 |
עשרה אנשים התחילו את חייהם בדרך קשה ואף אכזרית, צברו את הונם בעשר אצבעות, והיום מתרווחים ומספרים את סיפורם האישי. האומנם כל אחד יכול?
"בלי כפית של כסף, 10 סיפורי הצלחה עסקיים". עורך: איתמר לוין. סדרת "עסקים אנשים", הוצאת ידיעות אחרונות - גלובס. 256 עמ'.
|
|
| חברה וכלכלה • אביבית משמרי • יום א', 6/8/2006, 21:39 |
|
 |
|
| עטיפת הספר |
|
קודם כל גילוי נאות: בעיתון גלובס, ששותף בהוצאת הספר לאור, עבדתי בעבר במשך חמש שנים. את עורך הספר כמו את כל כותבי הפרקים בו, אני מכירה מתקופת העבודה שם. סיקרתי אז, ואני מסקרת במסגרת עיסוקיי הנוכחיים, את פעילותם של חלק מאנשי העסקים שבהם עוסק הספר.
על פי דו"ח העושר העולמי של מריל לינץ', בישראל יש נכון ל-2005 כ-6,600 מיליונרים, שהונם הנזיל הפנוי עולה על מיליון דולר. מדובר בגידול של 10% לעומת 2004, שמוסבר בהתאוששות השווקים. יחדיו צברו אלפי אנשים אלה הון נזיל של כ-24 מיליארד דולר. שבעים מתוך המיליונרים הם בעצם מולטי־מיליונרים, עם הון נזיל פנוי של 30 מיליון דולר ומעלה. עשרה סיפורי הצלחה מתוך כל אלה מובאים בספר "בלי כפית של כסף".
עשרת הפרקים בספר - פרק לכל איש עסקים, כולל תמונות מימי הינקות ועד היום - נכתבו בידי עיתונאים. רוב הכותבים ותיקים ומוערכים, שכמעשה יומיום מסקרים את פעילותם העסקית והפיננסית של אותם אנשי עסקים.
מה המכנה המשותף של כל אנשי העסקים המצליחים שסיפוריהם מובאים בספר? ראשית, כולם צברו את הונם בעשר אצבעות, ובחלק מהמקרים היה זה מתוך נתוני התחלה לא קלים ואף אכזריים. מעבר לזה, על פי ההקדמה לספר, יש מספר מכנים משותפים ו/או חפיפות חלקיות בדרך העסקית של כולם, ולעתים היכרות אישית זה עם זה. אומנם הלקחים שלהם מסיפורם האישי שונים, וכך גם העצות שהם משיאים ליזמים בתחילת דרכם. אבל, ממשיך העורך וכותב, הלקח העיקרי שהקורא יכול להפיק מהספר הוא ש"כל אחד יכול להצליח, ושאין נוסחה מנצחת אחת להצלחה". הלקח הזה מובא בסוף ההקדמה וללא נימוק. האומנם?
ייאמר מייד: הקביעה ש"כל אחד יכול" בעייתית ושגויה. לא כל אחד יכול. ייתכן שאפשר להסיק מסיפורים אלה קביעה כגון "מתוך אלה שנקודת הפתיחה שלהם חלשה במיוחד, יש כאלה שיכולים להצליח מאוד", אבל יש מרחק לוגי ואידיאולוגי גדול וידוע ממסקנה זו ועד הקביעה "כל אחד יכול". זאת, גם בגלל ההתעלמות מנסיבות חיים נוספות, וגם בגלל ההתיימרות להקיש על העתיד ולהשיא עצות כלליות על סמך סיפורים אישיים בודדים.
לימונדה בשכונה, בתל אביב הקטנה
האם האנשים המתוארים בספר הגיעו כדף חלק אל ההצלחה? מה הביאו איתם בכל זאת? האם הצליחו הודות לתכונות אופי מסוימות? אולי בגלל קשרים במקומות אלה ואחרים? אולי בשל רכישת ההשכלה המתאימה? ואולי סתם מפני שהיו האנשים הנכונים במקום הנכון (מה שנקרא "מזל")? ובכלל, מה מייחד את אלה מתוכם שהפכו ליזמים? לא ברור.
הודות לספר ידוע למשל כי בני מחזורו של יוסי ורדי בבית הספר התיכון בצפון תל אביב היו גליה מאור, ערי סטימצקי ודב ליכטנברג. האם מדובר בצירוף מקרים – או בסביבת גידול חברתית של תל אביב הבורגנית (או הזעיר־בורגנית), שנתנה תנאים נוחים להתפתחות מעמד מסוים? דוגמאות נוספות: יהודה זיסאפל שבילדותו מכר לימונדה, קיבל מחבר "הצעה שאי אפשר לסרב לה" ופרש מעבודתו כשכיר; ברונו לנדסברג, פליט שואה שהתפרנס בזמנו מפריקת שקי סיד ופחם, לקח הלוואה מהבנק והקים עסק. האם אדם אחר, ברמת השכלה, הכנסה ומסביבה חברתית אחרת, היה זוכה לאותן הזדמנויות? על השאלות הללו ודומותיהן יש בספר שברי תשובות בלבד. חבל שהספר מעלה בעצמו את השאלה הזו, שלכאורה עומדת בבסיס קיומו, ומספק לה בחצי פה מענה קלישאי כל כך. דווקא הבחירה שלא לדון בשאלה זו מהדהדת בחוזקה.
חשיבותו של הספר בעיקר בעובדה שהוא מספק היכרות מפורטת עם בני האוליגרכיה החדשה של ישראל. לא משפחות כמו אריסון, אייזנברג, עופר או שטראוס, אלא הדור הראשון של העולים לגדולה. רוב הסיפורים מרתקים בגלל הפירוט הרב שבהם, החל משנות הילדות המוקדמות, דרך כל עבודה שחורה שביצעו (מפריקת שקי מלט דרך הדרכה בקייטנות ועד מכירת לימונדה). הספר גם משקף תמונה מסוימת של דור ילידי שנות השלושים והארבעים: מי שחוו כילדים אובדן של קרובי משפחה בשואה, הגירה כפויה מארצות ערב ללא פרוטה בכיס, התקיימות בדוחק במעברות או דירות שיכון, חינוך וצמיחה בזמן תקופת הצנע והמלחמות השונות. ועם זאת, במקביל לנאראטיב הגלוי, רוחשים כל הזמן מתחת לפני השטח העסקים, הקשרים, ה"פרוטקציות", הקומבינות, פרקטיקה יזמית חזקה שהיתה מובלעת עמוק בשיח הציוני ההסתדרותי של אז.
כשהחלומות עומדים למבחן
לא אתעכב על סקירת "החיים הקשים" של כל דמות מן הספר בתחילת דרכה, ויש שם בהחלט קשיים מכל סוג. החלק שחיפשתי במיוחד בכל סיפור וסיפור היה דווקא "הקפיצה הגדולה"- מתי ואיך מגיע הגלגול מילד שחולם על ביזנס, מפליט שואה המחפש את דרכו, מסטודנט תפרן שחי בתשלומים, לאיש המגלגל מחזור עסקי מכובד. מתי עומדים החלומות למבחן אמיתי? נדמה לי שהרגע הזה יכול ללמד לא פחות ואולי אף יותר מאשר רגעי השפל של תחילת הדרך.
ובכן, התשובות שונות ומרתקות: דדי בורוביץ' נסע עם חברים מהצנחנים על אוניה ששימשה בית ספר צף לימאות, כתחליף לטיול בחו"ל עם אחיו, איזי. הוא נסע לניו יורק ומצא שם דרכי התפרנסות כגון מכירת גלידה. אבל דדי "ידע שהוא רוצה לעסוק בתעופה וכבר סימן את פליינג טייגרס, חברת תעופה עם טייסת מפורסמת ובית ספר למימון מטוסים ידוע עוד יותר. הוא התחיל בלימודים ב-NYU בניו יורק". לאחר מכן מסופר שדדי "המשיך בתוכניות שלו", והפך ליועץ למימון מטוסים בחברה שבה למד. במקביל לייעוץ במסגרת זו החל בהקמת חברת תעופה בארץ, עם אפרים בר־ארז, וקנה את המטוס הראשון של חברת 'כנף'. למימון עסקי התעופה הקימו האחרים סטיקייה.
"מצא הזדמנות להפוך לקבלן"
עוד קפיצה משמעותית: דוד עזריאלי, שכפליט שואה עבד בטחנת קמח, הגיע בעזרת התערבות אישית של אנצו סירני בדרך לא דרך מבגדד לארץ ישראל. לאחר לימודי האדריכלות עסק בחינוך ילדים, התגייס ל"הגנה" ועבר משם לצה"ל כקצין חינוך ורווחה. ב-1949 ארז ונסע למשפחתו בדרום אמריקה ומשם לקנדה. שם פגש את רעייתו לעתיד והחל לעבוד במשרד אדריכלים. זה היה ב-1953, והנה רגע הקפיצה: "אחרי שהצליח לחסוך 5,000 דולר, מצא הזדמנות להפוך לקבלן במזרח מונטריאול". עזריאלי בנה פרויקטים למגורים ולאחר מכן עבר לבנייה מסחרית בלבד, ומעיד "תמיד הייתי יותר קבלן מאדריכל שיושב מאחורי שולחן". על שנות העסק הראשונות לא מסופר כמעט, והתחנה הבאה בזמן היא פתיחת קניון איילון ב-1985.
מגדלי עזריאלי, תל־אביב (מקור: ויקיפדיה)
אליעזר פישמן (בעל השליטה בגלובס) נולד למשפחה שברחה לרוסיה מפולין עם פלישת גרמניה הנאצית. לארץ הגיעו כפליטים, למעברה, ואז השתקעו במושב. פישמן הצעיר הוכשר להיות כוורן בבית הספר החקלאי עיינות. אך עם זאת המשיך ללמוד – לתואר יועץ מס ולאחר מכן רואה חשבון. כך מתוארת הקפיצה של פישמן: "ישר מהלימודים הוא הגיע למגזר עלום, חסוי, שהשוק הפרטי לא היה ער לו, והוא עצמו לא נתן דריסת רגל למי שאיננו בן מבניו: התנועה הקיבוצית. במשך שנה שימש יועץ מס שכיר בברית הפיקוח של התנועה הקיבוצית. מייד אחרי כן, כשהוא בן 27, פרש והקים משרד רואי חשבון". כעדות פישמן עצמו, לא רק ניסיון וקשרים רכש בשנותיו ב"מגזר העלום" הזה, אלא גם גוף ידע עצום, ידע שבשבתו כיועץ נשא לו פירות עסקיים של ממש. כך, בשנות השישים המוקדמות, שנים של פריחת הקיבוצים, היה היחיד שהעניק לסקטור הזה ייעוץ כולל על כל סוגיות המיסים, המסחר, הניהול והקמת מפעלים אזורים. הקיבוצים למדו לבקש ולקבל את ההטבות הרלוונטיות, פישמן סייע להם לקבל מעמד של מפעל מאושר (וקיבל עמלה על כל אישור שניתן) וייעץ בנושאי הוצאה מוכרת. כבר בשנה וחצי הראשונות רשם רווח "לא ייאמן באותה עת" של 1.5 מיליון דולר, וקנה בו אדמה.
יצחק תשובה, שמשפחתו האמידה במקור הגיעה לארץ מלוב והתיישבה במעברה, גרו 11 נפשות בחדר. המשפחה עברה לדירת שיכון בנתניה ויצחק הצעיר עבד בחקלאות מגיל 12. הנה הקפיצה במילותיו שלו: "מיום שהשתחררתי מהצבא אני עובד בקצב רצחני. התחלתי עם הון עצמי של שבע לירות, שקיבלתי כדמי שחרור, ותוך שנה העסקתי 1,000 עובדים". איך? מי? מה? הסבר במשפט הבא: "עסקי הבנייה שלו צמחו במהירות על רקע עבודות הביצורים של קו בר־לב על גדות תעלת סואץ לאחר מלחמת ששת הימים, ובזכות בנייה עבור משרד הביטחון בבסיסי צבא". בכסף שהרוויח רכש מגרשים ובנה נדל"ן. אבל את עיקר הונו ותהילתו עשה מההשתלטות המהירה על קבוצת דלק.
מה יכולות ללמד אותנו כל ה"קפיצות" הללו? התשובה היא: כמעט כלום. הסיפורים מתסכלים במידה שבה הם אישיים מאוד ותלויי נסיבות, ומצד שני משקפים רוח זמן ונסיבות כלכליות וחברתיות. ומי יודע, אולי מה שכן אפשר ללמוד מהאנשים הללו (שלפחות אלה שפגשתי מביניהם הם צנועים ונעימים), הוא איך עושים את הצעד השני דווקא: איך מתקדמים מהעסק הקטן אל תאגיד חובק עולם.
ומי לא בא?
שאלה מעניינת אחרת היא מי לא נכללים בספר ומי מודר ממנו: לא תמצאו בו את המיליארדר מוריס קאהן, שמעסקיו הפרטיים (חברת עורק) צמחה אמדוקס. לא את איש הבינלאומי צדיק בינו, שהחל את דרכו כפקיד בבנק, לא את הפיננסייר אפי גילדור ולא את אייל הביטוח שלמה אליהו, שאביו היה פועל ניקיון בעיריית תל אביב. שלא להזכיר משפחות כמו שטראוס (מחלבה קטנה בישראל של שנות השלושים) או ורטהיימר (מהנדס מובטל שפתח את ישקר בצריף בנהרייה).
ועוד: לא מופיעים בספר מתעשרי היי־טק חדשים כמו גיל שוויד ומריוס נכט מצ'ק פוינט, שמעון אקהויז מלומניס או האחים אבי ואהרון שקד שהתעשרו מטכנולוגיה להפעלת אתרי הימורים באינטרנט. נעדרים גם קובי אלכסנדר מקומברס, אביגדור וילנץ מגליליאו, בועז איתן מסייפן או אמנון לנדן ממרקורי. נעדרים נוספים הם מי שמקרוב באו כמו צ'רנוי, נבזלין וגאידמק, דובוב וברודנו. ואיתם בולט בחסרונו לב לבייב, שהתחיל את דרכו העסקית כמלטש יהלומים, והוא כיום "איש עשר האצבעות" השני בעושרו בישראל, עם 2.6 מיליארד דולר (מייד אחרי חיים סבן, שסיפורו מובא בספר, המחזיק 2.8 מיליארד דולר). הנתונים שלעיל לקוחים מתוך גיליון "100 עשירי ישראל", דצמבר 2005, של Forbes ישראל (גילוי נאות נוסף: אני משמשת ככתבת ההיי־טק של מגזין זה).
מדוע לא נכללו כל אלה? נראה שהסיבה העיקרית קשורה במגבלות מקום וזמן: ההקדמה אינה מספקת תשובה ישירה לשאלה זו, לבד מהבטחה מעורפלת לספר המשך בו ייכללו סיפורי הצלחה נוספים.
ככלל, שלא כמו עיתון כלכלי טיפוסי, הספר מטפל בנושא שלו בכפפות של משי. הכותבים, שמורגלים בעריכת תחקירים, נושכים לעתים, על עולם העסקים הישראלי, מגלים כאן אמפתיה גדולה. הם יורדים לפרטים קטנים, מביאים בחיוך אנקדוטות ותעלולים מהשכונה או מבית הספר, מדגישים את הפן הרגשי של התפיסות הניהוליות והעסקיות (ואגב, להבדיל מעיתון יומי, בספר יש זמן לערוך הגהה נוספת וחבל שהדבר לא נעשה. השם זיסאפל למשל נכתב בשגיאה בתוכן ובמספר מקומות בפרק המוקדש לאחים).
במקום שבו מישהו אחר היה עושה מן העובדות מטעמי "הון־שלטון", הספר בחר להביא בקורקטיות (או בהיתממות) קביעה כמו "בגלל חוסר הפורמליות, הרקע העשיר והשונה שלה והעסקים המגוונים שהקימו, יש להם רשת חברתית רחבה מאוד" על האחים בורוביץ'. ולהלן מובאת רשימה ארוכה של דורשי טובתם: מסתבר שהבורוביצ'ים הם חברים קרובים של רפי גינת, אלי הורביץ, ח"כ רוחמה אברהם, איילה חסון, אביגדור ליברמן, יורם יאיר (יה־יה), לב לבייב, ועוד ועוד. הם גם קשורים משפחתית למשפחת מוזס, ובקשרי נישואין למשפחתו של רם כספי. איתמר בורוביץ', מנכ"ל הפניקס לשעבר, הוא בן דוד שלהם, עם מאיר חן, שתיווך בעסקאות ענק שלהם, הלכו מכות בקן הצופים, ויוסי רוזן, לימים מנכ"ל ארקיע, היה פקוד של דדי בורוביץ' בצנחנים. ועל זה אמר כבר מישהו (ואם לא אמר, אני אגיד) שעשיר הוא מי שאנשים לא יכולים להרשות לעצמם לא להיות חברים שלו.
|
קישורים
אריסון משפחת אריסון, ויקיפדיה
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש