בתשובה ליהונתן אורן, 05/03/05 9:01
נראה לכם מוזר? 285070
1. העמדה הפוסט מודרנית אומרת שאין עדיפות לבחירה בחיים על פני בחירה במוות. אם אתה לא מאמין שיש עדיפות לחיים, למה לטפל במי שרוצה להרוג את עצמו?

2. כאשר פציינט הוא בעל פגיעה בבוחן מציאות, ויש סיכוי שיפגע בעצמו, האחריות היא של המטפל (ובמקרה הזה גם יש אפשרות לבקש מהפסיכיאטר המחוזי אשפוז בכפייה). כאשר אין פגיעה בבוחן מציאות, שאלת האחריות מורכבת יותר (ובמצב הזה גם אין אפשרות לאשפז בכפייה). המטפל יכול לנסות למנוע אובדנות, אבל הכלים שבידיו מוגבלים הרבה יותר.
המטפלים שאני מכירה מביעים עמדה ברורה נגד אובדנות, אבל הבשורה הפוסט מודרנית הולכת ומחלחלת, ועל פיה, למטפל אסור לנקוט בעמדה בשום נושא, גם לא בנושא האובדנות.
נראה לכם מוזר? 285077
1. אני חושב שזאת הקצנה של העמדה הפוסטמודרניסטית. ובכל מקרה, "העמדה הטיפולית" לא זהה ל"עמדה הפוסטמודרניסטית". היא לא-שיפוטית כאמצעי תראפי ולא כמטרה ערכית. פסיכואנליטיקאים או זרמים טיפוליים הומניסטיים אימצו את העמדה הלא-שיפוטית הרבה לפני שמישהו שמע על פוסטמודרניזם.

2. הבנתי. תודה.
נראה לכם מוזר? 285121
באופן מוזר אני מסכים עם עמדותיכם (של אבשלום אליצור ושלך), אעפ"י שאיני מסכים להנמקות שלך.
אני חושב שעצם ההנחה שהמתאבדים הם מקרים לפסיכיאטר היא שגוייה. נדמה לי שהעובדות הבאות הן בדוקות:
1) בני נוער מתאבדים הם בממוצע בעלי מנת משכל גבוהה משל בני גילם.
2) השהידים המוסלמים, אינם נימנים על "המדוכאים עלי אדמות", אלא דוקא באים מן המעמד הבינוני הנמוך ממשפחות מצליחות באופן יחסי לסביבתם.
אם נוסיף על כך גם את העובדה שאפילו היהדות מחייבת סוג מסויים של התאבדות ("יהרג ובל יעבור"), אין זה כלל ברור שהמתאבדים סובלים מבעיה פסיכולוגית קלינית. (נדמה לי שגם המאמר שבראש הדיון טוען שהדבר אינו כך).
דוקא אם המתאבדים אינם חולים פסיכיאטרית, הדרך להתמודד עם הבעיה שהם מציגים אינה בדרך של טיפול פסיכיאטרי, אלא ע"י הצגת עמדה ברורה של התנגדות לערכיהם ואמונותיהם.
נראה לכם מוזר? 285124
לא הבנתי את הטיעון הראשון (האם מנת משכל גבוהה מחסנת מפני קשיים רגשיים?) ואני בהחלט מסכימה שלא כל המתאבדים הם מקרים לפסיכיאטר.

רלוונטים לפסיכיאטר הם:
1. אנשים שבאים לבקש את עזרתו.
2. אנשים עם פגיעה בבוחן מציאות עקב מחלתם.

ואני מסכימה לגמרי שחברה שמציגה עמדה ברורה יותר המתנגדת לאובדנות, היא חברה שבה שיעור ההתאבדות נמוך יותר, ולהפך) ‏1.

1 ואני בשלבי הסיום של מאמר בנושא זה בדיוק.
נראה לכם מוזר? 285128
הטיעון אכן לא מוצלח במיוחד, אבל האם באמת מתאבדים סובלים מקשיים רגשיים יותר מבני אדם אחרים? לא נראה לי שיש דרך בדוקה לאשר זאת.
אולי כיוון חקירה פרודוקטיבי יותר הוא כך:
1. האם מתאבדים פונים לפסיכיאטרים לקבלת עזרה? (נניח יותר מאנשים שאינם בעלי מחשבות אובדניות).
2. על הבנתי בפסיכולוגיה תעיד העובדה שאיני יודע מהו בוחן מציאות, אבל האם אנשים שניסו להתאבד מצליחים פחות בבחן זה?

כל שאלותי מוליכות לכיוון אחד: האם יש סיבה מיוחדת להפנות אנשים "אובדניים" לפסיכולוג, מעבר להנחה שהם יכולים לעזור בדיוק כמו רבנים, מורים ופילוסופים?
נראה לכם מוזר? 285141
בוחן מציאות זה פחות או יותר היכולת להבחין מה אמיתי ומה לא (כמה דוגמאות: אם אתה שומע שמדברים אליך כאשר לא מדברים אליך, אם אתה מאמין בכל לבך שאנשים יכולים לשנות לך את המחשבות, לשדר לך מסרים אישיים דרך הטלוויזיה, או שההורים שמים לך רעל עכברים באוכל, בוחן המציאות פגום).

הרוב המכריע של המתאבדים הם אנשים בעלי תחלואה נפשית קודמת (סכיזופרניה, דיכאון או מאניה דפרסיה, הפרעות אישיות). אישרו זאת במחקרים רבים.

אם בוחן המציאות אינו פגוע, ואם אין תחלואה פסיכיאטרית ברורה, הפניית האדם לדמות שהיא בעלת סמכות עבורו יכולה להיות לא פחות אפקטיבית, אם לא יותר.
נראה לכם מוזר? 285147
לאחר מעקב אחרי הדיון, נראה לי שיש דיסוננס מסוים בין שני רעיונות...

(1) כתבת (כך נדמה לי) באחת התגובות שאדם שבא לטיפול פסיכולוגי הוא אדם שמבקש עזרה.

(2) העמדה הפוסט מודרניסטית משחררת את המטפל מלהתעמת עם בעיית המטופל, והוא עשוי בשם הליברליזם לשלוח אותו הביתה, ולומר לו שזה בסדר גמור.

נדמה לי שהעמדה הפוסט מודרניסטית אינה גורסת כך. עד כמה שזכור לי, לפי סארטר וחבר מרעיו, האדם הוא היוצר את חייו (משמעותם). כלומר, גם כשאדם בא לבקש עזרה מאדם אחר, הוא קבע לעצמו באופן תת מודע מה סוג התשובה בה הוא מעוניין. אם ברצוני למשל, לשאול מישהו על הבעיות במשק הישראלי, ואני ניגש לד"ר בר ביצוע, ולא לניצן ביכלר, כנראה שאני נוטה לאמונה בכלכלה ליברלית.

כמו שציינת האדם הניגש למטפל בא לבקש את עזרתו. לתפיסת המטופל, משהו אינו בסדר איתו, והוא אינו יכול לטפל בזאת לבד. ניתן לבוא ולומר, שהשאלה היא מה לא בסדר עם מטופל פלוני. האם זו העובדה שהוא רוצה להתאבד או העובדה שהוא לא שלם עם רצון התאבדותו. בטיפול פלוני ישטח בפני המטפל את קורות חייו, שניהם ינסו להאיר את הפינות החשוכות בהיסטוריה שלו, ולהבין איך הוא הגיע למצב כזה (שכן ההנחה הבסיסית, גם שלי - היא שכל אדם רוצה לחיות באופן טבעי, רק כשיש בעיות קשות הוא מגיע למצב בו הוא גורס שזה בלתי אפשרי/ לא רצוי). אחרי ההבנה המיוחלת של השורש למצב (לא בהכרח אפשרי עד תום) הם ינסו לבטל את הגורמים/ לבנות השקפה תחליפית.

נראה לי אם כך, שעל מנת לקבל מהמטפל תשובה שהכל בסדר איתו, והוא חופשי לבחור גג לקפוץ ממנו, כדורים לקחת, רעל לבלוע וכו', המטפל צריך להגיע יחד עם המטופל להבנה שבעצם מעולם לא היה זה טבעי עבורו לחיות. לא הייתה איזושהי בעיה בה הוא נתקל שגרמה לו לרצות להתאבד. ולכן, המטפל הבין מהמטופל שהוא תמיד רצה להתאבד, זה נורמלי והוא לא צריך עזרה, ועל בסיס זה, קדימה למלאכה.

אבל רגע! מה זאת אומרת, "מעולם לא היה זה טבעי עבורו לחיות"? יש מישהו שיכול לחשוב כך וללכת לטיפול? יש מישהו שיכול לחשוב כך? הייתי מצפה ממטופל כזה שיתאבד ברגע שהוא יכול ללכת ולקפוץ מהחלון (גיל מאוד צעיר בו איש לא חושב על התאבדות למיטב ידיעתי). היות וקיום קודם למשמעות, אני אתפלא מאוד אם מישהו האוחז בעמדה הפוסט-מודרניסטית יוכל לגרוס שקיום אינו טבעי.

אפשר להיות ספקן, אפשר לבקש השהיית שיפוט. לא לגרוס מיד שאדם מתאבד הוא עלבון לבריאה, אבל כל זאת לאחר מעשה, אין ספק שהתאבדות תוגדר ככשלון טיפולי. הפסיכולוג הוא יועץ נטול פניות שדעתו אינה קבועה מראש לכאורה, אבל הדעה המדוברת היא באשר לשורשי בעייתו של המטופל, לא לגבי העובדה שהמטופל אינו רוצה להתאבד. אם מישהו מגיע לפסיכולוג בוודאי שעל הפסיכולוג לעזור לו לשרוד. המתאבד המטופל הוא טיפוס שביקש (באופן מדומה או אמיתי) עזרה מהפסיכולוג ונכשל ("מרצונו" או בשל חומרת מצבו) בקבלתה. כלומר, או שהוא סתם הלך לפסיכולוג, או שהוא לא היה בר הצלה... נאמר. עד כמה שאני מבין, אין פה בעיה עם העמדה הפוסט מודרניסטית.
נראה לכם מוזר? 285166
נראה לי שחלק גדול מהדיון הזה מושפע מהאסוציאציה הסמוייה שלנו בין מתאבדים לשהידים המוסלמים. (נראה לי שזה גם הרקע לתגובות הלא ראויות של קיצוני הימין והשמאל בראשיתו של פתיל זה). כדאי לזכור שהשהידים יותר ולפני שהם מתאבדים הם מרצחים ופושעי מלחמה. איני חושב שיש בקביעה זו משום שיפוט ערכי מרחיק לכת. די להשתמש בצורה הכללית ביותר של אמנות ז'נבה או האג. לו השהידים הפלשתיניים היו בוחרים לשרוף עצמם על רחבת הר הבית במחאה על שלילת הזכויות הפוליטיות של העם הפלשתינאי, ברור שהשיפוט של מעשיהם היה צריך להיות שונה.
מעניין לשמוע אם יש מידע בדוק מסוג כלשהו, על הדומה והשונה במבנה הנפשי בין שתי הקבוצות (המתאבדים והשהידים). אני הייתי משער שיתגלו הבדלים ברורים מאד.
האם האמירה בדבר תחלואה נפשית קודמת בקרב המתאבדים, תופסת גם בקרב השהידים? למעשה (מבלי להתיימר להבנה בנושא), גם לגבי מתאבדים "רגילים" האמירה מעוררת בי ספק. אם נתרכז לשם ההדגמה בנושא הדכאון. רק אנשים שהם טפשים במיוחד פטורים לחלוטין מדכאונות מסוג כזה או אחר. אני מאמין שהפסיכולוגיה קובעת את הגבולות של דכאון קליני משיקולים פרקטיים ולא משיקולים תאורטיים כלשהם (למשל הגבול נקבע במקום שלא יעשה את הדכאון הקליני לנורמה ולא יגביל אותו לקבוצה קטנה מדי, כך שבשני המקרים תפגע פרנסתם של הפסיכולוגים. או בשיקול פחות אינטרסנטי, מחשבות אובדניות המוליכות לנסיון התאבדות יקבעו בהגדרה כקליניות לעומת כאלו שאינן מוליכות לנסיון ממשי).
האם פסיכולוג היה מתיימר להיות "מועיל" לחולה סופני המבקש לשים קץ לסבלו?
כותבת המאמר להערכתי, ניסתה להגיד שההתאבדות היא תופעה בעלת רקע והקשר רחב (למשל אבולוציוני) ולא ניתנת לסיווג כסוג של תחלואה נפשית.
נראה לכם מוזר? 285227
ואם אני מאמין שיש אלוהים והוא מסוגל לעשות ניסים, כמו לקרוע את הים או להפוך מים ליין?
רגע, ומה אם אני גם מאמין שאלוהים התערב פיזית בעולם כדי לדאוג שאני אישית לא אפגע בתאונה או פיגוע שארעו בסמוך אלי?

(סליחה, לא התאפקתי)
נראה לכם מוזר? 285249
אם אתה מאמין שאלוהים יבקע את הים עבורך ספציפי ולכן אתה צועד מעדנות מול פני הצונמי, גם פסיכיאטרים דתיים יוציאו עבורך צו אישפוז. כל זמן שהאמונה שלך כורכת בעצמה גם את ''אין לסמוך על הנס'' או איזה גלגול של ''אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו'' הרי אין דרך אובייקטיבית לקבוע אם בוחן המציאות שלך תקין, ולכן אתה נהנה מהספק.

אני מאד מקווה שפסיכיאטר מודרני היה עוצר בעד אברהם אבינו עוד לפני שהאיל המסכן התערב, אפילו הוא (הפסיכיאטר, לא האיל) מניח ציצית ולובש תפילין.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים