|
נראה לי שחלק גדול מהדיון הזה מושפע מהאסוציאציה הסמוייה שלנו בין מתאבדים לשהידים המוסלמים. (נראה לי שזה גם הרקע לתגובות הלא ראויות של קיצוני הימין והשמאל בראשיתו של פתיל זה). כדאי לזכור שהשהידים יותר ולפני שהם מתאבדים הם מרצחים ופושעי מלחמה. איני חושב שיש בקביעה זו משום שיפוט ערכי מרחיק לכת. די להשתמש בצורה הכללית ביותר של אמנות ז'נבה או האג. לו השהידים הפלשתיניים היו בוחרים לשרוף עצמם על רחבת הר הבית במחאה על שלילת הזכויות הפוליטיות של העם הפלשתינאי, ברור שהשיפוט של מעשיהם היה צריך להיות שונה. מעניין לשמוע אם יש מידע בדוק מסוג כלשהו, על הדומה והשונה במבנה הנפשי בין שתי הקבוצות (המתאבדים והשהידים). אני הייתי משער שיתגלו הבדלים ברורים מאד. האם האמירה בדבר תחלואה נפשית קודמת בקרב המתאבדים, תופסת גם בקרב השהידים? למעשה (מבלי להתיימר להבנה בנושא), גם לגבי מתאבדים "רגילים" האמירה מעוררת בי ספק. אם נתרכז לשם ההדגמה בנושא הדכאון. רק אנשים שהם טפשים במיוחד פטורים לחלוטין מדכאונות מסוג כזה או אחר. אני מאמין שהפסיכולוגיה קובעת את הגבולות של דכאון קליני משיקולים פרקטיים ולא משיקולים תאורטיים כלשהם (למשל הגבול נקבע במקום שלא יעשה את הדכאון הקליני לנורמה ולא יגביל אותו לקבוצה קטנה מדי, כך שבשני המקרים תפגע פרנסתם של הפסיכולוגים. או בשיקול פחות אינטרסנטי, מחשבות אובדניות המוליכות לנסיון התאבדות יקבעו בהגדרה כקליניות לעומת כאלו שאינן מוליכות לנסיון ממשי). האם פסיכולוג היה מתיימר להיות "מועיל" לחולה סופני המבקש לשים קץ לסבלו? כותבת המאמר להערכתי, ניסתה להגיד שההתאבדות היא תופעה בעלת רקע והקשר רחב (למשל אבולוציוני) ולא ניתנת לסיווג כסוג של תחלואה נפשית.
|
|