כמו המיטוכונדריה, מיקרואורגניזמים קדומים שהתמזגו לתוך תא גדול יותר, והיו לבשר אחד לתועלת כל הצדדים. אחרי שגמרו מדענים רבים ומכובדים לשלול וללגלג על השערתה המהפכנית, הצטברו עוד ועוד ראיות המעידות שאכן כך היה. היום מצויה האמת הזו בכל ספרי הביולוגיה מרמת בית הספר ועד לאוניברסיטאות, והיא כבר מניבה פרות מחקריים ורפואיים מלוא הטנא. ספרה האחרון, Acquiring Genomes: The Theory of the Origins of Species (2002), אותו כתבה יחד עם דוריון סאגאן, עתיד להטביע חותם מהפכני על תורת האבולוציה, כשהוא מציג לפני הקורא אוסף מרשים של טענות על הסימביוזה (והיו לבשר אחד) כמקור השונות העיקרי (סימביוזה ולאו דווקא מוטציה) עליו עובדת הברירה הטבעית. בין מהפכה זו לזו עשתה לין מרגוליס אחת נוספת, שבעקבותיה אני מגלגלת את רעיונותיי כאן: היא שהראתה את הופעתו של המוות כפתרון להתמזגות מינית הטובה לעונתה (חורף למשל) ומכבידה עד מוות בעונה הבאה (קיץ למשל), ומכאן הצורך של הדנ"א ללמוד להשיל מעצמו עודפים, עלים בשלכת, נשל הנחש, שכבת עורנו העליונה, וגם גופנו כולו. הדנ"א למד למות, ונושא את תוכנית המוות בזיכרון החיים.
שמשון השופט הגיבור מוביל אותנו אל החיבור שבין המין לבין המוות בטרם עת, ההתאבדות. שכיחה ההסבה שעושה האבולוציה לאמצעי שכבר עומד לרשותה, כך שישמש גם מטרות חדשות. לאחר שהדנ"א למד למות, הוא למד גם להתאבד, למות בטרם זקנה, כפתרון למצבים מיוחדים. שמשון נולד בסימן התאבדות סמלית, לאחר שהעלה אביו גדי לעולה: "ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור ליהוה ומפליא לעשות" (שופטים י"ג, י"ט) ומת בהתאבדות, בעקבות התמזגותו המינית עם דלילה. "ויהי כי הציקה לו בדבריה כל־הימים ותאלצהו ותקצר נפשו למות" (שופטים ט"ז, ט"ז). במותו הוא עושה שימוש נוסף, הוא נוקם באויביו הפלשתים, והתאבדותו הורגת בהם אלפים רבים, יותר מכל מה שהרג בהם בימי חייו.
שוב אני ממהרת אל עולם החי כדי להראות שגם ההתאבדות אינה חדשה לאדם, אלא טמונה בזיכרון הגנטי עידנים רבים. נקבת התמנון חדלה לאכול מייד לאחר שהטילה את ביציה ומרעיבה עצמה למוות. עכבישי הזאב מניחים לצאצאיהם לזלול אותם וכך לגדול. לווייתנים עולים על החוף, לעתים בקבוצות שלמות, אל מותם הוודאי, ויש חוקרים האומרים שזה כל הסיפור כולו, אך גם אם לא כל תמונת התאבדותם של בעלי חיים ברורה לנו, התופעה קיימת.
ברורה עוד יותר, וכאן אני מגיעה אל עיקר טענתי, תמונת התאבדותם של תאים. לאחר שצימח הדנ"א זימים בעובר אדם הם מתאבדים בתהליך המוות המקובל עליהם, אפופטוסיס. זוהי התפוררות יזומה על־ידי הגנים, המייצרים חלבונים שמעכלים את התא ועמו את עצמם עד מוות. כך נוהגים גם התאים הבונים תחילה את קרומי השחייה בין אצבעותיו של העובר ואחר־כך מתאבדים. ומעניינים עד מאד תאי המוח: כבר מן השליש הראשון של ההריון, ולאורך כל החיים, מעוצבים האישיות, האופי, הנטיות, הכשרונות, הידע, השכחה, הלמידה, הקונצפציה המשתנה של האדם, באמצעות טיפוחם של תאי מוח אלה, לצד התאבדותם - ולעיתים הרי זו התאבדות מסיבית - של תאים אחרים. לקראת סוף גיל ההתבגרות מתאבדים כ-40% מן החיווטים העצביים שמעצבים אישיות אדם, וחושפים כך את המוח הבוגר ללא חיתוליו. במחיר נמוך יחסית, שניים־שלושה אחוזים של נפגעי מחלות נפש פסיכוטיות הפורצות בשלב זה, מתגבשת כך דרכנו. כמונו כשיח אותו אנו מגדלים ומטפחים בגינתנו, התפתחותו היא תמיד הצירוף של צמיחה לצד גיזום וקיטום מושכלים. אילו לא היו תאי מוחנו יודעים להתאבד בזמן הנכון לא היו לעיתון הארץ לא קוראים ולא כותבים. והרי זו דוגמה למטרה ראויה המקדשת את האמצעי - התאבדות.
