 |
|
 |
||
|
||||
 |
גם השנה הגבלתי את עצמי לז'אנר האקלקטי וגם השנה התחלתי חלש. לא יודע למה בתחילת כמעט כל שנה אני מתקשה למצוא ספרים, או אולי להתרכז במה שאני מוצא. אני כן יודע שאם היו מחליטים להוסיף לשנה רבעון נוסף, הייתי קורא במהלכו 33 ספרים. בהמשך אולי אכתוב משהו על חלק מן הרשימה שמופיעה להלן עפ"י רבעון: I להחליף את המים של הפרחים / ואלרי פרין זר בעיר / ג'ורג' סימנון שלום לך, עצבות / פרנסואה סאגאן II האל המכאני - ברית השמונה / אורי כץ מצב ביש וסיפורי אימה אחרים / אדגר אלן פו מחשבות לעצמי / מרקוס אורליוס חרשתא / יהודית כגן III רצח לפי הספר / אנתוני הורוביץ תיבת פנדורין - עזאזל / בוריס אקונין ספר התה / קקוזו אוקקורה תולדות הלבנה - סקרלט / מאריסה מאייר אליזה / ז'אק שובירה החיוך האטרוסקי / חוסה לואיס סמפדרו IV צומת ביל"ו - שלושה בילויים וארץ ישראל / אניטה שפירא המפתח שמתחת לאבן / בנג'מין בלאק שלם מלב שבור, מכתב פתוח / חגית בן שמואל רונן העלמה והלילה / גיום מוסו חשד לשיטיון / מאיה ערד תיבת פנדורין - לווייתן / בוריס אקונין יגאל אלון: אביב חלדו / אניטה שפירא האל המכאני - המדליון של מתיאוס / אורי כץ הדבר היה ככה / מאיר שלו לילה מופלא / שטפן צווייג אימפוריום / רוברט האריס העולם של אתמול / שטפן צווייג האל המכאני - ילדי איידוס / אורי כץ מקבת' / ויליאם שייקספיר |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שני ספרים מאת אניטה שפירא ברבעון האחרון. איך הם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אניטה שפירא כותבת נהדר. היא מצליחה לספק פרטי פרטים בלי לייגע מעבר למתחייב. היא מספקת פה ושם פרשנויות, אבל לפחות עבורי, בענווה הנדרשת - שהרי הנפש האנושית רצופת סתירות, אירועי העבר נטולי כיוון ברובם, והיצר להציגם כנדבכים באיזושהי מסכת כמעט שאינו בר כיבוש. הביוגרפיה החציונית של יגאל אלון אינה מתאימה לרוב הקוראים. היא עמוסה לעייפה. אלמלא המלצתה החמה של אימי, לעולם לא הייתי קורא את הספר הארוך הזה וחבל, משום שבסופו של דבר זהו אחד מארבעת הספרים להם הענקתי חמישה כוכבים בשנה היוצאת. זהו גם החשוב שבהם מבחינת הידע והתובנות שבו. למשל על תמורות נפשיות, זרמים היסטוריים, ייחודה של הרוח היהודית (הערך העצום של חיי אדם כמעט בכל מצב, נטייה יתרה לאידאליזם, וכפועל יוצא מכך - פלגנות שלא תאמן), הגנום השמאלי לעומת זה הימני, עניינים שקשורים לאבי המנוח (שהיה לוחם בפלמ"ח) ועוד. אני לא יכול לחשוב על עוד כותב שהיה מאפשר לי לצלוח גודש כזה במשך פחות משבועיים וחצי, מבלי שיוסיף פיקציות מרתקות, אך מהירהורי נפשו (כבאימפוריום לעיל שגם הוא משובח). למרות זאת, הצליח הפרק על חיבוטי הנפש והדיונים שקדמו להקמת הפלמ"ח לייגע אותי עד כדי דילוג על חציו. צומת ביל"ו, שקצר בהרבה, היה מעניין (ארבעה כוכבים). השליש האחרון שלו הוא תרגומי תכתובות. דילגת עליהן משום שהמעניינות שביניהן מצוטטות במידה הנכונה בשאר הספר. הוא עניין אותי מספיק כדי שאחזיר את העותק הפיזי שבידי לטובת עותק דיגיטלי שבו אני יכול להדגיש ולהעיר. אפשר להתרשם מן הפרק הראשון כאן. חשיבות הספר עבורי היא בכך שהוא מעניק גישה אותנטית אל הקשיים הנפשיים והפיזיים שפקדו אידאליסטים משלושה טיפוסים בהתמודדותם עם הצורך ליצור יש מאין (פחות או יותר), כמו גם בהבנת זרמים ודינמיקות בתקופת העלייה הראשונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, איזה קטע שאתה ממש מתחיל ומגביר כל רבעון. אולי אתה פשוט בלחץ לקראת הרשימה באייל ורץ להשלים לפני סוף השנה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לזה השפעה, כי באייל אני מתעד כמה ספרים קראתי כך שאני יכול להשוות לשנה קודמת. אבל ישנם גורמים נוספים. בחצי השנה האחרונה למשל אני מתקשה יותר ויותר למצוא בטלוויזיה, שאצלי זה נטפליקס, משהו שמעניין אותי. כשבכ"ז אני צופה במשהו אני נשאר עם תחושת ריקנות. כך היה עם "קאוס" ועכשיו עם "פרנקי וגרייס", שאמורה להיות טובה. זה כמעט שלא קורה לי עם ספרים, גם אם הבינוניים שבהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאוס? ניסית את Lincoln lawyer? גם העונות הראשונות של מונק היו טובות בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן "כאוס". חשבתי שבגלל ייחודו של האיות הלועזי גם זה העברית עבר שינוי, אבל מתברר שלא. כמו כן, צ"ל "גם עם הבינוניים". את מונק ראיתי בשקידה על כל עונותיו. תודה על ההמלצה על The Lincoln lawyer! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה שוב. נהניתי מהסידרה. המלצה שלי: אנחנו_(סרט,_2019) [ויקיפדיה] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחרונה נהניתי מסדרה מוגבלת (הכוונה קצרה) בנטפליקס בשם ''המעון''. סוגת בלש קומי ובמרכזה חקירת מקרה מוות בתוך הבית הלבן. לטעמי עשויה היטב. הדמויות אמנם מאוד סטראוטיפיות אבל משוחקות היטב, ועלילת ''מי עשה את זה'' קלאסית. הכל לפי כל החוקים של הז'אנר, כולל הופעת קמאו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני נהניתי מ''פרדייז'' שמתחילה מאד דומה למשפט הראשון שלך, ואז קצת משחקת על כמה ז'אנרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי נטפליקס, לאחרונה נהניתי מ-100 שנים של בדידות (חלק א׳) ומ-Black Doves. מקאוס הילדים שלי נהנו וגם בעיני זה לא היה כזה נורא. לגבי ספרים, לאחרונה נקלעתי לחנות ספרים משומשים ברמלה (מכל המקומות) ודווקא שם מצאתי ספר שאני מחפש (בודק בכל חנות שאני נקלע אליה אם יש אותו, לא באמת עשיתי מאמץ) כבר יותר מ-20 שנים (עוד לא התחלתי לקרוא אותו, מקווה שלא אתאכזב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נהניתי מ"כאוס" ברמה סבירה, ההומור היה מוצלח בעיני, אבל היא סדרה שמעביאה כמה שעות ולא משאירה שום מטען עודף לאחר מכן. לאחרונה נתפסתי על "הרשימה השחורה". היא גם רחוקה ממופת אבל הדמויות חביבות והיא קלה לצפייה. אולי קצת יותר כבדה אבל יותר ראויה (?) - "רכבת הקרח". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מעניין. מצד אחד, לא נמנתה רדיפת השררה, כמו גם אכזריות לשמה על תכונותיו של אורליוס. הואוהטיף ובמידה לא מבוטלת חי סטואיזם פרגמטי ושוחר טוב, מן הסוג שמרגיע וממריץ כאחד. מצד שני, הוא ניהל מלחמות בלתי פוסקות והמשיך את המופעים של השלכת נוצרים אל חיות טרף. אבל תסכים איתי שעם החבר'ה האלה לפעמים קשה להתאפק1. זה לא ספר שנכתב כספר, אלא לקט של דברים שהוא רשם לעצמו - לפעמים מיושנים או סתומים, לפעמים פשטניים, לעיתים עמוקים ומעוררי מחשבה ומבט רענן על החיים, ולרוב חוזרים על עצמם. כמו במקרה של "אביב חלדו", גם ספר זה אינו מתאים לכל אחד. אם למשל הייתי קורא אותו בגיל צעיר, הייתי מתייחס אליו בזלזול וספק אם הייתי מסיים אותו. צריך לעבור חוויות מסויימות ולהתנסות בדרכי העולם כדי לקבל את הפרספקטיבה הנדרשת לקריאה מועילה ומהנה של הספר. דבר נוסף שקשור בו הוא שבניגוד לספרים אחרים, כאשר אני עובר על ההדגשות שייצאתי מן הגירסא הדיגיטלית של הספר, הן די חסרות ערך, ולא מעוררות בי את התחושה או התובנות שהפקתי במהלך קריאתו. הגעתי אל הספר בעקבות המלצות של אנשים מאוד שונים - מכר רגשן שסובל מסכיזופרניה, ציניקן כג'רי סיינפלד, וכמה אחרים. לא חייבים לקרוא אותו ברצף. עדיף אולי לקרוא ממנו פרק פעם בכמה זמן. הם די קלילים. 1 (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יצא לי לקרוא למרות שיש כמה תרגומים לעברית (לפי הכותרות המשתנות. 'הרהורים' בשם הזכור לי). ספרות האפוריזמים ההלניסטית שהיא הז'אנר, מוכרת היטב לקורא העברי בגרסתה המקראית: משלי, קהלת ואף איוב. וגם גרסאות יותר מודרניות שלה מוכרות (כה אמר זרטוסטרא). אני חושב שהרקע פה קריטי. הסטואיות ההלניסטית של מרקוס אורליוס היתה קטלנית בהינתן התקופה הקריטית בה חי. "קסיוס דיו, שחי בתקופתו של מרקוס אורליוס ויורשיו היה בטוח שמותו של מרקוס אורליוס מסמן את המעבר מעידן הזהב לעידן הברזל והחלודה". בימיו רומא הגיעה לשיא עוצמתה ואילו אויביה מבחוץ ובעיותיה מבפנים (מגפות, הגירה ואירידנטה נוצרית) המשיכו לגדול. הרומאים בני זמנו ידעו שהם בבעיה אבל מרקוס אורליוס התעקש להתמודד עם הבעיות ע"י מסעות צבאיים, התרחבות והקמת פרובינציות חדשות. המהלכים התבררו כבדיוק ההיפך ממה שמועיל, בפרט שעוצמת האימפריה הפריעה לראות את הנחיצות של המהלכים שלו. מרקוס אורליוס התמקד בסטואיות בביצוע משימותיו ודומה שלא הקדיש כלל מחשבה לשאלה אם המשימות שלו אכן נחוצות ומועילות. קיסרים מאוחרים יותר עשו מהלכים הרואיים ורדיקליים כדי לעצור את התפוררות האימפריה הרומאית, אבל עושה רושם שכולם סברו שמאמציהם באו מאוחר מדי. הם גילו שכל המכשלות של האימפריה (האינפלציה, המגפות והסתמכות היתר על כוחות עזר, חיילים וגייסות זרים) מחופרים עמוק מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הרומאים בני זמנו ידעו שהם בבעיה אבל מרקוס אורליוס התעקש להתמודד עם הבעיות ע''י מסעות צבאיים, התרחבות...'' עד לניצחון מוחלט, כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגמרי. וסופדבר? בנו קומודוס, שמתברר שהיה הרבה פחות מסור למשימות ולאמת המוחלטת, לאחר מותו, ויתר על כל הישגי אביו שהושגו בקרבות אינספור, חתם על הסכמים חסרי ערך עם הגרמנים, הכריז על ניצחון מוחלט וחזר לרומא כדי לחגוג במצעד ניצחון ובקרבות גלדיאטורים בקולוסיאום. כך המון הקורבנות שהוקרבו במשך עשורים של לחימה בלתי פוסקת ודללו את מאגרי כח האדם של הלגיונות ובפרט את הרצון לשרת בהם, הלכו לטימיון. אחד הקוריוזים ההיסטוריים הוא שמרקוס אורליוס, הקיסר הרומאי היחיד שידוע בכתובים על סלידתו משפיכות הדמים בזירות, שפך הרבה יותר דם של לגיונרים רומאיים מאשר קיסרים פסיכופטים כמו קליגולה, קלאודיוס, נירון, דומיטיאנוס וקומודוס שהיו ידועים בתאוותם לשפיכות הדמים במשחקי הזירה. הערה על מה שנכתב כאן ביחס לכך שמרקוס אורליוס ידוע בכך ששלח נוצרים להיות משוסעים בזירה ע"י חיות טרף. אין בכך למעשה סתירה של דמותו ה"פילוסופית". הרומאים ראו בשיסוי חיות טרף נגד פושעים בזירה, מחזה מוסר של "דור לקס, סדה לקס" (שלטון החוק בנוסח הרומאי). למעשה מרקוס אורליוס הורה לאפשר לנוצרים להכיר באלוהות הקיסרים ובכך להימנע מהוצאה להורג. הוא למעשה כתב לפרוקונסולים שלו לא להרבות בהוצאות להורג. מה שקרה היה שהנוצרים ראו במרטירולוגיה הזו, מיסיונריות עילאית וקידוש השם. מן המכתבים בין הקיסרים לנציבים שלהם עולה רושם ברור שהנוצרים רצו יותר ליהרג ממה שהקיסרים רצו להרוג. מסתבר שהם צדקו. באותה תקופה היו כמה דתות מזרחיות שפשטו באימפריה (יהדות, איסיס המצרית, מיתרה הפרסית). מתברר שהמרטירולוגיה הנוצרית עשתה רושם גדול על הציבור ועד מהרה הנצרות העפילה מעל כל המתחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתברר שטעיתי. היה עוד קיסר שידוע שהסתייג ממשחקי הקרקס והוא הקיסר יוליאנוס שכמו מארקוס אורליוס נודע במזגו ה''פילוסופי'' וברדיפת הנוצרים. אחת הקורלציות שעניינה אותי היתה בין קיסרים חיילים לחיבתם לשעשועי הקרקס. יוליוס קיסר, אמנם לא היה חייל מנעוריו, אבל אימץ קריירה של מפקד צבאות, השתעמם בקרקס ונהג לכתוב שם מכתבים ועורר את רוגזם של הצופים. טיבריוס שהיה ממש חייל מנעוריו, לא ידוע יחסו לשעשועים, אבל ידוע שלא הרבה לשהות בקרקס. הרומאים חשבו שזה בגלל שהיה קמצן ולא רצה שאנשים יבקשו ממנו כסף. שניהם היו ידועים כרבי-טבחים בשדה הקרב. אבל שפיכת דם היתה עבורם עניין מקצועי ולא איזושהי נטייה אישית. אספסיאנוס כמו טיבריוס היה חייל מקצועי. לפי פעלתנותו בבנית קרקסים כנראה חיבב את המשחקים, אבל כמו הקודם הרומאים ראו בו קמצן שאינו ''מסתחבק'' בקרקס עם העם. רק בנו של הקודם, טיטוס, שבר את המסורת והיה גם חייל מנעוריו וגם חובב של משחקי הקרקס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון טייפו: דורה לקס, סד לקס. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |