 |
|
 |
||
|
||||
 |
חיפוש הצירוף 'whale sonar bubble' בגוגל החזיר אותי לתגלית שהתפרסמה בעיתון Nature בתשיעי לאוקטובר 2003 1. לוויתנים אינם מתאבדים רבותי, הסונאר המופעל ע"י אניות וצוללות הוא שהורג אותם. ע"פ המחקר, מערכות סונאר אקטיביות, המשדרות אלומת קול בתחום התדרים 2-10 קילוהרץ, גורמות לחנקן המומס בדם הלוויתנים להיפלט וליצור בועות חנקן גזי. כתוצאה מכך חווים הלוויתנים "שכרון מעמקים", ממש כמו צוללנים העולים מהר מדי מן המעמקים. הם נסחפים לחוף כשהם סובלים משטפי דם פנימיים, נכנסים לפניקה מחוץ למים ומתים ביסורים קשים. במחקר בוצעה נתיחה בגופותיהם של 14 לוויתנים שנסחפו לחופי האיים הקנריים בספטמבר 2002, במהלך תרגיל ימי רב-לאומי שהתנהל בקרבת מקום. ב-10 מתוך 14 זוהו בועות חנקן בכלי דם ורקמות פנימיות, המעידים על מהדורה לוויתנית של שכרון מעמקים זה. עד כאן תרגומי הצולע מן הכתבות הבאות: http://news.nationalgeographic.com/news/2003/10/1008... ניתן היה לשער ש"התאבדות" הלוויתנים היא תופעה מודרנית, שהרי אין לנו מיתוסים, סיפורים או עדויות מן המאות הקודמות לעליית לוויתנים אל החוף. יש שפע של אגדות על דולפינים ולוויתנים, אך אף אחת מהן לא מספרת על הדכאון הגורף המביא אותם להתאבדות המונית. אם להשתמש במונחיה העמומים של פרופ' למפרט, הגנום האנושי אינו נושא עמו כל עדות לנטיות האובדניות של הלוויתנים.http://the.honoluluadvertiser.com/article/2003/Oct/0... איני מסכים גם עם כל שאר הדוגמאות שהביאה פרופ' למפרט להתנהגות אובדנית *מבחירה* בעולם החי: 1. תאים חיים ביצורים רב-תאיים אינם מחליטים להתאבד מרצונם החופשי, אלא מקבלים דירבון חיצוני הגורם להפעלת מנגנון ההשמדה העצמית הטבוע בהם. 2. *כל* דגי הסלמון חותרים במעלה הזרם אל מקום הולדתם, כך שאין הם בוחרים למות אלא מצייתים ליצר הטבוע בהם לשוב אל הבריכה בה נולדו. 3. *כל* נקבות התמנון חודלות לאכול מיד לאחר שהטילו את ביציהן. אם היו כאלה שגוועות ברעב ואחרות שלא, ניתן היה להניח שמדובר בבחירה. אבל לא זה המצב. 4. כנ"ל לגבי עכבישי הזאב - אם תמצא פרופ' למפרט עכביש *אחד* שאינו מניח לצאצאציו לאוכלו, ניתן היה להתפעם מהחלטתם של כל שאר עכבישי הזאב להקריב עצמם לטובת בניהם. 5. לגבי הלוויתנים ראו לעיל - הם לא מתאבדים, הם מתים בייסורים. איני שולל בהכרח את מסקנות המאמר, אך כל הדוגמאות מן החי שהובאו בו אינן מחזיקות מים לדעתי. לא די להראות שיש יצורים חיים המתים ולא מזיקנה. צריך להראות שהם עשו זאת מבחירה. למיטב זכרוני בספר "כשפילים בוכים" ניתנות מספר דוגמאות לחיות הנכנסות לדיכאון בעקבות מות יקיריהן ולבסוף אף מתות בגיל מוקדם. עם זאת לא זכורה לי עדות אחת לחיה לא אנושית הקופצת לתהום, פוצעת את עצמה או יורה לעצמה בראש 2. 1 לגמרי במקרה ביקרתי בטריניטי קולג' בדבלין בספטמבר 2003 כשהעבודה הזו התפרסמה שם, לכן זכרתי את המחקר. 2 למעט הכלב של פאריס הילטון באחד הפרקים המשובחים במיוחד של סאות'פארק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לפני פחות משבוע מתו למעלה מעשרים דולפינים מתוך כשמונים שנסחפו לחופי פלורידה בעקבות תרגיל שערך הצי האמריקאי באזור. ההנחה היא שגם במקרה זה גרמו אותות הסונאר החזקים לאותו אפקט אצל הדולפינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה לראות שהאמל''ח החדש נגד הדולפינים הרוסיים עובד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שאפילו הדוגמא המובאת בכותרת המאמר לא מחזיקה מים. מחקר שהתפרסם באחד הגיליונות האחרונים של 'מערכות' מראה שלשאהידים פרופיל נפשי שונה בתכלית מזה של מתאבדים. מדובר בצעירים משכילים, אופטימיים, אוהבי-חיים, שאינם מונעים ע"י יאוש. מכתביהם האחרונים אינם עוסקים בתיאורים אפלים של העבר, אלא בתיאור העתיד המצפה למשפחתם ולאומתם. במאמר נמצא דמיון מובהק בין הפרופיל הנפשי של שאהידים לזה של טייסי קאמיקזי במלח"ע השניה. אלה גם אלה אינם רוצים למות, אלא להבטיח את טובת יקיריהם. לכן כנראה מושם דגש כה מרכזי בכתבי אל-קאעידה על הבחירה בפיגועי התאבדות כאמצעי החסכוני ביותר בחיי-אדם להשגת מטרותיהם. ההתנגדות לפיגועי ההתאבדות צריכה להתנהל במישור המוסרי (קדושת החיים) ובמישור הטכנולוגי (גילוי ונטרול מתאבדים) ולא בשיטות המשמשות לטיפול באנשים דכאוניים. לסיכום, כותבת המאמר מכלילה מספר אוכלוסיות נבדלות תחת הכותרת השגויה 'מתאבדים': א. תאים ביצור רב-תאי המושמדים בהוראה חיצונית, לטובת היצור כולו. ב. בע"ח המוצאים את מותם בעקבות התנהגות המוכתבת להם באופן תורשתי - סלמונים, עכבישי זאב, נקבות התמנון, זכרי גמל שלמה. ג. בע"ח המתפגרים על החוף בעקבות הרג בלתי מכוון (אך ידוע מראש) ע"י האדם - לוויתנים ודולפינים אחרי הפעלת סונאר אקטיבי, קורמורנים אחרי דליפות נפט, דגים ורכיכות אחרי הזרמת שפכים. ד. אנשים הבוחרים להקריב את חייהם לטובת ערכים נעלים יותר (המתים על קידוש השם, קאמיקזי, שאהידים). ה. אנשים הסבורים שאבד הטעם לחייהם ומעדיפים למות מאשר להוסיף לסבול את החיים. רק האוכלוסיה החמישית ראויה לתואר 'מתאבדים'. ניתן לטפל בה באמצעים פסיכולוגיים ותרופתיים נגד דיכאון. האוכלוסיה הרביעית אינה דכאונית, אם כי טיפול קוגניטיבי או התנהגותי עשוי בחלק מן המקרים לסייע גם לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טיפול ממוקד בחלק מהאוכלוסיה הרביעית עשוי בחלק מן המקרים לסייע לאוכלוסיות אחרות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |