 |
כמה ספרים קראת בשנת 2024? | 4241 |  |
||||||||||||||||||||||||
 |
|
 |
|||||||||||||||||||||||||
 |
 |
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
אני לא מרוצה מכמות הקריאה שלי בזמן האחרון, אבל אני לא יוצא מהבית בלי תרמילון ההשרדות שלי ובו תמיד פנס ראש (עשרים שעות תאורה בדרגת האור החזקה), מים וספר, הספר הנוכחי הוא ''קאנרי רו'' (סמטת השימורים) של סטיינבק, בספריה העירונית בה אני נחשב ללקוח מועדף יש בעית מקום לכן סידרו שולחן ארוך ועליו מאות ספרים מוצעים בחינם לכל הביבלומניאקים כמוני, גן עדן. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ספריה ציבורית, עוד מושג שהנכדים שלי ישאלו אותי מה זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת בני כמה הנכדים שלך ומה רמת ההיפותטיות שלהם אבל אצל הפעוט האישי שלי הספרייה הציבורית היא חלק מסבב השגרה השבועי (ובזכותו גם אני חזרתי לקרוא מספרי נייר) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אצל בתי הקטנה. לא פעם בשבוע לצערי, אבל כל כמה שבועות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי השם סמטת השימורים כנראה מדובר בתרגום של משה זינגר בהוצאת זמורה ביתן מ-1993. אצלי זה עורר אסוציאציה למשהו קדום יותר, דוקא עם השם קאנרי רו עם טעם חזק של דיימון ראניון בעברית. חיפוש בגוגל מעלה שאכן היה דבר כזה. אני לא זוכר אם זה היה חלק מאנתולוגיה של סיפורי ג'ון סטיינבק או ספר עצמאי. מופיע כהוצאה מ-1957. תרגום של א (דלדן) לבני, הוצאת כרמי את נאור. כרמי זה אליעזר כרמי שבהוצאתו ובתרגומו יצאו הרבה ספרי דיימון ראניון. איך השפה הראניונית של המו"ל כרמי חלחלה לג'ון סטיינבק אני לא יודע. האם זה רק הדמיון המתעתע המערבב עם תרגומים אחרים באסופת סיפורים, השפעתו (שיפוץ ועריכה?) של מו"ל על מתרגמיו או שמדובר סתם בשם עט של כרמי עצמו? מי יידע? ואולי זה רק המוטיב המשותף לראניון וסטיינבק של הומורסקה המתארת פיסת חיים אמריקאית של שנות השפל הגדול. קאנרי רו אינו מסתיר את העזובה והעליבות של החיים של מעמד העובדים האמריקאי, אבל אין בו עדיין את הזעם שחלחל בין דפי יצירות מאוחרות יותר כמו ענבי זעם וקדמת עדן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העמוד הראשון עם הכותרת, המתרגם ושנת ההוצאה, חסר, אבל אתה צודק, גם אני קראתי את הספר "קאנרי רו" בשנות השבעים והתרגום שונה במעט. (בביזה גם "הפוני האדום + הפנינה" יין ישן ןמשובח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם השנה הגבלתי את עצמי לז'אנר האקלקטי וגם השנה התחלתי חלש. לא יודע למה בתחילת כמעט כל שנה אני מתקשה למצוא ספרים, או אולי להתרכז במה שאני מוצא. אני כן יודע שאם היו מחליטים להוסיף לשנה רבעון נוסף, הייתי קורא במהלכו 33 ספרים. בהמשך אולי אכתוב משהו על חלק מן הרשימה שמופיעה להלן עפ"י רבעון: I להחליף את המים של הפרחים / ואלרי פרין זר בעיר / ג'ורג' סימנון שלום לך, עצבות / פרנסואה סאגאן II האל המכאני - ברית השמונה / אורי כץ מצב ביש וסיפורי אימה אחרים / אדגר אלן פו מחשבות לעצמי / מרקוס אורליוס חרשתא / יהודית כגן III רצח לפי הספר / אנתוני הורוביץ תיבת פנדורין - עזאזל / בוריס אקונין ספר התה / קקוזו אוקקורה תולדות הלבנה - סקרלט / מאריסה מאייר אליזה / ז'אק שובירה החיוך האטרוסקי / חוסה לואיס סמפדרו IV צומת ביל"ו - שלושה בילויים וארץ ישראל / אניטה שפירא המפתח שמתחת לאבן / בנג'מין בלאק שלם מלב שבור, מכתב פתוח / חגית בן שמואל רונן העלמה והלילה / גיום מוסו חשד לשיטיון / מאיה ערד תיבת פנדורין - לווייתן / בוריס אקונין יגאל אלון: אביב חלדו / אניטה שפירא האל המכאני - המדליון של מתיאוס / אורי כץ הדבר היה ככה / מאיר שלו לילה מופלא / שטפן צווייג אימפוריום / רוברט האריס העולם של אתמול / שטפן צווייג האל המכאני - ילדי איידוס / אורי כץ מקבת' / ויליאם שייקספיר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שני ספרים מאת אניטה שפירא ברבעון האחרון. איך הם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אניטה שפירא כותבת נהדר. היא מצליחה לספק פרטי פרטים בלי לייגע מעבר למתחייב. היא מספקת פה ושם פרשנויות, אבל לפחות עבורי, בענווה הנדרשת - שהרי הנפש האנושית רצופת סתירות, אירועי העבר נטולי כיוון ברובם, והיצר להציגם כנדבכים באיזושהי מסכת כמעט שאינו בר כיבוש. הביוגרפיה החציונית של יגאל אלון אינה מתאימה לרוב הקוראים. היא עמוסה לעייפה. אלמלא המלצתה החמה של אימי, לעולם לא הייתי קורא את הספר הארוך הזה וחבל, משום שבסופו של דבר זהו אחד מארבעת הספרים להם הענקתי חמישה כוכבים בשנה היוצאת. זהו גם החשוב שבהם מבחינת הידע והתובנות שבו. למשל על תמורות נפשיות, זרמים היסטוריים, ייחודה של הרוח היהודית (הערך העצום של חיי אדם כמעט בכל מצב, נטייה יתרה לאידאליזם, וכפועל יוצא מכך - פלגנות שלא תאמן), הגנום השמאלי לעומת זה הימני, עניינים שקשורים לאבי המנוח (שהיה לוחם בפלמ"ח) ועוד. אני לא יכול לחשוב על עוד כותב שהיה מאפשר לי לצלוח גודש כזה במשך פחות משבועיים וחצי, מבלי שיוסיף פיקציות מרתקות, אך מהירהורי נפשו (כבאימפוריום לעיל שגם הוא משובח). למרות זאת, הצליח הפרק על חיבוטי הנפש והדיונים שקדמו להקמת הפלמ"ח לייגע אותי עד כדי דילוג על חציו. צומת ביל"ו, שקצר בהרבה, היה מעניין (ארבעה כוכבים). השליש האחרון שלו הוא תרגומי תכתובות. דילגת עליהן משום שהמעניינות שביניהן מצוטטות במידה הנכונה בשאר הספר. הוא עניין אותי מספיק כדי שאחזיר את העותק הפיזי שבידי לטובת עותק דיגיטלי שבו אני יכול להדגיש ולהעיר. אפשר להתרשם מן הפרק הראשון כאן. חשיבות הספר עבורי היא בכך שהוא מעניק גישה אותנטית אל הקשיים הנפשיים והפיזיים שפקדו אידאליסטים משלושה טיפוסים בהתמודדותם עם הצורך ליצור יש מאין (פחות או יותר), כמו גם בהבנת זרמים ודינמיקות בתקופת העלייה הראשונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, איזה קטע שאתה ממש מתחיל ומגביר כל רבעון. אולי אתה פשוט בלחץ לקראת הרשימה באייל ורץ להשלים לפני סוף השנה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לזה השפעה, כי באייל אני מתעד כמה ספרים קראתי כך שאני יכול להשוות לשנה קודמת. אבל ישנם גורמים נוספים. בחצי השנה האחרונה למשל אני מתקשה יותר ויותר למצוא בטלוויזיה, שאצלי זה נטפליקס, משהו שמעניין אותי. כשבכ"ז אני צופה במשהו אני נשאר עם תחושת ריקנות. כך היה עם "קאוס" ועכשיו עם "פרנקי וגרייס", שאמורה להיות טובה. זה כמעט שלא קורה לי עם ספרים, גם אם הבינוניים שבהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאוס? ניסית את Lincoln lawyer? גם העונות הראשונות של מונק היו טובות בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן "כאוס". חשבתי שבגלל ייחודו של האיות הלועזי גם זה העברית עבר שינוי, אבל מתברר שלא. כמו כן, צ"ל "גם עם הבינוניים". את מונק ראיתי בשקידה על כל עונותיו. תודה על ההמלצה על The Lincoln lawyer! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה שוב. נהניתי מהסידרה. המלצה שלי: אנחנו_(סרט,_2019) [ויקיפדיה] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחרונה נהניתי מסדרה מוגבלת (הכוונה קצרה) בנטפליקס בשם ''המעון''. סוגת בלש קומי ובמרכזה חקירת מקרה מוות בתוך הבית הלבן. לטעמי עשויה היטב. הדמויות אמנם מאוד סטראוטיפיות אבל משוחקות היטב, ועלילת ''מי עשה את זה'' קלאסית. הכל לפי כל החוקים של הז'אנר, כולל הופעת קמאו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני נהניתי מ''פרדייז'' שמתחילה מאד דומה למשפט הראשון שלך, ואז קצת משחקת על כמה ז'אנרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי נטפליקס, לאחרונה נהניתי מ-100 שנים של בדידות (חלק א׳) ומ-Black Doves. מקאוס הילדים שלי נהנו וגם בעיני זה לא היה כזה נורא. לגבי ספרים, לאחרונה נקלעתי לחנות ספרים משומשים ברמלה (מכל המקומות) ודווקא שם מצאתי ספר שאני מחפש (בודק בכל חנות שאני נקלע אליה אם יש אותו, לא באמת עשיתי מאמץ) כבר יותר מ-20 שנים (עוד לא התחלתי לקרוא אותו, מקווה שלא אתאכזב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נהניתי מ"כאוס" ברמה סבירה, ההומור היה מוצלח בעיני, אבל היא סדרה שמעביאה כמה שעות ולא משאירה שום מטען עודף לאחר מכן. לאחרונה נתפסתי על "הרשימה השחורה". היא גם רחוקה ממופת אבל הדמויות חביבות והיא קלה לצפייה. אולי קצת יותר כבדה אבל יותר ראויה (?) - "רכבת הקרח". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מעניין. מצד אחד, לא נמנתה רדיפת השררה, כמו גם אכזריות לשמה על תכונותיו של אורליוס. הואוהטיף ובמידה לא מבוטלת חי סטואיזם פרגמטי ושוחר טוב, מן הסוג שמרגיע וממריץ כאחד. מצד שני, הוא ניהל מלחמות בלתי פוסקות והמשיך את המופעים של השלכת נוצרים אל חיות טרף. אבל תסכים איתי שעם החבר'ה האלה לפעמים קשה להתאפק1. זה לא ספר שנכתב כספר, אלא לקט של דברים שהוא רשם לעצמו - לפעמים מיושנים או סתומים, לפעמים פשטניים, לעיתים עמוקים ומעוררי מחשבה ומבט רענן על החיים, ולרוב חוזרים על עצמם. כמו במקרה של "אביב חלדו", גם ספר זה אינו מתאים לכל אחד. אם למשל הייתי קורא אותו בגיל צעיר, הייתי מתייחס אליו בזלזול וספק אם הייתי מסיים אותו. צריך לעבור חוויות מסויימות ולהתנסות בדרכי העולם כדי לקבל את הפרספקטיבה הנדרשת לקריאה מועילה ומהנה של הספר. דבר נוסף שקשור בו הוא שבניגוד לספרים אחרים, כאשר אני עובר על ההדגשות שייצאתי מן הגירסא הדיגיטלית של הספר, הן די חסרות ערך, ולא מעוררות בי את התחושה או התובנות שהפקתי במהלך קריאתו. הגעתי אל הספר בעקבות המלצות של אנשים מאוד שונים - מכר רגשן שסובל מסכיזופרניה, ציניקן כג'רי סיינפלד, וכמה אחרים. לא חייבים לקרוא אותו ברצף. עדיף אולי לקרוא ממנו פרק פעם בכמה זמן. הם די קלילים. 1 (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יצא לי לקרוא למרות שיש כמה תרגומים לעברית (לפי הכותרות המשתנות. 'הרהורים' בשם הזכור לי). ספרות האפוריזמים ההלניסטית שהיא הז'אנר, מוכרת היטב לקורא העברי בגרסתה המקראית: משלי, קהלת ואף איוב. וגם גרסאות יותר מודרניות שלה מוכרות (כה אמר זרטוסטרא). אני חושב שהרקע פה קריטי. הסטואיות ההלניסטית של מרקוס אורליוס היתה קטלנית בהינתן התקופה הקריטית בה חי. "קסיוס דיו, שחי בתקופתו של מרקוס אורליוס ויורשיו היה בטוח שמותו של מרקוס אורליוס מסמן את המעבר מעידן הזהב לעידן הברזל והחלודה". בימיו רומא הגיעה לשיא עוצמתה ואילו אויביה מבחוץ ובעיותיה מבפנים (מגפות, הגירה ואירידנטה נוצרית) המשיכו לגדול. הרומאים בני זמנו ידעו שהם בבעיה אבל מרקוס אורליוס התעקש להתמודד עם הבעיות ע"י מסעות צבאיים, התרחבות והקמת פרובינציות חדשות. המהלכים התבררו כבדיוק ההיפך ממה שמועיל, בפרט שעוצמת האימפריה הפריעה לראות את הנחיצות של המהלכים שלו. מרקוס אורליוס התמקד בסטואיות בביצוע משימותיו ודומה שלא הקדיש כלל מחשבה לשאלה אם המשימות שלו אכן נחוצות ומועילות. קיסרים מאוחרים יותר עשו מהלכים הרואיים ורדיקליים כדי לעצור את התפוררות האימפריה הרומאית, אבל עושה רושם שכולם סברו שמאמציהם באו מאוחר מדי. הם גילו שכל המכשלות של האימפריה (האינפלציה, המגפות והסתמכות היתר על כוחות עזר, חיילים וגייסות זרים) מחופרים עמוק מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הרומאים בני זמנו ידעו שהם בבעיה אבל מרקוס אורליוס התעקש להתמודד עם הבעיות ע''י מסעות צבאיים, התרחבות...'' עד לניצחון מוחלט, כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגמרי. וסופדבר? בנו קומודוס, שמתברר שהיה הרבה פחות מסור למשימות ולאמת המוחלטת, לאחר מותו, ויתר על כל הישגי אביו שהושגו בקרבות אינספור, חתם על הסכמים חסרי ערך עם הגרמנים, הכריז על ניצחון מוחלט וחזר לרומא כדי לחגוג במצעד ניצחון ובקרבות גלדיאטורים בקולוסיאום. כך המון הקורבנות שהוקרבו במשך עשורים של לחימה בלתי פוסקת ודללו את מאגרי כח האדם של הלגיונות ובפרט את הרצון לשרת בהם, הלכו לטימיון. אחד הקוריוזים ההיסטוריים הוא שמרקוס אורליוס, הקיסר הרומאי היחיד שידוע בכתובים על סלידתו משפיכות הדמים בזירות, שפך הרבה יותר דם של לגיונרים רומאיים מאשר קיסרים פסיכופטים כמו קליגולה, קלאודיוס, נירון, דומיטיאנוס וקומודוס שהיו ידועים בתאוותם לשפיכות הדמים במשחקי הזירה. הערה על מה שנכתב כאן ביחס לכך שמרקוס אורליוס ידוע בכך ששלח נוצרים להיות משוסעים בזירה ע"י חיות טרף. אין בכך למעשה סתירה של דמותו ה"פילוסופית". הרומאים ראו בשיסוי חיות טרף נגד פושעים בזירה, מחזה מוסר של "דור לקס, סדה לקס" (שלטון החוק בנוסח הרומאי). למעשה מרקוס אורליוס הורה לאפשר לנוצרים להכיר באלוהות הקיסרים ובכך להימנע מהוצאה להורג. הוא למעשה כתב לפרוקונסולים שלו לא להרבות בהוצאות להורג. מה שקרה היה שהנוצרים ראו במרטירולוגיה הזו, מיסיונריות עילאית וקידוש השם. מן המכתבים בין הקיסרים לנציבים שלהם עולה רושם ברור שהנוצרים רצו יותר ליהרג ממה שהקיסרים רצו להרוג. מסתבר שהם צדקו. באותה תקופה היו כמה דתות מזרחיות שפשטו באימפריה (יהדות, איסיס המצרית, מיתרה הפרסית). מתברר שהמרטירולוגיה הנוצרית עשתה רושם גדול על הציבור ועד מהרה הנצרות העפילה מעל כל המתחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתברר שטעיתי. היה עוד קיסר שידוע שהסתייג ממשחקי הקרקס והוא הקיסר יוליאנוס שכמו מארקוס אורליוס נודע במזגו ה''פילוסופי'' וברדיפת הנוצרים. אחת הקורלציות שעניינה אותי היתה בין קיסרים חיילים לחיבתם לשעשועי הקרקס. יוליוס קיסר, אמנם לא היה חייל מנעוריו, אבל אימץ קריירה של מפקד צבאות, השתעמם בקרקס ונהג לכתוב שם מכתבים ועורר את רוגזם של הצופים. טיבריוס שהיה ממש חייל מנעוריו, לא ידוע יחסו לשעשועים, אבל ידוע שלא הרבה לשהות בקרקס. הרומאים חשבו שזה בגלל שהיה קמצן ולא רצה שאנשים יבקשו ממנו כסף. שניהם היו ידועים כרבי-טבחים בשדה הקרב. אבל שפיכת דם היתה עבורם עניין מקצועי ולא איזושהי נטייה אישית. אספסיאנוס כמו טיבריוס היה חייל מקצועי. לפי פעלתנותו בבנית קרקסים כנראה חיבב את המשחקים, אבל כמו הקודם הרומאים ראו בו קמצן שאינו ''מסתחבק'' בקרקס עם העם. רק בנו של הקודם, טיטוס, שבר את המסורת והיה גם חייל מנעוריו וגם חובב של משחקי הקרקס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון טייפו: דורה לקס, סד לקס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות קשיי הריכוז השנה, עדיין הצלחתי לקרוא, ואפילו קצת יותר מאשר בשנה שעברה. באנגלית: What We Talk About When We Talk About Love של Raymond Carver - שמעתי כל כך הרבה על הספר ובאתי אליו עם צפיות גדולות. בסה"כ נהניתי לקרוא, אבל לא כל כך התחברתי לסיפורים ולדמויות. מספר ספרים של Brandon Sanderson: Elantris - פנטזיה עם מלחמות מעמדות ואינטריגות פוליטיות ומדיניות. אני אהבתי. The Emperor's Soul - כנ"ל, אבל קצת אחר. Mistborn - The Final Empire, The Well of Ascension & The Hero of Ages - טרילוגיית פנטזיה מסובכת, מפתיעה ומקורית, שבכל ספר נחשף עוד חלק מהעולם המוזר. קצת ארוך מדי לטעמי, אבל עדיין מהנה. מספר ספרים של Mick Herron כהמשך לסדרת Slough House: Reconstruction - קודם לסדרה כאשר דמות מפתח בספר היא דמות משנה בספר הרביעי. מותח ומפתיע. Nobody Walks - מקביל לסדרה, נותן רקע על אחת מדמויות Slough House, הספר עצמו מדכא למדי ומספר על המחיר החברתי והמשפחתי שסוכנים חשאיים נאלצים לשלם. אני עכשיו באמצע ספר נוסף The Secret Hours - ייכנס כבר לשנה הבאה (החצי מהכותרת). Toledo Nanochess של Oscar Toledo - קראתי בעקבות ביקורת של טל כהן. רק לחובבי תכנות גרוע. בעברית: עוד קצת של יניב איצקוביץ: אדם וסופי - לא אהבתי, היה ארוך ומשעמם, הספר הכי חלש שלו. ההתחלה של כל הדברים - יותר טוב, אבל פחות מוצלח תיקון אחרי חצות או פאלו אלטו. ספרים של יריב ענבר (שם בדוי עקב צנזורה): לחישת הזאב - התחלתי לקרוא בעמידה בסטימצקי כדי לשרוף זמן מת, ונסחפתי פנימה. מאוד מוצלח ומקורי יחסית לספר ריגול ישראלי. המטרה מקדשת - בעקבות הספר הקודם חיפשתי עוד של אותו סופר, וגם זה היה מוצלח לטעמי. הסדק - פחות מוצלח, אבל עדיין נהניתי. ספרים של סופרים שאהבתי: מזג אוויר מקסים של אביבית משמרי - הפעם סיפורים קצרים, מוזרים וסוריאליסטים ברובם, אני פחות התחברתי ביחס לספרים הקודמים. משפט אהבה של שרה שילה - מיוחד ומרגש, סיפור ההתמודדות של משפחה ושל כלל החפצים בבית עם משבר משפחתי. מאוד הזדהיתי. איפה את בקיץ של נטע חוטר - נחמד, משעשע ואפילו תעלומת רצח לא מאוד מותחת. אוטוקורקט של אתגר קרת - מדכא. איכשהו לא הצלחתי להנות מהקריאה. הסגנון אותו הסגנון אבל משהו בשמחה ובהומור העדין הלך לאיבוד. תקופה קשה לכולם כנראה. האיש שרצה לעשות היסטוריה של יבשם עזגד - נורא ואיום. היה לי זיכרון טוב של ספר שלו שראתי (בהמשכים בפנטזיה 2000) וממש התאכזבתי. אמונות שווא של דן אריאלי - מעניין ומחכים. הפאנליסט של ישי שריד - כמו רוב הספרים שלו בשנים האחרונות, מאוד קריא, מרתק אבל מדכא. סיפורים בלתי רצוניים של אורלי קסטל־בלום - סיפורים מוזרים וסוראליסטים, אבל איכשהו יותר נהניתי מאשר ממזג אוויר מקסים. מי רצח את מי ולמה של קובי ניב - שלושה סיפורים ששזורים זה בזה: שנה (אחרונה?) בחייו של אדם שמאובחן עם סרטן סופני, ספר שהוא מנסה לכתוב וחלום בהמשכים שהוא חולם לאורך השנה. מיוחד מאוד. לקפוץ מעל לפופיק של אשר קרביץ - לא תמיד הגיוני או סביר אבל מצחיק מאוד. נהניתי מכל רגע. המלט של אסף גברון - ספר מגויס לרעיון הפוסט-קפיטליזם. מי שמתעניין מוזמן לקרוא, אחרת זה לא שווה. אני ממש לא אהבתי. נתקלתי לראשונה: קרתגו של זוהר כוכבי (האח של אביב) - ספר פרידה, זכרונות, אבל והשלמה על אובדנו של חתול - קאטו הזקן שחי בשלוש יבשות וליווה את הסופר לאורך 21 שנים. נוגע ללב ומיוחד מאוד. מומלץ בחום לאוהבי חתולים וגם למי שלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזכרת לי את דבר קטן וטוב / ריימונד קארבר. זהו אני חושב הסיפור המפורסם ביותר שלו. גם אני קראתי אותו לראשונה בנוסח שהתפרסם בקובץ הסיפורים שנקרא "על מה אנו מדברים כאשר אנו מדברים על אהבה". יותר מאוחר התברר שיש נוסח ארוך יותר ושונה מאד שהתפרסם באסופה "קתדרלה" כשנתיים מאוחר יותר. שני הנסחאות תורגמו לעברית (לא לפי סדר הופעתן). קריאת שתי הגרסאות חושפת סוד מרכזי של "על מה אנו מדברים ...". מדובר ביצירה ספרותית קולקטיבית של שני יוצרים: המחבר ריימונד קארבר והעורך שלו גורדון ליש. העריכה של ליש היתה עמוקה ונרחבת, עד כדי כך שהיא עצבה ושנתה מאד את הסיפורים ובפרט את 'דבר קטן וטוב'. לסיפור הזה שלושה חלקים שגורדון ליש קיצר וקיצץ מאד (בפרט את החלק השלישי), בצורה ששם הסיפור מאבד את הקשרו ולכן היה צורך לשנות את השם. (בקובץ 'על מה אנו מדברים ...' הוא נקרא 'האמבטיה'). אין לי ספק שלגורדון ליש יש חלק גדול מאד בכך שקארבר נחשב ליוצר אמריקני חשוב כל כך בסוף המאה ה-20, אבל בהרבה סיפורים, ובפרט ב'דבר קטן וטוב' הוא משנה ללא הכר את מה שקארבר כתב. ב'דבר קטן וטוב' בנוסח קארבר+ליש לב הסיפור הוא בחלק השני המציג את העדר הקשר האמפטי בין בניאדם. האהבה והדאגה של האם לבנה המאושפז בבית החולים מתבטאת בכך שהיא לא מוזכרת בטקסט. ואילו מי שקורא את 'דבר קטן וטוב' לפני העריכה של ליש עם החלק השלישי הארוך והמלא, מגלה שקארבר בעצם רצה לכתוב על מחילה. זה מגיע לשיא בסוף הסיפור כאשר האופה מגיש לזוג האבל לחמניות חמות וטריות במחווה של 'קורפוס כריסטי' נוצרי. (הלחמניות הן אותו 'דבר קטן וטוב' הנזכר בשם הסיפור המקורי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הכרתי, אבל לפי מה שאתה מתאר זה משנה לחלוטין את הסיפור. ''האמבטיה'' מסתיים בנקודה שגורלו של הילד לא ידוע בעוד שמדבריך משתמע שב''דבר קטן וטוב'' הילד מת. ככלל, הסיפורים של קארבר מתארים מערכות יחסים כושלות, תקועות, לא מספקות וחסרות תקווה. הבעיה היא שבחרתי השנה לקרוא יותר מדי ספרים שדכאו אותי. אני צריך למצוא חומר קריאה יותר אופטימי, שמח ואולי אפילו מצחיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זאת בדיוק הנקודה שרציתי להדגיש. גרסת האמבטיה היא יותר גורדון ליש מריימונד קארבר. בגרסה ה''מקורית'', הילד (סקוטי) מתעורר מתרדמתו, זועק זעקה נוראה ומת מיד. החלק השלישי המלא מתאר את הביקור של ההורים הזועמים אצל האופה שהטריד אותם בטלפון בדרישות תשלום על עוגת היומולדת שהזמינו. כאשר האופה שומע על מה שקרה הוא מיד מבקש מן ההורים מחילה על מעשיו וככפרת עוונות מזמינם לטעום ממאפיו. אקט המחילה הנוצרית מתממש כאשר האופה מגיש להורים האבלים 'משהו קטן וטוב' - לחמניות חמות וטריות מן התנור. השוויתי את האקט הזה לטקס ה'קורפוס כריסטי' בו הנוצרים אוכלים בצק המסמל את גופו של הצלוב שבגופו כיפר בעד חטאי בני האדם. ללא העיבוד המודרני והחילוני של העורך, קארבר היה מצטייר עוד יותר כממשיך דרכם של צ'כוב וטולסטוי, בסיפוריהם הקצרים ולא ככהן הגדול של הסיפור האמריקני הקצר. בכל מקרה אני ממליץ לקרוא גם את הגרסה הארוכה והפחות ערוכה. היא תורגמה לעברית ואאז''ן קראתי אותה באוסף סיפורים שנקרא גם הוא 'משהו קטן וטוב'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השנה חזרתי לקרוא יחסית הרבה, בייחוד ספרות יפה, אחרי כמה שנים שחונות (תודה לא"ל, דילרית הספרים המשובחת שלי). שני ספרים שהרשימו אותי במיוחד: "ירח מלא" של מולינה, ו-Stoner של ג'ון ויליאמס. שונים אך דומים, ומדכאים בדרכים שונות ודומות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמעתי שבחים גורפים על Stoner, האם כדאי למרות הדיכאון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיכאון הוא גדול, לא יודע להחליט בשבילך אם כדאי או לא. אין לי מושג איך התרגום לעברית, אבל חלק מהגדולה של הספר (בעיניי) היא לשון הכתיבה, שאולי התפספסה בתרגום, אז אני ממליץ לקרוא את המקור אם תחליט שאתה הולך על זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התרגום העברי מצויין. ג'ון ויליאמס הוא סופר של סופרים ומדברים עליו בעיקר בהקשר של השפעתו על סופרים אמריקנים אחרים. הספר סטונר אינו עד כדי כך מדכא. הוא בסה''כ ביוגרפיה של אדם ממוצע. באופן טבעי הקורא הממוצע לא ימצא בעלילה משהו מיוחד להאחז בו או להתלהב ממנו. אני חושב שהחדשנות של ויליאמס היא בכך שהוא מתרחק מן העלילות הדרמטיות הגדולות בנוסח הוליווד וכותב על היומיומי והשגרתי. ולכן סטונר נחשב לפסגת יצירתו. יש לו ספר נוסף שהוא על אוגוסטוס קיסר רומא, אבל אני לא זוכר שקראתי אותו. גם בויקיפדיה יש אזכור של התהיה איך ספר המתאר את חייו של אקדמאי חסר ייחוד ונטול כריזמה הפך לרב מכר כל כך גדול. אחד המבקרים הסיק ש''זהו כוחו של רומן כתוב היטב''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סטונר הוא אדם ממוצע? לדעתי הוא עמוק בעשירון התחתון, מבחינת אושר והגשמה עצמית. אני מכיר מישהו שהתחיל פעמיים לקרוא את הספר, ופעמיים עזב בגלל הדיכאון שהעלילה השרתה עליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי לפני 5 שנים בערך ולכן יתכן שאני ממש לא זוכר. אבל אאז"ן סטונר הוא אדם השקוע בעולמו הספרותי וזה מה שמעניין אותו. הוא עובד כפרופסור לספרות באחת המכללות הנחשבות. זה אמור לתת לו % גבוהים של שביעות רצון ומימוש עצמי. נכון שבשלב כלשהו הוא מאבד את הסיכוי להיות דיקאן בגלל סכסוך עם סטודנט ורומן עם קולגה צעירה. בצעד צפוי מבחינת אישיותו הוא מוותר על הסיכוי לאושר אישי תמורת המשך הקריירה המקצועית שלו. ברמה המקצועית, ה"אסון" שלו הוא שלא הגיע לפסגה, אבל ברור שזה לא משהו כזה מיוחד. מה שמפתיע בודאי אותנו כקוראים זו האדישות היחסית בה הוא מקבל את חוסר האושר האישי שלו. אבל מבחינתו, צריך לזכור, שהמשך עבודתו כמורה לספרות הוא הדבר החשוב ביותר. העובדה שלא הצליח לקיים קשר אישי טוב עם בתו בודאי מצערת אותו. אבל בהגינות צריך לומר שמסקנתו כי חייה המאכזבים של בתו, אינם ברובם באשמתו הישירה, היא סבירה. וכאן אנו מגיעים לשאלה שאין לה תשובה פשוטה, האם רוב האנשים מאושרים בחייהם יותר מן הפרופ' סטונר? אני מניח כי תשובתך היא, בודאי. אני חושב שחז"ל כיוונו לעניין זה באמרם "אֵין אָדָם יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ" (קהלת רבה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהניתי מסטונר לא בגלל איזו מסקניות או מסר. נהניתי כי הוא מספר סיפור באופן אינטליגנטי ובמבט שקט, בטון ענייני ומאופק. בכלל, האיפוק מופיע בספר כערך אסתטי כשלעצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כעת מתגורר בניו יורק. כשגרתי בישראל לא השתמשתי יותר מידי בשירותי הספריה העירונית. בניו יורק, הספריה ממש קרובה, ואפשר להזמין ספרים מספריות אחרות שיגיעו אליה. בהמשך, רכשתי לעצמי Kindle. כעת אני יכול להשאיל ספרים דיגיטלים גם מהספרייה העירונית; עד כה לא נתקלתי במגבלות, כולל מגבלת הזמן (ההשאלה לכאורה מוגבלת בזמן אולם כשהתאריך עובר... לא באמת קורה משהו). מאידך, אני מודה שערמת הספרים קראתי כוללת בעיקר את שלל ספרי ג'ק ריצ'ר (לא לשפוט!). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדבר הרע שקרה לי זו הפריצה ל-https://archive.org איפה שקראתי לא מעט ספרים. אחד מהם הוא Robber BArons מאת מת'יו ג'וזפסון. ספר אחר שסיימתי בו את שנת 2024 והתחלתי את 2025 זה theGolden Bough מאת ג'יימס ג'ורג' פרייזר שהנושא הוא בגדול האמונות הטפלות והדתיות של ההומו-סאפיינס לדורותיו.כמה דמיון בין הפולחנים בתרבויות השונות בכל העולם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |