 |
את מעלה שאלה מעניינת, "איפה עובר הגבול?" האם יש לשקוד על חולה סופני ולהאריך את חייו באופן מלאכותי? או לבצע המתת חסד, או לתת לטבע לעשות את שלו? האם קיום חשוב מאיכות חיים? האם אדם אינו חי בשביל עצמו, ולו הוא מוצא שהדבר היחיד הבולם אותו הוא משפחתו, וברגע מסויים הוא מאבד את הבלם הזה, האם דווקא אז הוא טועה, וחובה עליו להתקיים עבור אחרים (לתפיסתו)? נאמר שבין מקרי ההתאבדות קיים אדם שהצילו אותו ואח"כ סבלו נמשך, עשו עמו חסד? המוסר האנושי הוא דבר מאוד גמיש, "רצון הקיום" האנושי הוא אדיר. קשה מאוד למתאבד (כך נראה) להתאבד. קשה כי יצר הקיום הזה... בלתי נדלה כמעט. התאבדות אינה שכיחה במיוחד. אם חשוב לנו כל כך למנוע התאבדות האם לא רצוי שנשפר את החברה (דרישה לא ריאלית?) כך שמצב זה יהיה בעל היתכנות אפסית? זכורני שדיקנס תיאר בספריו את המציאות הבריטית של גידול ילדים בזמנו, למעשה כתב ספרות מחאה שהייתה מהגורמים לשינוי בגישה לגידול ילדים בבריטניה (נדמה לי שזה צוין בתוכנית של ה-BBC "ההיסטוריה של בריטניה", וקראתי את זה במקור נוסף), כך שאולי יש מה לעשות בנידון. סרט שראיתי לפני שנים עם ריצ'רד דרייפוס הציג פסל שעובר תאונה וניצל. הוא משותק ממותניו ומטה ולתפיסתו, עיסוקו הוא חייו. ב-"שלבי הסרט" הוא תלוי במכשירי החייאה לקיומו, אך זה מצב זמני. לאור מצבו וראייתו את העתיד הוא דורש שינתקו אותו מהמכשירים. הסרט זעזע אותי בזמנו (הייתי לחלוטין נגד), קשה לי לשפוט אותו היום. איפה עובר הגבול?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש