ברגע האחרון
פרס עדיין מוביל בסקרים.
שטיח פרסי
יכולתו המדהימה של פרס להפסיד לכל מועמד שמתייצב מולו שיחקה תפקיד מפתח בשני מהפכים מהותיים בחברה הישראלית, ועוד מהפך פוליטי זוטר. בשנת 77' היה זה שמעון פרס שהפסדו אפשר את עליית הליכוד לשלטון בפעם הראשונה. בשנת 96', כנגד כל הסיכויים, הפסיד פרס את הבחירות לנתניהו. היום, לראשונה בתולדות ישראל, נשיא מדינה תוצרת הליכוד נכנס לתפקידו, ומי בעמדת המפסיד אם לא שמעון פרס?
פרס הוא השטיח האדום עליו דורך הימין הישראלי, כמו גם הציבור המזרחי ככלל, בדרכו אל הקונצנזוס. היה זה פרס שהפך את ש"ס ללשון מאזניים בתרגיל המסריח - וגם שם, כמובן, הוא הפסיד. אותה ש"ס, אגב, שדרכה עליו אז בדרכה לממשלת שמיר, דרכה על פרס גם היום, כשהבטיחה שתצביע עבורו, וכצפוי - לא קיימה.
אין ספק כי השר לפיתוח אזורי כבר מורגל בגינוני ההפסד. קל לו לזקוף גו, לחייך אל המצלמות ולהתעלם בבוז משאלותיהם הקטנוניות של העיתונאים - מר פרס, מה דעתך על אלו שבגדו בך? האם כבר שוחחת עם אלו שהצביעו נגדך? - שמעון פרס לעולם לא יתפס בזעמו. לא עקב הפסד פוליטי.
דווקא החן הזה בהפסידו, הוא שמשווה לפרס את אותה הילה, איך לומר... נשיאותית, שעוטפת את האיש הזה. המלכותיות שבלחיצת היד החמה שהוא מעניק למנצח, היא שתורמת לדמותו כאיש של פיוס ושל אחווה. הפרדוקס הוא שאילו פרס היה מנצח, הרבה פחות אנשים היו שמחים על כך, מאשר ישנם כיום אנשים המצרים על כשלונו.
(צילום: משרד ההגנה האמריקאי)
פרדוקס הנשיא
עוד פרדוקס הנובע מההצבעה כיום, הוא שמרגע שנודעו התוצאות, נתגלה באופן ברור ומהדהד שמי שלא בחר בפרס, למעשה עשה לו טובה גדולה מאוד. מוסד הנשיאות התדרדר באופן ניכר בין ויצמן, הנשיא הראשון, לויצמן, הנשיא היוצא. מדמות יצוגית ובעלת שיעור קומה, לדמות וולגרית והפכפכה, שלא ייצגה לא מחצית ולא רבע מהעם. להגיד שקצב מהווה המשך התדרדרות מוסד הנשיאות לאחר ויצמן, גובל בהוצאת דיבה.
האם דמותו עטורת ההילה של פרס הייתה מגיעה באמת למנוחה נכונה על כסא הנשיא המרופט והמרופש? האם דרך הבחירה המלוכלכת בפוליטיקה קטנונית ועלובה לא הייתה מותירה את סימניה המטונפים גם על הבחירה בפרס? מסע הליקוק והשכנוע בו פצחו שני המועמדים לקראת ההצבעה, הוכיח כי מי שמוקיר את פרס באמת, לא ירצה לראות אותו במשכן הכנסת. חבל עליו.
הבחור החדש
שני דברים עשה הנשיא הנבחר, משה קצב, עם היוודע תוצאות ההצבעה בסיבוב השני - ראשית, נשא תפילת שהחיינו אל מול חברי הכנסת, ושנית - הלך אצל הרב עובדיה להודות לו על תמיכתו (שכלל לא נתנה לו, רשמית). זהו, אם כן, הנשיא הנבחר: בפעם הראשונה, נשיא דתי, מזרחי, שגדל במעברה וחי בעיירת פיתוח. הנציג של "ישראל השנייה".
האמנם? משה קצב הוא איש שאפתן, בעל השכלה גבוהה, ישר (עד כמה שפוליטיקאי יכול לזכות לתואר הזה). אילו היו קוראים לו שלמה בן־עמי, היו אומרים עליו שהוא התאשכנז. המסורתיות שלו נדמית, לעיתים, להיות לצרכי פוליטיקה בלבד, ולא לשם שמיים. משה קצב הוא דוגמא מצויינת למה שאלו המכונים "ישראל הוותיקה" היו רוצים שיקרה לכלל האוכלוסיה המזרחית.
אך זה לא קרה. כאן בדיוק נמצא הסיכוי הגדול ביותר של קצב להשאיר את חותמו כנשיא, ואולי להחזיר למוסד זה מקצת מתוארו משכבר הימים.
משה קצב יכול להוות דוגמא לאנשי עיירות הפיתוח - לשמש מודל שאיתו יוכלו להזדהות, אך באותו הזמן - אליו יוכלו לשאוף. אם ישכיל להניח מאחוריו את העניינים המדיניים, ולהשקיע את כל כולו בדחיפת הנושא החברתי, הרי שיוכל לרשום לזכותו השגים רבים, לא רק על־ידי השפעה על הכנסת, אלא גם, ובעיקר, כגורם מחנך ומשפיע על העם; כמתווה דרך עבור צעירי עיירות הפיתוח שכיום אינם רואים מוצא ממצבם, ובעקבות הדוגמא שיציג בפניהם, אולי יגבירו את מאמציהם להשיג לעצמם השכלה ולשבור את מעגל העוני.
מעמד הנשיאות היה יכול לעשות רק רע לפרס. קצב, כנשיא, יוכל לעשות הרבה מאוד טוב - אילו רק ידע כיצד לנהוג.
|
קישורים
הנאחס של שמעון - מתוך אתר "שחורדיני"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש