אם הרמטכ''ל ואמ''ן טוענים דבר והיפוכו, למי אנחנו צריכים להאמין?
| |
| |
רובו המוחלט של הציבור, כולל עיתונאים, רואה בניתוחי אמ''ן חלק מהאינדיקציות המדוייקות ביותר באשר לעתידה הלאומי והאסטרטגי של ישראל. אולי בשל כך לא היה זה מפליא במיוחד למצוא שני קטעים דומים מאוד שפורסמו לפני שבועות אחדים בשני מאמרים שונים ב''הארץ'' וב''מעריב''. עוזי בנזימן ובן כספית הביאו ציטוטים זהים מנאום שנשא יאסר ערפאת ב- 11 בדצמבר במלון קזבלנקה ברמאללה בפני מקורבים ופעילים בפת''ח. השניים גם הביאו, לא בציטוט ישיר אך בנוסח כמעט זהה, את ניתוח אמ''ן לקטעי הנאום המצוטטים.
אילו הניתוח של אמ''ן לדברים היה מתקבל על הדעת, היתה זו רק דוגמא משעשעת נוספת לקשרי העבודה ההדוקים שמקיימים עיתונאים אלו ואחרים עם זרועות הביטחון ועמדותיהן. ואולם, לא זו בלבד שהפרשנות הכפויה של אמ''ן נראית כתוצר של מוח יצירתי במיוחד, אלא שהיא גם עומדת בסתירה לדברים שאמר הרמטכ''ל בכנס שנערך במרכז הבין־תחומי בהרצליה באמצע דצמבר.
הנה עיקרי ניתוח אמ''ן, מפיו של בנזימן: ערפאת מערער על זכות קיומה של ישראל מבחינה היסטורית ומוסרית; בעיניו, ישראל היא חלק ממזימה אימפריאליסטית. הוא דבק בזכות השיבה ורואה בה מפתח להפיכת היהודים למיעוט דתי; האינתיפאדה בעיניו היא אמצעי הכרחי להשגת מטרותיו בשילוב עם מהלכים מדיניים, ולכן אינו מוכן להפסיקה. ''בשורה התחתונה'', נכתב בהערכת אמ''ן, ''הייעוד הפלסטיני בראייה ההיסטורית הוא ערעור אופיה של ישראל כמדינה יהודית''.
דברים קשים. נתבונן שוב בנאום:
ערפאת: ''עמנו עומד מול המזימה הזאת מאז הקונגרס הציוני בבזל, שבו נטמעה הסיסמה: 'ארץ ללא עם לעם ללא מולדת'. היום, 104 שנים לאחר מכן, עומד עמנו איתן למרות גודל המזימה ועל אף רוקחי המזימות מאז ימי סייקס פיקו''.
בשנת 1897 החליט הקונגרס הציוני הראשון בבזל שמטרתו היא הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, שהיא, כדברי הרצל בקונגרס, ''ארץ ללא עם לעם ללא מולדת''. לורד ארתור ג'יימס בלפור אמר ב- 1917: ''הציונות צודקת או לא צודקת, רעה או טובה... היא בעלת חשיבות עמוקה פי כמה משאיפותיהם ומדעותיהם הקדומות של 700 אלף הערבים היושבים בארץ עתיקה זו''. האימפריה הבריטית ביקשה לשמר אינטרסים בדרך להודו ובקרבת תעלת סואץ, ובמסגרת זאת היא רקמה את מדיניותה ללא שיתוף הפלסטינים. ערפאת מעודד את אנשיו באומרו שלמרות ההתעלמות הברורה מקיום הפלסטינים כקהילה וכעם מאז 1897, נותר העם הפלסטיני חזק, שריר וקיים. כך נוהג בדרך כלל מנהיג.
''ברצוני להזכיר, כי פלסטין לא היתה חלק מהאדמות שבהן בחרו הציונים לאחר הקונגרס בבזל. הם בחרו באפריקה ובדרום אמריקה, אך לא בפלסטין. רק בסייקס פיקו נקבע כי הם יתבססו בפלסטין''.
לאחר כשלון עסקה בין הרצל לשליט טורקיה, עבד אל חמיד השני, לפיה אמורים היו היהודים להתיישב בארץ ישראל (1901), סיכם הרצל במגעיו עם בריטניה (1902) על שתי הצעות: תוכנית אל עריש - התיישבות יהודית בצפון סיני, והצעת אוגנדה - התיישבות יהודית במושבה בריטית באוגנדה שבאפריקה, שתיקרא ''ארץ ישראל החדשה''. ההצעות נפלו בפורומים הציוניים, וגם ערפאת מכיר בכך שבסייקס פיקו ''נקבע'' שהציונים יחיו בפלסטין. הסכם סייקס פיקו (1916), שמסר את פלסטין ברובה לידי הבריטים, היה זה שנתן את המשמעות המעשית להצהרת הלורד הבריטי בלפור.
''אולם בפלסטין ישנו עם של ענקים, אשר נושא בייעוד היסטורי לא רק מבחינה פלסטינית אלא גם מבחינה ערבית, נוצרית ומוסלמית, שהרי אנו מגינים על קודשי הנצרות והאיסלאם''.
על פי התפיסה הפלסטינית, קודשי האיסלאם מצויים באחריותם כמוסלמים, ובשל שמירתם על קודשי האיסלאם הם משרתי האומה הערבית־מוסלמית הגדולה. בנוסף, יש הרבה יותר פלסטינים נוצרים מישראלים נוצרים, ועל כן טבעי מנקודת מבטם שהם יהיו אלה הממונים על אתרים נוצריים.
''ברצוני להזכיר גם את נושא הפליטים. אנו העלינו את הנושא בקמפ דיוויד, ואני הדגשתי כי יש להתחיל מיד עם הפליטים בלבנון בשל התנאים שלהם''.
ערפאת דואג לבני עמו החיים בתנאים מחפירים, ובמיוחד לאלה החיים בלבנון, שתנאי חייהם קשים אפילו בהשוואה לאלה של יתר הפליטים. הוא אינו מציין מה צריך להיות הפתרון: חזרה לגבולות 48'? התיישבות במדינה הפלסטינית, אם וכאשר תקום? שיקומם בלבנון? קליטתם במדינות ברחבי העולם תוך הבטחת זכויותיהם? אולי שילוב כלשהו בין כל הפתרונות? בשלב זה, כל אפשרות לוקחת. על כל פנים, אי־אפשר להסיק מדברי ערפאת שהוא מבקש למוטט את ישראל באמצעות הפליטים.
''בנוסף לכך קיים נושא העקורים, שבו מטפלת ועדה מרובעת מצרית־ירדנית־ישראלית־פלסטינית אשר דנה בעקורי 67'. עניין העקורים הוא עניין שהוכרע לגביו''.
על פי הסכמי אוסלו תותר חזרתם לגדה של עקורי 67', שרובם ברחו מהגדה לירדן במלחמת ששת הימים. ב- 12 באוקטובר 99' כתב אלוף בן ב''הארץ'': ''ההנחיות למשלחת הישראלית (לועדה, נ''י) היו לסחוב את הדיונים ככל האפשר ולהימנע מהחלטות''.
''הנושא שיש לקבוע עמדה בעניינו הוא נושא פליטי 48'. הנושא הזה הוצג ובוסס בקמפ דיוויד. זו מטרת כולנו''.
עניין העקורים הוכרע, כיוון שהוסכם לגביו באוסלו מול הישראלים. מנגד, נושא פליטי 48' עוד לא הוכרע. היקש מסוגיית העקורים מעלה שהנעלם החסר הוא הבנה עם הישראלים. עצם העובדה שיש להגיע להכרעה מול הישראלים, שהיו השותפים לקמפ דייויד, מלמדת כי גם מבחינת ערפאת יש להם עמדה, וקיומם הוא עובדה מוגמרת שאין לשנותה.
''היהודים השומרונים חיים כפלסטינים לצדנו, וגם בניו־יורק חיים יהודים כמו נטורי קרתא''.
הנימה הברורה של הדברים מנסה להחזיר את הסכסוך לקווים פוליטיים, אולי לאומיים, אבל בהחלט לא דתיים - מעין ''הרי ללא הציונות אנחנו דווקא מסתדרים כמו בני־אדם נורמליים''. האם ערפאת מבקש להפוך את היהודים בישראל למיעוט כמו השומרונים ונטורי קרתא? אולי ערפאת מצפה שישראל תקלוט כמיעוט חלק מפליטי 48' שישובו אליה? את הדברים ניתן לפרש הן לכאן והן לכאן. על כל פנים, שתי הדוגמאות הן של חיים בשלום, ללא אובדן זהות של מי מהצדדים וללא איום על התרבות השלטת.
''אינני מתכוון לכך שאנו מתנגדים להסכם השלום שאליו הגענו (באוסלו). אנו גאים בשלום הזה. אנו רואים בשלום הזה בחירה אסטרטגית שלנו. אנו גאים בהסכם שלום האמיצים שאליו הגענו עם שותפנו המנוח יצחק רבין, שאותו רצחו האלמנטים הקיצוניים בישראל, אשר השתתפו גם ברצח זאבי ויש לי הוכחות לכך''.
ערפאת מבהיר פעם אחר פעם, בארבעה משפטים עוקבים ובאופן ברור ונחרץ: הפלסטינים אינם מתנגדים להסכם השלום, אלא גאים בו ורואים בו בחירה אסטרטגית. אזכורו של רבין, שאכן נרצח בידי קיצוני ישראלי, מבטא אולי געגוע לימים שבהם באמת היה השלום ''שלום של אמיצים''. ערפאת יודע שמזה זמן רב זהו שלום של פחדנים, כיוון שגם הוא שותף לכך.
הטענה שקיצוניים ישראלים רצחו את השר זאבי מקוממת ותלושה מהמציאות, לנוכח ההוכחות החותכות לגבי זהות המבצעים מהחזית העממית, ולנוכח אי קיומו של אינטרס קיצוני יהודי לפגוע בזאבי. מה מנסה אם כן ערפאת להשיג בדבריו המוזרים? לנוכח הלחץ עליו לעצור את רוצחי השר - הסיבה הרשמית לסירוב לבקשתו להשתתף באירועי חג המולד בבית לחם - ומכיוון שנראה כי ערפאת מתקשה מאוד במשימה זאת מסיבה זאת או אחרת, הרי שהוא מנסה לנער מעל עצמו את האשמה. זו נשמעת השמצה חסרת בסיס, אך מה לנו כי נופתע על כי אויבינו מנסים להזיק לנו בדבריהם במסגרת העימות? כך או אחרת, אמירתו של ערפאת אינה שוללת במאום את זכות קיומה של ישראל, וברמה האסטרטגית היא מתגמדת לנוכח הדבקות המודגשת של ערפאת בתהליך שלום.
ערפאת מדגיש בנאום שוב ושוב שהוא בוחר אסטרטגית בשלום ועל כך גאוותו, אך אמ''ן מתעלם ומעדיף להמציא דברים שלא נאמרו. רק במאמץ יצירתי רב ניתן להבין מן הדברים כי ערפאת מבקש להפוך את היהודים למיעוט דתי. האינתיפאדה לא הוזכרה אפילו ברמז, וגם סוגיית המשכה לא זכתה להתייחסות. ערפאת גם לא אמר בשום צורה ש''הייעוד הפלסטיני בראייה ההיסטורית הוא ערעור אופיה של ישראל כמדינה יהודית'', ועל אחת כמה וכמה לא נשללה זכות הקיום של מדינת ישראל, או של אזרחיה היהודים. אבל במכונת השקר הישראלית, הפועלת בתיאום ובמרץ רב בכדי להסתיר את הכתובת הענקית שעל הקיר, אפשר לספר שאל''ף הוא בי''ת ושבי''ת הוא אל''ף וכולם יאמינו. ערפאת אומר מפורשות שהוא רוצה שלום? הוא ודאי רוצה להעיף אותנו מפה.
האם כך פירשו אנשי אמ''ן את הדברים כדי להרחיק את הדיון מהמציאות הממשית והברורה, בה ישראל חזקה מאוד, ואף בועטת?
הרמטכ''ל, שככל הנראה לא התרשם מן הניתוח, החזיר את הדיון אל קרקע המציאות. ברגע של גילוי לב ''חשף'' מופז, בכנס שנערך במרכז הבין־תחומי בהרצליה, את פניו האמיתיים של ערפאת: האיש עם השערות על הפנים חותר להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67', הסביר. (עקיבא אלדר, ''כשנותנים לשרון אור ירוק הוא לא יעצור באור אדום'', ''הארץ'', 20/12/01). אחרי שנים של שקרים פלסטיניים, כהגדרת דובר צה''ל, סוף־סוף פתוחים הקלפים על השולחן.
שבוע לפני דברי הרמטכ''ל בהרצליה הורה אריאל שרון לראש השב''כ, אבי דיכטר, להשתיק את הקולות בארגונו שהדליפו לתקשורת כ''מקורות ביטחוניים בכירים'', שאין פתרון צבאי לטרור ושחיסולו משול לייבוש הים בכפית. זה הרתיח את ראש הממשלה, ועכשיו מובטח לו שאנשי השב''כ לא יספרו לציבור את האמת, לפחות בתקופה הקרובה. המעקב אחרי ניתוח נאום ערפאת ברמאללה מוכיח שבמשחק השקר הזה שותף גם אמ''ן. ראוי שעיתונאים בכירים ייקחו זאת בחשבון, ויהיו מעט יותר ביקורתיים כאשר הם מקבלים ''פאסט ניוז'' מזרועות השלטון.
|
|
|
