''צריך להפסיק לשקר בטלוויזיה על אהבה'' (אביתר בנאי) | 1163 | |||||||||
|
''צריך להפסיק לשקר בטלוויזיה על אהבה'' (אביתר בנאי) | 1163 | |||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "תקשורת"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
בתור אחת שהחיים שלה רגילים למדי, אני אוהבת לצפות בסדרות טלוויזיה ובקומדיות רומנטיות, לקרוא ספרים ו"לאישה" (אבל רק אצל רופא שיניים...) ולעשות כל מיני דברים אסקפיסטיים. זה לא שאני מזדהה עם הגיבורה ומתאהבת בגיבור, עד כדי חוסר הבדלה בין המציאות לפיקציה, כפי שהוצג ב"האחות בטי". אני מודעת לזה שבעלי ואני לא בראד פיט וג'ניפר אניסטון, וכשאני קוראת עליהם, או רואה אותם בסרטים, אני מדמיינת, אבל באופן מחובר למציאות, שפעם גם אני אהיה יפה ועשירה ובעלי לא יריב איתי על מי ישטוף כלים. אני אוהבת סרטי תיכון כמו "קלולס" ו"בוסטון פאבליק", אולי בגלל שימי התיכון שלי היו מלאים ב- 5 יחידות ולא בחתיכים ובגדים יפים. אני אוהבת את ספרי ג'יין אוסטן, כי הגיבורה הלא-יפה במוצהר זוכה בגבר העשיר והמוצלח בזכות האינטלקט שלה ואישיותה. ואני אוהבת קומדיות רומנטיות בגלל האהבה והסוף הטוב. התוכניות שלעולם אינני רואה: חדשות, פופוליטיקה ודומיה, סרטי טבע שבהם גורי צ'יטה נטרפים ע"י אריות. כל האסקפיזם הזה, כפי שמוצג במאמר, איננו מזימה שמטרתה להראות לנו כמה אנחנו לא מאושרים, אלא כמה מאושרים נוכל להיות אם רק נאמין באהבה/ נהיה טובים/ כל מסר קיטשי אחר. כל זמן שזה לא פוגם בהערכת המציאות, אין בזה כל רע (וזה עדיף מאשר לשתות קולה רק כי סופרמן שותה את זה). ואני מעדיפה לקוות ולהאמין שמתי שהוא יהיה טוב. לי אישית, או לכולם. |
|
||||
|
||||
כמו שנאמר קודם: הפסגות מתרחקות מאיתנו... תמשיכי להאמין ולקוות. ואם כל יום תגידי מחר זה יגיע אז נחשי מה... זה לא יגיע. צר לי לקרוא מה שאת אומרת ולהבין שאת משקרת את עצמך באומנה שזה טוב. המלצה לך ולכולם תברחו מהטלוויזיה כל עוד נפשכם בכם כי להלחם בזה זה לא בלתי אפשרי אבל קשה ביותר. כיוון (וזו היא העדפתי האישית) שעל-מנת לנצח משהו בצורה היעילה ביותר צריך לגבור על שורש הבעיה. ואין הרבה מושג איפה יושב המפסק הראשי של התקשורת. אם יש עוד יוזם מבינכם שרוצה לגרום ל-FUCKIN שינוי בעולם הזה יש לי אי-מייל. אני חושב שצריך לקחת דוגמא מאלוהים כמו במעשה המבול: למחוק הכל... ולהתחיל מחדש. תודה על הסבלנות |
|
||||
|
||||
ככה זה התחיל ב-"12 קופים", לא? |
|
||||
|
||||
אולי לפני שאתה לוקח דוגמא מהשי"ת בעניין המבול, תתאמן קצת על נושא הבריאה. זה יהיה די עצוב לגלות שאחרי שהכל נהרס אין לאף אחד מושג איך בונים משהו טוב יותר. אחרי הכל, "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" כבר נוסה פעם (או פעמיים) וחלק מההריסות עוד לא נאספו אחרי כמעט 100 שנה. התרשמתי מאד מהאנרכיזם הרדיקלי שלך. "FUCKIN שינוי", הה, חזק, חזק מאד. קום התנערה! |
|
||||
|
||||
מה- אין ספרים שבהם הגיבורים כולם יפים ומצליחים? אין רומנים שבהם אהבה היא תמיד "אמיתית ונכונה"? אין מחזות שבהם התאבדות מוצגת כפיתרון זוהר? כל הזבל שיש בטלוויזיה לא הומצא שם- הוא קיים עוד מצורות הבידור הקדומות. על כל טלנובלה דרג ב' תמצא רומן משרתות דרג ז'. יש בטלוויזיה מספיק דברים איכותיים (לפחות בשבילי) כדי להצדיק את הצפיה שלי בה. קראתי כבר מליון כתבות שמאשימות את הטלוויזיה (או את הקולנוע) בניתוק האדם מהמציאות- אבל כל צורת בידור עושה את זה- מי שלא מסוגל להבדיל בין מציאות לדמיון זו היא אשמתו בלבד (בדיוק כמו שזה אשמת המעשן שקיבל סרטן ריאות). |
|
||||
|
||||
זה משאת כותבתץ בסוף זה לא נכון ביכלל מבחינה מדעית שמי שלא מסוגל להבדיל בין מציאות לדמיון זו אשמתו לבד.שאני הייתי במחלקרה לא מחלקה סגורה והיו אנשים שזה בדיוק היתה הבעיה שלהם ולא היה בזה שום אשמה של אף אחד.זה הכימיה בראש שלהם ושהם קיבלו תרופות הם יכלו להבדיל בין מיציאות לבין דגמיון וגם טיפול שמתאים להם.שאין פה שום אשמה בכלל. |
|
||||
|
||||
תשמעי אבל אין ספק שהאדם מ ת ח נ ך ממה שהוא רואה ושומע ואת הטלויזיה הוא מפנים, לא ה כ ל כימיה, נכון שגם זה קיים אבל לא רק, ואנשים רואים בטלויזיה אושר מדומה ורוצים לחיות כך גם. הטלויזיה נראית אמיתית מאוד! וזה גורם להם לתפיסה לא שלמה של המציאות ואז לקונפליקט כשהמציאות היא לא כזאת |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
אל תאמינו למילה ממה שמאכילים אתכם. אין אושר, נקודה. לא בטלוויזיה ולא בחיים. עזבו, וותרו על זה. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
[יש אושר בחיים. אבל הוא בד"כ לא מהסוג הנוצץ שמוצג בטלוויזיה]. |
|
||||
|
||||
כולי תקווה שאתה לא רציני. |
|
||||
|
||||
עכשיו אני רציני בקטע של לסכם את דעתי על כל הודעה שלך במילה: לא. במקרה את גם מוציאה אותי צודק, אבל זה כבר עניין אחר. |
|
||||
|
||||
מוציאה אותך צודק? whatever. ואם אתה כ"כ רציני לא היית צריך לשבור את זה. |
|
||||
|
||||
לא הבנתי את מה שברתי. |
|
||||
|
||||
את ה"בקטע של לסכם את דעתי על כל הודעה שלך במילה: לא." |
|
||||
|
||||
הוא אמר עכשיו1 כלומר התודעה נגהה בו מאותו רגע ואילך. 1עכשיו במובן מעכשיו. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לטעמי, המאמר נופל על אותה נקודה שהוא מנסה לנגח. המאמר עצמו בנוי כדימוי של דימויים, ומתאר את "צופה הטלויזיה" כאותה דמות פתטית סטריאוטיפית שצריך בכלל לכתוב אותה באות לע"ז גדולה או במרכאות עבריות. מן תאור של צופה שחי במציאות מטאפורית שאמורה לענות על רשימת קריטריונים שבלונית כמו"השלט ביד ימין", והוא ממתין לקצת אסקפיזם טלויזיוני. כאילו שכל הצופים בכל זמן ובכל מקום עונים לסימולקרה הזו שהמאמר כביכול מנסה לתאר - אלא שכאן זהו דימוי מדרגה שניה - הדמיה של דימוי. הטלויזיה כבר מזמן איננה כולה הדמיה אלא היא היא עצמה המציאות. אנשים יושבים לצפות בה גם מפני שהם רוצים לראות קצת חדשות, ספורט, מתכוני בישול, בידור, היסטוריה, דת, מדע, וכמו שהגשש מוסיפים גם קצת לדר. לא הבנתי מדוע הטלויזיה נחותה מהספר? לא ברור לי מדוע הקביעה שצפיה בטלויזיה באה על חשבון קריאה, ולכן ההנחה שקריאה נעלה יותר? אולי זה להיפך? האם ספרים אינם בנוים על פנטזיות - פיקציות בלע"ז? אפילו ספרי עיון אינם תורה כתובה מסיני וגם הם באים עטופים במחלצות שיווקיות, איפור של הטיות, הנחות מוקדמות וכו'. |
|
||||
|
||||
ספר זה דבר שונה מטלויזיה. בספר אתה ''בוחר'' את הדמויות, אתה מדמיין אותן כרצונך. יש לך חופש בספר. טלויזיה מראה לך מה שאתה רואה. היא מנסה להגיד לך איך אתה צריך לחיות את חייך. דמויות טלויזיוניות מהוות כיום מודל לחיקוי הרבה יותר מאשר דמויות ספרותיות, ואת האשליה שלהן הרבה אנשים מקבלים כמציאות ושואפים אליה. |
|
||||
|
||||
(עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא) האם קראת (דוגמא בלבד) את "נשים קטנות"? הרי לך ספר שעם כל ה"חופש" שבו, מנסה גם מנסה (ואפילו בצורה בוטה) לומר לך איך אתה צריך לחיות את חייך. אני גם מניח שהספר הזה סיפק מודלי חיקוי למספר דורות. והוא, כאמור, רק דוגמא. כמה חופש יש לנו לדמיין את ג'ו? אפילו את השיער הקצר שלה כופים עלינו, לא כל שכן את אופיה ודעותיה. ההבדל המהותי היחיד בין טלוויזיה וספר, במובן של "החופש לדמיין", הוא שבטלוויזיה יש מראה עיניים. ספר עם תמונות מגביל בדיוק כמו טלוויזיה. כמובן שההבדלים בין ספרים וטלוויזיה הם מהותיים, ואפשר להקדיש להם דיון שלם (הבדל בסיסי: ספר הרבה פחות מחוייב לתיאור של סיטואציות ממוקדות, והרבה יותר קל לו לגלוש בין זמנים ותודעות, ולספר כל מני דברים בהרחבה גם אם אינם נוגעים מיידית לסיטואציה שמתוארת בו, מאשר טלוויזיה - דוגמא קלאסית היא "מלכוד 22" שאין שום דרך לתרגם אותו למסך כלשהו, והנסיון רק הוכיח זאת), אבל "חופש"? לא, זה לא. |
|
||||
|
||||
הרשה לי לחלוק על דעתך. אחת ההשפעות העיקריות של כל מידע הנקלט על ידך הוא עיצוב העמדות - אותן תחושות שלא ניתן לנסח במילים אלא רק בקירוב (בעד, נגד, יפה, מכוער, טוב, רע) - בקשר למגוון רחב של נושאים הקשורים (במישרין או אסוציאטיבית) לאותו מידע. אבל כרגע הנושא הוא לא "כל מידע" אלא פיסה מגובשת של נתונים אשר נוצרה תחת הכוונה: יצירה אנושית. גם תוכנית טלוויזיה וגם ספר הם כאלה, וצריכה של מידע דרכם תורמת, כפי שתואר לעיל, להתגבשות עמדות אצל הצורך. אלא שהשפעתם, לעומת זו של מידע מיקרי, רבה ומרוכזת בהרבה (רק מיעוט זניח מהפרטים מיקריים) והעמדות והנושאים אליהם הם מתייחסים מאד ספציפיים. כמובן שאין שום דבר רע, מהותית, במכלול שלם של נושאים ועמדות, אלא שעלול להיות דבר רע בהם מפרספקטיבה אישית - כלומר הם עלולים לסתור את מכלול העמדות הנוכחי של הצופה או הקורא. הדבר בד"כ (כי הרי לא סביר שאתה מסונכרן עם כל אותם יוצרים) מוביל לקונפליקטים ודיסוננסים שבוודאי לא הופכים אותך לאדם מאושר יותר. כאן טמון ההבדל העקרוני בין הטלוויזיה לספר. הטלוויזיה פועלת על תת הכרתך באופן כמעט בלתי אמצעי, באמצעות מראות, שפת גוף והבעות פנים, קולות ומוזיקה. בנוסף, דרך הטלוויזיה קל להחשף לכמות גדולה בהרבה של מידע, איתה קשה (ואולי בלתי אפשרי) להתמודד באופן מושכל. לעומתה, טקסט כתוב נאלץ לעבור תהליך של פיענוח מודע לפני שהוא הופך למידע בעל משמעות. ההשפעה שלו מוגבלת למסננים ההכרתיים שלך והוא נתון לביקורת וניתוח בזמן-אמת של הקורא. הבעיה, למעשה, לא מתעוררת, וזאת מבלי שהקורא הפסיד דבר שיכל לקבל באמצעות מדיה אחרת. |
|
||||
|
||||
למה כולכם אומרים תמיד את מה שאני רוצה להגיד באופן טוב יותר? ובמילים ארוכות? למה? |
|
||||
|
||||
בהחלט אין מקום להשוות בין ספרים וטלויזיה - קראתי פעם שהטלויזה מכניסה את הצופה- ויזואלית ו-וואקלית כך שהמח של הצופה פעיל פחות מאשר בשינה (תוכניות חינוכיות שמעוררות מחשבות כנראה לא נכללות שם) ומה זאת אומרת? פרק של "חברים" לדוגמא שורף לך 23 דקות מהחיים ומתפקד בתור שומר מסך בלבד |
|
||||
|
||||
הכול כתוב פה הטלוויזיה לוכדת את תשומת הלב בגלל שאנחנו מתוכנתים לשים לב לשינויים בשדה הראיה והשמיעה. עריכת תמונה של שינויים תכופים בזווית הצילום של אותה סצנה, ושל קאטים מרובים טובה לתשומת הלב, עד גבול מסויים. תוכניות לימודים ערוכות כך שאינן עוברות את הגבול. פרסומות ווידאו קליפים עוברים בהרבה את הגבול, וזה יוצר overload במוח, שכתוצאה ממנו אנחנו עדיין לא מסוגלים להתנתק מהמסך, אך כבר לא כ"כ קולטים את המסר בתודעה, והוא משפיע יותר באופן סבלימינלי. |
|
||||
|
||||
אני בוכה ברוסית מול הטלוויזיה. אין לי כסף או אהבה, אבל סוניה בחיים עדיין. שמי ברוך גורנישט. תודה שהקשבתם. |
|
||||
|
||||
כבר דנו על זה פה לעייפה, בתגובות למאמר של שמעון גלבץ על בורדייה. |
|
||||
|
||||
לדעתי הפסקא האחרונה במאמר בעצם אומרת, בתשובה לשאלותיך האחרונות, שמה שהוא מתאר אינו יחודי במהותו לטלוויזיה. לא מפתיע (כן, אפילו סטריאוטיפי וקלישאתי) לשים את הטלוויזיה במרכז, כי בעידן בו המאמר נכתב, הטלוויזיה היא הספק העיקרי והבלתי-נמנע של סיפורים. בעידן אחר, המאמר היה נכתב, אולי, על מספר-הסיפורים סביב מדורת-השבט או על מחברי האופרות. לי יש רק בקשה קטנה, אם אפשר: שיתעטשו לפעמים באמצע משפט, שיתבלבלו במילה, אפילו שימעדו, דווקא כשזה לא יוצר אפקט קומי או דרמטי הכרחי, אלא פשוט כי ככה זה בחיים. אף פעם בחיים לא הייתם מנוזלים למרות שזה לא היה "הפרק שאתם מנוזלים"? לא יתכן שהיחידה שמגמגמת ומועדת היא אלי מקביל, וגם זה רק בשביל הקטע. |
|
||||
|
||||
אכן המאמר מתאר דבר מה שלמרות שהנושא כבר נלעס ונטחן פה ושם, אין זה אומר שהיא בהכרח תואמת מציאות. אני חושב שעצם המחשבה שהטלויזיה היא דימוי ואנחנו נשבים בו בלה בלה בלה, היא עצמה דימוי שבנינו לעצמנו. בכל אופן, הפסקא השניה שלך מראה מדוע אני לא צופה בסדרות וקומדיות "אמריקאיות" - שמקורן איננו בהכרח ארה"ב, אלא יכול להיות גם ישראל או בעוונותינו אנגליה, במיוחד זו של העשור האחרוון. אם אתה מחפש, למשל, קומדיות שאולי קשורות קצת יותר למציאות, או שמראות טיפוסים שאינם כלילי שלמות, יופי ונעורים, אז לסדרות האנגליות הוותיקות יש כאן יתרון ברור. מופיעים בהן, בתפקידים ראשיים ולא רק כדמויות משנה סטריאוטיפיות ונלעגות, זקנים וזקנות (כך ממש) Waiting for God או One foot in the grave. קומדיות מצבים רומנטיות שהדמויות הראשיות הם זוג בגיל העמידה As time goes by (דיים ג'ודי דנץ' ובעלה ג'ופרי פאלמר), או אהבתם של רואה חשבון מבוגר ומורה גרושה צעירה ממנו Butterflies. אולי הקומדיה המפורסמת ביותר שגיבוריה הם אנשים מקרן הרחוב (לא למשוך את ההשוואה יותר מדי) היא Dad's army או קומדית זקנים משעשעת בשם Last of the summer wine. אחת הקומדיות הכי מצחיקות היא The vickar of Dibley והכוכבת שלה היא שחקנית שמנה מאד -דואון פרנצ') בתפקיד הכומר של כפר קטן. ראה ותהנה. |
|
||||
|
||||
ואל לנו לשכוח את סרטיו של וודי אלן - שם הם מתבלבלים במילים, מתעטשים, מתגרדים וכיו"ב. ואם כבר "אל לנו לשכוח", הרי שאותה שקריות טלוויזיונית והביקורת עליה גרמה להצפת הטלוויזיה האמריקאית ב reality shows. אנשים אמיתיים הם תמיד קצת מכוערים, קצת קטנוניים, מתעטשים ומתבלבלים, ובהתאם זוכות תכניות המציאות לאחוזי צפיה גבוהים, ואף הולכות ומתרבות בקצב מפחיד. |
|
||||
|
||||
בהישרדות, עד כמה שידיעתי מגעת, קרתה מגמה הפוכה של ליהוק משתתפים חתיכים יותר מעונה לעונה. אחרי שבעונה הראשונה היה זקן, שמן ועוד כמה סתם, בפרק שראיתי מ"הישרדות ארבע-מרקסס (איפה זה?)" יש רק בני עשרים וקצת שכל אחד מהם יכול לפאר פרסומת להלבשה תחתונה. בעיני זה לא בהכרח רע-אם כבר צריך לראות אנשים חצי לבושים עושים שטויות, עדיף שיהיו חתיכים, צעירים ומתוחים. את השאר יש לנו במראה כל יום. |
|
||||
|
||||
שכחת את "האצילות מחייבת" (לא זוכרת איך הוא נקרא באנגלית). אבל הבעיה עם הקומדיות האנגליות היא, שהן פשוט עשויות בתפרים גסים - הקצב שלהן איטי מדי (טיימינג, טיימינג זה הכל בקומדיה!) והן מלאות בצחוקים מוקלטים, אלמנט שפשוט לא עובר טוב, גם בקומדיות אמריקאיות. אותי לפחות הן לא מצחיקות מספיק, בגלל הסיבות האלה. אולי מצער לומר את זה, אבל סיטקום אמריקאי בינוני עושה את העבודה טוב יותר מאשר סיטקום בריטי משובח. אפילו ב - Are you being served? היו כמה בדיחות נפלאות, וטיפוסים משעשעים, אבל עדיין הקצב לא איפשר להתגלגל על הרצפה מצחוק ולמחות דמעות. |
|
||||
|
||||
את מתכוונת ל-keeping up appearances עם פטרישה רטלדג' בתפקיד גברת בוקה (באקט)? אני אוהבת את הסדרה הזאת. וגם את "הכמרית מדיבלי", שהזכיר רון. אבל נכון שבשנים האחרונות יש יותר סדרות מצחיקות טובות אמריקאיות, מאשר בריטיות- פרייזר, חברים, מלקולם באמצע... הסיטקומים הבריטים נתקעו מתישהו בסגנון שטאנצי מסויים, שלא מתפתח, והסימן הרע הוא- שאפשר פה-ושם ממש לנחש מה תהיה התשובה המצחיקה (?) שתישמע בעוד רגע... אבל בסאטירה הם טובים- בעיקר החומר של סמית'-אנד-ג'ונס, רואן אטקינסון, וצוות "לא חדשות השעה תשע". |
|
||||
|
||||
כן, כן. דווקא סדרה משעשעת, אם כי היא לא החליטה בדיוק מה היא רוצה להיות - קומדיה של טעויות, סלפסטיק, סיטקום או כולם יחד. ובנוסף, היא איטית מאוד. לטעמי, הסדרה הבריטית המצחיקה ביותר היתה ונשארת ''המלון של פולטי''. שם העירוב של כמה סוגי הצחקות רק תרם, בגלל הקצב המהיר יחסית ובגלל הרעיונות המבריקים - טירוף זה דבר שאי אפשר להמציא בכוח. או שישנו, או שאיננו. |
|
||||
|
||||
אם טרוף, אז אין כמו הקרקס המעופף. |
|
||||
|
||||
בין הדור התזזיתי חסר הנשימה ומחפש טרוף מסגנון !hit me !hit me לבין זה המשתרך מה ומחפש את עצם השימוש בשפה. פולטי הוא דוגמא יפה לראשון, אם כי הצחקות וורבליות לא חסרות שם. את השני ייצגו אולי as time goes by שמאופיין באיטיות יומיומית, רמת נשכנות בינונית, שפה עילאית ומשחק מושלם. בצרוף, אולי, ל"כן אדוני השר" שם השפה משחקת בתפקיד הראשי. |
|
||||
|
||||
חייבים לצרף לרשימה את הסרט "ונוס" עם פיטר אוטול המקסים ולסלי פיליפס. מה שארומה ואגינלית יכולה לעשות לבני שיבה וגבורה. (ולא לשכוח את קורינה ביילי ריי ששרה כמה שירים בפסקול). |
|
||||
|
||||
אני חושב שאתה טועה בפרשנות המאמר. אני חושב שצריך להפריד כאן בין שתי סוגיות. הראשונה נוגעת לדימוי של הצופה כיצור פסיבי, שמאמץ את דרכי ההתנהגות והערכים כפי שהם מוצגים בטלוויזיה. בזה אני נוטה להסכים אתך שהדימוי לא משקף את המציאות, וההודעה שלך ממחישה את זה. לאנשים יש צרכים שונים, שמובילים לציפיות שונות, שמובילות לסלקטיביות בבחירה של תוכניות טלוויזיה. הדגש כאן הוא על כך שהתוכניות באות למלא את הצרכים של האדם, או, במילים אחרות: באופן בסיסי, אופי האדם קובע באילו תכניות הוא יצפה ולא התכניות שהוא צופה בהן קובעות את אופיו. הסוגיה השנייה נוגעת לתוצאות-הלוואי של הצפייה הזאת. גם אם נניח שהאדם בוחר במה לצפות, התכנים שמועברים באמצעות הטלוויזיה מצטרפים לכלל התכנים שהוא קולט מהסביבה ומעצבים את עולמו. אבל, בניגוד לתכנים שמועברים בתקשורת בין-אישית לסוגיה, קיים פער הכרחי בין תכנים אלה לאלו של הסביבה הטבעית שהוא חי בה. הקושי לעשות אינטגרציה בין תכנים עם פער גדול בניהם הוא הנושא שהמאמר מדבר עליו. הוא לא מתייחס לצופה כאל יצור פסיבי, אלא כיצור פעיל שמנסה לגשר בין עולמות. ----- החוויה האישית שלי שונה לחלוטין מהתיאורים במאמר. הבחורות שאני פוגש הרבה יותר יפות ומושכות מאלו שבטלוויזיה, האושר ואפילו השעמום שלי הרבה יותר מעניינים (אותי בלבד, אז מה?), ובכלל, במפגש עם אנשים אמיתיים יש עוצמה שלפעמים מבריחה אותי אל הטלוויזיה רק בשביל להירגע. |
|
||||
|
||||
לא רק בקומדיות בולט ההבדל בין הפקות בריטיות לאמריקאיות, אלא גם בדרמות. אצל הבריטים מככבים בסדרות ובסרטים שחקנים רבים שהם ממוצעי מראה, ואף מכוערים ממש. האמריקאים מפחדים להציב מכוערים בתפקיד כלשהו, ובמיוחד בתפקיד ראשי, ובמיוחד-במיוחד בתפקיד ראשי נשי. דוגמה: "חייה ואהבותיה של אשה-שטן*" לפי הספר של פיי וולדון. בסרט האמריקאי כיכבה בתפקיד רות (האשה המכוערת שנבגדת ומתנקמת) רוזאן באר. היא אכן די שמנה, אבל לא הייתי אומרת שהיא מכוערת. זאת כאשר היצירה קוראת בפירוש לאשה /מכוערת/, ויש לזה משמעות בהתפתחות העלילה. בסדרת הטלוויזיה הבריטית כיכבה בתפקיד רות שחקנית בשם Julie T Wallace, שהיא בהחלט מכוערת, והמאפרים כיערו אותה יותר ע"י הוספת שומות שעירות על פניה. חיפשתי את תמונות שתי השחקניות לצורך התגובה, ובעוד שאת רוזאן קל מאוד למצוא, לא מצאתי במנועים השונים אף תמונה של ג'ולי וואלאס. לכן גם הבאתי את שמה באנגלית, שמא מישהו ירצה לחפש. אם תצליח, מישהו, תביא את התמונה לכאן, טוב? *לדעתי צריך היה לתרגם she-devil כ"שדה", ולא כפי שתורגם. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לינק א מראה את וואלאס כפי שהיא בחיים. (ב''חייה ואהבותיה של אשה שטן'' רות שמנה יותר, ומכוערת יותר). לינק ב מראה אותה באחת התחפושות שרות עוטה על עצמה במהלך הנקמה שלה בבעלה ואהובתו, ולכן לא ממש ממחישה את הכיעור שלה. תודה רבה על שני הלינקים. |
|
||||
|
||||
בשביל לראות אנשים שמתעטשים לפעמים, מתבלבלים ומועדים אתה לא צריך לראות טלויזיה תסתכל סביבך... |
|
||||
|
||||
בטלויזיה, או בקולנוע, ואפילו בספרות, לא תתקל באנשים מתעטשים, או מועדים, אוכלים או מחרבנים, אם אין לזה קשר ישיר לעלילה או לאפיון הדמות. כל זה אינו נובע מ"חוסר אמינות", או מנסיונות ייפוי המציאות, אלא מחוסר רלוונטיות. בטלויזיה (ובקולנוע וגו'),להבדיל ממחשבים, Real Time אינו מאיץ את מהלך העניינים, אלא מעכב אותם. אני מניח שלא היית רוצה לראות סרט שנמשך שנתיים, כיוון שהגיבורים, פרט לרומן שלהם זה עם זו (או זה עם זה, או זו עם זו) גם ישנים, אוכלים, הולכים לעבודה וגולשים באייל. |
|
||||
|
||||
חידת טריוויה - איזה סרט עלילתי נמשך שעתיים ומתיימר להעביר ייצוג זמן אמיתי? |
|
||||
|
||||
האם בסרט הזה אנשים הולכים לשירותים? |
|
||||
|
||||
לא 1. הוא אכן רק מתיימר. 1 אלא אם התאפקו. |
|
||||
|
||||
כולה, שעתיים, לא ממש איפוק. אלא אם כן מדובר בשעתיים במטוס אל על. |
|
||||
|
||||
יוצא מזה שאם אותו סרט מוקרן בזמן טיסת אל-על, יש לנו בעיה. |
|
||||
|
||||
הסרט Rope של היצ'קוק נמשך 80 דקות וזמן התרחשות העלילה הוא גם כן 80 דקות. (הסרט בנוי מ10 "טייקים" של 8 דקות כל אחד.) |
|
||||
|
||||
לא יודע אם לזה התכוונת, אבל Timecode, סרטו הגאוני של מייק פיגיס, הוא סרט של שעה וחצי שצולם בשוט אחד (כפול ארבע). הסרט הוקרן בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים בחיפה, וגרם כאבי ראש כמעט לכל הצופים. בזמנו, רציתי לכתוב עליו לאייל, אבל אחרי 2000 מילה נתקעתי. |
|
||||
|
||||
לא זה ולא זה. הולכת להכין קפה, ואגלה כשאסיים לשתות :-) |
|
||||
|
||||
אני לא עומד במתח. (ו-Timecode לא התיימר להציג שעה וחצי, הוא באמת הציג שעה וחצי רצופות. ונדמה לי שאפילו הולכים שם לשירותים) |
|
||||
|
||||
לא ידעתי על סרטו של פיגיס. התכוונתי ל''קליאו בין חמש לשבע'' של אנייס ורדה. הגיבורה מתבשרת שנותרו לה שעתיים לחיות, ומבלה אותן במשך כל הסרט . |
|
||||
|
||||
נא לרשום בכתובים שברקת מעשנת אחת ליום, ולוקח לה 8 דקות להכין קפה ולשתות אותו. |
|
||||
|
||||
הקפה היה שתוי רק בחציו בזמן כתיבת ההודעה, כיוון שהתחשבתי בבקשתו של ג. דנבום. |
|
||||
|
||||
אסור לשכוח את ''בצהרי היום'' שזמן העלילה בו הוא זמן הסרט. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
2000 מילה זה לא מספיק? גם על "Run Lola Run" אפשר לומר שהוא בזמן אמת (כפול 3). |
|
||||
|
||||
זה לא כאילו שיש לי משהו חשוב (או נכון) לומר. _____ העלמה עפרונית, חשבה שמחר יהיה לה סוף סוף יום חופש- אבל אין. |
|
||||
|
||||
האמת היא שאחרי שברקת הזכירה לי את המאמר הזה, חזרתי אליו ואיך שהוא הצלחתי לסיים אותו - אבל אני לא יודע אם שווה לפרסם מאמר על סרט שלא מוקרן בשום מקום, ושספק רב אם אפשר למצוא אותו בדי.וי.די. בארץ. מה אתה אומר, לשלוח לך? |
|
||||
|
||||
run Lola run? ז'תומרת, הסרט לא אורך שעתיים, אבל לדעתי הוא אכן בזמן אמיתי. (כמובן, זמן אמיתי שחוזר על עצמו על פעם מחדש, אבל לא חשוב)ואם אני לא טועה, סדרת הטלויזיה האמריקאית 24, מתארת במשך 24 פרקים 24 שעות. _____ העלמה עפרונית, עזבה את הגן. |
|
||||
|
||||
הו, לא.. א. כבר עניתי. ב. ''לולה'' נקטע ועורך בעצמו קיצורי זמן בכל כך הרבה נקודות. בנוסף, הוא גם אחד הסרטים המעייפים ביותר (פיזית) שראיתי - בסיומו הרגשתי כאילו רצתי מרתון. |
|
||||
|
||||
א. אז מה, יכולה להיות יותר מתשובה נכונה אחת... ב. טוב, תהיתי באמת כמה זמן ייקח עד שאני שוב אטעה בפרהסיה. זה קורה לי המון לאחרונה. _____ העלמה עפרונית והיום השישי. |
|
||||
|
||||
יש מן הסתם כמה סרטים שמנסים לעשות את הטריק הזה, אבל אני שאלתי על שעתיים :-) |
|
||||
|
||||
אני מכיר גם סרטים אשר עושים את ההיפך. פעולה שבמציאות לוקחת שניות בודדות, כמו בעילת שיקסה (1), אורכת בסרט כשעתיים. (1) אני, אמר האיש הירוק, אני מסיפור אחר. |
|
||||
|
||||
בסרטים הללו ישנן הרבה בעילות של שיקסות רבות. |
|
||||
|
||||
טוב, זאת (היתה) התעשיה שלך, לא שלי. אגב, מה עם הכסא? (היומולדת של אשתי מתקרב). |
|
||||
|
||||
נראה שיעבור קצת זמן עד שיתנו לי לגעת בכסאות. בשלב הראשון אני אעשה השתלמות QA בחטיבת המוצרים הנילוים כפי הנראה בתחום הוצאת אמביציה אישית מפועלי פס ייצור. רק אחרי שאלמד את כל נוהלי העבודה אעבור לנהל את מחלקת ה QA של האגף החדש. הכיסאות עדיין בשלבי פיתוח ראשוניים... |
|
||||
|
||||
LOL . שניות בודדות? ולי אמרו שהצרפתים יודעים את המלאכה.
|
|
||||
|
||||
אכן, הסדרה הגאונית 24 עושה בדיוק את זה, ולא רק, הפסקות הפרסומות תוזמנו לנקודות "ריקות" - זמן נסיעה, מקלחת וכולי. מבריק, פשוט מבריק. |
|
||||
|
||||
אחרי 2 מתוך ה-24 (הערב בערוץ 10), אני תוהה אם יש משהו גאוני בסדרה הזו מעבר לקונספט. בינתיים לא התרשמתי שכך. |
|
||||
|
||||
הסדרה די ממכרת. החצי הראשון (12 הפרקים הראשונים) החזיקו אותי די חזק, אם כי את החצי השני שרדתי בקושי. ישנן הרבה הפתעות בעלילה - אמנם לא הייתי מרחיקה לכת עד ל"גאוני", אבל מחזיק את הצופה במצב של תהיה תמידית. |
|
||||
|
||||
במחשבה נוספת, אני מאוכזב בעיקר בגלל שכיוון שהזמן בסדרה הוא בגודל טבעי, ציפיתי שגם העלילה תהייה בגודל טבעי, והיא ממש לא. אבל אני אמשיך לצפות, אני אולי לא מכור, אבל בהחלט סקרן לדעת מה יקרה הלאה. |
|
||||
|
||||
בספר "הבוגר" (שכחתי את שם המחבר) חצי מהדיאלוגים כוללים בתוכם אמירות "מה? מה?" של הדמויות, שפשוט לא מדברות ברור אחת עם השנייה. זה מאוד מציאותי (אין כמעט שיחה שאני מנהל עם מישהו בלי שיזרק "מה?" אחד לחלל האוויר) ומאוד מצא חן בעיניי - בהתחלה. אחרי כמה זמן זה ממש נמאס. |
|
||||
|
||||
ההבדל בין הטלוויזיה, כמדיום ויזואלי, ובין מדיומים אחרים, נעוץ גם בהשפעה האדירה של הדמות על הצופה... אולי זה לא נורא מקורי, אבל כשקראתי את המאמר, חשבתי על חלקן של תכניות הטלוויזיה ותרבות הסלבריטאים בבניית דימויי הגוף (המעוותים?) שלנו, ובפרט על נשים הסובלות מבטחון עצמי נמוך ומהפרעות אכילה בגלל הדימוי הזה. |
|
||||
|
||||
הבעיה היא שעם כל האמת שבדבר אנחנו עדיין אוהבים לפנטז כמו בלוטו טוטו או פיס הזיק הקטן הזה דומה וטועם כמו הלאלי-פאפ שממתיק את חריפות המציאות בה אנו חיים אך ככל שנקדים ונלמד את עצמנו והסובבים אותנו את ההבדל כך נוכל לצפות לשמוע ולקרוא וגם להפוך את הדף ולהמשיך הלאה |
|
||||
|
||||
כאילו, קודם היו החיים, ורק אז הטלויזיה... אני מכירה המון המון סיפורים מהחיים, ככה, לידי, ששום במאי לא היה חותם עליהם- "זה מופרך" הוא היה אומר.כולנו מכירים- הנה רשימה חלקית: בניני התאומים שואה אהבת אבלאר ואלואיז מורן פרנקו קרן אבנעים איציק וכוכי מרדכי פנינה רוזנבלום מוחמד אדורה אני יכולה להמשיך ככה שעות. וזה עוד בלי שהכנסתי את מכריי הפרטיים. כלומר-יש אהבות גדולות, ויש אכזבות גדולות וטרגדיות גדולות, וסאגות שבהשאלה נגיד שהן "מהסרטים". כמובן שזה נכון שהחיים בד"כ מתנהלים על מי מנוחות בלי מוזיקת רקע וכתוביות בסוף היום, אבל בכל זאת- לא נראה לי שזו מזימה אכזרית. מתמקדים במה שמעניין- הרי לא תצפה היום בסרט של האחים לומייר על תינוקות משהקים, נכון? לכל אדם יש נקודות שיא בחייו, בסרט, באופן טבעי, מתמקדים בהן. רומיאו ויוליה? קטן עלינו. מכירה סיפורים הרבה יותר טובים. ואמיתיים. מה שאתה אומר מתאים, אולי, לסוג מסויים (ונחות) של סרטים. קומדיות רומנטיות בעיקר. אני מנסה לחשוב על הסרט האחרון שראיתי ("לנטנה") והמסקנה שלי היא שהקולנוע היום הוא לאו דוקא אסקפיזם- יש בו גם יצירות עמוקות ומורכבות. |
|
||||
|
||||
הרבה מהביקורת המושמעת כיום על טלווזיה היא שילדים צעירים מפנימים סדרות מעושות (טלנובלות וכד'), ומפגינים התנהגות דומה (חיקויים ממש) בחיי היומיום של כיתה ג'. אני לא בטוח עד כמה מפח הנפש שייגרם לילדים/ות כשהם ייתקלו במציאות יהיה חוויה נעימה. כאילו לא הספיק שהחדירו בילדות אידאלי יופי בלתי מושגים, דבר דומה קורה עם מערכות יחסים בינאישיות, וזה לא דבר חיובי במיוחד בעיני. (היית על זה כתבה בסופשבוע של מעריב לא מזמן, אבל למצוא את זה עשוי לחייב רישום...) |
|
||||
|
||||
א.ילדים לא רק רואים טלויזיה- הם במחשב, בעיתון,בספרים, באינטרנט. כלומר אפשר אולי לדבר על מדיה בכלל, ולא על טלויזיה או קולנוע בלבד. ב. זה טיפ טיפה מזלזל בילדים, להניח שאם הם מחקים הם חושבים שככה זה. כותבת תגובה זו, למשל, הייתה עליסה בארץ הפלאות במשך כל ההפסקות בכיתות גימל ודלת, חברתה הטובה הייתה נבי ארנבי. היינו מתנהגות כאילו השיעור הוא מה שמופיע במראת הקסמים (זוכר?) וממשיכות בהפסקה הבאה. האם תחשוד בי שהאמנתי שמוצאי מקנזס? למרבה הצער, תמיד ידעתי שזה בני ברק. ג.האם נקודת המוצא שלך היא, שכל מה שמופיע בטלויזיה הוא אוטומטית שקרי? כלומר, למשל בסרטים הכי קיטשים כשהשוטר והשוטרת מתאהבים. אני מכירה זוג שזה באמת קרה לו. מה למסור להם? שאין להם אישיות? ד.ומכל שלושת הקודמים אין להניח ולו לרגע, שאני בעד טלויזיה כשמרטף. אפשר וצריך להגביל מה שילדים רואים, מטעמי חינוך. אבל יכול להיות שאני לא ארצה שילדי הקט יצפה ברומן סוער וגדוש יצרים בגיל שבע, וזה לא סותר את קיומם של רומנים סוערים ורווי יצרים. |
|
||||
|
||||
א. כן, אבל המכה החזקה ביותר של מציאות מעושה היא מהטלנובלות הטלווזיוניות. ב. זה היה אולי הדבר הכי מתוק שקראתי באייל. בשביל לדעת אם יש חיקוי או הטמעה נצרך לחכות שצופות ''קטנטנות'' עכשיו יגיעו לכיתה ט'. נחיה ונראה. ג. לא, אבל בטלנובלות ואופרות סבון כן. (או לפחות, החלק האמיתי זניח) ד. מסכים. |
|
||||
|
||||
א. נדמה לי שההשפעה המשמעותית ביותר היא אכן הטלוויזיה. כשדנים בתפיסת הגוף, למשל, כבר הועלו טענות על כך שכל המנחות בערוץ הילדים (וכל השחקניות, וכל הדוגמניות) סובלות מתת-תזונה, וכתוצאה מכך גיל הבנות המפתחות אנורקסיה הולך ויורד. ב. עליסה? קנזס? אולי דורותי? ג. הטיעון הזה כבר הועלה כאן. אני מתייחסת אליו כאל קואופטציה ממסדית קלאסית. דהיינו, כל אחד מכיר לפחות מקרה אחד "מהחיים" המשקף את המציאות הטלוויזיונית, מה שהופך את המציאות הטלוויזיונית לאמיתית בעינינו ומתקף אותה. רובנו הגדול, עם זאת, לא נציל את העולם במקרה, לא נתאהב כמו בסרטים, ולא נראות כמו שחקניות קולנוע. |
|
||||
|
||||
נכון, התבלבלתי זה לא קנזס. אני רשמית כבר זקנה ): היום תיקנו לי את המחשב- הוא היה מושבת איזה זמן. זה היה שיעור די טוב על כמה המדיה הזו משמעותית. עם זאת, אני לא חושבת שאני אייל, או שכל האנשים מעריצים את (השלימי) או את (השלימי מישהו אחר). זה שונה מערוצים בטלויזיה? לא בטוחה. הטענות שאת מעלה מוכרות לי, בהבדל קטן אך משמעותי: הן מוכרות לי לגבי ערוץ הילדים ולא לגבי "טלויזיה". זה נכון שיש בעיה עם ערוץ שמכוון לילדים, מתיימר לשמש להם דוגמה, הורים מנתבים ילדים אליו והוא מייצר דגמים לא אנושיים. אבל זו בעיה נקודתית, שפתרונה הוא רביזיה בערוץ (שמעתי שהם בדרך) והורים. אני לא חושבת ששום ילד מאמין שהוא יציל את העולם, מצד שני אני מכירה המון אנשים שעשו המון דברים גדולים. לא אחד, לא "כמה מחברי הטובים ביותר". המון. תסתכלי סביב- המציאות הרי היא, וסליחה על הקלישאה, מדהימה ממש. כלומר, טענותיי כלפי הרעיון מסתכמות בזה: א.המציאות עולה על כל דמיון. ככה זה. רוצה שנמנה את הדברים שקרו רק בשבוע האחרון, שיכלו להפוך ליופי של סרט? סתם דברים, מהחדשות? ב.התקשורת איננה חד גונית. ערוץ הילדים הוא חד גוני- קולנוע היום הוא אומנות. יש בו שלל דמויות, ריאליסטיות ובדיוניות כאחד. הוא לא משקר שקר קולקטיבי, לא מתיימר להיות ריאלסטי במאת האחוזים, אין כאן תרמית.("לנטנה", אמרתי כבר?) ג.אנשים מבדילים בין מציאות ודמיון. ד.אם אנשים מחקים התנהגות ומראים אהבה "כמו בסרט"- זה לא בודאות שלילי. אנחנו תמיד מחקים משהו, נכון? |
|
||||
|
||||
ג. אנשים מבדילים בין מציאות ודמיון. אז זהו, שלא ממש. אנשים (לא אמרתי כולם!) שואפים פעמים רבות שהחיים שלהם יהיו בדיוק כמו בסרטים. למה שם יש אהבה ולהם אין? למה בסרטים כולם יפים והם לא? למה שם קורים דברים שלא קורים להם? וזה הרע (היחיד כמעט, לדעתי) בסרטים: שלפעמים אתה חושב שכך אמורים להיות החיים באמת. יש אנשים שמרגישים לא מסופקים מפני שהם לא עושים את ההבדל הזה. ואני מסכימה איתך שהמציאות עולה על כל דמיון. |
|
||||
|
||||
אני שומעת נכון? אהבת את לנטנה? אם כן, יאללה מועדון :-) |
|
||||
|
||||
(המהולל, משום מה) ואהבת את ''דבר אליה'', כולל פסקול. |
|
||||
|
||||
איזה צירוף מקרים. בדיוק אתמול הבאנו את גוספורד פארק ואני אישית, כחובבת אלטמן ידועה, דווקא הבנתי מה הופך אותו למהולל. |
|
||||
|
||||
הייתי מתפלאה לו היינו מסכימות (: |
|
||||
|
||||
קשה, קשה - הייתי אדישה לגוספורד פארק, ואהבתי את דבר אליה, במיוחד פסקול. תופס? |
|
||||
|
||||
אם אהבת את ''צבע גן העדן'' או את ''אמלי'' אפשר לקזז את זה עם ''אדישה'', שלא חריף מספיק. |
|
||||
|
||||
*הסרט הכי שווה* (וזה למרות שנאלצתי לקרוא את התרגום, עקב היכולות המוגבלות מאוד שלי בצרפתית). |
|
||||
|
||||
לא מכירה את "צבע גן העדן". מ"אמלי" יצאתי במצב רוח נפלא אבל "אוהבת לא אוהב", שהוא סרט נורא ואיום, עמעם לי את הזיכרונות הטובים ממנו. כך שלצערי, אנחנו שוב במין תיקו מוזר :-( |
|
||||
|
||||
ואני ממליצה לך לקחת בוידאו את ''צבע גן העדן''. אם תאהבי אותו, השמיים הם הגבול... |
|
||||
|
||||
כאן גם אני מצטרף להמלצות, וממליץ על ''פודינג אירופאי'', לכל אלו שנמאס להם מהשבלוניות של הסרטים האמריקאים, אבל לא מוכנים להחליף אותה בסרטים נורווגיים תמוהים. פשוט סרט יפה, מיוחד ולא מתיימר. |
|
||||
|
||||
לסרט של האחים לומייר קראו "ארוחת התינוק", והוא היה כל כך קצר, שאני לא בטוחה בכלל שמספיקים לראות את התינוק משהק בסוף :-) ולעניין הטענה שלך, אולי לא רואים היום סרטים של לומייר, אבל יש בהחלט אנשים (ובמאים) שתרים אחר "תחושת מציאות" בקולנוע, Whatever this is . |
|
||||
|
||||
"אמריקה" של בודריאר. לפני מספר חודשים, בתכנית 'מאחורי הקלעים' כזו או אחרת ב E, ראיינו את המפיקה או הבמאית של תכנית "מסיבה פראית פיצוץ בחוף 13" או משהו דומה. המפיקאית, צעירה אמריקאית נאה למראה ובעלת כושר ביטוי עצמי מעל לבינוני, נשאלה לגבי הקשיים שהיו מנת חלקה במהלך ההפקה: "כאילו, הגענו לחוף הזה בקנקון וכאילו ציפינו ש..את יודעת, שכולן יראו כמו בתכניות spring break של MTV, אבל כאילו, מכל הבחורות על החוף מצאנו אולי 2 שנראו בסדר. בסוף היינו צריכים להביא במיוחד דוגמניות ודוגמנים...זה היה ממש קשה" |
|
||||
|
||||
מזל שיש לנו את ערוץ בריזה...קצת מציאות אסלית ופרשנות אוטנטית מאת אבי ביטר (שמעתי שסרטו האחרון 'החיים הרסו אותי' זכה בפרס קקטוס הזהב בפסטיבל שם) |
|
||||
|
||||
אני רוצה להזכיר לכלל הקוראים, המגיבים והכותבים פרט קטן אחד, שולי אומנם, אבל חשוב שישב לנו אי שם בתת-ההכרה: חיים פעם אחת. אין מקום לפשרות בעולם הזה, אין צורך בהן, פשרה משמעה ויתור, וויתור משמעו הקרבה, ולהקרבה צריכה שתהיה פאקן סיבה טובה. ואיזה סיבה טובה יכולה כבר להיות, אם יורשה לי? למה שארצה לעשות פסיכומטרי בפעם השלישית, לשלם הון כסף לאחד מאלה שכתבו את השאלות, כדי שיסביר לי מה הדרך הכי נכונה/מהירה/עקיפה לבחור את התשובה הטובה ביותר, כדי שאוכל לקבל 721 ולא 698, כדי להתקבל לאיזה מסלול באוניברסיטה (כי הרי 23 הנקודות האלה מאוד ישפיעו על הרופא/עורך-דין/ארכיטקט). למה שארצה להתחתן(?) עם אישה שהיא בגדר "פשרה"? למה שארצה לכל-הרוחות להתעורר כל בוקר בהרגשה של שיעמום ושידור חוזר של אתמול? למה שארצה לקום ב-7 לפנות בוקר כל יום ולחזור ב-8 לפני-חצות כדי שאוכל לממן לילדים שלי עוד כרטיס ללונה-פארק או שאוכל לצאת לסופשבוע עם המשפחה, כדי "לברוח קצת מהמציאות". למה לעזאזל שארצה לברוח קצת מהמציאות? על כל זאת ועוד, אומר שוב ושוב "Thanks but...but thanks" ושלא תבינו אותי לא נכון, אינני קורא כאן לאף-אחד לעזוב את לימודי הארכיאולוגיה/כלכלה/משפטים רק בגלל שהם משעממים, או שאתם "לא בטוחים" שהמקצוע מספיק תפור עליכם -לא ולא! אם לא יהיו אנשים בינוניים ופשוטי יום וחשוכים ומשעממים כמוכם, לא יהיה מקום גם לכוכבים כמוני. ואם בעינייני ציטוטים עסקינן... "הכל או כלום" (ברי סחרוף) "יותר טוב כלום מכמעט" (עברי לידר) "It's got to be - perfect, It's got to be worth it. Too many people take second-best Well I don't want anything else: It's got to be PERFECT" (אחת הזמרות...)"עוד ועוד ועוד ועוד ועוד...אף-פעם אל תפסיק לחלום" (אביבוש) ועוד אחד אחרון: "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה. עוד לא אבדה תקוותינו, התקוה בת שנות אלפיים" |
|
||||
|
||||
אז כבר, מישהו שבאמת חי (ומת) את המוטו שלו - "קיסר - או לא כלום!" - צ'זרה בורג'ה. (אני רק מקווה שהתרגום שהבאתי מדוייק, אני עצמי לא יודע את השפה). |
|
||||
|
||||
זה האוטו שלי. |
|
||||
|
||||
כדי להקדים תרופה למכה, זה היה ציטוט בלתי מוצדק1, שכבר הוזכר ממש לא מזמן באייל2, מתוך "החמישיה הקאמרית". 1 אז מה אם מישהו כתב את המילה "מוטו"? 2 בנסיבות יותר מוצדקות כאן: תגובה 82572 |
|
||||
|
||||
הציטוט במאמר מתוך: I've never been to me מטעה לחשוב כאילו מדובר באיזה שיר עם מסרים חתרניים. בעצם מדובר בטקסט סופר-סופר-סופר שמרני ששיאו הוא הדיקלום: But you know what truth is? בקיצור, ערכי משפחה הוליוודים מגעילים.
It's that little baby you're holding, it's that man you fought with this morning The same one you're going to make love with tonight That's truth, that's love...... |
|
||||
|
||||
מופיע בתחילת הסרט "פריסיליה מלכת המדבר", שהוא אולי הסרט הכי הפוך לערכי משפחה הוליוודים מגעילים. לי השיר תמיד נראה מאוד מתאים, כי הדראג קווין'ס שבסרט בעצם רוצים/רוצות להיות "כמו כולם", כלומר, למצוא אהבה ולגדל ילדים, שזה בדיוק מה שהוליווד מפמפמת כל הזמן. כל זה לא סותר את זה שהשיר אכן נחזה להיות נועז ולמעשה הוא בכלל לא, ושהדקלום הזה עוד יותר מגעיל מהדקלום של ג'ניפר לופז בתחילת "my love don't cost a thing". |
|
||||
|
||||
בגלל שהבנתי שהמסך משקר לי הפסקתי לראות פרסומות, התחלתי לחפש את המוזיקה שאני אוהב ולא מה שאנשים החליטו עבורי, והתחלתי לחפש אהבה השקר חלש מהאמת - החיים שלנו יפים יותר בלי חלומות אמריקאים ואם כבר "החברים של נטאשה" אז אני ממליץ בחום על האלבום הנהדר שלהם "רדיו בלה- בלה" על אדם מורכב ששומע/משדר רדיו במשך 24 שעות |
|
||||
|
||||
ועל שיריהם הנהדרים, ''שדות תותים'', ''לוסי בשמיים עם יהלומים'', ''תן לזה להיות'', ''אני סוס הים'' ועוד. |
|
||||
|
||||
אכן, פסיכדליה מעולה. רק שכדאי להזכיר שגם פסיכדליה היא צורה של בריחה מהמציאות, אם לא הבריחה בטהרתה. |
|
||||
|
||||
אבל לא נורא, גם אני לא ממש יודע מה בדיוק היא ניסתה לעקוץ1. 1 אני כן יודע, אבל אני מנומס. |
|
||||
|
||||
אה, סליחה, הייתי צריכה לראות את זה. פשוט לקח לי קצת זמן להוציא את מקל המטאטא אחרי השיחה המאלפת שקיימתי היום עם אחת, ''עלמה''. |
|
||||
|
||||
השירים שציינת לעיל (אני לא בטוח לגבי כולם, אבל לגבי "תן לזה להיות" אני משוכנע), הם לא של "חיפושיות הקצב"? |
|
||||
|
||||
אתה בטוח שלא מדובר בחסרי הקצב? (beat-less, כמה שאני משעשע היום...) |
|
||||
|
||||
רק חבל שההשפעה הפינק פלוידית בו כל כך בולטת. |
|
||||
|
||||
I've got sixty channels of shit on the tv to choose from...
|
|
||||
|
||||
לא, התכוונתי לדיסק של נטאשה, רדיו בלה בלה, זה ממש מביך כמה שהם חיקו את פינק פלויד. |
|
||||
|
||||
הם לא חיקו את פינק פלויד אלא הזדהו במודע עם "החומה" של הפינק פלויד. ב"חדשות" מתוך רדיו בלה-בלה יואב קוטנר אומר : "הפינק פלויד- הפינק פלויד לא יופיעו על החומה בירושלים" ולקראת סוף השיר יש סולו גיטרה קצר מזכיר מאוד קטע בthe wall להגיד ש"החברים של נטאשה" מחקים מישהו אחר זה מוזר (לפחות לי- מעריץ מפוחם שכמוני) |
|
||||
|
||||
חוץ מזה יש גם סולו גיטרה שמאוד מושפע מ shine on אבל לא משנה, נטאשה הם להקה עתירת זכויות ובדיסק המדובר יש אפילו שורה שמוקדשת לי (שניקצצה בעריכה בשל חוסר התאמה עם המנגינה) אז זהו. |
|
||||
|
||||
לנושא ההבניות של רומנטיקה בחברה שלנו, אומר שוב כדאי לקרוא את ספרה של ד"ר אווה אילוז "האוטופיה הרומנטית". השבוע גם התפרסם ראיון איתה, שבו היא מסבירה את עיקרי הדברים: |
|
||||
|
||||
לא הבנתם אותי כל כך נכון, המאמר לא בא להבהיר את עמדתי בנוגע לטלוויזיה, או בנוגע ל"מציאות מקבילה" לחים האמיתים שלנו. אני שאלתי שאלה. בגדול, שאלתי משהו בסגנון "האם קיים אושר"? לפני כמה שנים טובות, כתבתי משהו בסגנון, אך באותו זמן זה היה על ספרים ולא על הטלוויזיה, אז כל מי שטען שאני יוצא נגד הטלוויזיה, טעות בידו, וכך גם הוספתי בפסקה האחרונה במאמר. לפניכם הקטע הבא: "הוא ראה אותה וידעה שהיא היחידה. זה בא לו בהפתעה כמו אסימון שנפל בטלפון ישן. אחרי שנים שהוא איתה ידע שהיא לא בשבילו לפתע. הייתה לבושה בבגדי כלה, כמו לקוחה מסרט הוליוודי קלאסי בכיכובה של אדרי הפבורן, השמיים היו כחולים ללא עננים והשמש חיממה אותי במתינות. בסיפורים זה תמיד זה בא בהפתעה, הגיבורים תמיד עוברים חוויות כדי להגיע לאמת היחידה ותמיד מוצאים את השביל הנכון שהוכן מבעוד מועד במיוחד בשבילם. אף פעם לא מדברים על הדברים הרגילים כל כך של החיים המסריחים האלה כל כך, על הימים שעוברים ומתבזבזים כי שוב לא עשית כלום, כי שוב קמת בבוקר והלכת לעבודה או לצבא או לביה"ס או סתם טיילת בשדרות רוטשילד בתל אביב אחרי שחיפשת עבודה בכל חור אפשרי ופקססת את הקורות חיים שלך לכל משרד כוח אדם אפשרי, לא מדברים על השעות המתות שאין לך מה לעשות בהם בין יציאה ליציאה או על הזמנים האלה בבוקר שלא מבינים מי האידיוט שהמציא אותם, אותם זמנים שאתה לא יודע אם לפתוח את העיניים או לעצום אותן בחזרה, אין אפילו מילה אחת על החלומות שאתה לא רוצה לקום מהם כי הם הרבה יותר טובים מהחיים שלך, לא מספרים על הזמנים העוברים ולא חוזרים, לא מספרים על הספר שקנית כי רצית שיהיה לכם אותו טעם ספרותי והתברר לך שכנראה היא לא מבינה כלום מהחיים שלה. לא מזכירים את כל הקניות הרעות, את הדיסקים שקנית כי זאת המוזיקה הכי טובה, ששמעת אולי פעמיים ולא מזכירים את המכנסיים האדומות שבחנות ישבו עלייך כל כך טוב ועכשיו אין לך אומץ לצאת איתם בפומבי, לא מספרים לנו על הרגעים הבאמת קשים של האכזבות הגדולות, אף סופר לא מצליח להעביר במילים תחושות כל כך קשות של מוות של חבר קרוב, או כאב מפרידות, יש את הסופרים שמתקרבים ויש את אלו שאפילו לא מנסים, אבל תחושות אי אפשר לכתוב ואי אפשר לשמור, אי אפשר לקחת איתך תחושות בבקבוק למקרה שתצטרך אותם מאוחר יותר, אי אפשר להקליט אותם ואח"כ לצפות בהם שוב, אם אתה קורא סיפור מספר פעמים הוא לא באמת נעשה יותר טוב בכל פעם שאתה קורא אותו, אתה נעשה יותר טוב. אף אבא לא יספר לילדים שלו שכל זה לא שווה כלום ושבמילא אתה תמות בסוף ולא תיקח איתך שום דבר לעולם שמעבר, ששום ניצחון בתחרות או מילים שכתבת, או שיר שפרסמת לא באמת יביאו לך תהילת עולם, אף אמא לא מספרת לך שלא תאכל עם המלכה ארוחת צהריים ושלא תהיה ראש ממשלה וכוכב קולנוע מפורסם, אף אחד לא באמת מודה שאתה לא צריך לעבוד קשה, להתחתן, להוליד ילדים ולטייל בחו"ל כדי להגשים את עצמך, אין אח בוגר שיבוא ויגיד לך "תעזוב אותך מהכל, תחיה בנאדם, תחיה, תעשה חיים, אל תעבוד, אל תלמד, תטייל, תצחק, תעשן, תבלה. רק תבלה", אף פסיכולוג לא יגיד לך שתחושות הדיכאון האלה אומרות שאתה אדם נורמלי ואתה באמת צריך לפחד ואתה באמת צריך להיות בדיכאון כי החיים באמת מסריחים ואולי לחלק הם טובים, אבל הרוב סתם מזייפים את זה. בחיים אתה לא מוצא את האחת והיחידה, מבחינתי כולן יכולות להיות היחידות. בחיים אתה לא מגלה שום דבר להפתעתך בבום רציני כזה שכאילו נופל לך האסימון, החיים הם לא כמו סיפור ובטח לא כמו סיפור קצר עם פואנטה, כי לחיים אין פואנטה, הם סתם עוד משהו שנמצא שם כדי להעביר לאלוהים את הזמן ואף אחד לא מודה שאין אלוהים, כי אז אולי היה לכל החיים האלה סיבה. אף פעם לא ראיתי בחורה וזה היה נראה כמו בהילוך איטי, מעולם לא התאהבתי במבט ראשון, לא קרה לי שהייתה לי הרגשה רעה שמשהו הולך לקרות ולא חלמתי שמשהו נורא קרה ולמחרת גיליתי שהבן שלי מת בתאונת דרכים. הריונות זה דבר כואב לא מושלם, הפרידות קשות ולעולם לא יהיו פואטיות, חתונות זה כורח המציאות לא דבר נורא רומנטי, עבודה זה לא דבר כיפי ובטח שלא דרמטי, לימודים זה לא מתוך בחירה או רצון, טיול למזרח לא מביא לך את השלווה, השתחררות מהצבא לא פותרת אותך מהדיכאון, אורגיות קורות למעטים מאוד, סרטים כחולים זה פיקציה, כסף זה חתיכות של נייר שעוברות מיד ליד אבל בלי זה אי אפשר לחיות למרות כל מה שאנשים מתיימרים חושבים, אין אחד שהוא מיוחד ולכולם יש תחליף." בכוונה לא הרחבתי את המאמר ובמכוון לא עסקתי בכל הנקודות שהעלתי, קיוויתי שאולי יוכלו לתת לי תשובות, משהו שהטלוויזיה שלנו לא ממהרת לעזור לי בו. |
|
||||
|
||||
עדיין לא הבנתי מה השאלה. או ליתר דיוק, השאלה שלך נראית לי כהיתממות. האם קיים אושר? כן או לא. האם אושר הוא בהכרח ה"אושר" כפי שמוצג בספרים ובטלוויזיה? לא, כמובן שלא. תראה, די משעמם לראות תכנית טלוויזיה על בחור צועד בשדרות רוטשילד. רובנו, מגיל מסויים ומעלה, מבינים שמה שהטלוויזיה, הקולנוע והספרים מוכרים לנו הוא לא שיקוף של המציאות, אלא בידור, חוויה. העצוב הוא שלמרות שאנחנו יודעים את זה, אנחנו עדיין רואים סרט על מערכת יחסים מושלמת ומלאת תשוקה, וחושבים לעצמנו שמערכת היחסים שלנו נופלת מזו הקולנועית. כמה טוב שאז אנחנו נזכרים שזה רק סרט, אחרת באמת היינו אנשים אומללים מאוד. |
|
||||
|
||||
פעם נפלתי על תוכנית טלטאביז וצפיתי בה למשך כמה דקות לראות על מה המהומה. במשך דקות ארוכות כל מה שראו על המסך זה תמונת נוף עם גבעה, דלת וכמה שבילים, כשמדי פעם מופיע אחד הטלטאביז, הולך ממקום אחד לאחר, והקריין אומר ''טינקי ירד מהגבעה ונכנס לבית'' או משהו כזה. דקות שלמות של זה. אז מסתבר שיש מי שימצא הליכה בשדרות רוטשילד דבר מעניין למדי... |
|
||||
|
||||
טלטאביז אף מגדילים לעשות ומשדרים את אותו סיפור פעמיים ברצף. פעמיים !!! מסתבר שלפני גיל שנתיים ילדים אוהבים לראות אותו דבר שוב ושוב ושוב... גם אם זה טלטאבי יורד מגבעה ונכנס לבית. |
|
||||
|
||||
מסתבר שגם אחרי לקיחת הממ... חומרים משני תודעה מסויימים 1 הטלטאביז יכולים להתגלות כשוס רציני. 1איזו הגדרה נפלאה! ____ העלמה עפרונית, לא לוקחת אפילו אנטיביוטיקה. אה לכם. |
|
||||
|
||||
נראה שאתה מתכוון יותר לשאלה "מה עושים עם הפחד ממוות", אם אני קורא נכון בין השורות (התשובה שלי, אגב, היא: מדחיקים). לשאלה "האם קיים אושר", מה שבטוח (מנסיון) הוא שקיימת תחושת אושר, ואפשר להשיג אותה במגוון דרכים. for each his own. סקס וזוגיות אלו דרכים מקובלות. |
|
||||
|
||||
כי אנחנו קצת סתומים, אבל ההרחבה הפכה משהו חביב להתרעמות שדומה כאילו נלקחה בעצמה מסרט לא טוב במיוחד. |
|
||||
|
||||
למה לדבר על הימים האלו ששולחים (שוב) קורות חיים לאלף מקומות ומקבלים (שוב) תשובה שתודה אבל לא תודה? אני יודעת שקיימים דברים כאלו. אני חיה דברים כאלו. יותר מזה- כבר עברו לי ימים שאפילו לעלות לקומה השנייה ולשלוח קורות חיים שכבר מוכנות אין לי כוח. SO WHAT? אני מצטערת, אני לא ממש מעוניינת לראות עוד מישהו יושב מול המחשב, או מול הטלויזיה, או מול השולחן, או במיטה ובגדול- מעביר יום שלם בלי לעשות שום דבר. את זה יש לי מספיק בשביל עצמי.ואני מעריצה את החברים שלי שמצליחים לעשות פרצופים מתענינים כשאני מספרת להם על עוד יום שעבר בלי לעשות משהו מעניין באמת. אז שאני גם אדליק את הטלויזיה שתראה לי את זה? גם אני עוד לא ראיתי את המישהו שילך לי מול הפרצוף בהילוך איטי,ואם זה יקרה, אני אהיה מאד מודאגת ואלך לאופטמיטריסט לבדיקה. אבל כן יצא לי לפגוש מישהו, ולהרגיש את הבטן מתהפכת לי, ובדיוק באותו הרגע גם היה את השיר הכי מדהים בעולם ברדיו, וכל שאר העולם שתק (טוב, הם ישנו, אבל זה לא רלוונטי) והכל היה נפלא ומקסים ומיוחד. 1 אבל אתה יודע מה? אניגם לא חושבת שעל זה שווה לעשות סרט. כי בכנות, למרות הפסקול היפיפה,והדמויות הראשיות המרתקות (כלומר, אני) אני לא ממש חושבת שזה היה מעניין מישהו. אבל לפעמים כן יוצא לי לחיות איזה רגע שיכול היה לצאת מאיזה סרט, או סיטקום אמריקאי חצי משעשע. קורה. והעובדה שסרטים מראים לנו כל יום דברים שלנו לא קורים כל יום, נותנים לי איפשהו את הידיעה שיום אחד כן יקרו לי דברים מרתקים משלי. למה? ככה. אני לא חושבת שאני אקום יום אחד בבוקר ואהיה רייצ'ל גרין. אני כן יודעת שיום אחד אני אמצא אהבה. 1עד שהוא זרק אותי, פחות משבוע אחר כך. |
|
||||
|
||||
עלמתי, כמו שבחורה חכמה אחת אמרה לי פעם: אם את מרגישה שבחיים שלך אין כלום חוץ מריקנות וסתמיות, פשוט תדמייני לעצמך שיש מישהו שמחזיק מצלמת קולנוע מאחורי הכתף שלך ושאיזה צ'כי זקן בכיסא מתקפל צועק לו הוראות במגאפון. |
|
||||
|
||||
אני אמרתי שאני מרגישה שבחיים שלי אין כלום חוץ מריקנות וסתמיות? זה שאין לי חיים, זה עניין אחר... (נו, אפילו אותי זה לא הצחיק.) ואני אולי בחורה פחות חכמה, אבל תמסור לה בשמי, שאם היא מרגישה שבחיים שלה אין כלום חוץ מריקנות וסתמיות, אז שתזיז את התחת שלה, ותפעל בנידון. לדמיין צ'כי, זקן או צעיר לא ממש יעזור לה. _____ העלמה עפרונית, בכושר ואחרי מקלחת קסומה. |
|
||||
|
||||
אויש, לא התכוונתי שאת, אני או היא מרגישים באופן קבוע שבחיים שלנו אין שום דבר חוץ מריקנות. חס ושלום, מה פתאום, אלוהים ישמור, טפו טפו טפו! התנסחתי בצורה די לא ברורה, ואני באמת מתנצל. התכוונתי שגם לכוכב הקומדיה הקלילה המקסים והאופטימי ביותר יש כל כמה עונות פרק של "כקקמ"א מבואס, נכון מפתיע?", ואז שימושי מאוד לזמן את הצוות הצ'כי. אני מוצא שזה נותן פרספטיבה, ובמקרה הגרוע משעשע, לפחות בפעמים הראשונות. נסי ותהני. |
|
||||
|
||||
אני חושב, שמן הראוי, שהמדיום החזותי יציג גם אופציות חיים אחרות. שיראה, שאפשר גם אחרת - אפשר גם להיות אשת קריירה, רווקה, שחייה החברתיים לא סובבים סביב שיחות עם החברות שלה על גברים. אפשר לחיות ולשמוח בלי למצוא ''אהבה.'' אפשר לחוות רגעים קלים ולא מחייבים של אינטימיות, מדי פעם, ולא לראות בהם את המרכז. איזושהי תפישה של מטרה או תכלית שבמרכזה לא עומד זוג נאהבים נצחיים, שפרידתו היא אכזבה וכאב איום מנשוא. |
|
||||
|
||||
בחייך, אתה נותן יותר מדי קרדיט למי שזה לא יהיה. אין מה לעשות, סיפורי אלף לילה ולילה על דייטים נוראיים, הם הטובים ביותר. שיחות אל תוך הלילה על בנים זוועתיים- אין משעשעות מהם. בדוק. מתח מיני, התרגשויות של התאהבות בדיוק בהתחלה, כל התוכניות לגבי "איך-לגרום-לו-לשים-לב-אליי-בלי-שהוא-יידע-שבכלל- מעניין-אותי-שהוא-ישים-לב-אליי" או לחילופין, לתכנן 38 פעמים מה בדיוק לומר לו (כשכבר מחליטים להיות בחורה מודרנית ולתפוס יוזמה) הם יותר מעניינים מלשמוע על ראיון עבודה.1 מה לעשות? ויש סרטים שמדברים על אופציות אחרות. אני פשוט לא מצליחה לזכור כאלו כרגע. אני בטוחה שיש.2 וגם אם לא, אז מה? 1 אני מניחה שהדוגמאות שאני כל פעם מביאה, די מצביעות על מה קורה לי בחיים כרגע. טוב, אז אני לא מוצאת עבודה, אז מה? אני גם לא ממש מחפשת. אה לכם! 2 לא נשמע אמין במיוחד, הא? אבל הזכרון שלי הוא באמת לא משהו שאפשר להסתמך עליו יותר מדי. אז יאללה- לעסק. כל מי שזוכר סרט עם "אופציה אחרת" שיכתוב ויגאל אותי מייסורי. |
|
||||
|
||||
העלמה, אין סרטים עם אופציות אחרות (וזה לא רע בכלל, כל עוד אנחנו לא לוקחים אותם מי יודע מה ברצינות. אאאהההה, אין כמו קיטש). |
|
||||
|
||||
וחוצמזה, עכשיו אנחנו יודעים שגם הזיכרון שלך לא משהו... חייבים להיות סרטים כאלו. חייבים. אנשים מושלמים1! אנשים מושלמים לא מדבר על מציאת אהבה! 1 סרט ניו-יורקי על איזה שוטר (דה-נירו) וכמה דראג-קווינ'ס. |
|
||||
|
||||
זה רק שאני רואה סרטים לפי איכות החתיכים שבהם, וכל הסרטים האלה מדברים על אהבה, אז זה לא אשמתי. אנשים מושלמים לא מדברים על מציאת אהבה, כי הם כבר מצאו אותה. חכמים גדולים.''סיינס'' לא מדבר על מציאת אהבה (אבל זה סרט מה זה דפוק). |
|
||||
|
||||
"אנשים מושלמים" זה שם של סרט. חשבתי שזה היה ברור מההערה למטה, אבל כנראה שלא. _____ העלמה עפרונית, חושבת שדברים ברורים, אבל כנראה שהם לא. |
|
||||
|
||||
זה יכולת הקריאה שלי. תמיד זו אני, תמיד. |
|
||||
|
||||
זה לא עניין של מושלמות. סדרות המיועדות לרווקים ורווקות יראו אנשים מחפשים אהבה. סדרות המיועדות לבעלי משפחה יראו אנשים רבים עם ילדיהם על הכנת שיעורי בית (למשל, "משפחת קוסבי"). סדרות המיועדות לפעוטות יראו אנשים נכנסים ויוצאים דרך דלתות בהתרגשות גדולה, כמו שכבר נאמר כאן. אני מוצא שהחיים שלי מורכבים בעיקר (מבחינת החשיבות שאני מייחס להם) מדחיקת מרפקים בצלעות החבר'ה בבית-הקפה הקבוע תוך כדי תחקור הנ"ל בנוגע לג'ינג'ית החדשה והתחכמויות עם המלצרית, בדיוק כמו בנגטיב של "סקס בעיר הגדולה". כמו-כן יש לי גם קצת חילוקי דיעות מקצועיים בעבודה נוסח "פרייז'ר", ואפילו שיחת נפש מרגשת עם חבר או חברה טובה סטייל "חברים" פה ושם. זה בטח אומר שאני רווק או משהו, ואולי לכן אני מוצא את "משפחת קוסבי" ו-"טלטאבי'ז" משעממות להחריד. חוסר ריאליזם? איפה? אני רק יכול לומר שנראה לי שסדרות נוטות להתמקד יותר בחיים החברתיים/רומנטיים של גיבוריהן ולא במקצועיים בגלל שכל אחד יודע את הפרטים וההתלבטויות הקשורות ב-"החבר שלי נטש אותי, איזו באסה" עד לאנחה האחרונה, מה שאי אפשר לומר על "אני צריך לעשות בדיקות לתוכנה החודש, איזו באסה", אם להביא דוגמה עכשווית. חוץ מזה – אין טענות. טלוויזיה ריאליסטית לחלוטין, ואם לא הייתי מוצא שהחיים שלי מעניינים הרבה יותר אולי אפילו הייתי צופה בה מדי פעם. |
|
||||
|
||||
יש סרטים עם אופציות אחרות - תבדקי למשל את "חתונתה של מיוריאל", סרט אוסטרלי מקסים (עם טוני קולט הנפלאה). מיוריאל השמנמונת הברווזונת, שכל חייה חלמה על שמלה לבנה וחתן יפיוף, מגלה שיש דברים חשובים יותר: כנות רגשית, חברות אמיתית, אחווה, יצירתיות... כל מיני זוטות כאלה :-) ואגב, השעות היפות ביותר שביליתי בחיי עם החברות שלי, הן אלה שבהן השיחה התמקדה בסיעור מוחות לאיזה רעיון מטורף, או ניתוח משותף של יצירת אמנות. באמת-באמת, עם כל כמה שבנים מעניינים, אני מצטערת לומר זאת (אבל זו לא המצאה שלי) - התמקדות במתח מיני גוזלת הרבה מהיצירתיות. |
|
||||
|
||||
גוזלת מהיצירתיות? אני לא כל כך בטוחה... אני והחברות שלי פיתחנו הרבה מאד דרכים סופר יצרתיות לפרש כלום כהצהרות אהבה.1 1"זה שהוא אמר לך שלום כשראית אותו ברחוב, זה רק בגלל שהוא מתבייש לספר לך מה הוא באמת מרגיש, וזאת הדרך שלו לרמוז לך שהוא מחכה שתפגיני יוזמה ותגידי לו בעצמך שבלללה" (נו, זה שהיינו יצירתיות לא אומר שלא היינו שטחיות לפעמים) _____ העלמה עפרונית, בתובנות שלא מוסיפות לה שמץ של כבוד, אבל היא לא יכולה להמנע מזה. |
|
||||
|
||||
תגידי, יש לך גם פירוש למי שלא אומר שלום ברחוב? כי יש כמה לי כמה חברות שמחכות לתשובות ולי נגמרו המילים. |
|
||||
|
||||
הוא לא אומר שלום = הוא לא יכול להכיל אותך כרגע (מסר מובלע: יום יבוא והוא יוכל) 1. 1 מתוך "ניו ספיץ"' בע"מ, לנשים שיודעות יותר. |
|
||||
|
||||
סליחה, נדמה לי במעומעם שעניין ההכלה עובד הפוך, אבל אולי זכרוני המטושטש בוגד בי שוב. |
|
||||
|
||||
אתה רואה? בדיוק בגלל מחשבות כאלה רובכם עדיין לא בוגרים מספיק מכדי להכיל אותנו. :) |
|
||||
|
||||
מתח מיני הוא אחד המנועים המשמעותיים ליצירתיות הן אצל גברים והן אצל נשים. לא היחיד כמובן, אבל בהחלט לא ניתן לזלזל בו. מתח מיני גם בהחלט עומד במוקד של כמות ניכרת של יצירות אמנות מכל תקופה שהיא - פרוזה, שירה, מחזה, אמנות פלסטית, מוסיקה... מה לא, בעצם? |
|
||||
|
||||
אני לא מצליחה להתעמק בזה עכשיו, אבל יש לי הרגשה ששתינו צודקות. |
|
||||
|
||||
אתה לא חושב שאהבה ואינטימיות זה הדבר הכי משמח שיכול להיות? ברור שאפשר בלי זה, אף אחד לא מת מחיי רווקות, אבל בסופו של דבר למצוא אהבה זה הדבר הכי מדהים שאנחנו יכולים לקבל. איפושהו זאת כן התכלית שלנו (רגע, לא?). |
|
||||
|
||||
מה זה אינטימיות? חוויותי בתחום זה יעלו גיחוך בזווית פניכם. האם למצוא אהבה זה יותר מדהים מלמצוא פריצת דרך שתשנה לחלוטין את תחום המחקר לו הקדשת את חייך? האם למצוא אהבה זה יותר מדהים מלהבין לפתע, שבזבזת שנים מחייך בהדחקת מחשבותיך ועמדתך האמיתיים, והכרה בהם הופכת את חייך למלאים ובעלי מובן יותר? אין לי מושג. אני לא יודע מה זה הדבר המוזר הזה שכולם מדברים עליו, האהבה. אני יודע מה זו התאהבות, infatuation, ואני מניח שאם זה הדדי, זה יכול להיות מהנה מאד. האם זו אהבה? בכל מקרה, לומר שזו התכלית שלנו נראה לי קצת תמוה. מי מחליט על התכלית? האם לא אנו? |
|
||||
|
||||
אני לא חושבת שאנחנו מחליטים על התכלית. בעצם, זה תלוי למה אתה קורא ''תכלית''.אחד מהתכליות של חיינו היא לאהוב ולהיות נאהבים, זה צורך בסיסי של האדם. זאת דעתי, בכל אופן. |
|
||||
|
||||
בצורה יבשה משהו, אפשר לומר שכמו שאר היצורים החיים, תכלית קיומנו היא להמשיך את קיומנו. ככה שגם האדם בנוי במטרה להמשיך את הגזע. מערכות יחסים מעניינות אותנו, כי הן הדרך הטובה ביותר להמשיך את הדורות הבאים. >או משהו כזה< ________ העלמה עפרונית, בהודעה חד פעמית, ודי מנוגדת לתפיסתה הרומנטית והנאיבית את העולם. |
|
||||
|
||||
יש הבדל בין צורך לבין תכלית. אנשים גם צריכים, באופן בסיסי הרבה יותר, אוכל ומים. האם גם זו תכלית שלהם? כמובן, שהטענה שלאדם יש צורך בסיסי לאהוב ולהיות נאהב היא טענה שקשה לבסס. לאדם יש צורך בסיסי לחבור לחברה, כנראה, ולכן הוא בונה חברות. האם זו תכליתו? הערבוביה הזו נראית לי מוזרה. אישית, לי נראה שאנשים הם הנותנים לדברים תכלית. למשל, יהודי (במובן הדתי של המלה) רואה את תכלית היהודי בקיום מצוות, עבודת האל. נוצרי רואה את תכלית האדם בהכרה בקיומו של ישו, ובהקרבתו למען חטאי האנושות. הינדואיסט רואה את תכלית האדם בהשגת קרמה חיובית, כדי שנשמתו תתגלגל לקסטה גבוהה יותר כשימות, עד שלבסוף יגיע לרמה האלוהית. לא ראיתי נסיון מוצלח למציאת תכלית אובייקטיבית לאדם. |
|
||||
|
||||
הממ... הבנתי למה אתה מתכוון. עכשיו גרמת לי לתהות מהי באמת התכלית שלנו. |
|
||||
|
||||
התכלית שלנו היא להמציא לעצמנו תכלית ולדבוק בה עד שנמאס, ואז להמציא אחת אחרת. |
|
||||
|
||||
אני הייתי מסייג ואומר, "מהי באמת התכלית שלנו לפי ראות עיני." אבל זה רק אני. בכל מקרה, מה שלום הקרמה שלך? ;-) |
|
||||
|
||||
"אחד מהתכליות של חיינו היא לאהוב ולהיות נאהבים, זה צורך בסיסי של האדם" - "צורך", משמע שהוא משמש למטרה מסוימת. כלומר שהוא אמצעי. זה בדיוק *ההיפך* ממה שאני קורא 'תכלית'. -------------- God eat God, בחלקיק שניה של זמן פנוי. |
|
||||
|
||||
טוב, בסדר, בסדר. אם צורך הוא אמצעי, אז הוא אמצעי למה? כלומר, הבנתי למה צורך הוא לא תכלית. לא הבנתי למה אתה קורא לצורך "אמצעי". ---------------- תפסיק להעתיק מהעלמה עפרונית. |
|
||||
|
||||
צורך כמו שתיה, הוא *אמצעי* לשרידה, למשל. אם אני חש בצורך להיתכסות, הרי שההתכסות היא *אמצעי* להגן עלי מהקור, למשל. וכו'. |
|
||||
|
||||
חביבי, כמו שכתבת, ההתכסות עצמה היא האמצעי. היא לא הצורך. הצורך שלך הוא להתכסות, והשתמשת בשמיכה כאמצעי לסיפוק צורך זה. את המילה צורך אתה לא יכול להחליף במילה אמצעי. ------------- את הסרקזם הקליל שלך הבנתי ;-) |
|
||||
|
||||
אבל השמיכה אינה ההתכסות. היה לי צורך לאותה תחושת התכסות. ואז עשיתי את אותה התכסות: התכסתי. היה לי *צורך* בהתכסות. ההתכסות הזו היתה *אמצעי* להימנע מהקור. מה הבעיה? |
|
||||
|
||||
הבעיה היא שאתה רואה במילים *צורך* ו*אמצעי* אותו דבר, וזה לא. השמיכה היא כ ן ההתכסות. את הצורך שלך (להתכסות) סיפקת בעזרת אמצעי כלשהו (השמיכה). הדוגמא שנתת עכשיו (חוץ מארבעת המילים הראשונות) מבהירה את דברי: הרגשת צורך להתכסות, והשמיכה שימשה כאמצעי להימנע מהקור. הצורך והאמצעי הם שני דברים שונים. |
|
||||
|
||||
אני מצטער - אני פשוט לא מבין אותך: האם הבגד הוא ההתלבשות?! אגב, מה ההבדל אצלך בין צורך לתכלית? הרי אם אני צריך משהו, זה לשם משהו: אם אני צריך סכין, זה כדי לאכול. אם אני צריך שמיכה, זה כדי להתכסות. בגלל זה אני משתמש במלה 'צריך', כי הדבר אותו אני צורך - משתמש - משָמש (מהווה לי כאמצעי) לשם איזו תכלית. |
|
||||
|
||||
אתה לא מבין אותי, אבל נראה לי שאני מתחילה להבין אותך. אם יש לי *צורך* באכילה, הסכין הוא *אמצעי* לסיפוק הצורך הזה, וכאן זה שני דברים שונים. אם אתה מדבר על ה*צורך* בסכין, שאתה מתכוון לצרוך אותו לשם תכלית מסויימת (אכילה) - אז הסכין ש*צרכת* אכן מהווה לך *אמצעי*. |
|
||||
|
||||
אני לא יודע אם "עזבנו", אבל אני רואה אצלך זהות בין 'צורך' ל 'תכלית', לכן שאלתי ואשאל שוב, מה ההבדל ביניהם, לשיטתך. הנקודה שלי היא, שכדי שתהיה משמעות שונה בין המילה 'תכלית' למילה 'צורך', יש לתת להן משמעויות שונות. משמעותה של המילה 'תכלית' תהיה בפשטות 'מטרה', להבדיל מ 'האמצעים', שאינם אלא הדברים שבעזרתם ניתן להגיע לאותה מטרה1. 'צורך', יהיה הדבר שאותו אנו 'צריכים' לשם תכלית כזו או אחרת. בעצם השימוש במילה זו, אנו נבהיר שיש לצורך הזה איזו תכלית, להבדיל מהשימוש במילה 'תכלית', שרק תהווה הכוון טלאולוגי של 'האמצעים'. וודאי שתתכן 'תכלית' *שהיא גם* אמצעי לתכלית גבוהה יותר, אבל זה לא יובן בהכרח מהמשפט, שרק מדבר על כך שאותה תכלית היא 'הכוון טלאולוגי'. כאמור, ברגע שאנו אומרים 'צורך', אנו כבר מביעים בכך את כוונתנו, שהוא עצמו משָמש למשהו. ------------------------ 1 כלומר, ההבדל בין 'תכלית' ל 'מטרה' יהיה רק בהקשר השימוש באותן מילים: הן מילים נרדפות, אולם כאשר אנו משתמשים ספציפית במילה 'תכלית', אנו מדגישים את ההבדל בין 'המטרה' ל 'אמצעים'. באותה מידה, נוכל כמובן להחליט שזה יהיה הפוך. |
|
||||
|
||||
בזכותך שברתי שיא. את התגובה הזאת קראתי יותר פעמים ממה שאני קוראת את התגובות של רב"י ואלכסנדר מאן. ההבדל שלי בין צורך לתכלית : יש לי צורך במשהו כדי להגשים תכלית כלשהי. אתה כותב שמשמעותה של המילה תכלית תהיה בפשטות מטרה, להבדיל מהאמצעים שבעזרתם ניתן להגיע אליה. יופי, אני מסכימה איתך. עדיין, לא הבנתי למה אתה מחליף בין צורך לאמצעי. לא יודעת אם זה אתה או אני - בכל אופן, אבדתי כאן ואני פורשת אבלה וחפויית ראש. |
|
||||
|
||||
דווקא כשאנחנו מסכימים? (אני הרי מסכים לחלוטין עם "ההבדל שלי בין צורך לתכלית : יש לי צורך במשהו כדי להגשים תכלית כלשהי". הרי זה בדיוק אומר, שצורך תמיד מוגדר כאמצעי למשהוא!1) בכל מקרה, לי היה נחמד מאוד. -------------------- 1 כזכור: תגובה 95067 |
|
||||
|
||||
ההחלטה הזאת שרירותית משהו. יש לך צורך באכילה? אולי יש לך צורך במשהו אחר (המשך הקיום, לדוגמא, או הפסקת תחושת הרעב) והאכילה היא רק אמצעי לסיפוק הצורך הזה? אפשר בהרבה מקרים לתת שרשרת של צרכים-אמצעים שכל "צורך" בה (מלבד האחרון) אינו אלא אמצעי לסיפוקו של צורך אחר. סביר שמכאן גם נגזרה המילה ב"אמצעי" כפשוטה. גם לגבי האבחנה של המהGeg עבור "תכלית" המצב דומה, דהיינו מה שהוכרז כ"תכלית" יכול להיחשב בד"כ גם כשלב ביניים עבור תכלית אחרת (מטא-תכלית?). בסופו של דבר מה אנחנו יודעים על התכלית האמיתית שנמצאת בסוף הדרך? קיום? התרבות? עבודת ה'? לכן אני מוצא שהעיסוק בשאלות האלה לא מוביל לשום מקום (אולי אשתמש בפטור שקיבלתי במקום אחק גם לעניין זה). |
|
||||
|
||||
ראה התוספית שמתחת לשורה זו: ------------------------- אה, ואגב, אני ראיתי בזה סרקזם קל-מאוד. לא חשוב. |
|
||||
|
||||
ציטוט חופשי ומעוות אמת: "אהבה אני יכול לעשות כל לילה, אבל לזכות במונדיאל זה פעם בחיים" (הוגה הדיעות וחלוץ נבחרת בראזיל באותה עת, רונאלדו, קובע מסמרות בסוגיה הנידונה) |
|
||||
|
||||
את חמודה. סתם שתדעי. |
|
||||
|
||||
יש אנשים שחוו אהבה ממבט ראשון, שהעבודה שלהם היא כיף, הלימודים הם מתוך רצון. אתה כן יכול להיות ראש ממשלה, ואתה כן יכול להיות מפורסם. החיים יכולים להיות יפים, הם טובים יותר מכל ספר. אם זו ההרחבה למאמר, אולי באמת פיספסתי משהו. |
|
||||
|
||||
אני חושב שהשאלה כאן היא בעצם, למה אנו שואפים ואיך הטלוויזיה (או כל מדיום לצורך העניין, כולל ספרים) משפיעה על עיצוב השאיפות האלו. כמו שהעירו כבר רבים, אף אחד לא הניח שהנושא הוא תפיסת העולם הבדיוני שבטלוויזיה כמציאות. אולם בימינו, חלק משמעותי מהמידע שמגיע אלינו (מציאותי ובדיוני) עובר דרך מדיומים שונים- מידע המעצב את תפיסת המציאות שלנו. לכן בהכרח יש למדיום השפעה על שאיפות ורצונות, השפעה שלא ניתן להתעלם ממנה. דרך המדיום הטלוויזיוני עובר עלינו רק מידע שמנסה להיות מעניין (אחרת לא היו מראים לנו אותו, זה פוגע ברייטינג), ובזה גם תוכניות בדיוניות. אני מניח שכנראה יש לזה השפעה גם עלי- האם אני מצפה שחיי יהיו מעניינים? השאלה המעניינת אותי היא- כיצד כדאי לי לעצב את הרצונות והשאיפות מחיי בעולם כפי שהוא כיום? באיזו דרך משפיעים (או מנסים להשפיע) המסרים שמעבירה אלי החברה המערבית, ומה טיב ההשפעה הזאת? |
|
||||
|
||||
תרומתי הצנועה לדיון בנוגע לקריאת ספרים,היא דברים שאמר בשעתו דקארט (על המתודה), שבקריאת ספרים אנחנו יכולים לבחור לשמוע מה יש או היה לאנשים לאמר על החיים,(בייחוד כאלה שכבר לא חיים היום) ,אנשים יחידי סגולה באיכויות האינטלקטואליות,ויותר מזה בחלק מהספרים שלהם מרוכזות התובנות היותר מוצלחות שלהם,ודברים מהסוג הזה בדרך כלל לא מגיעים לטלוויזיה גם בתוכניות היותר איכותיות שישנן. בכלל, יש איכות נוספת בספר ששרד את מבחן הזמן. |
|
||||
|
||||
התאהבתי באשתי ממבט ראשון. יש לי ילד מקסים. אני לא מת על העבודה שלי. אז מה? אה, כן... ואין לי טלוויזיה (אבל יש לי דויד במחשב ואת כל הסרטים של האחים כהן) |
|
||||
|
||||
טוב, אז זו לא בדיוק תגובה לכותב המאמר, אלא סתם פרשנות אישית. מראש אני מתוודה שכמו רוב בני האדם אני נוטה לראות באחרים את עצמי, ולכו ההגיגים הללו מזכירים לי רעיונות הקרובים אלי ומעניינים אותי. משעה שאמרתי זאת, הרי שנראה לי שכותב המאמר איננו יוצא כנגד הטלוויזיה (אז זאת הוא אף אומר בעצמו), ודבריו גם אינם נראים לי טריוויאליים או כלקוחים מסרט גרוע. הכותב מביע מה שניתן לכנות בשם "יסורים קיומיים". הקיום האנושי לכשעצמו מטריד אותו, ואין בטענות כגון "אבל אני דווקא אוהב את אשתי ונהנה בעבודה" או בדוגמאות על דייויד אחד ש"עשה את זה" בכדי לסתור את דבריו. נראה כי הוא מנסה לשים את האצבע על מה שאחד הסופרים האהובים עליי - אלבר קאמי - מכנה בשם "האבסורד" שבחייו של אדם. הפער הבלתי ניתן לגישור בין חוסר המשמעות של המציאות ובין תודעתו של האדם, אשר איננה מסוגלת להשלים עם חוסר המשמעות הזה. האדם מטבעו מחפש משמעות, רוצה לדעת למה. ברגעים הנדירים של צלילות ומודעות, האדם זועק כנגד הקיום כולו ודורש תשובה - והעולם שותק. אני מסוגל להעלות בדעתי דוגמאות אחדות, אשר רובינו חווינו או מסוגל לדמיין, אשר נראה לי כי מעבירות את תחושת האבסורד הזו. למשל, המצב השכיח מאוד של גבר הרוצה אישה אשר לא רוצה בו (או להפך לקוראות שבינינו). מדוע בעצם לא תאהב אותי בחזרה מישהי שאני אוהב? ה"פתרון" הוא פשוט למדי, גם אם לא מבחינת כל הפרטים הטכניים. בסופו של דבר, אדם אשר איננו שוגה באשליות יסכים כי ברוב המקרים זה נובע מאיזה צרוף DNA מקרי אצלה או אצלי. אולי זה הגובה, הצבע, השער, ריח שנקלט בתת-מודע, סימטריה של הפרצוף, או כל אחד מאותם גורמים אשר במשך מליוני שנים של אבולוציה התעצבו להשפיע על בחירתנו המינית הרבה יותר מכל מעטה דק של תרבות או בחירה מודעת. אדם הגיוני מבין זאת, ומרגע שהבין זאת והינו ישר עם עצמו, לא יוכל לברוח מן הידיעה. אולם ידיעה זו איננה מהווה -תשובה- לגבי שום אדם נורמלי. אני מבין שהתשובה לזעקתי היא "סתם כך, סידור אקראי של כימיקלים", אולם אין זה מניח את דעתי. מבחינתי, זו איננה "סיבה". זה סתם תיאור פיזיקלי, אנומרציה של תופעות, ולא הסבר אמיתי. אני יודע שהסבר "אמיתי" איננו בנמצא, ואולם אין זה מקל על הכאב. אני אוהב אותה. היא לא אוהבת אותי. כל הפיזיקה שבעולם לא תסביר לי את חוסר הצדק הבסיסי שבמצב הזה. אדם קרוב נהרג. זו דרכו של עולם - איש איננו בן-אלמוות. מדוע נהרג? משום שהיה בכביש הלא נכון בזמן הלא נכון. שוב עניין של פיזיקה - דחיסות הרקמות בגוף האדם והמבנה המכני של המכונית, תנאי מזג האוויר ומרחק בלימה, זמן ההגעה של אמבולנס. עובדות יבשות ומיותרות מבחינתי. סתם נהרג, ללא שום סיבה, ללא שום תכלית, ללא כל משמעות. אני מבין את כל התופעות הפיזיקליות אשר הביאו למותו, אולם אין זה מהווה אפילו תחילתה של תשובה. למה נהרג? למה זה הגיע לו, למה זה הגיע לי? אני מבין כי "סתם" זו התשובה היחידה אשר מציעה לי המציאות, אולם אינני מסוגל לקבל זאת בשלווה סטואית ולהמשיך הלאה. הדוגמאות הן לרוב של מקרים קיצוניים המטלטלים את האדם, אולם לכל אדם אשר איננו מאמין באל או בקיום שלאחר המוות מזומנים לעיתים רגעם אלו של מודעות - בהם הוא מבין שחייו אינם שונים בהרבה מאלו של סיזיפוס, אשר עמל ללא הפסק על דחיפת סלעו במעלה האולימפוס. אנו עובדים, נהנים, מציבים לעצמנו מטרות, מגלגלים את הסלע שלנו מעלה מעלה, מי מהר יותר ומי לאט. אולם זהו מרוץ אשר סופו נקבע מראש, גם בשביל דייויד בואי. נראה לי שמה שהכותב מנסה לשים עליו את האצבע זו העובדה שברוב הסרטים האנשים לאו דווקא מאושרים יותר - הרי לא מעט סרטים מתארים דווקא סבל בל-יתואר וכאב "גדול מהחיים" - אלא בעלי משמעות הנעדרת מהחיים עצמם. לדברים הקורים בסרטים יש סיבה או תכלית במרבית המקרים, תהא זו סיבה צודקת או מעוולת, ינצח הטוב או הרע, לרוב אין המציאות בסרטים -אדישה- כל כך. היא הגיונית, לטוב או לרע. היא מגיבה, מתייחסת, היא איננה משאירה את האדם בודד כל כך, המודע היחידי מול עולם שותק וחסר כל הגיון, הסבר, או משמעות. ב-רוב- הסרטים, דרך אגב. כמובן שניתן לעשות טלוויזיה אחרת, או ספרים אחרים. הרי כל הרעיון הזה עצמו מקורו בספרים, ולא חסרות תוכניות טלווזיה המציגות אף הן את מצבו של האדם בעולם ה"אבסורדי". |
|
||||
|
||||
צדיק אחד בסדום. ולא סתם צדיק, גם חכם. לא שנתת לי תשובה, אבל לפחות נתת לי עוד כמה שאלות. |
|
||||
|
||||
קודם כל, אזהרה: אבל אני לא יודעת עד כמה אני אהיה נקודתית כאן. בתור אחת שדי מכורה למה שמכונה "רומן משרתות" (מאה שבעים ומשהו ספרים אנד קאונטינג) די חורה לי כל העניין הזה של האשמה: איכשהוא תמיד האשמה נופלת על מי שקורא (וככל הנראה גם על מי שכותב) רומנים כאלה שהם, נכון, אני מודה, ברובם שבלוניים. גבר פוגש אישה; גבר מתאהב באישה; אישה מתאהבת בגבר; יש משבר; הם לא יודעים מה לעשות; הם מוצאים פתרון שמאפשר לגבר להיות עוצמתי ומסוקס ולאישה להיות יצירתית ורכה, וזהו, הם ממריאים לעכר השקיעה. יש מי שטוען שספרים כאלה מוכרים אשליות לקוראים שלהם (בואו נהיה כנים: לקוראות שלהם). את התשובה הכי טובה לטענה הזו מצאתי לפני כמה שנים בספר של Jude Deveraux שנקרא Remembrance. ג'וד דוורו הזו היא אחת הסופרות המוכרות (תרתי משמע: ידועות ועושות כסף) ביותר בארה"ב כיום, ובספר הגיבורה היא סופרת של, נכון ניחשתם, רומנים רומנטים. בכתב ההגנה הקטן שמושחל שם אחת הטענות היא למה אפאחד לא חושב שגברים שקוראים ספרי ריגול ומתח יתחילו לעקוב אחרי השכנים שלהם עם נשק אוטומטי? רק נשים טיפשות מספיק בשביל לקנות אשליות בארבע דולר שישים? מה שאתה אומר כאן, בעצם, זה שאנחנו קונים לוקשים מהטלוויזיה, מהפרסומות, מהספרים. שאין באמת תיאור אמיתי שמשקף את המציאות. הבנתי נכון? שאף סופר לא יכול (או גם אם הוא יכול, הוא לא מסוגל) לתפוס את ההרגשה ה"מציאותית" וה"אמיתית". לא מסכימה איתך בכלל, אילן. לא מזמן קיבלתי ספר ליומולדת שנקרא "כל הדרך הביתה" של מירי רוזובסקי (מצוין מצוין מצוין). היא תופסת רגעים ומלמדת אותך איך להרגיש אותם, ברוך, בכעס, בחמלה. הכל. והיא בטח לא היחידה (רוצה שמות? וויל, קארבר, וזה רק כי את שניהם אני קוראת באינטנסיביות לאחרונה). זה זה. אושר? שמת לב פעם כמה יצירות בבמה חדשה יש שקוראים להן אושר? אושר זה דבר שמעסיק את כולם, לאו דוווקא כתוצר של אשליה שנובעת מצפיה במוכרי-אשליות, אלא כאידאל. אני חושבת שכיום אושר הוא בערך האידאל היחיד שעוד אנשים מאמינים בו ומצהירים על כך בלי להתבייש. אולי כי לא משלמים דמי חבר ולא מפגינים עבורו. בכיתה י"א במסגרת ההכנה לבגרות כתבתי חיבור, משהו על חיפוש עצמי ומציאת אושר. על איך שאנשים נוסעים למזרח, או מתחתנים או מצטרפים לכת בשביל להיות מאושרים. כן, גם אז הייתי פלצפנית. יכול מאד להיות שאנשים חיים באשליות, מציירים להם בראש תמונה ואומרים: ככה אני רוצה. ויכול להיות (למרות שאני סקפטית) שאין דבר כזה אושר, אבל אם גם את התקווה הזו יקחו ממני (ואני עכשיו מדברת רק בשם עצמי, למרות שנדמה לי שיש עוד ארבעה או חמישה שיסכימו איתי) מה ישאר לי? אם כבר ציטוט.... "I worked too hard for my illusions just to throw them all away" (Guns and Roses( |
|
||||
|
||||
עושה רושם שאתה עדיין מרגיש (ולא אדיש) - ככה שיש עוד תקווה בשבילך. אם כתבת כדי לקבל תשובות, אני יכול לעשות לך טובה, ולשלוח אותך לקרוא שני ספרים קצרים וחכמים (כן..אני מצטער, גם אני שונא שאיילים שולחים אותי לסטימצקי, אבל באמת כדאי לך) : "הטאו של פו" ו"באדולינה". הנה טיזֶר או שניים מהטאו של פו: "דרך חיים שמוסיפה לומר "מאחורי הפנייה הבאה, אחרי השלב הבא" פועלת נגד הסדר הטבעי של הדברים, כך שבסופו של דבר כל כך קשה להיות מאושר וטוב לב, שרק מעטים מגיעים למקום שבאופן טבעי היו בו בתחילת הדרך - שמחים וטובי לב - והשאר מוותרים, ונושרים בצד הדרך, מקללים את העולם שבעצם לא אשם" (מזיכרון) "מה אתה עושה פו?" "זה יום יפה, אני מקשיב" "למי?" "לשתי הציפורים שמצייצות ולסנאי הזה שיושב שם" "למה שלא תפתח רדיו, תלמד משהו?" -קלאק'- "שישה מטוסי בואינג התנגשו מעל שמי ניו-יורק" "הממ..." -קלאק'- "מה למדת מזה?" שאל פו "לא יותר מדי. מה הציפורים בחוץ אומרות?" "שזה יום יפה". |
|
||||
|
||||
טלוויזיה היא סוג של אמנות. להוליווד יש איזהשהוא קוד אסתטי שכולנו מכירים (מסעדה, טבעת חתונה בלה בלה בלה) אתה רואה בקוד הז את האושר ואני חייבת לשאול: האומנם? הקוד האסתטי הזה באמת מתאים לך?זה באמת נראה לך כמו האושר? כי לי זה לא. בעיניי זה מנותק ושטחי ואם הייתי צריכה לחיות באחד הסרטים האלה הייתי מתאבדת מתסכול שכולם מתנהגים באופן מושלם ולא מבינים אותי בכלל. והאושר? הוא ממש לא מצוי באמנות של יוצרים אחרים. במיוחד לא באמנות הישנה והעבשה של הגרועים שבהם. אני יוצרת לעצמי את חיי, זה יותר יפה מקיטש. תנסה לחשוב על זה. |
|
||||
|
||||
ובכל זאת אפילו סתם דייוד ג'ונס הצליח להפוך לדייוד בואי. עובדה. |
|
||||
|
||||
וכמה דייויד ג'ונס יש, שלא הפכו לדייויד בואי? המונים. אז מה? מי אמר שדייויד בואי מאושר? |
|
||||
|
||||
כמה משה מחיפה הפכו למייק ברנט? ומי אמר שמייק ברנט מאושר? |
|
||||
|
||||
דיוויד בואי מאושר, נדמה לי. אבל זה לקח לו המון זמן להגיע לשם. |
|
||||
|
||||
זה שברגע הזוי אחד הוא לחש לך ''בטח שאני מאושר איתך, בייב'' עוד לא אומר שזה מצבו האמיתי. |
|
||||
|
||||
מליונים. ועובדה, יש אחד שכן. ויש עוד כמה דייוד ג'ונסים שיהיו דייוד בואי בעתיד. וחלקים בטח גם קוראים מאמרים כמו זה שמספרים להם שהם לעולם לא יהיו דייוד בואי. עובדה, אפשר. לא הבכרח, הסיכוי גם לא גבוה, ולא יודע אם זה בכלל כדאי, אבל להיות גדול מהחיים זה אפשרי בהחלט. |
|
||||
|
||||
אנחנו חיים בתרבות שמקדשת את הבלתי מושג, לפעמים את הבלתי קיים. כתבת את זה יפה, ולדעתי אתה רואה נכון. אני לא יודע למה כל כך הרבה אנשים קפצו עליך אוטומטית עם תשובות מוכנות מראש, כנראה שנגעת באיזה עצב חשוף - יותר קל להוציא דבר מקוטקסו ולהכנס בו מלהכיר באפשרות שאנו נתונים בשטיפת מוח מתמדת. אתה שואל, מה עושים עם כל השקר הזה? (וזו באמת לדעתי אחת ההתמודדויות היותר קשות של דור השלנו). אני חושב שהתשובה היא *מינון*. טלויזיה היא טלויזיה, התפקיד שלה היא למכור לנו מציאות לפי בחירתנו, נרצה לפחד נראה אימה, נרצה לצחוק נראה פייטונים - זה לא פייר לבוא אליה בטענות על שהיא מספקת לנו את הזבל שאנו מבקשים ממנה. אם נצרוך טלויזיה במידה, נוכל בסוף יום עבודה לצחוק קצת עם סיינפלד, או להתקרב לחזה של פאמלה ב"משמר המפרץ". אם נצרוך אותה יותר מדי, נהיה לאט לאט יותר ריקים, יותר מנסים להשיג (ולא מצליחים), יותר רובוטים. אבל ככה זה גם עם גלידה וסוכריות, במידה טעים, בהגזמה - הורס את השיניים. לכן להבנתי השאלה\בעיה היא: איך משנים את המינון, איך לא נופלים לתוך האשליה הזו והופכים ל-couch potato ? זה במידה רבה באחריותו של כל אחד מאיתנו לגבי עצמו, אבל זו גם בעייה חברתית כי אנחנו גוררים אחד את השני בחזרה פנימה: מדברים על התוכניות שהיו, שולחים ילדים לבי"ס עם קלמרים\תיקים\נעליים\חולצות\מחברות\מה-לא של הלהיט התורן, רואים את יאצפן בשלטי חוצות, זה הולך אחרינו לפאבים, לביקורות בעיתון, יש תוכניות על תוכניות כמו גיא פינס שרק מושכות אותנו עוד ועוד. זה כבר ממכר ממש, זו שטיפת המוח, מזה קשה להתעלם ו"כמו בסמים תיפול, נופלים החיים" (איפה הילד) |
|
||||
|
||||
במשך שנים אנחנו "מיליטנטים" שלא מוכנים לרכוש מוצרים ממוסחרים על בסיס תוכניות טלוויזיה 1. ובאמת הילדים הם תמיד היחידים בכיתה שאין להם קלמריםנעלייםחולצותמחברות*יומנים*ומה-לא מהמין הנחשב. המוצרים הללו הרסניים מבחינות רבות - עומס כלכלי מיותר על ההורים, יצירה וקיבוע של מעמדות, וגם פגיעה בלימודים (היומנים למשל מלאים בזבל צרוף שמאפשר להעביר את השיעור בלי להקשיב למילה). לו היו בתי הספר מוציאים הנחיות נגד המוצרים הללו הדבר היה פותר בעיות רבות גם להורים, שפעמים רבות מתקשים להילחם בסחף. 1 והילדים אפילו מבינים את הסיבה, ולא מגלים התנגדות. |
|
||||
|
||||
היומנים היחידים שהיו לי שהתבססו על תוכנית טלוויזיה היו שני יומני ''העולם הערב'' הנפלאים. עד היום אני שומר אותם, וזה למרות שאני אישית לא כתבתי בהם מילה. אף פעם לא מצאתי שימוש ליומן... בכל מקרה אני לא זוכר להסתכל בהם כדי להזכר מה אני אמור לעשות היום. |
|
||||
|
||||
או, אני זוכר אותם - הם באמת יומנים נפלאים. אני זוכר משם את הפירוט שלהם ממה מורכב חצ'קון ("כך וכך אחוז של גבינה צרפתית משובחת"), וגם התחביב של אברי ("טיפוח קיפודי נוי") <הודעה זו נכתבה בחסות "קילשוני הקלשון" וסלון "סופט-אנד-איציק"> |
|
||||
|
||||
לא חוכמה - כשהיינו קטנים (בי"ס יסודי) התעשייה הזו היתה הרבה פחות מפותחת. תכניות הטלוויזיה לילדים היו הפקות של החינוכית או סדרות בריטיות למיניהן, שלא לוו במסחור (או שמא הייתי אני הילדה היחידה שפיספסה את זה?). לי זכורים מגילאי 10-9 קלמרי ג'ינס כשיא האפנה, וכמובן יומן הטווס האלמותי ומחברות מהסוג שכתוב עליהן מאחורה "כולנו אומרים תודה-בבקשה-סליחה". |
|
||||
|
||||
היה עידן איטו אבירם המאוס עם היומנוער המזוויע. |
|
||||
|
||||
ונייר מכתבים עם תמונות של זוג מחזיק ידיים על רקע השקיעה, ליד הסוס, מאחורי שיחי הוורדים, בתוך שדה שיבולים. או משהו כזה. מאיפה הישגנו אותו? לא ברור. נדמה לי שקנינו 1 אותו דף דף, מעטפה מעטפה, בכמה אגורות בחנות כלי הכתיבה השכונתית. 1 הנכס הכי חשוב שקניתי אז היה אלבום וקלפים של "העולם המופלא", שעד עכשיו יש לי בבית, לאושרי. זה מעיף את האורחים לתקרה :-) (בעדינות). |
|
||||
|
||||
מה שמעיף את האורחים לתקרה זה לא האלבום, זה שאת מתכופפת כדי להצביע על תמונה מסוימת. |
|
||||
|
||||
נראה לי שאין תוכנית שאני יותר סובל מעצם המחשבה שהיא משודרת יותר מהתוכנית של גיא פינס כל התוכנית היא פרומואים ופרסומות גלויות וסמויות למוצרים/יצרנים(כן-כל 'סלבריטאי' הוא מוצר צריכה) כל הרעיון שלה הוא פיתוח הרעיון של הכבלים שפרומואים נחשבים תוכניות מקור, והכבלים מחוייבים להרבה שעות של תוכניות מקור ואיך הם ממלאים את השעות? בפרסומות לערוץ 2 משלמים לשידור פרסומות ואם חברה מממנת "מבצע" שקשור לכבלים היא גם משלמת לכבלים וגם הכבלים מרוויחים שעות מקור - סתם שתדעו |
|
||||
|
||||
מוגש כשירות לציבור המאמר המצויין של גיא וינר (שנקבר לו בארכיון מראשית ימי ה"אייל"). מאד רלוונטי למאמר הנוכחי, וגם למציאות: דיון 102 |
|
||||
|
||||
הטלויזיה והסרטים לא משקרים לנו רק לגבי יחסי אנוש; כל המציאות המוצגת שם היא שקר. עולם מדומיין. ביקורת "קפטן אינטרנט" על האתר שאני עומד לקשר לכם: נו, באמת מתוך הרצון למתוח אותנו יותר, או לרגש אותנו יותר, המתמחים באפקטים ויזואליים מוצאים את הדרכים הכי טובות להעצים את "האקשן" בסרטים. באתר "הפיסיקה המטופשת והמעליבה של הסרטים" מובאות דוגמאות הקשורות לבליסטיקה, נפילה חופשית, בעירה, לייזר ועוד. האתר מציע גם דירוג חדש לסרטים - על פי ההתאמה שלהם לחוקי הפיסיקה. כמה טוב שיש כמה חנונים עם תחושת שליחות. |
|
||||
|
||||
יופי של אתר. |
|
||||
|
||||
שמעתי שגם לך יש Favorites מכובד. לאט לאט נאחד את ה Favים שלנו לאחד מפואר באמת... אז הנה עוד שני לינקים נהדרים: בתור התחלה, תקשיב ל math songs החמודים... |
|
||||
|
||||
ויש כמובן גם את האתר הוותיק והמצוין: http://www.nitpickers.com אשר המתנדבים בו נוברים בכל פרט ופרט בסרטים ובסדרות טלוויזיה, ומוצאים בהם אלמנטים בלתי-הגיוניים מסיבות שונות ומשונות. |
|
||||
|
||||
ואיך לא דיברנו עוד על |
|
||||
|
||||
כבר מזמן הבנתי שרעשי ה-"וווושששש!" המלהיבים שחלליות ה-STARWARS משמיעות כשהן עוברות קרוב מדי למצלמה בדרכן לתקוף את הרעים אינם יכולים להיות רעשי רוח, ולכן אין ספק שהם פשוט הרעש הסטטי שקרינת הרדיו של מנועי ההיתוך של החלליות הנ"ל מעוררת במיקרופוניו של לוקאס ככל שהן מצמצמות את המרחק למצלמה. עבור חנון אנאלי שכמותי אין דרך אחרת להנות מסרטים כאלה, בגלל הסחת הדעת השטנית של "אבל זה לא יכול _להיות_!". עלי למצוא את ההסבר ההגיוני, ולא משנה עד כמה אני קובר את הראש בין הברכיים וחוזר על המנטרה "עולם מומצא, עולם מומצא, עולם מומצא...". גם למשחקי מחשב חלליים מצאתי פתרון – "כמות האנרגיה" של החללית היא פשוט כמה חום מפגיעות ישירות של לייזרים ופצצות היא עוד מסוגלת לספוג עד שהבידוד למיכלי הדלק נפרץ והחללית הולכת בבום גדול ומספק. אבל מה, לבעיית ה-"קרן לייזר זוהרת בחלל ומתקדמת בקצב של צב גוסס עד לפגיעה" עוד לא מצאתי פתרון. אולי היא זוהרת בגלל האבק הבין-כוכבי, אבל למה כל-כך לאט? תהודה? חימום הדרגתי של המדיום? יש רעיונות? |
|
||||
|
||||
כפי שאמרת, זה לא יכול להיות. קרן ליזר אם היא נמשכת מליונית של שניה צריכה להיות באורך של 300 מטר ולא באורך של (בערך) מטר כמו שרואים בסרטים. כמובן שלא ניתן לראות אותה, אפילו על כדור הארץ (למעט בזמן סופת חול או ערפל) אין מספיק חומר כדי לגרום לקרן ליזר להיות נראית. (דוקא המהירות לא מפריעה לי, על Bullet-time שמעת?) בכל מקרה התשובה היא - זה לא ליזר, זה קרן של חלקיקים מעוררים (ולכן זוהרים) ולא מהירים במיוחד. |
|
||||
|
||||
זה מה שאני מנסה להסביר לאנשים והם לא מקשבים... אם הם לא היו מקשיבים זה עוד היה בסדר. אבל למה לצחוק??! היתה תקופה, אחרי שהגעתי למסקנה הזאת, שהתנתקתי מהתקשורת אבל כשכולם סביבי שקועים בטלביזיה וברדיו... מה אני יכול לעשות? זה משתלט! על החתום חוקר צרופי-מקרים |
|
||||
|
||||
כל מי שגדל על "הנסיכה הקסומה" והמשיך הלאה ל"כשהארי פגש את סאלי" מכיר את הבעיה. הסובלים מהתסמונת מאמינים שיש אהבת אמת true love, אבל כנראה שהיא מערבת איך שהוא את בילי קריסטל.... החיים זה לא מה שהבטיחו לנו. גדלנו על אגדות שמלמדות אותנו כי יש אהבת אמת,שכל אחד ימצא את "האחד" או "האחת" וכולנו נחיה באושר ועושר עד עצם.האמונה שיש לנשק הרבה צפרדעים, לעבור סדרות גיבוש ב"pits of despare"ובאופן כללי לסבול עד שמוצאים את האהבה הרומנטית הגדולה משתלמת רק אם בסופו של דבר מוצאים אותה. ומה אם ה"אחד" שמיועד לי עפ"י גורל חורש עכשיו את שדות האורז של קמצ'טקה תחתית? איך העובדה שאני מנשקת עכשיו צפרדע שנקינאי אמורה לעזור לי למצוא אותו? אנחנו "קונים" הרבה אמיתות מסחריות שהתקשורת מוכרת לנו. כל מיני רעיונות שמקדמים את מכירות השוקולדים והדובונים הפרוותים בסביבות הארבעה-עשרה בפברואר. האם לא הגיע זמן להתבגר? אני לא יודעת. אולי האשליה הזו עוזרת לנו לעבור את התקופה בין צפרדע לטרול, להמשיך להאמין שאחרי הביצה מחכה משהו טוב יותר |
|
||||
|
||||
דיון 290 |
|
||||
|
||||
וגם זה: דיון 291 |
|
||||
|
||||
אני בהחלט מסכימה אבל מה לעשות שזאת המציאות??? הכל קצת מזויף וכדיי להרגיש קצת טוב ולהיות מאושרים אנחנו מוצאים לעצמנו כל מיני בילואים כמו הטלויזיה או הרדיו-זה בהחלט עוזר אך גם לפעמים מדכא |
|
||||
|
||||
נכון-הטלוויזיה באמת משפיעה עלינו והיא לא משקפת את מה שאנחנו באמת מרגישים אבל זה עוזר כדיי לבדר אותנו.הכל בחיים הוא קצת מוזר-ועצוב...יש כל כך הרבה דברים להיות עצובים עליהם אבל כולם אומרים ש''צריך להשלים עם זה''.לי מאוד קשה עם זה.אני אמנם רק בכתה י' אבל אני מבינה שיש המון כאב בעולם. |
|
||||
|
||||
אל תהיי עצובה עכשיו, שרגא. כשתגדלי יהיה לך לפחות על מה. |
|
||||
|
||||
למה את אומרת לה ככה? זה לא עידוד קונסטרוקטיבי. שרגא זה עצוב כל הזמן. עצם קיומו של השם הזה, זה כבר דבר עצוב. יכולת לפחות להציע לה שתחליף שם, למשל ברונהילדה, למשל אזמרלדה, שקוריפינשצ'יקה (הנה שקוריפינשצ'יקה, לדוגמה - שכחתי מי המציא אותה - ביאליק, שלום-עליכם, כולם מתערבבים לי בראש ויהיו לאחד, וזה כאב עמוק, וזה כשאני בנאדם שחייב ארבע מאות אלף שקל! רק תחשבי על זה!). |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
שקוריפינשטשיכא, ממאחורי הגדר של ביאליק. |
|
||||
|
||||
מעטים הם יחידי הסגולה שחוו באמת אושר אמיתי רוב חייהם. אושר אמיתי הכוונה היא לא לבריחה מהמציאות ע''י מוסיקה, טלוויזיה, מועדונים וכו' אלא למצב שבו אתה ממש מרוצה מהחיים שלך יום יום. לאנשים הטרודים בבעיות כלכליות (כמעט כולנו) אין כמובן אושר כזה ותתפלאו, גם ליתר,בעלי הממון, אין סיפוק אמיתי מהחיים, הם תמיד יחוו אכזבות,שקרים ויחשבו שכולם דו-פרצופיים כי הם רוצים את כספם. מה שנותר לנו הם אותם רגעים קטנים של אושר שחווים מדי פעם.אם לא נברח מהמציאות מדי פעם וננסה להפוך כל רגע למשהו חיובי לא יצא מה''חיים'' האלה כלום ויהיה אפשר להמשיך לסגור את הטלוויזיה ולהגיד שהחיים חרא. בחירה שלכם... |
|
||||
|
||||
אגב אנשים מאושרים, קובי מידן ראיין השבוע בחור אחד שאת שמו שכחתי, שאחרי שהשתמט מהצבא (קב"ן, לא מתבייש בזה בכלל), הלך והתחיל לעקוב אחרי איזה גורו ישראלי עלוב ("איזה יפה הוא!"), ולאחרונה פרסם ספר על מורים רוחניים והארה. בכל מקרה, האיש מלא האהבה הזה הוא גם לגמרי במקרה הומופוב. בנערותו הוא היה מבולבל מינית, ותקופה מסוימת חשב שהוא עצמו הומוסקסואל. היום, כמובן, הוא כבר יודע שהומוסקסואליות היא סוג של מחלה, שהומו הוא גבר שאינו מחובר לגבריות שלו, שחושב שהוא אישה. לטענתו, כל אדם שישקיע מאמץ רוחני, יוכל להשיל את ההומוסקסואליות ולחזור לחיק הנורמליות ההטרוסקסואלית. מידן לא הגיב. סתם, עצבן אותי להפליא. רוחניות, עאלק. הזכיר לי את אותו גורו מ"שידורי המהפכה" ("עצור! אתה הומו!"). ממש כאילו אותו מערכון היה סאטירה שהקדימה את המקור. |
|
||||
|
||||
אילן כתב פה כתבה לא ברורה, לא מחדשת דבר. לקיחת ציטוטים מכל מיני שירים וחיבורם ביחד זה יפה אך לא הבנתי מה אתה רוצה להביע בכתבה זו. זה שהטלוויזיה בידורית במהותה זה ברור. ניל פוסטמן מדבר על כך בספרו ''בידור עד מוות''. במציאות פוסט מודרנית כל אחד קובע לעצמו את האושר. זה שלדימויים יש השפעה, בכך שהם גורמים לך להאמין שהם המציאות זה נכון. ניתן להרחיב המון. ממליץ לקרוא את ''שיבוש תרבות'' של קאלה לאסן להבין יותר. |
|
||||
|
||||
לא יותר מיומרנות להבין לנפשם של צופי הטלויזיה ולהחליט שבשל העובדה שהם צופים מכאן שהם גם מחקים את כל הנעשה בטלויזיה ומפתחים מודל מעוות של המציאות. אני בזה לפסאדו-כתבה הזאת. |
|
||||
|
||||
רד מהסוס, מר לייבוביץ', זה לא הסוס הנכון. הטלוויזיה אינה מציגה חידוש כלשהו, לטוב או לרע, מדברים שהיו קיימים כבר. היא ממלאת אותו תפקיד שמילאו קודמיה וקודמותיה, התיאטרון, הקולנוע, הסיפורים העממיים והאגדות – הזנת ה"עם" ברעיון ששליטיו צודקים, חכמים ובלתי ניתנים להכנעה ושהדרך הנכונה לחיות תחת שלטונם היא לציית לכללים. השינוי היחיד הוא בזהות הספציפית של השליטים. הז'אנרים המובילים בטלויזיה שלנו – קומדית המצבים, אופרת הסבון או הטלנובלה, השעשועונים ותוכניות האירוח – בנויים כולם סביב שני רעיונות אלמנטריים: סילוק כל אלמנט במציאות העלול לחתור תחת הסדר הקיים; והצגת אפשרות מוביליות חברתית משמעותית כריאלית. קח לדוגמה את אופרת הסבון – סדרות אלו, המיועדות בעיקר לאינדוקטרינציה של נשים, מציגות מצב בדיוני בו אנשים חיים בעולם שכולו נסוב סביב רומנטיקה, רגשות ומיצוב מעמדי (במובן מהותי זה, גם "הבורגנים" היא אופרת סבון). כל אלמנט אחר – קשיים בעבודה, כאבי גב, חוסר חשק, מריבות על לא כלום, מס הכנסה רצחני, אנשים מתפוצצים ברחוב, גניבות רכב, וכו' – מוסר באופן מוחלט. האופן שבו מבוטאים הרגשות והרומנטיקה הוא סכימטי לחלוטין (פרחים, הצעת נישואים עם טבעת, ארוחה לאור נרות, תינוי אהבים לצד האח המבוערת) ויש בו תמיד אלמנט של רכישת שירותים או מוצרים מסחריים (חדר במלון, הזמנת פרחים, ארוחה במסעדה, קניית טבעת) (בצד, ראוי לציין כי הטלוויזיה משקיעה מאמץ עצום בהפיכת כל הטקסים המסורתיים לסוג של צריכה, במיוחד לצורכי רומנטיקה ושימור יחסים תקינים בתוך המשפחה). הנחת היסוד של הז'אנר הזה, כמו בכל ז'אנר אחר, היא כי לאנשים אין דמיון וכאשר יסירו מנגד עיניהם אפשרויות אחרות ויציבו חלופה כלשהי, ולא חשוב כמה היא בלתי סבירה, אנשים לא יעלו על דעתם כי ייתכן תחליף לכך. לכן, אם יציגו בפניהם עולם פיקטיבי בו הרגשות הגואים ורכישת מוצרים להבעתם הוא הדבר היחיד, יסברו אנשים כי מדובר במציאות אפשרית או לפחות ראויה להצגה כיעד (היינו, תיתכן מוביליות למצב זה) ובמקום הזעם אין-אונים שלהם על מצבם תתקבל השלמה נכנעת עם גורלם. ואפשר להמשיך: בטלנובלות, המצב דומה, בהבדל קטן: יש להן סוף. לכן, הן משתמשות בוריאציות שונות של "מתכונת סינדרלה" – האישה בעלת הפגם המעמדי מצליחה בעזרת יופיה ותושייתה לשנות את מעמדה. בקומדיות המצבים ישנו מבנה מנחם בו אחרי ערעור לכאורה על הסדר החברתי הקיים מתברר כי הוא בכל זאת הסדר החברתי הנכון והגיבורים משלימים מעגל מנחם בחזרה למצבם הראשוני. בשעשועונים המטרה היא לשכנע אנשים כי מוביליות חברתית (היינו, התעשרות) תיתכן ואפילו לפשוטי עם כמונו. ואחרון – לז'אנרים הטלויזיוניים הקיימים יש גם יעד נוסף: לשכנע גם אנשים אינטליגנטיים כי אין תקווה כלשהי לשינוי. הדבר היחידי שניתן לעשותו הוא לכתוב מאמרים על כך ולהתנחם בקיטור הדדי בין אנשים אינטליגנטיים אחרים. |
|
||||
|
||||
בהצבעה על חסינות חברי הכנסת, הצבעת נגד הוצאת ההחלטה מתוך הכנסת. זה לא מה שהציבור שבחר בך רצה ואתה יודע את זה. |
|
||||
|
||||
כותב המאמר הוא יליד 1978. ח"כ אילן לייבוביץ' הוא יליד 1967. |
|
||||
|
||||
אולי אולי אין כזה דבר אושר מצוייר אהבה שמשנה את הכל שגורמת לנו להיות קיצוניים כלכך להתרגש ולרעוד לפרפרפים בבטן להתחיל לפעול...לאהבה כלכך עצומה שאתה לא יכול בלי זה... אולי אין כזה דבר עבודה חלומית שאתה נהנה ללכת ולחזור להרוויח את הפרנסה שלך מהנאה אולי זה טעות אולי כל זה קיים רק בקופסה הקטנה הזאת שמנסה להכניס לנו ריגושים ותקוות שווא אוליי... אבל בכל מקרה לא מוכנה להאמין... רוצה למצוא את הבן אדם שיגרום לי לרטוט מרב התרגשות שיוכל לשמח אותי בצורה כל כך מדהימה למצוא את האהבה הזאת שתשלים אותי שתגרום לי להרגיש כל כך הרבה יותר טוב.. את העבודה שאני יוכל להיות מאושרת ולא לסבול כל יום מ8 עד 5.. עבודה שתעניין ותאתגר אותי גם אחרי שנים... להגיע למשפחה אוהבת עם ילדים שאני יאהב שאני לא יוכל בלעדיהם שאני יעריך שהחיוך שלהם והצחוק שלהם יעשה לי טוב.. אולי זה עצוב אולי אני ימות לבד מחוסרת עבודה משפחה וילדים אולי... אבל אני הולכת לנסות.. בלי להתפשר... טעות? יכול להיות... אבל אם אני אמצה.... אם אני אמצה...... |
|
||||
|
||||
לאורך כל המאמר, מתחילתו ועד סופו, תמכתי בטיעון המרכזי שהוא מציג: כולנו מושפעים מהטלוויזיה, ומטפחים תקוות על סמך מה שראינו, או חשבנו שהרגשנו, מהדמויות שמרצדות על המסך שלנו. אני מאמין, שגם אלו שמכירים בתפקידה של הטלוויזיה כמייצגת מציאות מפלסטיק, מושפעים ממנה (ומכל אמצעי שמוכר תרבות פופולרי), ומשתמשים בה כאמת מידה לחיים ה"רגילים" שלהם. זאת משום, שבאסטיקה שהטלוויזיה משווקת, יש משהו שנראה לנו בר מימוש, וכאן הטעות שלנו...... |
|
||||
|
||||
מסכימה אתך במאה אחוז....ואסור לתת למציאות ולצינית לשחוק אותנו.. צריך לזכור שאלו רק חיים וצריך לדעת להמשיך איתם הלאה ולא להיתקע על שטויות |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |