בתשובה לאריק, 11/01/25 16:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אכן מעניין. מצד אחד, לא נמנתה רדיפת השררה, כמו גם אכזריות לשמה על תכונותיו של אורליוס. הואוהטיף ובמידה לא מבוטלת חי סטואיזם פרגמטי ושוחר טוב, מן הסוג שמרגיע וממריץ כאחד. מצד שני, הוא ניהל מלחמות בלתי פוסקות והמשיך את המופעים של השלכת נוצרים אל חיות טרף. אבל תסכים איתי שעם החבר'ה האלה לפעמים קשה להתאפק1. זה לא ספר שנכתב כספר, אלא לקט של דברים שהוא רשם לעצמו - לפעמים מיושנים או סתומים, לפעמים פשטניים, לעיתים עמוקים ומעוררי מחשבה ומבט רענן על החיים, ולרוב חוזרים על עצמם. כמו במקרה של "אביב חלדו", גם ספר זה אינו מתאים לכל אחד. אם למשל הייתי קורא אותו בגיל צעיר, הייתי מתייחס אליו בזלזול וספק אם הייתי מסיים אותו. צריך לעבור חוויות מסויימות ולהתנסות בדרכי העולם כדי לקבל את הפרספקטיבה הנדרשת לקריאה מועילה ומהנה של הספר. דבר נוסף שקשור בו הוא שבניגוד לספרים אחרים, כאשר אני עובר על ההדגשות שייצאתי מן הגירסא הדיגיטלית של הספר, הן די חסרות ערך, ולא מעוררות בי את התחושה או התובנות שהפקתי במהלך קריאתו. הגעתי אל הספר בעקבות המלצות של אנשים מאוד שונים - מכר רגשן שסובל מסכיזופרניה, ציניקן כג'רי סיינפלד, וכמה אחרים. לא חייבים לקרוא אותו ברצף. עדיף אולי לקרוא ממנו פרק פעם בכמה זמן. הם די קלילים. 1 (: |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא יצא לי לקרוא למרות שיש כמה תרגומים לעברית (לפי הכותרות המשתנות. 'הרהורים' בשם הזכור לי). ספרות האפוריזמים ההלניסטית שהיא הז'אנר, מוכרת היטב לקורא העברי בגרסתה המקראית: משלי, קהלת ואף איוב. וגם גרסאות יותר מודרניות שלה מוכרות (כה אמר זרטוסטרא). אני חושב שהרקע פה קריטי. הסטואיות ההלניסטית של מרקוס אורליוס היתה קטלנית בהינתן התקופה הקריטית בה חי. "קסיוס דיו, שחי בתקופתו של מרקוס אורליוס ויורשיו היה בטוח שמותו של מרקוס אורליוס מסמן את המעבר מעידן הזהב לעידן הברזל והחלודה". בימיו רומא הגיעה לשיא עוצמתה ואילו אויביה מבחוץ ובעיותיה מבפנים (מגפות, הגירה ואירידנטה נוצרית) המשיכו לגדול. הרומאים בני זמנו ידעו שהם בבעיה אבל מרקוס אורליוס התעקש להתמודד עם הבעיות ע"י מסעות צבאיים, התרחבות והקמת פרובינציות חדשות. המהלכים התבררו כבדיוק ההיפך ממה שמועיל, בפרט שעוצמת האימפריה הפריעה לראות את הנחיצות של המהלכים שלו. מרקוס אורליוס התמקד בסטואיות בביצוע משימותיו ודומה שלא הקדיש כלל מחשבה לשאלה אם המשימות שלו אכן נחוצות ומועילות. קיסרים מאוחרים יותר עשו מהלכים הרואיים ורדיקליים כדי לעצור את התפוררות האימפריה הרומאית, אבל עושה רושם שכולם סברו שמאמציהם באו מאוחר מדי. הם גילו שכל המכשלות של האימפריה (האינפלציה, המגפות והסתמכות היתר על כוחות עזר, חיילים וגייסות זרים) מחופרים עמוק מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הרומאים בני זמנו ידעו שהם בבעיה אבל מרקוס אורליוס התעקש להתמודד עם הבעיות ע''י מסעות צבאיים, התרחבות...'' עד לניצחון מוחלט, כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגמרי. וסופדבר? בנו קומודוס, שמתברר שהיה הרבה פחות מסור למשימות ולאמת המוחלטת, לאחר מותו, ויתר על כל הישגי אביו שהושגו בקרבות אינספור, חתם על הסכמים חסרי ערך עם הגרמנים, הכריז על ניצחון מוחלט וחזר לרומא כדי לחגוג במצעד ניצחון ובקרבות גלדיאטורים בקולוסיאום. כך המון הקורבנות שהוקרבו במשך עשורים של לחימה בלתי פוסקת ודללו את מאגרי כח האדם של הלגיונות ובפרט את הרצון לשרת בהם, הלכו לטימיון. אחד הקוריוזים ההיסטוריים הוא שמרקוס אורליוס, הקיסר הרומאי היחיד שידוע בכתובים על סלידתו משפיכות הדמים בזירות, שפך הרבה יותר דם של לגיונרים רומאיים מאשר קיסרים פסיכופטים כמו קליגולה, קלאודיוס, נירון, דומיטיאנוס וקומודוס שהיו ידועים בתאוותם לשפיכות הדמים במשחקי הזירה. הערה על מה שנכתב כאן ביחס לכך שמרקוס אורליוס ידוע בכך ששלח נוצרים להיות משוסעים בזירה ע"י חיות טרף. אין בכך למעשה סתירה של דמותו ה"פילוסופית". הרומאים ראו בשיסוי חיות טרף נגד פושעים בזירה, מחזה מוסר של "דור לקס, סדה לקס" (שלטון החוק בנוסח הרומאי). למעשה מרקוס אורליוס הורה לאפשר לנוצרים להכיר באלוהות הקיסרים ובכך להימנע מהוצאה להורג. הוא למעשה כתב לפרוקונסולים שלו לא להרבות בהוצאות להורג. מה שקרה היה שהנוצרים ראו במרטירולוגיה הזו, מיסיונריות עילאית וקידוש השם. מן המכתבים בין הקיסרים לנציבים שלהם עולה רושם ברור שהנוצרים רצו יותר ליהרג ממה שהקיסרים רצו להרוג. מסתבר שהם צדקו. באותה תקופה היו כמה דתות מזרחיות שפשטו באימפריה (יהדות, איסיס המצרית, מיתרה הפרסית). מתברר שהמרטירולוגיה הנוצרית עשתה רושם גדול על הציבור ועד מהרה הנצרות העפילה מעל כל המתחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתברר שטעיתי. היה עוד קיסר שידוע שהסתייג ממשחקי הקרקס והוא הקיסר יוליאנוס שכמו מארקוס אורליוס נודע במזגו ה''פילוסופי'' וברדיפת הנוצרים. אחת הקורלציות שעניינה אותי היתה בין קיסרים חיילים לחיבתם לשעשועי הקרקס. יוליוס קיסר, אמנם לא היה חייל מנעוריו, אבל אימץ קריירה של מפקד צבאות, השתעמם בקרקס ונהג לכתוב שם מכתבים ועורר את רוגזם של הצופים. טיבריוס שהיה ממש חייל מנעוריו, לא ידוע יחסו לשעשועים, אבל ידוע שלא הרבה לשהות בקרקס. הרומאים חשבו שזה בגלל שהיה קמצן ולא רצה שאנשים יבקשו ממנו כסף. שניהם היו ידועים כרבי-טבחים בשדה הקרב. אבל שפיכת דם היתה עבורם עניין מקצועי ולא איזושהי נטייה אישית. אספסיאנוס כמו טיבריוס היה חייל מקצועי. לפי פעלתנותו בבנית קרקסים כנראה חיבב את המשחקים, אבל כמו הקודם הרומאים ראו בו קמצן שאינו ''מסתחבק'' בקרקס עם העם. רק בנו של הקודם, טיטוס, שבר את המסורת והיה גם חייל מנעוריו וגם חובב של משחקי הקרקס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון טייפו: דורה לקס, סד לקס. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |