בתשובה לא. לייבוביץ', 28/09/02 16:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
קודם כל, אזהרה: אבל אני לא יודעת עד כמה אני אהיה נקודתית כאן. בתור אחת שדי מכורה למה שמכונה "רומן משרתות" (מאה שבעים ומשהו ספרים אנד קאונטינג) די חורה לי כל העניין הזה של האשמה: איכשהוא תמיד האשמה נופלת על מי שקורא (וככל הנראה גם על מי שכותב) רומנים כאלה שהם, נכון, אני מודה, ברובם שבלוניים. גבר פוגש אישה; גבר מתאהב באישה; אישה מתאהבת בגבר; יש משבר; הם לא יודעים מה לעשות; הם מוצאים פתרון שמאפשר לגבר להיות עוצמתי ומסוקס ולאישה להיות יצירתית ורכה, וזהו, הם ממריאים לעכר השקיעה. יש מי שטוען שספרים כאלה מוכרים אשליות לקוראים שלהם (בואו נהיה כנים: לקוראות שלהם). את התשובה הכי טובה לטענה הזו מצאתי לפני כמה שנים בספר של Jude Deveraux שנקרא Remembrance. ג'וד דוורו הזו היא אחת הסופרות המוכרות (תרתי משמע: ידועות ועושות כסף) ביותר בארה"ב כיום, ובספר הגיבורה היא סופרת של, נכון ניחשתם, רומנים רומנטים. בכתב ההגנה הקטן שמושחל שם אחת הטענות היא למה אפאחד לא חושב שגברים שקוראים ספרי ריגול ומתח יתחילו לעקוב אחרי השכנים שלהם עם נשק אוטומטי? רק נשים טיפשות מספיק בשביל לקנות אשליות בארבע דולר שישים? מה שאתה אומר כאן, בעצם, זה שאנחנו קונים לוקשים מהטלוויזיה, מהפרסומות, מהספרים. שאין באמת תיאור אמיתי שמשקף את המציאות. הבנתי נכון? שאף סופר לא יכול (או גם אם הוא יכול, הוא לא מסוגל) לתפוס את ההרגשה ה"מציאותית" וה"אמיתית". לא מסכימה איתך בכלל, אילן. לא מזמן קיבלתי ספר ליומולדת שנקרא "כל הדרך הביתה" של מירי רוזובסקי (מצוין מצוין מצוין). היא תופסת רגעים ומלמדת אותך איך להרגיש אותם, ברוך, בכעס, בחמלה. הכל. והיא בטח לא היחידה (רוצה שמות? וויל, קארבר, וזה רק כי את שניהם אני קוראת באינטנסיביות לאחרונה). זה זה. אושר? שמת לב פעם כמה יצירות בבמה חדשה יש שקוראים להן אושר? אושר זה דבר שמעסיק את כולם, לאו דוווקא כתוצר של אשליה שנובעת מצפיה במוכרי-אשליות, אלא כאידאל. אני חושבת שכיום אושר הוא בערך האידאל היחיד שעוד אנשים מאמינים בו ומצהירים על כך בלי להתבייש. אולי כי לא משלמים דמי חבר ולא מפגינים עבורו. בכיתה י"א במסגרת ההכנה לבגרות כתבתי חיבור, משהו על חיפוש עצמי ומציאת אושר. על איך שאנשים נוסעים למזרח, או מתחתנים או מצטרפים לכת בשביל להיות מאושרים. כן, גם אז הייתי פלצפנית. יכול מאד להיות שאנשים חיים באשליות, מציירים להם בראש תמונה ואומרים: ככה אני רוצה. ויכול להיות (למרות שאני סקפטית) שאין דבר כזה אושר, אבל אם גם את התקווה הזו יקחו ממני (ואני עכשיו מדברת רק בשם עצמי, למרות שנדמה לי שיש עוד ארבעה או חמישה שיסכימו איתי) מה ישאר לי? אם כבר ציטוט.... "I worked too hard for my illusions just to throw them all away" (Guns and Roses( |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |