|
דומני שבתקופת התגבשות הלאומיות במאה ה-18 נחשבה הפטריוטיות לעמדה נאורה. וכיום, נראה שדווקא עמדות של הומניות כלל אנושית נשגבת מציבה את מצהיריה בעמדה הנעלה מכל חשד.
מטיבם של מעשי נבלה קשים שהם מתבצעים לרוב בחבורות, וככל שהנבלה קולוסאלית יותר, כך החיפוי הרטורי הנשגב אמור להיות נאור יותר.
כך, הקרימינולוג פרופ' גיורא שוהם מתאר אנשי חבורות כאלה כדלקמן: "פסיכופטים ממוסדים אלה, שכמה מהם היו קצינים בכירים, פקידי ממשלה ואנשי אקדמיה, היו חסרי רגשות כמעט לחלוטין כלפי הזולת, או שאימנו עצמם להדחיק רגשות אלה כמעט לחלוטין".
דומה שברמה זאת של פעילות חבורתית, נדרש גם שגב נאור והומני כדבעי. אכן, פעולות נבלה רבות - עבריינות קשה ומרושעת -חסרת אלימות פיזית בעיקרה - חופתה לעיתים קרובות בעמדות הומניסטיות מודגשות: חלק מהרשימה, לא בהכרח החלק הקשה ביותר בה, כולל את בן שבת, דדי צוקר (פרשת קאמרה אובסקורה), פרשיות אי הסדרים בבית ברל, פרשיות שנחקרו כנגד טל זילברשטיין מדור שלום והרשימה ארוכה.
מבחינה זאת, רבים דווקא האישים מן הימין שבצד פטריוטיזם, דפוס אופייני לגביהם הינה צניעות אישית רבה ויושר ללא רבב, כמנחם בגין, יצחק שמיר, ורבים אחרים.
זאת בעוד לעיתים עבריינות פיזית, תכופות עבריינים בודדים ובקנה מידה קטן, עשויים לפנות יותר לנימת הפטריוטיזם העממי, ליצור אהדה ולנפנף אויבים באמצעות אקטים רטוריים בעלי אפקט מיידי בסביבת פעולה לא מתוחכמת.
|
|