המולקולה הזוכרת ובוחרת את דרכה למות, הדנ"א, לעולם חיה בתוך תא, ובבעל חיים רב־תאי, כמונו, היא חוזרת על עצמה במדויק בכל אחד ואחד מטריליוני התאים. אין ביצור השלם יותר אינפורמציה גנטית מאשר בתא היחיד. האדם השלם הוא מושבה של חד־תאיים, חיידקים, שרק הסינרגיה ביניהם, טריליונים של חיווטים עצביים בין תא עצב אחד לאלפים מחבריו, בתבניות מעגליות ייחודיות, היא שמעלה אותה לרמות מופלאות של ביצועים, מגלן גולד המנגן את וריאציות גולדברג של באך, ועד לספרו עוצר הנשימה של פיטר אטקינס, "הבריאה". אין ספק שגם הידע הסינרגטי כבר נמצא בכל אחד מן התאים, מצפה בשקיקה לסביבה המשקה, מאכילה, מלמדת, אוהבת, משפיעה בכל רגע וזמן, כדי שיבטא במעגלים מחווטים את ייחודיותו, ולא רחוק היום בו יוכלו מדענים לקחת תא כלשהו מתאי הגוף ולהצמיח אדם מדהים.
ההתאבדות אינה תלויה בסינרגיה האנושית המופלאה, ולא במודעות. היא אפשרות של ממש לכל תא יחיד וגם לכל מושבת תאים. היא מופיעה במיתוסים קדומים מכוחה של תחושה מילולית לא מודעת לזיכרון שנושא עמו הגנום האנושי (ואני מודעת לקשיים הרבים ועצומים עליהם אני מדלגת בפזיזות באמירתי זו). היא מופיעה במילוליות סמלית בדתות שונות, כשהמאמינים, צאן מרעיתו, מודעים לרעיונותיה אך נדמה שבמידה מוגבלת.
הסיבות להתאבדות יכולות להיות מגוונות יותר ממה שאנו יודעים כעת: מתן עצמך כמזון לילדיך כדרך התמנון; נקם ושילם כדרכו של שמשון; פינוי הדרך לחיים באוויר במקום חיים במים כדרך הזימים וקרומי השחייה; דגש על שפת האם תוך ויתור על אלטרנטיבות אחרות כדרך תאי המוח; ויתור על היכולת ללדת למען ילדיה של נקבה מנהיגה כדרכן של נקבות זאבים וחיות להקה אחרות. זו גם דרכן של האנורקסיות שאינן מאמינות בזכותן לחיים ולהמשכיות, ובאמצעות הרעבה הן חדלות להיות פוריות. פינוי מקומך העלוב בחברה כדי להשאיר את המרחב לטובים ממך היא הרגשה עמוקה של המתאבד הצעיר. חוסר רצון להמשיך ולסבול מוביל את מחשבתו של המתאבד שקץ בחייו. הרצון להציל שבעה בנים מחילול השם עודד את חנה שלא לנסות להציל את חייהם. הרצון להושיע את צבא המכבים השליך את אלעזר אל מתחת גחונו של הפיל הרומי. בדרך הדורשת עוד מחקר גדול ורב, מתבטאת יכולתו הקמאית של הגנום להתאבד, גם במודעותו המפותחת כל־כך של האדם. הנקם והשילם, המאבק לשחרור העם והאדמה, החלום על כבוד ועל בתולות הם ביטוי תואם זמן ומצב של דנ"א זוכר, המצוי בכל תא של שאהיד.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש