 |
|
 |
||
|
||||
 |
לדעתי השאלה הייתה צריכה להיות - 'איזה עשור מוסיקלי בחייך מלווה אותך תמיד', או משהו כזה. מכל מקום,אני מניח שתשובתי לשאלתי זו הייתה גילאים 13-23. אם כי כניסה לטווח העשור מגביל לתת תשובות ברורות שכן יש מוזיקה שאני שומע עד היום גם אם היא הייתה מופקת במהלך כמה עשורים ויש מוזיקה שנחלקת בין 2 עשורים או משוחזרת מחדש וכו'. תשובתי לסקר: יש לי אהבה למוזיקת שנות השמונים, אבל היא גוועה למוות כבר לקראת אמצע שנות התישעים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני כבר כמעט לא שומע פרוגרסיב, אבל כשמדי פעם כן, אני מבין שוב עד כמה הוא מסב לי עונג ששום סוגה אחרת לא מתקרבת אליו. הוא התחיל בשנות השישים, אבל הפירות הבשלים ביותר שלו היו בשבעים המוקדמות. (ומחוץ לפרוגרסיב: במוזיקה הישראלית, הלהקות הצבאיות של תחילת העשור שעשו פופ עילאי, כספי + רכטר + גרוניך + לוי ומפעלותיהם השונים, וכוורת; הפופ הברזילאי היה עדיין בשיאו; ואם באמצע העשור הפרוגרסיב הפך לבלתי נסבל, בא הפאנק בתגובת נגד נהדרת כשלעצמה.) מה שכן, אם לא נותנים לי לבחור מכל עשור את המיטב לדעתי, אלא בוחרים בשבילי מכל עשור מדגם לפי איזושהי מטריקה אובייקטיבית, נניח הלהיטים הגדולים, אני כנראה איהנה משנות השישים הרבה יותר מאשר השבעים. מיטב הלהיטים של השבעים היו כנראה בעיקר זבל, או מוזיקה טובה אבל לא הכי לטעמי (סטיבי וונדר); ואילו מיטב הלהיטים של שנות השישים היו כנראה ברובם די טובים עד יצירות מופת (הביטלס כמובן, אבל גם הסטונז, דילן; הפופ הבזיראלי של השישים היה, אני חושב, טוב לפחות כמו בשבעים; ולפחות חלק משנות השיא של ברל, ברסאנס וויסוצקי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברשותך, מעניין אותי לדעת למה יש כאלו שיעדיפו מוזיקה של שנות השישים והשבעים, כאשר החלב אשר ינקו אמור להיות באזור חיוג שנות השמונים. יש לי כמה הנחות מוקדמות, ואני מתאר לעצמי שמה שנשמע באזור התרבותי ומה שמוערץ על ידי סוכני החיברות - הוא החלבון שבחלב. האם באזור התרבותי בו שמעו והעריצו את זוהר ארגוב, לא שמעו ביטלס כי הם לא ידעו אנגלית או כי זה לא באמת עניין אותם לשמוע משהו שההורים שלהם לא שמעו. או שהם פשוט לא אוהבים לשמוע את הסטונז או כל מוזיקה שהיא לא ישראלית ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שההנחה המוקדמת שלך שאתה מציין במפורש פשוט לא תמיד נכונה, גם אם אין ספק שחלקית היא כן נכונה. מלכתחילה יש בה משהו חתרני: לכאורה אנחנו, אנשים נבונים, משכילים ושוחרי תרבות, דואגים לחשוף את עצמנו למבחר מהיצירה האנושית בכל הזמנים, ולבחור לעצמנו את מה שבאמת הכי מתאים לאישיותנו הייחודית ולפתיתי השלג היחידים במינם שהם אנחנו. ומצד שני ברור לכולנו שזה לא בדיוק כך, אלא לנסיבות חיינו יש השפעה מכריעה על הטעם שלנו. אבל כאמור, לא מלאה; אולי ההעדפה שלי לפרוגרסיב היא בכל זאת ביטוי לאישיותי הייחודית ולפתית השלג היחיד במינו שהוא אני. אולי החיווט במוח שלי הוא כזה שפשוט לא בנוי להסתפק בפופ של שנות השמונים, ומחפש יותר מורכבות. אלה כמובן האפשרויות שמחמיאות לי. יש אפשרויות אחרות. לפעמים הטעם שלנו מושפע ממה שגדלנו עליו, אבל בהפוך: אנחנו מורדים בו (בהורינו, בבני גילנו) והולכים דווקא למשהו אחר כדי ללכת למשהו אחר. מעניין שאת כל מה שאנחנו כותבים פה על טעם מוזיקלי על רקע הסביבה שבה אדם גדל, תופס ממש אחד לאחד גם לדעות פוליטיות. אישית, אני בכל זאת יכול לזהות רטרוספקטיבית את התהליכים שעברו על הטעם שלי בנעורי, ולהבין מה קרה שם. התחלתי באמת להתעניין במוזיקה בגיל 11, ובהתחלה באמת בפופ האנגלוסקסי הפופולרי של רשת ג' (המצעד השנתי של 1983 הוא חוויה מכווננת, כל שיר שם הוא עבורי בניין מפואר, בעוד בזה של 1982, שנחפשתי אליו מאוחר יותר, כמעט לא הכרתי כלום.) אפשר לקשור את זה למרד נעורים קלישאתי, שהרי ההורים שלנו לא אהבו את זה ושמעו רק שירים עבריים, רובם מעשור-שניים קודם אבל לא רק. בגיל 14-15 התחלתי לשמוע את התוכנית "קצת אחרת" ברשת ג', וזו היתה חוויה מכוננת אף היא, שהתחילה להרחיק אותי מהפופ המסחרי ביותר. הייתי שומע את זה לבד, וכמעט לא היה לי אף אחד לחלוק איתו את החוויה1. בסביבות גיל 15-16 ואילך, כל קיבוצניק טוב נטש אז את הפופ המסחרי ועבר להעריץ את אדמורי הרוק של עשור עד עשור וחצי קודם - הדורז, לד זפלין, פינק פלויד; ושלום חנוך גם. הייתי קצת שם, אבל בחכת הפרוגרסיב נתפסתי מסדרת הרצאות של קוטנר. גם כאן, הייתי לבד בלי אף אחד לחלוק איתו את זה. ואני לא יודע אם האהבה הזו היתה החיווט של המוח שלי או אני מול החברה: יש מצב שהייתי זקוק לאהוב משהו שאף אחד אחר לא מכיר. רק בצבא גיליתי, בתדהמה של ממש, שלא מעט אנשים מסביבי מכירים ואף אוהבים פרוג. נדמה לי שבמקום לשמוח על זה הייתי ברגשות מעורבים; ומכל מקום, חפירות מעמיקות בג'נסיס וקינג קרימזון ערכתי רק עם עצמי ולא עם אותם אנשים. 1 מישהו אחד כן, חלקית, בחור אחד בקיבוץ מבוגר ממני בשנתיים-שלוש, שהיה ממה שקראו אז "חברת נוער", כלומר מתרבות רעה שנשלח להציל את נפשו אצל האשכנזים הטובים בקיבוץ. הוא באמת סימן וי על כל משבצת של ערס, וניסה לא להחזיר לי את התקליטים שהשאלתי לו (של "דפש מוד"!), אבל היה בקי יותר מבני גילי הקיבוצניקים בטרנדים כמו ניו-וייב. הוא ידע לפחות לתת כותרות לדברים שאהבתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''במקום לשמוח על זה הייתי ברגשות מעורבים'' - זה קרה לי כשזמר קנדי אלמוני שרק אני וכמה חברים הכרנו התחיל לצבור פופולאריות. קראו לו ליאונרד כהן. דורי פרבין, לעומתו, נשארה אלמונית לפחות בארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואצלי, הסתבר שאפילו בבאר שבע, בירת הנגב המאד רחוקה מהתנועה הקיבוצית, פינק פלויד, קינג קרימזון, לד זפלין, ג'טרו טל וחבריהם היו מאד פופולריים, ואני נחשפתי אליהם אצל חברים מהתיכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברמה האישית, יש לי תיאוריה לפיה העובדה שהתקליט הראשון שקיבלתי ושמעתי אותו הלוך הלוך וסוב עד אין קץ - בגיל ארבע בערך - היה סיפורי פוגי של כוורת, השפיעה לימים על העדפותי המוזיקליות. והרי 'למרות הכל' הוא פרוג כהלכתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, תודה על תגובתך ועל חשיפת עולמך האישי והמוזיקלי בזעיר אנפין. 1. ככל שאני מנסה לחזור לגיל 11 - ואפילו 13/14 - ולראות את עצמי מבין את המילים ולמצער לשחזר את הצלילים אני נתקל במחסום הזכרון. אני למד שבעצם המוזיקה לא עניינה אותי מעולם כמו הרצון להיות בחוץ עם חברים. אבל איך שהוא המילים גברו על הלחן והז'אנר, ומגיל 16/17 לערך אני כותב למגירות כעשור וחצי כשהלחן המושמע 'מנוצל' תמיד לטובת מהות המילים . אולי כי מלכתחילה הרגיש לי שאני מבזבז את הזמן להתמקד בצליל המושתק בסוף נגינתו וזאת בשונה מהמילים שנשארים איתי. 2. ממרחק הזמן מצטייר לי שמוזיקת הנעורים הוא הקולסטרום שמזין את רגלי הנערים שרוקדים 1 עד שמישהו יפול על ברכיו. 3. מכל מקום וכפי שציינת,אני מסכים איתך ש'לנסיבות חיינו יש השפעה מכריעה על הטעם שלנו'. ------ 1 1986, פתיחת האנדרגאונד בירושלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטרף לשנות השבעים, ומוסיף מטריקה מחזקת: לא הלהיטים הגדולים, אלא האלבומים הגדולים. להוציא להיט אחד מוצלח יכולים לא מעט, בשביל להוציא אלבום שלם ומופתי כבר צריך רמה לגמרי אחרת. ולפעמים הוא אפילו לא פרוג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף לשנות השבעים, מצטרף למה שאמר הפונז, ומוסיף שגם להיטי הפופ (אבבא, אלטון ג'ון, הבי ג'יז) היו סבאבה. הביטלס כבודם במקומם מונח, אבל יכול להיות שלהיטי שנות הששים נשמעים לך בממוצע יותר טובים פשוט בגלל שמה ששרד זה רק הדברים הטובים ואת הזבל זרקו כבר? אבל באופן מפתיע בחרתי לפלייליסט שרץ ברקע במשרד בספוטיפיי1 הרבה יותר שירי שנות השמונים ממה שציפיתי. _________ 1 וכולל שירים שנעים לי לשמוע אותם שוב ושוב. התחלופה בו נמוכה ממה שציפיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 אני חושב שנכון להיום יוטיוב פרמיום עדיף/משתלם על ספוטיפיי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"יכול להיות שלהיטי שנות הששים נשמעים לך בממוצע יותר טובים פשוט בגלל שמה ששרד זה רק הדברים הטובים ואת הזבל זרקו כבר?" אני בספק. בין שנות השישים לשבעים עברו בממוצע(!) רק עשר שנים, ואילו מאז השבעים עברו כבר בממוצע 47 שנים; מספיק זמן לפרספקטיבה מאוזנת. כמובן שאנחנו ניזונים מעורכים מוזיקליים ברדיו. אבל לא מזמן קישרו כאן לסרטונים שריכזו מכל עשור את כל השירים שהגיעו למקום הראשון החודשי. אין כאן את ההטיה שאתה מציין, ונדמה לי שהרבה יותר נהניתי משנות השישים. (לטעמי האישי: אבבא סבבא, הבי ג'יז גם, בתקופת הדיסקו, אבל איומים בבלדות הישנות יותר; את אלטון ג'ון מלהיטיו הקלאסיים אני לא אוהב, דווקא את להיטי האייטיז שלו יותר, בפרט I guess that's why the call it the blues). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. אני אשנה את הטיעון שלי לטיעון יותר מבני- בשנות השבעים המוזיקה הפופולרית התפזרה ליותר כיוונים. הרוקנרול, שבשנות החמישים (אלביס) והששים (ביטלס) הצליח לכבוש את ראש המצעד שוב ושוב, התפצל לפרוג, פאנק, מטאל (מה שנקרא בזמנו רוק כבד), גלאם וכו' ולכל אחד מהז'אנרים הללו היה קהל האוהדים שלו. בנוסף- האלבומים הנמכרים ביותר (פינק פלויד) היו לעתים של להקות שלא היו להם סינגלים יוצאי דופן. לכן בהכללה המיינסטרים שהצליח להגיע לראש המצעד ולקלוע לטעם הרחב ביותר היה מן הסתם מהסוג הדביק יותר. לדוגמה- שיר של אלטון ג'ון, שיר השנה בישראל 1976, שעלה לראש המצעדים ברחבי העולם, היה דוקא Don't Go Breaking My Heart. לא מיצירות המופת שלו. אז כן, הלהיטים של שנות הששים נשמעים בממוצע יותר טוב, כי לשירים טובים בשנות השבעים היה קשה יותר לעלות לראש המצעד בגלל ריבוי הטעמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שנוכל להסכים על העשור מ 1966 ל 1975. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתמול הייתי בחזרה הגנרלית לאופרה "כרמן" בפארק הירקון1. היכרותי האישית עם אופרות ככלל דלה מאד, ולאורך המערכה הראשונה - מעבר להתרגשות המשפחתית - די השתעממתי, ולא הבנתי בכלל למה העלילה כל כך רזה עד לא קיימת, בטח יחסית לאורך המופע (כל מערכה היא כ-45 דקות, ויש ארבע כאלה!). ואז, אחרי הסבר מזוגתי שעזר לי מאד להבין שהעלילה לא משנה, זה רק תירוץ בשביל המוזיקה, האירה בי תובנה ששיפרה לאין ערוך את הנאתי משאר המופע: אופרה היא כמו אלבום (כפול!) של רוק פרוגרסיבי. באנו בשביל המוזיקה, לא בשביל המילים או העלילה. גם מי שיחפש עלילה קוהרנטית ב-Thick as a brick, בארמונו של מלך הארגמן או בSelling England by the pound, ימצא את עצמו משועמם ותוהה. אבל מה לנו מוזיקה כשאפשר לנגן יצירות ארוכות ויפות (חפחות בחלקן), ולתת למלחין להראות לכולנו כמה הוא מוכשר ווירטואוז, וכנ"ל לנגנים. על הדרך, כדי בכל זאת קצת למשוך את הקהל, יופיעו לפנינו גם רקדנים בתלבושות מפוארות ותיאטרליות (מי אמר פיטר גבריאל או דייויד בואי?), ולפעמים אפילו יעמדו על רגל אחת ויעשו פרצופים (הי איאן) כדי שגם לעיניים יהיה במה להסתכל. ברגע שעברתי להקשבה בסגנון פרוג והפסקתי לחפש קוהרנטיות או לינאריות כלשהיא במתרחש על הבמה, התחלתי להנות הרבה יותר. מי היה מאמין שהפרוג הוא בעצם לא כל כך פרוגרסיבי - כבר עשו את זה קודם, לפניו, הרבה לפניו. 1 פעח"ב: בתי שרה שם עם המקהלה הצעירה בה היא משתתפת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשכרה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העלילה באופרה היא כמו המאמרים בפלייבוי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא תמיד. לפני כמה זמן הזמינה זוגתי כרטיסים לאופרה, נדמה לי של מוצרט. לאחר שהתגלה לה שאני מקפיד להתרחק מסוגה זו, היא ביטלה אותם בגלל ש''זה לא אופרה למתחילים'' והזמינה כרטיסים ל''לה טרוויאטה''. להפתעתי נהניתי מאוד - מן השירה, הנגינה, התפאורה, הנגינה וגם העלילה. אבל אני לא יודע אם זה המצב באופרות אחרות. הייתי מברר עם אחי, שהאופרה היא אחת מאהבותיו הגדולות, אלא שהתשובה לא תיגמר בפחות מעשרים דקות, וזה רק משך המערכה הראשונה של התשובה. לאחר מכן יש צרור קישורים ושיחות מעקב, כולל בחני פתע המלווים בכעס ועלבון במקרה של כשלון. הבוס שלי לעומת זאת הפטיר ''תנחומיי'' ולשאלתי הסביר שאופרה היא הסוג הנחות ביותר של מוסיקה קלאסית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין קטן מאוד באופרות (רון בן יעקב, אייכה?), אבל ניחוש - "לה טרוויאטה" היא הרבה מעל "הממוצע" מבחינת עלילה ודרמה, מעצם זה שהיא עיבוד של רומן שנחשב לחשוב / משובח (אם איני טועה; בכל אופן, קראתי אותו בתרגום לעברית ודי הערכתי אותו), בעל נפח טרגי, ובקצרה בעל ערך - עוד כשהיה רק רומן במילים. זאת לעומת רוב (?) האופרות שעלילתן חוברה במיוחד לאופרה ללא יומרות גדולות, או התבססה על יצירת קודמת קלת-משקל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מי היה מאמין שהפרוג הוא בעצם לא כל כך פרוגרסיבי - כבר עשו את זה קודם, לפניו, הרבה לפניו." אני חושב שזה גלוי וידוע שהמוזיקה הקלאסית האירופית היתה המודל שעמד לנגד עיניו של הפרוג, כאידיאל של מורכבות (לצד השאיפה לשלב אותה עם האנרגיות של הרוק). נכון גם שהטקסטים של מיטב להקות הפרוג היו ברובם נפוחים ומגוחכים, יומרניים ללא כיסוי1 - אבל אם הם רוצים לתרץ את זה ב"אבל גם האופרות הקלאסיות" אז אני חושב שגם אם זה נכון זה לא תירוץ משכנע. אפשר היה גם בלי לשיר מילים בכלל. אני חושד שהפרוגרים באמת טעו לחשוב שהטקטסים שלהם רבי ערך. 1 פינק פלויד חריגה לטובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע על אחרים, אני לא זוכר אפילו שני משפטים בעל פה משני אלבומים שציינתי בתגובה הקודמת. את המוזיקה אני זוכר היטב (אחד הדברים שעזרו לי בשמירות לילה ארוכות ומשמימות בבה"ד 1 היה לנגן בראש אלבומים שלמים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שבתקופה שאני עשיתי שמירות לילה ארוכות ומשמימות בקריה נעזרתי בלשיר בראש את כל ארמונו של מלך ארגמן, יקיצתו של פוסיידון, פוקסטרוט וא נרסרי קריים. גם את טרקוס, אבל בהיעדר דף מילים בעותק שהיה לי, שלא לדבר על אינטרנט, המצאתי בוודאי אי אלו מילים מביכות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא לחינם הבאתי את הדוגמאות שהבאתי, ולא אחרות. ב. אבל הבה נראה - כשיש לך קטע כמו Moon child, שבו השירה מהווה שישית מאורך השיר, אזי לו התעקשת רק *לשיר* את הקטע הנ"ל היית מקצר ב-25% את זמן השמירה המשמים שיכולת למלא עם האלבום הנ"ל1. זה כמובן נכון גם ל-Shine on You crazy Diamond ולאחרים. ג. מיותר לציין שאני לא הולך להגן בחירוף נפש על הטענה שפרוג הוא רק אינסטרומנטלי ושלמילים אין חשיבות או משמעות. אבל בהחלט חלוקת הזמן בין השניים יכולה להיות מאד לא שיוויונית, ולטובת הצלילים. ד. Tubular Bells. 1 יש יטענו שאפילו לומר על שאר השיר שהוא "נגינה" זה למתוח את המושג. אז שיאמרו, למתוח מושגים זו אחת הסיבות שהתכנס(נ)ו כאן אנשי הפרוגרסיב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, הייתי מנגן בראש גם את הקטעים האינסטרומנטליים, אבל בהיותי כנראה פחות מוזיקלי ממך אני חושד בעצמי שעיגלתי פינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמנגנים בראש בלי ייחוס חיצוני ללמשל לסןלם הנכון), יותר קל לעגל פינות, ובראש זה נשמע סבבה. ומאחר שאני לא מתיימר לשמיעה אבסולוטית1, גם הפינות שלי היו מן הסתם מעוגלות. 1 בדיוק השבוע במקרה עשיתי ניסוי עם בתי, והסתבר שבראש שלי דו היה יותר קרוב לרה על הפסנתר. ככה זה. אני יכול לתרץ את זה בכך ששמעתי ששמיעה אבסולוטית מתדרדרת מאד אחרי גיל 50, אבל זה רק תירוץ. היא כמובן דייקה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, השימוש היותר חיוני במיומנות הזו היה לי פעם אחת, כמה שנים אחרי הצבא, באיזושהי בדיקת דימות עם איזוטופים שנדרשתי בה לשכב על הגב, במנח לא הכי נוח של הראש, ולהתאמץ לא לזוז אפילו טיפה במשך שעתיים, אם אני זוכר נכון. אני לא זוכר כרגע מי האלבום השני שגייסתי למשימה; אני די בטוח שהראשון היה The Final Cut (אני במחנה המצומצמם, אאל"ט, שאוהב אותו מאוד1, ומעבר לזה הוא הרבה מילים ביחס לאינסטרומנטלי). 1 רחוק מאוד מ tTSoDM ו-AHM, אבל יותר מ WYWH, "החומה" ו"אנימלס", למשל. את האחרון ניסיתי רק לאחרונה ומצאתי אותו משעמם פחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון ש Wish you היה התקליט הראשון שלי של פינק פלויד, והייתי פשוט מאוהב בו, לקח לי הרבה זמן להכיר בגדולתו של Dark side (כנ"ל אבי רואד מול סרג'נט פפר). היום קצת קשה לי לשמוע את היצירות הארוכות של פינק פלויד כי אפשר למות עד שזז שם משהו. מה שמזכיר לי שאני חייב לסדר את מערכת השמע בחדר השינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולה על האינטרו הארוך כאורך הגלות של Time מתוך הצד האפל. כל החלק של תופי הרוטוטום (למדתי עכשיו מויקיפדיה), הקלידים האווריריים ו"מחוג השניות", שמתפתחים לאט לאט לאט וגם בסוף הם עדיין כמעט כלום; ודווקא בכלל שיודעים שמתישהו תבוא האורגזמה של כניסת התופים הסטנדרטיים ואחריהם השירה; זו ציפיה מענגת מאוד. דוגמה עוד יותר קיצונית שאני מאוד אוהב, Facelift של סופט מאשין, עם שש דקות אינטרו חסר כל תוכן קוהנרטי, שאני מת עליו בגלל הציפייה לאקסטזה שאחריו. יש בו בכל זאת סוג של תוכן: צליל טעון בהמון חשמל, שנותן עומק למטאפורה של מתח והתפרקות. בעוד שאת האינטרו של Time אני מניח שרבים אוהבים, אני תוהה כמה אוהבים את זה של "פייסליפט". פעם ציינתי באייל את אהבתי העזה לו, ולאלון עמית לא נותר אלא לזכות אותי ב-WTF. כמובן, אני נאלץ להודות בצער שאני ניזון היום מהסבלנות שהיתה לי פעם. קשה לי להאמין שהיום הייתי מפרגן לעצמי לפרגן להם כזה פתיל ארוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ימים טובים הגיעו, פורנוגרפיה באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ, רק בקריאה חוזרת ראתי מה עשית שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפורנוגרף של הפונוגרף? קטונתי, ברסאנס היה קודם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם מדדתי את פטרול וייטנאם (אזור א?) לפי אורכו של שיר כלשהו, לצערי שכחתי איזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני שומע את עבד הממהר אני נזכר שניסיתי אז - 88 - להבין מהמילים, מי זה עבד ולמה הוא ממהר. זה לא שנטשתי את הצהוב של בית"ר ירושלים ואת הגזענות שלה לטובת הצהוב של גרוסמן בגלל שלמה ארצי, אבל נדמה לי שהמילים בעברית המתייחסים למצב הנוכחי, הם הרגעים המוזיקלים היותר משמעותיים של הנעורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשלמה ארצי ואריק איינשטיין נפגשו - |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |