|
אני חושב שההנחה המוקדמת שלך שאתה מציין במפורש פשוט לא תמיד נכונה, גם אם אין ספק שחלקית היא כן נכונה. מלכתחילה יש בה משהו חתרני: לכאורה אנחנו, אנשים נבונים, משכילים ושוחרי תרבות, דואגים לחשוף את עצמנו למבחר מהיצירה האנושית בכל הזמנים, ולבחור לעצמנו את מה שבאמת הכי מתאים לאישיותנו הייחודית ולפתיתי השלג היחידים במינם שהם אנחנו. ומצד שני ברור לכולנו שזה לא בדיוק כך, אלא לנסיבות חיינו יש השפעה מכריעה על הטעם שלנו. אבל כאמור, לא מלאה; אולי ההעדפה שלי לפרוגרסיב היא בכל זאת ביטוי לאישיותי הייחודית ולפתית השלג היחיד במינו שהוא אני. אולי החיווט במוח שלי הוא כזה שפשוט לא בנוי להסתפק בפופ של שנות השמונים, ומחפש יותר מורכבות.
אלה כמובן האפשרויות שמחמיאות לי. יש אפשרויות אחרות. לפעמים הטעם שלנו מושפע ממה שגדלנו עליו, אבל בהפוך: אנחנו מורדים בו (בהורינו, בבני גילנו) והולכים דווקא למשהו אחר כדי ללכת למשהו אחר.
מעניין שאת כל מה שאנחנו כותבים פה על טעם מוזיקלי על רקע הסביבה שבה אדם גדל, תופס ממש אחד לאחד גם לדעות פוליטיות.
אישית, אני בכל זאת יכול לזהות רטרוספקטיבית את התהליכים שעברו על הטעם שלי בנעורי, ולהבין מה קרה שם. התחלתי באמת להתעניין במוזיקה בגיל 11, ובהתחלה באמת בפופ האנגלוסקסי הפופולרי של רשת ג' (המצעד השנתי של 1983 הוא חוויה מכווננת, כל שיר שם הוא עבורי בניין מפואר, בעוד בזה של 1982, שנחפשתי אליו מאוחר יותר, כמעט לא הכרתי כלום.) אפשר לקשור את זה למרד נעורים קלישאתי, שהרי ההורים שלנו לא אהבו את זה ושמעו רק שירים עבריים, רובם מעשור-שניים קודם אבל לא רק. בגיל 14-15 התחלתי לשמוע את התוכנית "קצת אחרת" ברשת ג', וזו היתה חוויה מכוננת אף היא, שהתחילה להרחיק אותי מהפופ המסחרי ביותר. הייתי שומע את זה לבד, וכמעט לא היה לי אף אחד לחלוק איתו את החוויה1. בסביבות גיל 15-16 ואילך, כל קיבוצניק טוב נטש אז את הפופ המסחרי ועבר להעריץ את אדמורי הרוק של עשור עד עשור וחצי קודם - הדורז, לד זפלין, פינק פלויד; ושלום חנוך גם. הייתי קצת שם, אבל בחכת הפרוגרסיב נתפסתי מסדרת הרצאות של קוטנר. גם כאן, הייתי לבד בלי אף אחד לחלוק איתו את זה. ואני לא יודע אם האהבה הזו היתה החיווט של המוח שלי או אני מול החברה: יש מצב שהייתי זקוק לאהוב משהו שאף אחד אחר לא מכיר. רק בצבא גיליתי, בתדהמה של ממש, שלא מעט אנשים מסביבי מכירים ואף אוהבים פרוג. נדמה לי שבמקום לשמוח על זה הייתי ברגשות מעורבים; ומכל מקום, חפירות מעמיקות בג'נסיס וקינג קרימזון ערכתי רק עם עצמי ולא עם אותם אנשים.
1 מישהו אחד כן, חלקית, בחור אחד בקיבוץ מבוגר ממני בשנתיים-שלוש, שהיה ממה שקראו אז "חברת נוער", כלומר מתרבות רעה שנשלח להציל את נפשו אצל האשכנזים הטובים בקיבוץ. הוא באמת סימן וי על כל משבצת של ערס, וניסה לא להחזיר לי את התקליטים שהשאלתי לו (של "דפש מוד"!), אבל היה בקי יותר מבני גילי הקיבוצניקים בטרנדים כמו ניו-וייב. הוא ידע לפחות לתת כותרות לדברים שאהבתי.
|
|