 |
המואר והמוסתר | 1847 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
אף שהייתי צריך לקרוא את המאמר פעמיים כדי להבינה לאשורה. עדיין, החלק הראשון העוסק בשוחד לא כל-כך ברור לי כיצד הוא קשור. האם כוונתך בזה להציע מקרה בוחן של ביקורת אפשרית כלפי מערכת המשפט, ודרך זה לטעון שיש עוד מקרים רבים אחרים שיש לבחון? בכל אופן, גם הטיעון שם לא כך-כך ברור לי, שכן נראה לי (והשכלתי המשפטית מוגבלת ביותר) שיש טעם בהחלט לדרוש ולחקור בכוונות - אישית, נראה לי כי כוונות זה אולי הדבר הכי חשוב. לגבי התזה עצמה, אתה טוען שיש קשר שתיקה בין העיתונות לבין מערכת המשפט (והאם היית מכנה זאת סוג של שוחד?), בבחינת סוג של "יד רוחצת יד", בעוד קשר כזה בין מערכת העיתונות לאישי ציבור הוא קשר הפוך. אולי זה נכון, אבל הייתי שמח לדעת מדוע - מהיכן נובע קשר זה? אחרי הכל, לאישי ציבור יש כוח רב, ולכן היינו מצפים שגם כלפם העיתונות תהיה אוהדת. אולי הסיבה היא שאישי ציבור באים והולכים (אבל הם תמיד חוזרים, אז זאת בטח לא הסיבה) ואנשי המשפט נצחיים, או שפשוט הציבור יותר מודע אל אישי ציבור, ולכן הם מהווים אקט פרסומי הרבה יותר מתגמל לעיתונאים. אבל אם זה כך, אולי באופן הפוך, גם הקשר לכאורה בין העיתונות לבין מערכת המשפט הוא מדומה, ונובע בעיקר משום שאנשי מערכת המשפט אינם "אישי ציבור" פרופר, ולכן, פחות אטרקטיוויים גם לעיתונות וגם לציבור. אם לא, אז המסקנה היחידה שהגעתי אליה היא שאנשי המערכת המשפטית מפעילים *לחץ אמיתי* מאפיונרי על אנשי התקשורת - האם לכך אתה מכוון? |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
את עניין השוחד הבאתי כדוגמה לסוג עבירה לא כל כך ברור, או שלפחות קשה להוכיחו שבכל זאת נטפלים אליו בעקשנות, בגלל סיבות לא ענייניות לדעתי. לא התכוונתי במאמר לכך שהיה לחץ של אישים במערכת המשפט על עיתונאים, אלא על כעין ''שיתוף פעולה לטובת שני הצדדים'', אבל לא הייתי נופל מהכיסא לו שמעתי שהיה דבר כזה. (כבר הספקתי לשכוח, אבל נדמה לי שבספרו של יוסי דר על ברק יש חלק שעוסק בקשר בינו ובין העיתונאים. על כך שהלך לכנסת להשפיע וללחוץ על חברי כנסת כולנו שמענו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קושי ההוכחה במקרה ספציפי אינו רלוונטי. קושי ההוכחה אינו מדיד ולכן גם אינו יכול להוות קריטריון לביצוע המשפט. שחיתות שלטונית היא דבר הרבה יותר בלתי-נסבל מאשר כמעט כל נושא אחר שנשפט בבית-המשפט. לוותר על משפטי שוחד (ולמעשה התרת שוחד) תהיה טעות שתביא *בהכרח* להשחתת השלטון עד כדי ביטול הדמוקרטיה לחלוטין והחלפתה באריסטוקרטיה טהורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למערכת הזאת של בתי משפט-עיתונות יש צלע שלישית:אירגוני השמאל הרדיקאלי המסתתרים מאחורי מסכה של אירגוני זכויות האדם. השילוש הבלתי-קדוש הזה הוא הגוף השולט במדינה. אירגון השמאל מגיש בג"ץ, העתונות החד-צדדית משמשת כשופר צרחני, ואז בית המשפט אומר את דברו, ומי יעז למחות על התעמולה השיקרית. שלושת הגופים הללו הם בלתי דמוקרטים, שהרי איש לא בחר אותם, (ומערכת בתי המשפט והפרקליטות משכפלים את עצמם כשהם בוחרים נציגים שהם העתק של עצמם) ורוממות הדמוקרטיה הבאה מגרונם מזכירה את עולמו של אורוול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרי על דעות דומות עניתי לניצה הבוקר בתגובה 207113 וארחיב: ארגוני זכויות אדם הדוגלים בשוויון לכל בני האדם, ללא הבדל דת גזע או מין מקבלים הרבה סתימת פיות בישראל לעומת בעולם הגדול, והשופטים בישראל נבחרים ע"י ועדה של נבחרי ציבור, ושופטים: ראה פרק ב' סעיף ב' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלא אם כן אחד נועם פדרמן (מבלי להתיחס לדעותיו) נמק בכלא בלי משפט ובלי אישום כלשהו. לפתע ארגוני זכויות האדם (הערבי) נאלמו דום. לא ראינו לא שמענו. שופטים נבחרים ע''י שופטים. הם אפילו מתכנסים ומחליטים על המועמדים עוד לפני כינוס אותה ועדה אימפוטנטית. בדוק שוב את קישורך לאתר הכנסת ותמצא את מחאת ועדת חוק ומשפט על כך. גם אין צורך לציין שאין ועדה כזו בשום ארץ אחרת. זוהי המצאה ישראלית יחודית. בחירת השופטים צריכה להתבצע בתהליך דמוקרטי כלשהו. בארה''ב שופטים עליונים נבחרים ע''י הנשיא אבל צריכים לעבור את אישור הקונגרס. תהליך בחירת אנשי הפרקליטות (התובעים המחוזים) הוא דמוקרטי עוד יותר. הם נבחרים ישירות ע''י הציבור הרחב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארגוני זכויות אדם הם נגד מעצר מנהלי כלשהו, ישנם כ700 עצורים מנהליים פלשתינים, ללא משפט, חלקם בלי שהמשפחה יודעת, ובתנאי מאסר (שורה אחרונה פסקה שלישית מלמטה) עצור יהודי אחד אם כך בטל ב700 יש עצור מנהלי אחד שהוא יהודי, שמקימים עליו כ"כ הרבה צעקות ששכחנו שיש עוד 700 פושעים(?) ללא משפט מהצד השני ואיבדנו פרופורציות: בחיפוש גוגל "מעצר מנהלי" בעברית בדף הראשון ישנם 3 אזכורים לגבי פדרמן, 2 לגבי פשע מאורגן, 3 בנוגע לואנונו, אזכור אחד לעצורים הפלשתינים והגדרה אחת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העצורים המנהליים הפלשתיניים אינם אזרחי המדינה. הם לוחמים בלתי חוקיים (במשמעות שהם אינם חיילים בצבא מוסדר של מדינה מוכרת) בשירות האוייב. לצערנו, כנסת ישראל לא השכילה להסדיר מעמד חוקי לתפיסתם והחזקתם, בניגוד לארה"ב אשר הסדירה זאת, כך שהעצורים בגואנטנמו אינם זכאים למעמד של שבויי מלחמה מצד אחד, אך אינם עומדים למשפט מצד שני. נועם פדרמן (וגם למרדכי וענונו מתוכנן גורל דומה) לעומת זאת, הוא אזרח המדינה. הוא נמצא במעצר ללא שהורשע. (למרות שנשפט כמה וכמה פעמים). היית מצפה שארגוני זכויות אזרח ידאגו לזכויותיהם של אזרחים, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנת את העניין לגבי ארגוני זכויות אדם, אך לא לגבי ארגוני זכויות אזרח? נראה לי שיש לארגונים כאלה עניין וחלק בעניין המעצר המנהלי של פדרמן, אבל יש להם עוד עניינים בוערים (הפליית בדואים, ערבים, עניים ועוד) חוץ מהעציר המיוחצן ביותר בזמן האחרון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נראה לך"? איפא שמעת ציוץ מארגוני זכויות האדם? ומה זה " עוד ענינים בוערים" ? מי שמך לקבוע את סדר העדיפויות? "עציר מיוחצן"? איפא קראת בעיתונות המקורנפת משהו אודות פדרמן? ואיפא הם כל הפרשנים יפה הנפש המספרים לנו השכם והערב כמה מסכנים הפלסטינים, שנאלצים לחכות שעתים במחסום- ממש רחמנות- וכלום על פדרמן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה כאן: דיון 1860 יש שם קישורים לשלושת העיתונים הגדולים. ואגב, הידיעה הופיעה אצל כולם במקבילה של "העמוד הראשון" במהדורת האינטרנט לפחות (אני לא קורא עיתוני נייר כבר הרבה זמן) - כידיעה ראשונה או כאחת הידיעות המובילות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלושת העיתונים הגדולים הביאו רק את הידיעה שמעצרו של פדרמן הוארך בחצי שנה. ומאז אין פוצה פה ומצפצף. האם המהלך הטוטליטרי הזה אינו ראוי למאמר פרשנות, לויכוח, למכתבים למערכת? יום לפני פורים נערכה הפגנה בעד שחרורו ליד בית המשפט העליון. שום איזכור בטליוזיה. איזכור שולי בעיתונות. והעיקר, איפא אותם אירגונים המדברים גבוהה גבוהה על זכויות האדם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ראיתי לפחות מאמר פרשנות אחד בYnet (של יעל משאלי), איני יודע לגבי שאר העיתונים. מכתבים למערכת זה בינתיים לא באחריות המערכת (אלא אם כן אתה רוצה שעיתונאים יפברקו מכתבים למערכת שלהם) אלא באחריות הקוראים השולחים מכתבים למערכת - אתה שלחת מכתב למערכת? איני יודע כיצד איזכור ב"עמוד הראשי" של מהדורות האינטרנט של שלושת העיתונים הגדולים הופך אצלך ל"איזכור שולי בעיתונות". אפילו לחלקת החדשות הקטנה של "האייל הקורא" זה הגיע. איני צופה כמעט בטלוויזיה כך שאיני יכול לומר שום דבר לגבי מהדורות החדשות. מעניין אולי יהיה להשוות את רמת הסיקור לרמת הסיקור של מעצרים מנהליים אחרים. יש לי תחושה שאם נעשה את ההשוואה הזו נגלה שפדרמן דווקא זכה לחשיפת יתר לעומת עצירים אחרים במעצר מנהלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אם זאביק שלח מכתב למערכת והמכתב לא פורסם זה לא מראה על קונספירציה סמולנית. אם הייתי דב אנשלוביץ הייתי מספר כאן על המגמגם שלא התקבל לעבוד כקריין והתלונן שזה מפני שהוא ''ל-ללללא מ-ממ-פפ---אאא-ייי-ניק''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוכר שדיברנו פעם על תגובה אינטלגנטית? או אולי אתה שוב רוצה מנה אחת אפיים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרא את מדור המכתבים של הארץ, ותלמד לדעת כיצד המערכת אחראית גם אחראית. פרסום מכתב עם דעה נוגדת הוא נדיר, ומשמש כעלה תאנה, בדיוק כמו מאמריו של ישראל הראל באותו עיתון. האזכור השולי בעיתונות התיחס להפגנה שנערכה ליד בית המשפט העליון. ההשואה בין פדרמן ועצירים ערבים נדונה כבר בתגובת האיל האלמוני למעלה מס. 207242. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהאייל האלמוני בתגובה 207242 לא דייק. למיטב ידיעתי רוב העצורים המנהליים אינם לוחמים בלתי חוקיים (אני בספק אם רובם בכלל אחזו בנשק). מדינת ישראל יודעת טוב מאד לעצור, לשפוט, להרשיע ולאסור את אותם "לוחמים בלתי חוקיים" למשל. ולעניין התקשורת, אם כל תלונתך היא על "הארץ" אז דיינו, אני לא מוטרד. עדיין נשארו "מעריב" ו"ידיעות" שהם נפוצים הרבה יותר מ"הארץ" (כל אחד בנפרד). אגב, מאמריו של ישראל הראל ב"הארץ" אינם כה נדירים, כמו גם מאמריהם של עוזי לנדאו, משה ארנס ואחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה שאתה מסייג את עצמך: "אני חושב", למיטב ידיעתי" תגובה נוספת של האייל האלמוני תוכל למצוא למטה ב-207333.הוא, לעומתך, בטוח לגמרי בדבריו. כשדיברתי על מאמריו של ישראל הראל בהארץ, לא התכונתי שהם נדירים, אלא שהם משמשים כעלה תאנה. יש כאן כשל בהבנת הניקרא שלך, או כשל כתיבה שלי. דרך אגב, היום פורסמה ידיעה שפדרמן הוכנס לצינוק לארבעה ימים על שלא נשמע לסוהרים או משהו כזה. הידעת שהוא אב לשבעה ילדים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה לך על המחמאות. לו רק יותר אנשים היו מסייגים את עצמם יותר היינו מביאים גאולה לעולם. ראשית, אני שמח שעברנו כברת דרך מהאשמת כל העיתונות הישראלית מהתעלמות מפדרמן לקו המערכתי של עיתון "הארץ". נדמה לי שמן המפורסמות הן שלעיתון "הארץ" יש קו מערכתי מוצהר ועורכיו אינם מתביישים בכך אלא מצהירים זאת בריש גלי, כלומר, מה שנקרא "גילוי נאות". האם מאמריו של ישראל הראל (ושל לנדאו, וארנס) הם "עלה תאנה"? מתי משהו הופך להיות "עלה תאנה"? כיצד נכריע אם המאמרים הם בגדר "עלה תאנה" או לא? חמור מכך - אתה מאשים, במובלע, את הראל, לנדאו, ארנס, וכותבים אחרים בכך שהם משתפים פעולה ומוכנים להיות "עלה תאנה". הייתי מעוניין לשמוע את דעתם בנושא לפני שאחרוץ לכאן או לכאן. (ולעניין הבנת הנקרא, אצטט את מה שכתבת, מילה במילה: "קרא את מדור המכתבים של הארץ, ותלמד לדעת כיצד המערכת אחראית גם אחראית. פרסום מכתב עם דעה נוגדת הוא נדיר, ומשמש כעלה תאנה, בדיוק כמו מאמריו של ישראל הראל באותו עיתון.") כן, אני יודע שפדרמן הוכנס לצינוק, אפילו עידכנתי על כך בתגובה 207329 (שים לב לקישור שם לYnet. והנה הפתעה - גם "הארץ" מפרסם זאת: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... , כלומר "הארץ" אינו מתעלם מפדרמן כלל)לפני כחמש שעות וחצי. אני גם יודע שהוא אב לשבעה ילדים, איך איני רואה את הרלוונטיות של עובדה זו לעניין מעצרו המנהלי או לכך שנשלח לצינוק על ידי שלטונות הכלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נדמה לי שמן המפורסמות הן שלעיתון "הארץ" יש קו מערכתי מוצהר ועורכיו אינם מתביישים בכך אלא מצהירים זאת בריש גלי". האמנם? לא זכורה לי איזו שהיא הצהרה שלהם על קו מערכתי כלשהו. על הפוסט-ציונות שלהם למדתי בדרך הקשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק רציתי לספר שעבדתי פעם בטלמרקטינג של הארץ, בדיוק בתקופה של ירידה דרסטית במנויים(אחרי המכתב של עירית לינור, למי שזוכר). אנחנו במחלקת הטלמרקטינג הוזמנו לשיחה חסרת-תקדים עם עמוס שוקן בכבודו ובעצמו. לתדהמתי(ולתדהמת אחרים), שוקן הקדיש את רוב הזמן לשטיחת עמדותיו הפוליטיות של ''הארץ'', תוך הנמקות למה צריך לסגת מכל השטחים ולהקים מדינה פלשתינית. בהנחיות שהוא נתן לנו לתגובה לנטישת קוראים(באותה תקופה הרבה אנשי ימין אינטלקטואלים ביטלו את המנוי) השתמע שעלינו, במקום להסביר להם למה העיתון לא באמת כזה שמאלני, להסביר להם את האג'נדה פרו-חלוקת-הארץ שהעיתון מחזיק בה בגלוי. אני,לפחות, יצאתי די המום מהשיחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חש הרבה כבוד למי שמוכן לשלם ברייטינג על עקרונותיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הארץ אינו נוקט קו פוסט-ציוני, אלא אם כן בעיניך ציונות היא ארץ ישראל השלמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבלי להסתבך בתויות "פוסטיות" הקו הנקוט על ידי רוב כותבי "הארץ" בשנים האחרונות נע בין השמאל המתון (עמדות "מר"ציות") לשמאל הרדיקלי. העורך היוצא חנוך מרמרי נקט בדרך כלל בעמדות מרכזיות יחסית: כך למשל שלל במאמר מערכת את סרבנות השירות בשטחים. קיימת כמובן קבוצת כותבים בעלות צביון רדיקלי מובהק שנציגיה הבולטים הם גדעון לוי ועמירה הס שניתן לאפיין אותה בפוסט ציונות. במקרים בהם בחר המו"ל עמוס שוקן לפרסם תחת שמו מאמרים התברר כי בדעותיו הוא קרוב למדי למחנה לוי-הס. אפשר להתרשם מהקישורים הבאים: משמעות חילופי הגברי בעיתון: דעותיו של העורך החדש דיויד לנדאו: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין את הודעה שלך כאילו אתה תומך במה שאמרתי. תקן אותי אם אני טועה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מצדיק הדבקת תווית גנאי פוסט ציונית גורפת לעיתון ובכך אני מסכים איתך. יחד עם זאת יש כותבים רבי השפעה בעיתון ובכללם המוציא לאור שלו הנוקטים עמדות רדיקליות מובהקות הרחוקות מרחק רב מסתם שלילה של חזון ארץ ישראל השלמה. ביטוי בוטה הרבה יותר של רדיקליות זו מובע דרך קבע כמדיניות מערכתית במקומוני רשת שוקן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם הס ולוי הם פוסט-ציונים, אבל גם אם הם כן, אני לא הייתי יכול לדעת את זה מקריאה של רוב מאמריהם (תקן אותי אם אני טועה). הם בעיקר עוסקים בדיווחים מהשטח על השפעת פעולות ישראל על הפלסטינים, והבעת אמפתיה עזה ודעה שלילית (בייחוד לוי) עליהם. אלה הן גישות שיכולות להינקט גם על-ידי אנשי מרכז ציונים ופטריוטים לעילא שהולכים לבית-הכנסת כל שבת. צריך להפריד בין מחוייבות עזה לעמדה לבין הקיצוניות של העמדה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מתי משהו הופך להיות "עלי תאנה"?" ובכן, תופעה כזו מתרחשת כאשר עיתון נוקט עמדה חד- צדדית קיצונית, אבל כדי לשמור על מראית עין של הגינות מיקצועית, הוא נותן במה לשני כותבים בעלי דעה שונה (הראל וארנס. לנדאו כותב רק לעיתים רחוקות), אבל כל שאר הכותבים, והקו המנחה של מאמרי המערכת (וגם המו"ל ) מביעים את עמדתם המליטנטית בקול גדול. עכשיו ברור כיצד משהו הופך להיות עלי תאנה? ובאשר לפדרמן ושבעת ילדיו: ציינתי עובדה זו כדי לנסות ולעורר מעט רגש ואהדה (נוסח גדעון לוי). אבל שום דבר לא חודר אל לב האבן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב"בשבע", "מקור ראשון" ו"הצופה" אין אפילו עלה תאנה. בנובוסטי ווסטי יש, http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב''מקור ראשון'' יש, מאיר פעיל ועוד כמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שבע" ו"מקור ראשון" הם עיתונם של מתישבי יש"ע, ומיצג את עמדותיהם, ו"הצופה" הוא עיתונה של המפד"ל ומיצג את עמדותיה. האם "הארץ" הוא עיתונם של הפלסטינים ומיצג את עמדותיהם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הארץ" הוא עיתונו של עמוס שוקן, ומייצג את עמדותיו. או שרק לבעלי עמדות כשל "מתישבי יש"ע" ו"המפד"ל" מותר להחזיק עיתונים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. שוקן בהחלט יכול להיות בעל עיתון המיצג את עמדותיו. אלא שהארץ רואה עצמו הרבה יותר מאשר עיתון סקטוראלי, כמו מקור ראשון. הארץ, בעיני רוחו, הוא עיתון נוסח הניו-יורק טיימס (הוא גם מנסה לחקות אותו בפורמט ובסגנון), אלא שלמרות שה-ני''ט הוא עיתון עם נטיה שמאלנית, יש בו כותבים ימניים רבים המהווים חלק אינטגראלי בעיתון. הם לא עלי תאנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ערוץ 7 רואה את עצמו כ"רשת תקשורת ישראלית" http://www.a7.org/index.php3 מקור ראשון הוא "עיתון ישראלי לאומי" http://www.makorrishon.net/page.php?id=1 ובטח שלא סקטוריאלי או, במילותיהם, "לראשונה הוקם בישראל עיתון בעל מכנה משותף לציבור חרדי, דתי לאומי וחילוני". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בטוח שאתה יודע להבדיל בין הצהרות בומבסטיות ובין המציאות בשטח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובמציאות בשטח, הארץ הוא עיתון עם קו מערכתי ברור, מוצהר ושמאלני. שבע ומקור ראשון הם עיתונים עם קו מערכתי ברור, מוצהר וימני. עדיין לא הבנתי מה חטאו של הארץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרא שוב את תגובתי <207722> | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמעט, רק תוסיף את המילה ''תגובה'' (בלי המרכאות) לפני המספר. בדוק במסך אישור התגובה אם הקישור לתגובה מופיע כקישור (בצבע כחול, עם קו מתחת). אם אתה עדין לא מסתדר, אנא פנה אלינו בדואר אלקטרוני (הכתובת מופיעה למטה) וננסה לעזור לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזוב. זה מאד משעשע לראות איך אנשים שיש להם פתרון ברור לבעיות הכי סבוכות בחיים לא יודעים לקשור את שרוכי הנעליים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשבילך זה "לקשור את שרוכי הנעליים", בשבילו זה מסובך יותר. אז מה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני למדתי לקשור את השרוכים בנעליים רק בגיל 14, כי היו (ויש) לי בעיות קואורדינציה ומוטוריקה עדינה, ואני לא חושב שאני מהמטומטמים שבבני-האדם (נתון לוויכוח, כמובן). ללמדך שאפילו הדוגמה שלך לפעילות ברורה-מאליה אינה במקום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על ברטראנד ראסל אמרו שגם אחרי שאשתו הכינה לו חוברת הוראות מדוקדקת והרתיחה את המים בקומקום, מעולם לא היה מסוגל להכין לעצמו כוס תה. על ג'ון סטיוארט מיל מסופר שלמד לשרוך נעליו רק בגיל ממש מאוחר, אולי מאוחר יותר מהאייל שלעיל. ללמדך שגם (ואולי בעיקר) אנשים בעלי הצלחה מוכחת בפיתרון בעיות מופשטות מתקשים בדברים יומיומיים וטריוויאליים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בשנים האחרונות, על רקע הטרור, המתחים והמשברים שבהם המדינה שרויה, עם סחיפה והקצנה בדעת הקהל, יש המבקרים את חשיפותיו של העיתון, את רוחו הביקורתית ואת דבקותו במחשבה עצמאית. יש המסתייגים מהעקרונות הציוניים-הליברליים המובנים-מאליהם כמעט, שבהם דבק העיתון מימים ימימה: נורמליזציה מדינית, חתירה לשלום, קיום מדינה ישראלית דמוקרטית בעלת רוב יהודי, שגשוג התרבות העברית, זיקה לתרבות העולם, שמירת זכויות האזרח והפרט, העדר כפייה דתית או כל כפייה אחרת, ועידוד היוזמה הפרטית במשק חופשי. מעקרונות אלה לא נרפה. עם זאת, "הארץ" אינו מפלגה בעלת מצע, אלא עיתון: מחויבותו לאיכות, לאינפורמציה הוגנת, לגירוי אינטלקטואלי ולפתיחות מחשבתית היא חלק מנאמנותו לעצמו ולקוראיו." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר, הפוסט מורטם של מרמרי הוא פי אלף יותר חשוב ממאמר "העסקים כרגיל" החלבי הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזה עוד עיתון היו מפרסמים מאמר כזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה מצוינת. טקסט מאוד חריג. "תחקירים פנימיים" כבר פורסמו (יש טרנד כזה, בטח מאז פרשת הניו יורק טיימס). אבל בזה יש מאפיינים עוד פחות שגרתיים. ואי אפשר לקחת להארץ את הקרדיט על זה. מצד שני, לאחר שההרצאה נישאה (עם כל הביצים הדרושות לעניין), ההחלטה אם לפרסם בעיתון כבר משנית. למה שגם העיתון לא ייצא גבר? הרי מרמרי יכול היה לתת את זה ל"עין השביעית" למשל... שלא לדבר על זה שפסילה של זה בידי העורך החדש תצייר אותו רע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. רק שלא מצאתי איפה לתקוע את זה, ולהבדיל, מאמר המערכת התקשר ישירות לדיון מעלינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שזאת פעם שלישית שאני נותן באייל לינק למאמרה של זהבה גלאון שפורסם ב"הארץ", ויצא נגד מעצרו המנהלי של פדרמן (עוד לפני שהוא הוארך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פצו פה, צפצפו, כבר פעמים רבות בעבר. הם לא מטפלים בפדרמן פחות מאשר באף אדם אחר. הם מסבירים שהוא כרוך אצלם יחד עם כל הפלסטינים העצורים במעצר מינהלי, ולכן הוא מקבל (ובצדק) בדיוק את הטיפול המסור שמקבלים הפלסטינים. אם אתה חושב שזה לא מספיק, אולי תשלח תרומה? הבעיה היא לא אצלם, אלא אצלך, שעושה את ההבחנה בין מי שאסור לטפל בו במעצר מינהלי, כי יש לו זכויות יתר של יהודים/ישראלים (פדרמן), לבין כל האחרים, שאפשר לטפל בהם כמו בפדרמן ואף גרוע יותר, כי זכויות האדם שלהם נחותות יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מותר לי להתלהם לרגע? <דמגוגיה מטופשת> זה בגלל שהערבים שכחו מה זה להיות יהודים. <דמגוגיה מטופשת/> |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראה את תגובת האיל האלמוני למעלה. מס. 20724. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה שלא ראית את תגובתי לעיל, אני חוזר שוב: נועם פדרמן הוא אזרח ישראלי. לא ידוע לי אפילו על ערבי אזרח ישראל אחד המוחזק במעצר מנהלי (ותקן אותי אם אני טועה). לגבי העצורים הפלשתינים - מעצרם בא במקום לקיחה בשבי, מכיון שהם אינם חיילים בצבא חוקי של מדינה מוכרת, אלא חברים במיליציות חמושות (ואין זה משנה אם הם עצמם נתפסו כשהם חמושים) שפועלות בשירות האוייב (ואני לא מכניס כאן את העובדה שבד"כ מדובר לא סתם במיליצות אלא בארגוני טרור). לצערנו, הכנסת לא הסדירה את מעמדם החוקי, כפי שעשתה ארה"ב לגבי לוחמי אל קעידה והטליבאן, ולכן הם נמצאים ב"אזור הדמדומים", בין שבויי מלחמה (אשר לא מעורבים בפשע, ולכן אין סיבה לשפטם, אך הם שייכים למחנה האוייב, ולכן יש להחזיקם בשבי כל עוד נמשך מצב הלוחמה, לבל יזיקו למדינה), לבין פושעים אשר מחכים למשפטם. דרך אגב, העצורים הנ"ל מקבלים זכויות של שבויים, למרות שאינן מגיעות להם ע"פ החוק הבינ"ל (בניגוד לעצורי גואנטנמו, למשל) מן הראוי שהארגון המתקרא "האגודה לזכויות האזרח" יפעל לפי שמו, ויתחיל לדאוג לזכויותיהם של אזרחי המדינה במקום של אוייביה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פניתי לאגודה לזכויות האזרח בישראל לתגובה רשמית |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לפי שיטת המשפט הקיימת בישראל עילה להבחין לעניין זה בין אזרחים למי שאינם אזרחים. שיטת המשפט בישראל מעמידה את פדרמן בשורה אחת עם כל אדם אחר שממנו נשקפת (לפי טענת השלטונות על בסיס חומר חסוי) סכנה לחייהם של אחרים. אתה קורא להבחנה בין אזרחים לשאינם אזרחים. זכותך. אבל אל תכפה את האג'נדה הזו על האגודה לזכויות האזרח ואל תאשים אותה: היא תומכת בביטול מלא של המעצרים המינהליים, ליהודים ולערבים. ולפחות בסוגיה הזו היא במיין-סטרים, יחד עם הממשלה ועם בג"ץ, ואתה לא: בשוויון לעניין הזה בפני החוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאוד מצטער שאולי יש לי סדר עדיפויות מעוות לדעתך, אבל נראה לי שאי אפשר להשוות בין הפלשתינים במחסומים, לאדון פדרמן לפלשתינים יש 700 עצירים בטחוניים בידיים שלנו, יש להם את הצבא שלנו בערים שלהם ויש להם הרבה בעיות פנים אני לא מבין איך נראה לך שפרשנינו לעניני השעה צריכים לדבר על פדרמן ה"מסכן" ולא על הפלשתינים המסכנים, והמסוכנים עציר מנהלי מיוחצ"ן הוא למשל עציר מנהלי שיודעים את השם שלו מקריאה בעיתונים- אני לא מכיר עוד שם בשליפה של עציר מנהלי מתוך ה700 בכלא, וגם כמו שציינתי 3 מתוך 10 האזכורים הראשונים בגוגל מתיחסים לפדרמן דנן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא סתם. החיפוש "נעם פדרמן" בגוגל - http://www.google.com/search?hl=en&lr=&ie=UT... - מחזיר כרגע את עדכון החדשות באייל במקום הראשון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש סימוכין לכך ש"בידינו" 700 עצירים מינהליים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצאתי בתגובה תגובה 207223 תודה וסליחה על הטרחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה באמת לא רואה את ההבדל? 700 העצירים הערבים הם אויבים הרוצים להרוג יהודים. פדרמן הוא פושטק קטן המנסה לעשות פרובוקציות. לא יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היינו יודעים מה העצירים המינהליים רוצים לעשות, המעצר המינהלי לא היה כל כך בעיה. אתה ואני לא יודעים מה יש "בחומר החסוי", וגם העצירים עצמם לא אמורים לדעת. אז על מה אתה מסתמך בקביעות הנחרצות שלך, הן לגבי פדרמן, הן לגבי כל אחד ואחד מ-700 העצירים המינהליים הערבים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאני רואה את זה 700 העצירים הערביים רוצים להרוג סתם יהודים, ולהתסיס את המצב (יש גם כאלה שנכלאים סתם- ככה זה כשאין פיקוח אמיתי) והעציר פדרמן רוצה להרוג סתם ערבים ולהתסיס את המצב אין הבדל גדול בעיניי, שאני רוצה שלא יהרגו אנשים ושהמצב ירגע סוף סוף |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה ערבים הרג פדרמן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו פדרמן, אם היו הוכחות נגד אחד מאותם 700 על כך שפגעו במישהו, כבר מזמן היו שופטים אותם ולא מחזיקים אותם במעצר מנהלי (כמו שעושים לכל מי שיש נגדו ראיות - מגישים כתב אישום ושופטים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר כולל מספר מקרים הנוגעים כך או אחרת למערכת המשפט עם קשר רופף ביניהם. אני באמת לא רואה כיצד ניתן לגזור מהן את הבקורת שאתה מנסה לבקר ספציפית על ביהמ"ש העליון, שהוא רק חלק קטן במערכת המשפט. אני אנמק. א. עניין השוחד - זהו פשוט עניין של לשון החוק. למיטב הבנתי, החוק מגדיר מה נחשבת עבירת לקיחת שוחד, עבירת נתינת שוחד, ומהן הראיות הדרושות לביסוס כל אחת מהעבירות 1. אני מסכים שהמקרים שתוארו מתבססים בעיקר על ראיות נסיבתיות ועל "קריאת מוחות", ועל-כן ראוי שיחשבו לעבירות על מנהל תקין ולא עבירות של שוחד. אבל לשם כך יש צורך לשנות את החוק ע"י הרשות המחוקקת - אין פה שום אשמה של מערכת המשפט. ב. עניין המהירות המופרזת של השופטת דורנר - עניין האיפה ואיפה אכן מרגיז, אבל בטח שלא קשור בשום צורה למערכת השיפוט. אולי זה לא בסדר, אבל לא מהווה בסיס לפסילה או הוקעה של דורנר כשופטת, או של מערכת השיפוט כמערכת. ג. ועדת כהן - אכן מטריד ביותר. עניין הביקורת על ועדות חקירה הוא באמת מתחת לכל ביקורת. הכלי הזה צריך לעבור רביזיה רצינית. אבל כדאי לזכור שועדות חקירה הן בכלל לא חלק ממערכת המשפט, והשופטים שם לא מתפקדים על סמך היותם שופטים. ד. משפט דמניוק - לא ברור לי איזה דופי אתה מוצא בשופטים של הערכאה המוקדמת. תפקידם הוא להכריע אך ורק על בסיס הראיות שלפניהם, ולא לאסוף ראיות, חלילה. לסיום, בקשר לעניין העקרוני של ביקורת על ביהמ"ש העליון. ראשית, שיטת הערעור היא השיטה המקובלת (והמוכחת) לביקורת במערכת המשפט. גם על החלטות ביהמ"ש העליון ניתן לערער, ואז אתה מגיע לערכאה נוספת של ביהמ"ש העליון עם יותר שופטים. שנית, אני עקרונית בעד ביקורת, אבל ספק אם הדבר יכול לעשות ע"י גוף לא מקצועי כגון התקשורת (אלא אם כן מעוניינים בביקורת על טוהר מידות אישי כגון עבירות מהירות, בגידות באישה וכו'). _____ 1 ההבנה שלי מוגבלת מאוד גם לאחר קריאת החוק. יתכן שאני טועה ויש פה פרשנות מאוד מרחיקת לכת של לשון החוק - אני אשמח אם מישהוא יסביר. בכל מקרה, תיקון המצב צריך להעשות ע"י תיקון החוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מולדר יקר, סעיף א' שלך ראוי אף להתעכבות נוספת: כך המקרה שנסקר של בראון-חברון זכה לביקורת גם בתחום של מינהל תקין ולא רק בתחום "קבלת השוחד" הקלאסית (מלכתכילה ההיגיון של מינהל תקין בא למנוע מקרים של מראית עין ואת הצורך בקריאת מוחות בגבולות של סבירות שניתן בהחלט להתווכח עליה). כמו כן הפרשה זכתה לביקורות בתחום הנורמטיבי -אתי ולא רק בתחום המשפטי- פלילי שהתנהל במילא במקביל. לגבי סעיף ב' אני לא ממש מסכים- המהירות המופרזמת עצמה מילא, אבל אם נעשה -כפי שאכן נראה- ניסיון פעיל מצד דורנר לנופף במעמדה זה חמור מאוד ודורש באמת יותר פוקוס תיקשורתי ביקורתי. באופן כללי לגבי הביקורתיות של התיקשורת כלפי מערכת המשפט והעליון בפרט, אני מסכים לחלוטין עם דב, אף על פי שוודאי נפרש ביקורתיות טובה מה היא, בצורה שונה לחלוטין. ------- קצת על עניין השוחד ביהדות ובמשפט, (שימו לב לראיות נסיבתיות לעומת הצורך בהוכחת כוונה): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כהערה מקדימה אומר שדבריי אלה (המאמר) אינם מתיימרים להיות "משפטיים", ובעצם, אני רואה עצמי "הדיוט משפטי". הכוונה בדברים היא יותר להעביר תחושה כללית של פגיעה בצדק, שאחד מתפקידיו של החוק הוא לקיימו. הביקורת אינה רק כנגד מערכת המשפט אלא כנגד השילוב של מערכת זו יחד עם התקשורת ואולי גם המשטרה. ועכשיו להערותיך. א. לפעמים אמירות כגון "זה החוק" או כפי שאתה מנסח: "זה פשוט עניין של לשון החוק" באות כדי להצדיק איפה ואיפה ופגיעה בצדק. הרי ידוע שרק חלק קטן מהעבירות שנעשות בעולמנו מטופלות ע"י רשויות החוק. פשוט לא ייתכן אחרת. והשאלה היא מהו מנגנון הבחירה. אפילו בחוק עצמו יש איזה מושג שנקרא "עניין הציבור" שגם בו משתמש היועץ המשפטי כדי לעשות את הברירה הזאת. אם אני רואה נניח שני אנשים חוצים כביש באור אדום, ושוטר עומד ממול ואומר שלום רחב לראשון שהוא במקרה חברו, ואילו לשני כותב דו"ח, אני רואה בכתיבת הדו"ח הזאת, פגיעה בצדק למרות שלפי "לשון החוק" הדו"ח הזה מוצדק, אבל לו השוטר לא היה עורך דו"ח לא לזה ולא לזה הייתי רואה זאת בהרבה פחות חומרה. ב. אני חושב שעניין הנהיגה במהירות מופרזת של דורנר בפרוש קשור בביקורת על דורנר כשופטת. שופט שגוזר עונשים על אנשים על עבירות מסוימות ועושה בעצמו את אותן עבירות, עושה פשוט צחוק מהעבודה.(1) אבל העניין הזה הוא ייחסית פעוט. איני יכול להתחייב שלו הייתי שופט לא היה קורה שמחוג המהירות היה חורג מעט מגבולו, אם כי הייתי לפחות משתדל יותר. אבל לא זה העניין. העניין הוא קבלת הויתור כתוצאה מההזדהות כשופט (את זה בפרוש לא הייתי עושה לו הייתי שופט). בעיניי זו שחיתות כפי שהסברתי. ולשופט אסור להיות מושחת. טוהר מידות אצל שופט חשוב בעיניי יותר מידע וחכמה. ג. זה לא כל כך מעניין אותי שועדות החקירה אינן חלק מבתי המשפט כי הביקורת שלי, כפי שאמרתי בתחילה, מתייחסת לכלל יותר רחב. חוץ מזה תמיד יש שופט עליון בועדות האלה שהוא האיש הכי חשוב בהן, ובועדת כאהן היו שני שופטים. ד. הדופי הוא השגיאה. אם יש ספק שאדם אשם, אסור להרשיעו. כאן הרשיעו אדם בטעות. ההגיון הבלתי משפטי שלי אומר שאם זה בכלל לא האיש, בודאי היה ספק. . . כלומר הייתה טעות. האשמתי הייתה רשלנות ולא זדון (אם כי בספר יש גם כל מיני פרטים זדוניים, אבל לא לכך התייחסתי.) בעניין זה, אגב, הביקורת העיקרית שלי היא דווקא על בית המשפט העליון. ולעניין הביקורת על השופטים. אתה אומר שאפשר לערער. הבה נקח את עניין דמיניוק. נניח שהיה רוצה שיזכוהו זיכוי מוחלט. למי יפנה ? הרי מדובר באותם שופטים שעשו את עבודת הטיוח הזאת. אולי יש מנגנונים שם, אבל יכולת לביקורת אמיתית אין. (1) איני יכול להתאפק מלספר סיפור שהעסק הזה מזכיר לי. קראתי פעם שהיה איזה יהודי מומר שהתפרסם בכתיבת ספרי מוסר שהנוער הנוצרי היה צריך ללמוד אותם ולנהוג על פיהם. והנה התברר שאותו מחבר חסוד, הוא אישית אדם הולל שמתנהג לגמרי בצורה שונה ממה שכתוב בספריו. כשהעירו לו על כך אמר: אני המצפן. אני לא הצפון . . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. זאת כבר ספקולציה. אתה משער שהיועה"מ החליט לפטור את מקבל השוחד מטעמים של "העדר עניין לציבור" או סיכוי נמוך להרשעה או איזשהיא ברירה אחרת הנתונה בידיו. באותה מידה, יתכן שלשון החוק היבש מחייבת את האשמת נותן השוחד אבל *אוסרת* את האשמת מקבל השוחד. במקרה זה, ליועה"מ אין ממש ברירה. נראה שצריך לקרוא את החלטתו, על-מנת לבסס את הטענה שלך. ב. לגיטימי. סדר העדיפות האישי שלי הוא אחר (יושר מקצועי מעל הכל. אני לא ממש חושב שהמקרה הזה מטיל דופי ביושר המקצועי של השופטת. זה לא מספיק חמור בעיני). ד. ובכן, כאן ההיגיון הבלתי משפטי שלך טועה. השופטים *חייבים* להרשיע או לזכות אך ורק על סמך הראיות שבפניהם. אולי ניתן לפקפק בעדות של ניצול אחד בודד, אבל בפני השופטים היו עדויות של מספר ניצולים, שהצביעו עליו בבית המשפט, ובנוסף מסמכים שונים. המשקל המצטבר של הראיות הצדיק הרשעה. זה נדיר אבל לא חסר תקדים שכל הראיות מצביעות לכיוון הרשעה, אבל ראייה חדשה הופכת את התוצאה. אין פה דופי בשופטים, הדופי הוא בעיקר בגורמים האמונים על איסוף הראיות. לגבי דמניוק - התשובה בגוף השאלה. הערעור היה בעליון, והתוצאה היתה זיכוי מוחלט. זה קצת מופרך לטעון שהתוצאה לא הוגנת (עד כדי ערעור!) בגלל שלא היתה נזיפה בשופטים מהערכאה הקודמת. המילה "טיוח" אינה במקומה. נהוג שבערעור לא יושבים אותם שופטים (אלא במקרה של הרכבים ענקיים), וגם אם היתה חפיפה, בטח ששופטים לא "מגינים על כבודם" אם הם דבקים בהחלטה ישנה לאור ראיות חדשות. פס"ד זה לא איזה יצירה ספרותית קדושה, הוא בסה"כ מתאר את שיקולי ביהמ"ש. כבר ידוע שביה"ש העליון הפך פס"ד של עצמו גם ללא ראיות חדשות. כמו כן בכל ערעור יש כמות גדולה יותר של שופטים כדי להבטיח בקרה הדדית. כך שיש יכולת לביקורת, העובדות בשטח מצביעות על כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא הבנת את טענתי. הזכרתי את "עניין הציבור" דוקא לטובה, כמנגנון ברירה שקיים אפילו בחוק, ולא בקשר להחלטה ספציפית כזאת או אחרת, ולא הנחתי שום הנחה לגבי החלטת היועץ המשפטי. דברתי באופן כללי על כך שמסיבות ברורות לא תובעים על כל העבירות שנעשות, ועניין הציבור הוא אחד המנגנונים שבעזרתם נעשית הברירה. זה באופן כללי. הביקורת שלי לגבי מה שקורה אצלנו היא שהברירה הזאת, לפי העובדות שאני רואה לפניי, לא נעשית בצורה שווה וצודקת. ד. "מספר" הניצולים שהעידו לטובת התביעה היה למען הדיוק שניים (שתי העדויות האלה הן באמת תמוהות גם בעיניי, וגרמו לי בזמנו להאמין שדמיניוק הוא איוון האיום. אבל אני לא שופט.), והיו ניצולים אחרים שלא הצליחו לזהות את דמיניוק כאיוון האיום. כל עניין המסמכים לא הוכיח שום דבר לגבי זהותו של דמניוק כאיוון האיום, ו"מסמך טרוניקי" המפורסם (שגם לו היה אוטנטי לא היה מוכיח שדמיניוק הוא איוון האיום), החתימה של דמיניוק עליו לא הייתה חתימתו של האיש שעמד במשפט לפי עדות של מומחה שהסנגוריה הביאה (מומחה ממש. לא אלה שהסנגוריה נכשלה בהם בתחילה). איני רואה כאן מקום להיכנס לפרטים נוספים. אם זה מעניין אותך כדאי לך לקרוא את הספר. אם יש לך השכלה משפטית אין ספק שתמצא שם עובדות שיטרידו גם את עולם ה"ריבועים המשפטיים" שלך. ואני אומר שוב: להגיד שמישהו *ללא ספק* אשם, ומתברר אחר כך שזה בפרוש לא כך, זו טעות לפי כל הגיון שהוא, ואם ההיגיון המשפטי לא מסתדר עם זה, יש בעיה בעולם המשפט. ודמיניוק לא זוכה זיכוי מוחלט. הוא זוכה מחמת הספק למרות שהוכח מעל לכל ספק שאינו איוון האיום. "חמת הספק" היא חלק מהטיוח שעליו אני מדבר. שוב. קרא את הספר, ואחר כך טען את טענותיך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני הנחתום שפטל הוא בעייתי לעדות על עיסת הסניגוריה של דמיאניוק; אפילו יותר מהמקובל לגבי נחתומים אחרים, וד"ל. גם אין לי עניין או יכולת להעריך את משקל הראיות שהיו לפני בית המשפט המחוזי. אבל לעניין עדויות הניצולים צריך לציין, שהגורם *מספר אחת* להרשעות שווא בתיקי רצח הוא עדי ראיה שעדותם לא היתה נכונה. זאת לפי מחקר אמריקאי של "פרויקט החפות" (אם אני זוכר את שמו נכון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה דעתך על כך שדליה יאירי לא הקריאה את המשפט האחרון בפקס ששלחתי שהיה בעצם "העניין" ? משום מה אני רואה בכך פרט קטן שמסמל את מרבית הבקרות שאותה רציתי להביע במאמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לומר את האמת, ההערכה שלי למקצוע העתונות היא לא גבוהה. אני מופתע שזה העיוות היחידי שהיא עשתה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
I must say I couldn't see why you got so upset with the reporter for not reading the last sentence. When looking at the situation you were referring to (which, if true, is not too ethical, I agree) and comparing it to your sentence ("high-up corruption") I get a feeling you exaggerated and blew this completely out of proportion. She might have actually spared you embarrassment and gave your fax more credibility than it would have gotten with the pompous finale at the end. But I guess it's a matter of taste.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דעתך על השמטת המשפט כה תמוהה בעיני שאיני מוצא מקום לענות, ואשאיר את העניין כך למשפט הקוראים. אבל בכל זאת אספר על מקרה אחר שבו גם השמיט עיתונאי משפט אחרון במכתב שכתבתי. מדובר בסיפור ישן, המצאת מרידור. הכתב המדעי דאז של "הארץ" כתב מאמר תחת הכותרת "כך פועלת המצאת מרידור", ובו תיאור של מתקן שיש בו סתירה ברורה לאחד מחוקי הטבע (החוק השני). אני כתבתי אז מכתב למערכת ובו הסברתי תחילה מדוע מדובר במשהו שלא ייתכן, ובמשפט האחרון כתבתי את העיקר: כתב מדעי, ככל כתב אחר צריך לבדוק את החומר לפני שהוא מפרסמו. מכתבי פורסם תוך השמטת המשפט האחרון, והכתב המדעי כתב תשובה שנראתה כאיזו תשובה של מומחה להדיוט, למרות שבין השורות הודה שהדברים כפי שהביא לא ייתכנו. האם גם אז עשה לי טובה בכך שהשמיט את המשפט "החריף" ? אני חושב שבשני המקרים בפרוש לא, ושני המקרים מאד מרגיזים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין כאן קשר דו-סיטרי, אלא התבטלות של אנשי התקשורת בפני השופטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יוכל להרחיב קצת בנושאים עליהם דיבר עו''ד יוסי דר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר פורסם ברובו באינטרנט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמצות טענותיו של עו"ד יוסי דר בספר "צדק של פלנגות" ודיון בנושא עלה בזמנו בפא"צ בכתובת http://www.faz.co.il/story_1318 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחבל - כי כל אחד מהנושאים בו ראוי לדיון נפרד, והחוט הלוגי המקשר ביניהם הוא מלאכותי ומגמתי. כמו תמיד אני נאלץ להעיר על המאמרים המשפטיים באייל, שרק לגביהם אני יכול להתיימר להבין משהו, שהיה ראוי להפעיל לגביהם עריכה קפדנית יותר. ומכאן לעניין. לעניין השוחד: א) כניסה לנבכי נפשו של אדם היא עיקרון יסודי של המשפט הפלילי, הקובע כי אין עבירה בלי מחשבה רעה. את המחשבה הרעה יש לברר באמצעות ראיות: כמו שאמר שופט אנגלי אחד, "the state of mind of the accused is no more a matter of fact than the state of his digestion". גם בסיטואציות שבהם חל "נתק" בהבנות שבין הצדדים לגבי הסיטואציה השוחדית, אפשר שידיעותיו וכוונותיו של אדם אחד נתמכות בראיות ושל האחר לא. ב) לתפיסה הסימטרית של עבירת השוחד (נותן+מקבל+ניתנת תמורה) אין אחיזה – לא בתכליות החברתיות של העבירה ולא בלשון החוק, גם לא בתפיסת הצדק. הא ראיה, שהכותב עצמו אינו מסוגל להחזיק בעקרון הקפדני הזה. אכן ניכרת הרחבה של עבירת השוחד, שעליה גם נמתחה ביקורת אקדמית, אך לא במגזרים שהכותב מתייחס אליהם. כך למשל, העבירות המיוחסות לאפל הן "בגרעין הקשה" של עבירת השוחד, שכן למיטב זכרוני כתב האישום מייחס לו קבלת תמורה בפועל בגין השוחד. גם בגרסה מרוככת יותר של העבירה, מדובר בעבירה הקלאסית של שלמונים (=מתן כסף לבעל סמכות מתוך ציפיה למשוא פנים מיטיב בעניין עתידי, שטרם התעורר). והכל, כמובן, בהנחה שיעלה בידי התביעה לבסס את היסוד הנפשי הנדרש. (בשלב זה, דיון בראיות שבידי התביעה יהיה שרלטני, כאשר אפילו אפל עוד לא קיבל את החומר.) ג) עבירת השוחד נתפסת בדינים של אומות מתוקנות כעבירה החמורה ביותר בשירות הציבורי וכלפיו. כך הוא גם בישראל הן בתפיסה החברתית המקובלת, הן בפסיקת בית המשפט, שהיא המחייבת את התביעה הכללית. לדעה המובעת במאמר כאילו עבירת השוחד היא עבירה שולית – אין כל אחיזה בהגיון המקובל. דעה חדשנית זו של המחבר ראויה לכל ביקורת, משום שהיא משקפת יחס סלחני למשוא פנים בשירות הציבור, משוא פנים הנקנה בכסף. יצוין אגב כי ישנם מי שחושבים שעבירת השוחד אינה כה חמורה (למשל - פרופ' רון שפירא), אך דומני שהתיזה שלהם מתייחסת בעיקר לניתוח כלכלי של תועלות חברתיות הטמונות לטעמם במתן שוחד. ד) הטענה כאילו אפל נענש דיו באובדן כספו היא אבסורד קסום. באותו אופן, יש לפטור מעונש את מזמיני ארבעת המתנקשים לישראל, שכן לאחר שמשטרת ישראל סיכלה את תוכניות ההתנקשות, איבדו מזמיני הרציחות את כספי ההשקעה שלהם בשכר הרוצחים והוצאותיהם, לרבות נשק, ציוד ואש"ל. וכפועל יוצא, יש כמובן להעמיד לדין רק את אלה שנתפסו לפני ששילמו. לעניין משפט דמיאניוק, "התקשורת אשמה" ואיכות השיפוט: ה) התקשורת באמת כושלת בהתמודדות עם מערכת המשפט (אם כי יש חריגים). אבל השיח התקשורתי בישראל בכלל הינו רדוד ולא ביקורתי. הדבר נכון בביקורת העיתונאית על מערכות הביטחון, הבריאות, החינוך, המשפט, הרווחה. אכן היינו יכולים להיות חברה מתוקנת יותר אם היתה לנו עיתונות מתוקנת יותר. טענה זו, שהיא כמעט מובנת מאליה, שמה את טענת המאמר בהקשר רחב יותר: המאמר לא מצביע על כשלון ייחודי יותר, עמוק יותר או מטריד יותר בהתנהלות מול מערכת המשפט מאשר מול כל מערכת אחרת. ו) מוזרה הטענה כאילו בכל הרשעת שווא חייב היה להיות ספק (כלומר האשמת השופטים בהתעלמות מספק). אפשר שלפני השופטים במחוזי הוצגה תמונה שגויה בהסתברות נעלה מספק סביר; זו לא תהיה הפעם הראשונה בהסטוריה. ההיקש הוא לפיכך מוטעה. דוגמה מצוינת לכך יכולה להיות כמעט כל תיק שבו ניתנת ההרשעה ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של שופט המוצא בה ספק סביר שיש בו לזכות. בנוסף, מעניין יותר לעמוד על כך שמושג הספק הסביר נשחק בישראל זה שנים. אינני יודע אם הדבר השפיע על ההכרעה בעניינו של דמיאניוק, אבל גם אם כן – במובן זה הוא לא קיבל טיפול רע יותר מבחורינו-שלנו. ז) גם הטענה כאילו זיכויו של דמיאניוק לא עורר רעש תקשורתי הינה תמוהה. הזיכוי, ההחלטה שלא להרשיע בעבירות החלופיות שנתגלו בערעור (ושאף הן בנות מוות), וההחלטה של היועמ"ש לא להעמיד את דמיאניוק לדין על אותן עבירות חלופיות, זכו לליבון ציבורי. אולי הכיסוי לא היה לרוחו של שפטל, אבל כפי שכתבתי בעמוד הזה, אין חובה לקחת את דבריו של שפטל בסוגיה כאורים ותומים. לעניין ברק: ח) גם אני חושב, כמו הכותב, שטענותיו של עו"ד דר ראויות לתגובה ואף ליותר תשומת לב. חלק מהדברים - מנופח, ולחלק מיוחסת חשיבות מנופחת. חלק מהליקויים האמיתיים (המעטים) שהוא מצביע עליהם – משקפים את ליקויי המערכת, וחלק מהם – כנראה משקפים יותר את אהרן ברק. כך או כך, הספר ראוי לקריאה, גם אם היכולת להפריד בו את המוץ מהתבן היא קשה (ומאפיינת כתיבה בעלת מגמתית הלוקה בהגזמה וב"נחישות יתר"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובתך בודאי ראוייה למענה מפורט. כרגע (מבלי להתחייב לתשובה נוספת בעתיד), אעיר רק, שבכתב האישום דמיניוק לא הואשם במשהו אחר מאשר היותו איוון האיום, והדבר הזה התברר כלא נכון. התפלפלות פסק הדין בעליון עסקה אך ורק בכך. אני לא התייחסתי כלל לאפשרות שהתביעה תעמיד אותו לדין על עבירות נוספות, אך לפי מה שהבנתי מהספר לו הייתה עושה כך, סביר שהיה מזוכה גם בהן, כי מסמך טרוניקי שהצמיד לו את התואר ''ואכמן'' היה, על דעת מומחה אמין מאד, מזוייף (חתימת דמיניוק על גביו לא הייתה חתימתו של האיש שעמד למשפט). אולי, ללא קשר, עוד פרט מעניין שנזכרתי בו. אחד העדים המזהים, רונברג, העיד הרבה לפני פרשת דמיניוק שהוא עצמו יחד עם עוד כמה הרגו באיזה מרד שם את איוון האיום, והדבר הזה הועלה במחוזי ע''י הסנגוריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנאשם בתיק היה ואכמן, אמנם זוטר. העבירה הזו לא היתה נושא כתב האישום (שייחס לנאשם את מעשיו של "איוון האיום"), אולם היא צפה ועלתה במשפט. אין זה נכון שפסק הדין של בית המשפט העליון לא עסק בכך. לאחר שקרסה התיזה שהנאשם הוא "איוון האיום" ביקשה התביעה להרשיע אותו בפעולות שעשה בסוביבור ובטרווניקי, והדבר נדון בבית המשפט ובפסק הדין. בית המשפט בחר שלא להיענות לתביעה. גם היועמ"ש יכול היה להגיש כתב אישום בעבירות האלה (או לפחות לפתוח בחקירה בעניינן). גם הוא החליט לא לעשות זאת (בעיקר מטעמים של זכויות הנאשם לפי דיני הסיכון הכפול ולפי דיני ההסגרה, אך בזמנו ברור היה לי שברקע עמדו שיקולים נוספים, אמורפיים יותר, של המיאוס מההליך, של ההר-הוליד-עכבר ואולי גם אותו סנטימנט אנושי בסיסי שלפיו אם חלה תקלה בעיצומה של ההוצאה להורג לא מנסים שוב). נגד כך הוגשה עתירה לבג"ץ, ובג"ץ דחה אותה, ודמיאניוק גורש לארה"ב. מתוך פסק-דין בג"ץ: "לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי בברית המועצות נתגלה חומר ראיות חדש שנתקבל בערכאת הערעור, בחלקו הגדול בהסכמה. ביום 29.7.93 נתקבל ערעורו של המשיב והוא זוכה מחמת הספק מהאישומים שיוחסו לו. בית משפט זה קבע בפסק דינו שהמשיב אכן שירת כוואכמאן וכי תעודת טרווניקי היא אמיתית. עם זאת קיים ספק אם שירת כמפעיל תאי הגזים בטרבלינקה ואם הוא 'איוון האיום'. לפני בית משפט זה [בדיון בערעור] התעוררה השאלה אם ניתן להרשיע את המשיב בסיוע לרצח עקב שירותו כוואכמאן ביחידת טרווניקי או ברצח עקב שירותו כוואכמאן בסוביבור, כפי שעלה מראייה נוספת והיא תעודת חיקור דין בברית המועצות של אחד דנילצ'נקו, שלדבריו שירת יחד עם המשיב במחנה סוביבור. דנילצ'נקו איננו כבר בין החיים ולא ניתן היה לאמת את תוכן המסמך, אך די היה בו כדי לעורר ספק לגבי היותו של המשיב 'איוואן האיום' מטרבלינקה. יש לציין שאיש מניצולי סוביבור לא זיהה את המשיב כמי שפעל במחנה השמדה זה. . . . התביעה הכללית מקדה טיעוניה [בערעור לבית המשפט העליון] בענין שירותו של המערער בטרבלינקה ולא התייחסה לנושא האישום החלופי שעניינו סוביבור, אלא לקראת תום הדיונים; ואילו ענין הסיוע לרצח עקב השירות ביחידת טרווניקי לא הועלה על ידה כלל. 'על כן' - כך קבע בית משפט זה - 'אין כל אפשרות לקבוע כי אכן ניתנה ל(משיב) הזדמנות סבירה להתגונן כראוי, במלוא מובן המילה, כפי שמתחייב, נגד אישום חלופי כאמור'." לדברי היועמ"ש באותו תיק "בית המשפט [המחוזי] אף קבע בפסק דינו ממצאים ברורים לגבי השאלות נושא העתירות - דהיינו השתייכותו של דמיאניוק ליחידת האס.אס. של טרווניקי והשתתפותו במלאכת ההשמדה בסוביבור". אם כן, תעודת טרבניקי היא אמיתית לדעת בית המשפט העליון, הנאשם שירת כוואכמן, וכן הלאה. ולעניין הטענה במאמר: הדברים כן היו במוקד של דיון ציבורי, לפחות אפשר ללמוד זאת מהעובדה שלבג"ץ הוגשו 9 עתירות שונות בעניין הזה - בידי נועם פדרמן, קבוצת ניצולי שואה ופרטיזנים, הקונגרס היהודי העולמי, ועוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מציע לך מאד שתקרא את הספר. אין לי ספק שהדבר יביא לשינוי ביחסך לפרשה, בדיוק כמו המהפך שקרה אצלי. הפיסקה שהבאת מדגישה בצורה בולטת מאד את הבעיתיות בפסק הדין בעליון. כפי שכתבתי הוכח מעל לכל ספק (מקרה מאד נדיר בחקירת פרשות כה ישנות) שהנאשם לא היה איוון האיום. בית המשפט העליון זיכה אותו בעניין זה לא זיכוי מוחלט כפי שהיה צריך לעשות, אלא מחמת הספק, מסיבות שאני חושב שאני מבין אותן ותיארתי אותן. בית המשפט העליון קבע שדמיניוק היה ואכמן. לא הייתה לו כל סיבה לקבוע דבר כזה. הקביעה הזאת באה על סמך מסמך אחד - מסמך טרבניקי. כפי שכתבתי במסמך הזה נעשו שינויים. החתימה לא הייתה חתימתו של האיש שהועמד במשפט, והיו סימנים ברורים שהתמונה המקורית שהייתה מוצמדת ע''י סיכות מתכת נקרעה והודבקה מחדש בדבק. כלומר בהחלט ייתכן היה שהודבקה תמונה אחרת. כאן היה לפחות ספק. אני מאמין היום שהנאשם לא היה אשם גם באשמה זו. תשע העתירות לבג''ץ שאפילו לא ידעתי עליהן רק מוכיחות את טענתי. היוזמה להן לא באה מהתקשורת וזו הסתירה אותן. זה היה החלק המוסתר שעליו דברתי בכותרת המאמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אענה יחד על כל המלבנים: 1) האם קראת איזה מפסקי הדין בהליך הפלילי? אם לא, דומני שיש משהו מוזר בהעדפה של שפטל על פניהם; ואם כן, ההעדפה שלך איננה מנומקת. להצעה שלך אלי לקרוא את שפטל, אישית זה אצלי "נופל בתעדוף". אני לא מוצא טעם בקריאת ביקורות על הליכים משפטיים, שהצד השני אינו מגיב להן. על כל מילה בכל פסק דין אפשר תמיד להערים תילי-תילים של תמיהות – יש אנשים רבים שזו העבודה שלהם. נדמה לי שהיתלות בטענות מסוג זה תהיה מתסכלת, כי לא אוכל להיעזר ב"אידך גיסא" לאיזון, וגישה ישירה למקורות היא לא אפשרית או לא מעשית. במעט זמני הפנוי אני מעדיף ספרות יפה, על פני ספרות שבה הצד שהפסיד מבקר את השופטים, ומציע לנו שוב למכירה את האטריות המחוממות ששמונה שופטים בכירים גזרו עליהן השלכה לפח – שובות לב למראה ככל שתהיינה. 2) גם אני עקבתי אחרי משפט דמיאניוק, והתרשמותי לעניין "הסתרה תקשורתית" – שונה (ככל שאני יכול בכלל להיזכר). אין טעם כמובן להוסיף דיון בעניין כזה, שאיש מאיתנו איננו יכול לבססו בנתונים אובייקטיביים או במחקר תקשורתי רציני. עם זאת, אציין רק שהזיכוי לא היה לגמרי מפתיע, לאחר חודשים ארוכים שבהן התפרסמו מעת לעת כתבות עיתונאיות על חומר ראייתי מזכה נוסף, על מסעות נוספים לבריה"מ, על הליכי בירור נוספים, על ראיות נוספות המוגשות לבית המשפט העליון, ועוד כיוצא באלה. 3) אני לא מצליח להבין מה הסתירה התקשורת בפרשת מותו של עו"ד גיל, לא ממעט הסיקור שאני זוכר ולא ממה שכתבת. אני לא מבין איך פרשיות סניגורים (כמו התפטרותו של אוקונור, החומצה על שפטל והתאבדותו של גיל) יכולות להשליך על הדיון בשאלה אם השופטים שטיפלו בדמיאניוק עשו מלאכתם נאמנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשיב רק לסעיף 3. לא אמרתי שהתקשורת הסתירה משהו לגבי המות הזה וגם לא אמרתי משהו שקשור במה שכתבת בהמשך הפיסקה. מה שאמרתי בנושא זה (אני חוזר פעם שלישית) הוא שלא ידעתי כלל שעורך דין במעמד כזה הצטרף לסנגוריה, למרות שהאינפורמציה הזאת הייתה מעניינת, לדעתי, משום שבכוונה הדבר לא הובלט. הפרט המעניין הזה התברר לי במקרה רק בגלל המקרה המצער של המוות, שהוא כן דווח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנצל על ה''ציון'' ועל הטון. ומבלי להפחית מההתנצלות, אני כן התבלבלתי, ובטח שלא הבנתי את התיזה שלך כמו שתיארת אותה בתגובות שלאחר הפרסום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני יודע אם ראית את תגובתי בתשובה לערן. בפתיחה שהוא חיבר כתוב שהמאמר דן במקרי רשלנות של המערכת המשפטית שמגובים ע"י התיקשורת. אולי זה גרם לחלק מהבלבול, כי לא זה היה הנושא, והמקרים שהבאתי עוסקים בהתנהגות בלתי הולמת ולא ברשלנות. על רשלנות דברתי רק לגבי מה שקרה בבית המשפט המחוזי, ובפרשה הזאת ראית כחלק החמור את הגיבוי שקבלה הרשלנות הזאת בערכאה הגבוהה יותר, מסיבות, לדעתי, בלתי הולמות. אגב, האם ידעת שאחד משני העדים המרכזיים שזיהו את דמיניוק כאיוון האיום, העיד בעדות קודמת לפני פרשה זו שהוא עצמו הרג את איוון האיום ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איש הסנגוריה במשפט דמיאניוק שהתאבד היה דב איתן (שופט לשעבר). אכן היה עו''ד אמריקני בצוות ההגנה בשם ג'ון גיל אך כאמור לא הוא היה הפרקליט שהתאבד (למיטב זכרוני לא הוכח קשר בין סיבת ההתאבדות והמשפט). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרטים באמת מעורפלים לי. כנראה באמת לא ייחסתי לפרסונות האלה חשיבות עניינית. היחיד שדמותו חקוקה בליבי לטובה (ולמעלה מכך) הוא התובע, עו''ד מיכאל שקד. דמותו, עומד בגלימה, מהורהר, מנומס ודיבורו תמיד שקט, היתה לי דגם לחיקוי -- בעקבותיו ניטע בי לראשונה הרצון לעסוק במשפט. אבל אולי כדרכה של נוסטלגיה גם את זה אני לא זוכר כהוויתו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמרות שהפרטים מעורפלים לך, נופפת במעורפלים האלה כאילו הם לא כאלה, ודחית בשאט נפש הצעה לקרוא ספר (אמנם מנקודת ראות שונה מזו של מושא הערצתך). אני רואה בכך תכונה "עורך דינית" אופיינית (1) , להציג "שליטה בחומר" גם במקרים שהיא איננה. דמותו של שקד, אגב, הייתה בעיני בדיוק כפי שאתה מתאר, אך בעקבות מעשה בלתי ישר בעליל, כולל הצהרה שקרית, שעשה, שנודעה לי רק מקריאת הספר, ושספרתי עליה, חל בי מהפך גם בהערכת דמותו. (1) אגב, אני זוכר בצורה בלתי מעורפלת שהצהרת פעם שאתה מתעסק במשפטים אך אינך עורך דין, אבל לעניני ההבדל הזה לא כל כך חשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מאמין שההתרשמויות שלי עתיקות יותר משלך, או מעורפלות יותר משלך. כשנזקקתי להתרשמויות זה היה ביחס לשאלת הכיסוי התקשורתי – לא הבאת תמיכה לדבריך אלא התרשמות, וגם אני לא. לגבי דברים אחרים הלכתי לפסק הדין של בג"ץ ולמדתי (שוב) את החומר לפני שהגבתי. אם מדברים על שליטה בחומר: שאלתי אם קראת את פסקי הדין ומדוע העדפת את שפטל על פניהם – ולא ענית. שמא מתאים לבקש כאן שתקשוט עצמך תחילה? לעניין המעשה הבלתי-ישר בעליל, אני סמוך ובטוח שלאחר שביקשת, קיבלת ולמדת את תגובתו של עו"ד שקד, שוכנעת למעלה מספק שיש להעדיף את טענותיו של שפטל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שקד ביקש דחיית דיון בגלל שהוא יוצא למילואים ובמקום לצאת למילואים יצא למוסקבה. זה מסופר בספר, אבל לא ניתן לכך משקל בעיתונות, ולמרות שהדברים פורסמו בספר הוא לא הגיב (כמו שדורנר לא הגיבה על סיפור הדוח). איני מניח שהיה כאן מקום לעוות התמונה, וקשה לי להאמין ששפטל פרסם שקר מפורש, ואני מאמין שהדברים הם בדיוק כך למרות שלא בקשתי תגובה משקד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם סיפרתי (בהתלהבות) על ספרו של שפטל והממצאים בו בפגישה משפחתית. גיסי שהוא מנוי של האופירה הישראלית אמר שהכסא שלו באופרה סמוך לכסאו של שקד, ובפעם הבאה שייפגשו הוא יספר לו את מה ששמע ממני וישאל לתגובתו. אני שמחתי מאד לשמוע זאת ועודדתי את גיסי לבקש תגובה כהבטחתו, כי באמת הדברים האלה מאד מעניינים אותי. בפגישה הבאה בינינו שאלתי אותו מה אמר שקד, ותגובתו הייתה רק שלא דיבר עם שקד על כך. התחושה שקלטתי הייתה שאין טעם לחקור במופלא ממני, ולא שאלתי שאלות נוספות. מאז כבר הוצגו כמה אופירות . . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, אבל נדמה לי שזה לא יהיה מנומס במיוחד מצד גיסך לפנות לשקד (שאותו הוא,כנראה, לא מכיר היכרות עמוקה במיוחד) במהלך בילוי בשעות-הפנאי שלו כדי לשאול/להאשים אותו בסוגייה כאובה מלפני קרוב לעשרים שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר יש טענות ענייניות, שיחה כזאת יכולה להיות בלתי נעימה, אך אם אין בהן ממש, היא יכולה להיות נעימה לכל הצדדים. מכל מקום את ההצעה המקורית לדבר על כך לא אני הצעתי. . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שקד עושה היום? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג ירוק, אבל אני בטוח שאת הפרט הזה לא תהיה לי בעייה לברר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היית מאשים אותו בשקר מפורש, זו לא היתה הפעם הראשונה (כוונתי לפרשת שירות המילואים שהיה-או-לא-היה) (ואולי גם כאן זכרוני מעורפל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרשת המילואים היה היחידה שהזכרתי בה שקר. זה היה במאמר גופו ואחר כך חזרתי על כך באחת מתשובותיי לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לשירות המילואים של שפטל עצמו. פרשה (הרבה אחרי דמיאניוק) שבגדרה נטענו טענות על יושרו. לא ארחיב כי אני לא זוכר איך זה הסתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פסק הדין של הבג"ץ אליו הלכת בא לענות על טענות הפוכות לאלה שהיו במאמר לגבי הפרשה, של קבוצות שטענו כנגד זכויו של דמיאניוק, ולא כנגד זה שהזיכוי היה *רק* מחמת הספק, ושהיה בו טיוח לגבי הרשלנות שנעשתה בבית המשפט המחוזי. לכן, מדרך הטבע, אין במה שמופיע במאמר ביקורת על פסק הדין הזה (של הבג"ץ) אלא על פסק הדין בערכאת העירעור, ובגלל נימוקים בדיוק הפוכים לאלה שהעלו העותרים בבג"ץ הזה, שאת התשובה להם קראת. לכן, בודאי שאין בקריאת פסק הדין הזה (אפילו בהנחה שהוא כשלעצמו קולע) משום תשובה לטענות שהעלה הספר של שפטל, ובודאי אי אפשר ללמוד ממנו על כל מה שקרה שם. אני חושב שעצם זה, שבדיוק כמוני לא ידעת (אין לי ספק ששמעתי את הדברים בזמן המשפט, אך נפשי סרבה אז להפנים אותם בגלל שהייתי בטוח אז שאיוון האיום ודמיניוק חד הם), דבר כה חשוב, שאחד משני עדי התביעה המרכזיים העיד קודם לכן עדות שסותרת בפרוש את עדות הזיהוי שלו, צריכה לתת לך רמז שאולי כדאי לך כדי להבין את מהות השגיאה והרשלנות (תמצא שם גם טעויות "משפטיות" פורמליות של השופטים) לקרוא בכל זאת את הספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינתי אתה מתפרץ לדלת פתוחה: ראשית, את הבג"ץ הבאתי רק כתמיכה להתרשמותי ולזכרוני, שהיה דיון ציבורי ער בפסק הדין שלערעור. שנית, ציינתי במפורש שאין בכוונתי להגיב לטענות בדבר "השגיאה והרשלנות", מכיוון שזוהי משימה טיטאנית, שאי אפשר להתמודד איתה רק באמצעות קריאת ספרו של שפטל (מה גם שמשום מה פסקי הדין הפליליים, שאין בכוונתי לקרוא מעבר למעט שקראתי בהם, נעדרים מהתקליטור המשפטי שלי). כמו שאמרתי, להעלות ספקות זה דבר מאוד קל, ואם בתי המשפט היו נעצרים בשלב הזה של תמיהות ובעיות בסגירת התמונה הכוללת, שום עבריין לא היה מורשע לעולם. אני לא רוצה להיגרר לדיון לגוף הדברים, אבל רק כדי להמחיש את הנקודה: לפני שאפשר לעמוד על משמעות הסתירה הזו בדברים שמסר רוזנברג, יש לבדוק מה היתה ההתייחסות של בית המשפט המחוזי לסוגיה הספציפית בפרט, ולמשקל עדויות הזיהוי שבעל פה בכלל. מה למשל אם תגלה שבית המשפט המחוזי כתב בפסק-דינו שהוא לא מסתמך בכלל על הזיהוי של רוזנברג את הנאשם? או שהוא מנתח את הטענה ש"האוקראיני איוון" הוכה/נרצח וקובע שאיננה אמת, או שאיננה מתייחסת לאיוון האיום? אני לא יודע מה קבע בית המשפט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין האשמתו כואכמן, אני מניח שלו היה קורה נס, ושפטל היה מצליח למצוא עדות כה חד משמעית שדמיניוק גם לא שהה במחנה האימון שבו מדובר והיה בכלל במקום אחר כפי שהוא טען, העליון היה מזכה אותו מחמת הספק גם בעניין זה, תוך התפתלויות. קרה נס אחד. לא תמיד קורים שניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין הדיון הציבורי שהיה, כביכול, בפרשת הערעור. כאן עליך להאמין לעדות אישית שלי. אני עקבתי אז אחרי פרשת המשפט במחוזי באופן מאד צמוד. המשפט שודר ברדיו בשידור חי והאזנתי לחלק גדול מאד מהדיונים. הערעור לא שודר כמובן בשידור חי. איני זוכר כלל דיווחים על הדיונים. היו רק שני פרטים מאד מיוחדים שבלטו בתוך השקט. האחד, מותו המסתורי בנפילה מחלון בית (כפי הנראה התאבדותו) של פרקליט שהצטרף להגנה, שהיה קודם שופט מחוזי. אני זוכר שהידיעה הזאת גרמה לי לתמיהה רבה בגלל שלא הבנתי איך זה שאישיות כזאת, מישהו שהיה פעם שופט במחוזי מצטרף לשפטל הבזוי (כך חשתי אז). הידיעה השניה הייתה הזיכוי. זה כמעט הפיל אותי מהכסא. ייתכן ותוארו בקצרה גם הסיבות בעיתונות. אבל זאת עובדה שלא הפנמתי את חוזקן של טענות הנגד, כפי שהיה ראוי לאחר שהן התבררו לי. אין ספק שהתנהגות אחרת של העיתונות הייתה מביאה אותי להבין בדיוק מה קרה, ואיך זה פתאום מגיע זיכוי מפתיע כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפרשת מותו של הפרקליט הנוסף שהצטרף לתביעה, התכוונתי לכך שלא ידעתי כלל שאישיות משפטית בעלת משקל כה רב הצטרפה לסנגוריה הבזויה והמושפלת. אירוע המוות היה משהו מיוחד, שהתקשורת הייתה חייבת להביא, ורק בעקבות האירוע המצער הזה העובדה החשובה תקשורתית (מי שלא חי אז בתוך באווירה ההיא , לא יכול אולי להבין את טענתי זו), שאישיות בסדר גודל כזה באה לתמוך בסנגוריה הגיעה בכלל לאוזני הציבור. אני רואה בכך הסתרה לא מקרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המרכז הארצי לתלונות על שופטים ורשמים נועד לטפל, בין השאר, גם בדברים כאלה. www.quimka.com
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיומו של מוסד כזה נראה לי נכון, אך קשה לי לתאר באופן מעשי איך חברי אותו מוסד דנים בתלונה כנגד אהרון ברק, למשל. כלומר, אותו קצה הקצה שעליו דברתי במאמר, שאינו מבוקר, מבחינה מעשית לא יוכל להיות מבוקר ע''י מוסד כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפתיח למאמר כתבת שאתה מגיש בו כתב אישום נגד התיקשורת בגין סיוע לפשע. לא הבנתי מהו הפשע והיכן הוא נעשה. בית משפט הוא הגוף היחידי שמוסמך לקבוע שמעשה מסוים הינו פשע, אך אין שום פסיקה שכזו. אני מניח שמכיוון והקביעה הנחרצת שלך באה במסגרת מאמר על המערכת המשפטית, הרי שמובנם של המושגים בהם השתמשת אמור להיות מובן משפטי ולא משמעות של שימוש יומיומי. אשמח להבהרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתיח נכתב על ידי המערכת, לא על ידי דב. דב - האם הפתיח מקובל עליך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כותרת המאמר (שהיא הפעם מקורית שלי), מלמדת על מה שרציתי להעביר: מה מודגש ומה לא מודגש בעיסוקי עולם המשפט ובהעברתו לציבור, והמגמתיות שבכך. לו היו עולות בדעתי דוגמאות שאינן לקוחות כלל מעולם המשפט שאותן התקשורת מבליטה, ואחרות בעלות משקל שווה שאותן היא מסתירה הייתי מביאן גם במאמר, ואולי מחזק בכך את הבקורת עליי בדבר "הבלבול" ו"חוסר הקשר". האשמת מערכת המשפט ברשלנות בודאי אינה עיקר המאמר. רשלנות במאמר, הוזכרה רק במקרה אחד: "פרשת דמיניוק", למרות שבכך ראיתי את הפרשה החמורה ביותר מאלה שהוזכרו. נסיון החיים "האיילי" שלי למד אותי להימנע מביקרות על עורכיי (במאמר על בן לאדן, מישהו התעצבן בגלל הכינוי "משיח" שנתתי כביכול לבן לאדן, וחששתי לענות לו בפומבי שזה בכלל לא אני. . .) לגבי עריכת מאמר זה באופן כללי אני מאד מרוצה. העורך החליט לשנות את הפסקה "זמיר יצא צח כשלגיה שבדית" ל "זמיר יצא צח כשלגיה". מילא. לא זה העיקר, והינה מצאתי הזדמנות לדחוף גם את זה . . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השינוי שעשה עורך מאמרי היה מ ''צח כשליגה שבדית'' ל ''צח כשלג'' ולא ל ''צח כשלגיה''. פליטת קולמוס שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר שהדברים עלו בי כה מאוחר (לצורך הדיוק, תוך כדי צעידה רגלית). בדרך כלל איני מקדיש תשומת לב מיוחדת לקטע הפותח שמדביקה המערכת למאמריי, ואני רואה בהם משהו כמו "חלקו של המלך" איזה מס מסויים שעלי לשלם. אבל במחשבה שנייה, הפתיחה הזאת, לא רק שלא ייצגה את תוכן המאמר אלא אף, כשחשבתי על כך שוב, גרמה לי ממש נזק. כי בן אדם שבא לקרוא את המאמר לא מתייחס, כמוני, כלאחר יד לפתיחה, אלא מתחיל ממנה ומחפש אחר כך את התמיכה למה שנאמר בה בגוף המאמר. לו הייתי קורא כזה מן השורה שבא לקרוא את המאמר הייתי רואה שכתוב שם שהמאמר עניינו בהאשמת גופי המשפט ברשלנות ובתמיכה של התיקשורת בכך (שזה פשוט לא מה שכתוב במאמר). מיד גופי היה מתכנת את עצמו לנושא זה ומתחיל לחפש בתוכן את הנימוקים. תחילה היה בא הסיפור הויתור על כתיבת דוח התנועה לדרונר. מה לכך ולרשלנות ? הייתי שואל את עצמי וממשיך לחפש בהמשך. אחר כך היה בא הסיפור על היחס הטוב של אהרון ברק לזמיר והחברות ביניהם. עדיין שום קשר לרשלנות. ואחר כך היה מוזכר ספר ובו ביקורת על ברק (שלא פורטה במאמר) עדיין אי אפשר להאשים ברשלנות אף אחד. מה בעצם המחבר רוצה ? ואז היה מגיע סיפור דמיניוק. את הסיפור הזה הגדיר המחבר כחמור ביותר, ובאמת מסופר שם על טעות רשלנית שנעשתה בבית המשפט המחוזי. אבל המחבר עצמו אומר שעיקר החומרה הוא לא במחוזי אלא בעליון. ושם בודאי לא הייתה רשלנות. אני לא הבנתי תחילה מדוע כמה מהמגיבים מדברים על חוסר קשר, ולפתע נפל האסימון. אולי הם חיפשו רשלנות, ולא הבינו את הקשר "הרשלני" בין הדברים. אני מוצא את עצמי, עכשיו, לאחר שהתברר לי הפרט הזה שקשור בפתיחה שאותה לא כתבתי, מוצא עצמי מסביר את הקשר בין הדברים, דבר שלא חשבתי בכלל שמתבקש. הקשר אינו רשלנות אלא שחיתות, ואי הארתה ע"י התקשורת. הויתור על הדוח, אי פסילה עצמית בגין חברות ואי האשמת חבר בועדת כאהן, אי דיון ציבורי בספר ביקורתי שלם על אהרון ברק, ולבסוף פרשת טיוח שבה הועגלה רשלנות של קולגות וכלל המערכת. נ.ב. אני צריך להודות לרון בן יעקב על תגובתו. לולא היא לא היו הדברים האלה עולים כלל על דעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, לצערי עלי להסכים עם התגובות הטוענות לבלבול ולעירוב מין בשאינו מינו (מבלי לרדת לחקר הדרך ההלכתית המפולפלת שהגיעה מין הגדי והאמא ועד התרנגול החביב עליך). לדעתי דווקא הנקודה החשובה ביותר במאמר הינה באמת התייחסות התקשורת למערכת המשפט. אין ספק שהכפפות עשויות מחומרים עדינים, אולם לדעתי שורשי העניין עמוקים ומפאת השעה המאוחרת אקצר מאוד ואשתדל להרחיב בעתיד. 1. מאז כניסת הפוסטמודרניזם לחיינו בקול תרועה רמה הולכים הקשרים המשלבים את חיינו ומתרופפים (הצבא, זכרונות הקמת המדינה והקשיים שמסביב וכו'). מצויים אנו במערכה קשה על דמות המדינה, האליטות וכו'.אין ספק שבג"צ האמון על שמירת זכויותינו הולך ונהיה אקטביסט יותר ויותר ביחס הפוך לאיבוד השמאל את השלטון (המזוהה משום מה עם הליברליות, זכויות הפרט וכו'). אני טוען כי התקשורת רואה בבית המשפט (וביחוד בשבתו כבג"צ) מעין מורה דרך ושותף להמשך שליטת אותם ערכים על חיינו. ומכאן, ורק מכאן, שמירתו על מעמדה של מערכת המשפט כמערכת מורמת מעם. 2. גם אהרון ברק יודע שמקור כוחו הינו גם מקור חולשתו. בג"צ אינו יונק את כוחו מחוק יסוד בתי המשפט אלא מכוחו של אמון העם , ומי הוא זה המלעיט את העם בהבלים?? אכן אותה תקשורת הנזהרת מאוד מאוד בכבודו. 3. הדורסנות התקשורתית נאלמת (כך) במקום בו היא מרגישה כי היא פוגעת ביסוד קיומה, ומכאן צא ולמד......... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הזלזול במערכת התקשורת לא נכון. במיוחד בשנים האחרונות של חופש המידע, וחיפוש בסקופים אנחנו עדים לפרסומים רבים של חומרים נגד אישי ציבור מכל המפלגות, חיילים ועוד ואי אפשר לומר כי התקשורת מסתירה דבר מה מהציבור העניין השני הוא חוסר פיקוח על השופטים דבר שהוא חמור, כאשר יש נגד ח"כים, ושוטרים חקירות משטרה תמיד יש מקום לבדוק גם את השופטים (אאל"ט שר המשפטים אחראי עליהם ישירות) בעניין השופטת דורנר שנעצרה על מהירות ונשכח לה, אתה צודק שאסור לשופט להיות מושפע מתפידו בחייו הפרטיים ואם היה פיקוח יתר על שופטים העניין לא היה נשכח כלל ועיקר. אבל כששוטרי תנועה עצרו את הרכב שלי הם תמיד העלימו עין ממשהו, אולי כי עד לא מזמן היתה לי מכונית ישנה שמשויכת לערבים ואני יהודי? אולי סתם כך- ואפילו ויתרו פעם על מהירות בלי שהצגתי תעודה כשהיא. קורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה שויתרו לך כך סתם על דו''ח מהירות. אם במקרה שאתה מדבר עליו דובר במד מהירות לייזר, נסה לזכור אם הדבר היה בשעות היום, ובעת קריאת המהירות לא הייתה שום מכונית בינך ובין המכשיר. לפעמים אין תנאים שעומדים בדרישות בית המשפט, ואז הם ''מותרים''. או שאתה ממש בחור יפה במיוחד. עוד יותר ממני . . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה כך- אני נסעתי עם הגרוטאה שלי בירידה, ב102 קמ"ש כשמתחילים לתפוס ב100 קמ"ש, בסוף הירידה עצר אותי שוטר והוא נדהם (כולם נדהמים) שאני יהודי באוטו כזה, ואחרי בדיחה קטנה הוא אמר לי "סע" כשנסעתי ראיתי שיורד את הירידה טנדר טיוטה עם צבע דהוי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אני, ייאמר מייד, הדיוטה משפטית ובתוך עמי אני יושבת. כאזרחית, אני רואה בצער את תהליך הביזוי שעוברת מערכת המשפט בישראל. בשנים האחרונות שוב אינני רואה בה מערכת ראויה לאמון. גם יחסיה עם התקשורת בעייתים,התחושה שלי היא שהפרדת הרשויות מתערערת. לפני קצת יותר משבוע פרסם גוף מסויים ביקורת על ועדות העורכים בעיתונים עצמם. שכחתי לצערי את שם הגוף, אך הפרסום נעשה בעקבות פסיקה משפטית וקבע כי העיתונות מונעת מהציבור מידע חשוב בשם הצנזורה והבטחון, ולא כדין. מצד שני, סקופים חייבים לזרום, ולא פעם מתקבל הרושם כי דמם של חפים מפשע נשפך מעל גבי התקשורת, המנפחת זוטות ולועסת אותן עד כלות. אם אין לך קשרים דמך מותר, רייטינג זה דבר חשוב. יש לי המון דוגמאות, אולי אביא אותן מאוחר יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, לפני שכבודו מתחיל לירות לכל הכיוונים, אולי כדאי שתשאל את עצמך, האם כל שורה בכתבה זאת היא אמיתית? מבוססת? או שקודם מניחים הנחות, ואז מתחילים לשאול? יורשה לי לשאול, כמה פעמים עיינת בהלכות בשר וחלב? מאיפה שאבת את הידע על ההגיון באיסור אכילת תרנגול הודו וחלב? יורשה לי לענות! ממוחך הקודח, חד וחלק. אז אנא, לפני שלא ברררת את בסיס הטענה, אל תתקיף. תודה. לענין בית משפט העליון, ובית המשפט בכלל,וקשר השתיקה של התקשורת, הדברים ישנים, ולא נראה לי שתוכל להזיז משהו במסגרת מפוקפקת זו, ככל הנראה נגזר על המדינה לאבד עצמה לדעת ביד שופטים אנוכיים, רודפי ממון, בצע, שלטון, וכבוד. הערה אחרונה, בעניין דמניוק, חוסר הגינות בית המשפט, לא היה בזיכויו מחמת הספק, אלא בזיכויו בכלל, משום שאין ספק שאדם זה ביצע מעשי טבח אכזריים בזמן השואה, גם הוא עצמו הודה בכך, אלא שאכן הוא לא היה איוון האיום, ולכן,? לכן אין להאשימו? לכן הוא יכול לילך חופשי, אע"פ שהוא רצח עשרות יהודים? סופו של דבר, אין ספק שאנו זקוקים לשינוי רציני בכל מערכת המשפט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היה עליך לרגוז כל כך בעניין הבשר והחלב משום שאין לי כל בקורת על כך שיש דין דתי כזה. אני שמעתי בילדותי, בלימודי התנ"ך (בבית ספר חילוני) הסבר לפיו איסור אכילת מאכלי בשר וחלב בא מהפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" בסיוע הכלל "עשה סייג לתורה". אם האמת היא אחרת, אשמח לשמוע ממישהו כמוך שאינו כה בור כמוני. האם מקור הדין הזה אינו בפסוק הזה מהתורה ? אם לא, אז מהיכן ? פתח פיך ויאירו דבריך. אבל לעניין שבגללו הבאתי את הדברים זה באמת לא משנה. הבאתי את העניין כמשל, ואם אני טועה אפשר לנסח זאת כך: המקרים שעליהם הצבעתי דומים להסבר השגוי כאילו איסור אכילת מאכלי בשר וחלב בא בגלל אותו פסוק, וחשש טעות. לעניין דמיניוק, צר לי לקבוע שהפעם דווקא אתה מפגין בורות שלא תיאמן. דמיניוק לא הודה מעולם בשום פשע, חוץ מזה שנפל בשבי והיה במחנה שבויים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתוב ''לא תבשל גדי בחלב אימו'' שלוש פעמים - למרות שפעם אחת היתה מספיקה בהחלט. מכאן למדו שהאיסור כולל בישול, אכילה והנאה - וחל על בשר בהמה (שיש לה חלב). על בשר עוף גזרו משום חשש לטעות (ולכן לא גזרו על בשר דג, למשל). בקירוב לא רע, אפשר לומר שזהו ''סייג''. אגב, במסכת שבת מובא ש''במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב'', אלא שחכמים לא קיבלו את שיטתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודקים החכמים! את בשר העוף יש לעשות *רק* בשמנת. רצוי עם בצל סגול מאודה בחמאה, מלח, פלפל, אגוז מוסקט (מעט מאוד), יין לבן. חכמים אמיתיים גם מבינים שהעוף הזה הולך יותר טוב עם ניוקי מאשר עם פסטה רגילה. חכמים עצלנים אגב קונים מנת-פאר דומה מן המוכן ב"פילטר" ברחוב עזה (תחילה) שבירושלים (תובב"א). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מגיש לך אינפורמציה. רוצה, תאכל. לא רוצה, זכותך להפוך את המגש על המלצר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קוד לתיקון שגיאות (הנפוץ ביותר: תוספת של סיבית אחת על כל שבע, באופן שהסכום של הסיביות בבית אחד (בן 8 סיביות) הוא זוגי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי משער שזוגיות 7,1 כבר לא הנפוצה ביותר מזה לפחות עשור(מאחר ומרבית התקשורת מתחוללת, אעל"ט מעל גבי וריאנטים כאלו ואחרים של HDLC ומשתמשת בשארית בחלוקה ב (16, 12, 5, 0)) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Cyclic Redundancy Check או Cyclic Redundancy Code, סוג פשוט של קוד לתיקון שגיאות; בגדול, יתירוּת שמוסיפים למידע על-מנת לזהות אם חלו שגיאות בשידור או בהעתקה (בדוגמה של עוזי היתירות הוסיפה אינפורמציה, שזה קצת יוצא דופן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה בטח תשמע קנטרנית, ולא כך היא. איך כל הפסיקות השונות (בית שמאי ובית הלל, יוסי הגלילי שהזכרת, וכל שאר המחלוקות שממלאות את התלמוד והגמרא) מסתדרות עם ההנחה שהחכמים קיבלו את האמת כולה מפה-לאוזן ממעמד הר סיני והלאה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיחקת פעם טלפון שבור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, הם לא השתמשו ב CRC? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם לא ב- Reed-Solomon. למשל, במקרים רבים מופיעים בגמרא שני ציטוטים סותרים של אותו תנא (ואז מנסים להכריע מה סביר יותר שהיתה שיטתו, על-פי מקורות אחרים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חכמים דחו לא רק את דעתו של ר' יוסי הגלילי, אלא גם את דעתו של אברהם אבינו: בראשית, יח', ח: ויקח חמאה וחלב ובן-הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא-עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. ויתר ההסברים, התירוצים וההתנצלויות הנוגעים לפסוק כה מפורש ופשוט נמצאים בפא"צ: http://www.faz.co.il/thread?rep=15088 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטער לקלקל את ההסברים המסובכים, אבל תרי''ג מצוות חלות רק ממתן תורה (פרט למצוות בודדות שעליהן צוו מוקדם יותר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מקלקל רק קצת, היות שחלק מהמדרשים טוענים שאברהם אבינו שמר את כל המצוות, גם אלה שעדיין לא נאמרו במפורש. אבל תרי''ג מצוות, מחייבות או לא, אינן כוללות איסור אכילת בשר וחלב, אלא רק איסור על בישול גדי בחלב אמו. אברהם אבינו עשה את הראשון ולא את השני. גם אני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור: האם אכילת בשר בחלב בלא בישולם מותרת או אסורה מן התורה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איסורי אכילה אינם חלים על מה שאינו ראוי למאכל (של ''האדם הסביר''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין איסור על אכילת בשר לא מבושל (ללא תלות בנוכחות החלב)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האיסור הוא על אכילת בשר לא מוכשר (דהיינו ששרוי עדיין בדם), ולא על אכילת בשר לא מבושל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כוונתי היתה לבשר וחלב שבושלו בנפרד, ואז נאכלו יחדיו כשהם קרים. אם תרצה, אפשר להסב את השאלה לבשר הראוי למאכל ללא בישול: קרפצ'ו, למשל, מוגש תכופות בליווי גבינת פרמזן. חשבתי שאין זה אסור מן התורה, אבל לא מצאתי תימוכין לכך, ולכן אני שואל. (אני האלמוני מ-תגובה 205696). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם האיסור על אכילה הוא מן התורה (ולא רק על בישול בשר וחלב). ראה המשנה במסכת מנחות, פרק שמיני, לפרטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני מניח שהתכוונת לפרק שמיני ממסכת חולין. ב. מהמשנה עדיין לא ברור לי, אבל ממקורות אחרים הבנתי שכך הוא - גם אכילת בשר וחלב ללא בישול אסורה מן התורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שהפסוק הזה הוא היחידי שמעלה אצלי שאלות על המסורה. וזאת, כיוון שכילדה הבנתי את הפסוק הזה כפשוטו בעיני, כלומר- אסור לבשל גדי כשהוא עדיין יונק מחלב אמו. כיוון שהפרדת גדיים ועגלים מצערת הן את האם והן את הגדי\עגל, וכיוון שזה מתאים לרצף תורני של מצוות (למשל שילוח הקן), אני עדיין סבורה בסתר לבי שבמקרה הזה חלה טעות מצערת. (וכמובן שהלאה הקראות ומנהג ישראל דין). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין בשר וחלב, אכן במקורותינו כתוב וגם כתוב ''... לא תבשל וגו'...'', לעניין זה - שמסורה היא לי מדורות מהיכן שידיעתי מגעת גם העוף כלול בה וכך גם אני נוהג ובני ביתי, הפרשנות הנכונה לדעתי הינה מידת האכזריות והחמדנות ממנה נצטוונו להמנע, וזו הפרשנות לקולא, לחומרה אומר כי אני מקבל את עניין החלב והבשר אבל יהה הדבר כלשונו - חלב בקר לבקר וחלב הצאן לצאן, משמע כבשה צחורה כשלגיה שוודית מותרת לחלב בקר שאין שיור או חשש לחלב צאן, באשר לעוף - אין לו כלום לסייג זה שהורחב ונפרץ שלא לצורך ומביא לזילות מה בכוונה המחמירה ביותר לפרשנות של פסוק זה. באשר למערכת המשפט, אני מעריך את נימוסך הטובים ולשונך העדינה, תמיד יש חיבה לנחשונים אפילו הם בעלי נימוס מופלג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיכום פועלו: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני בקיא במשפט דמיאניוק וגם לא קראתי את ספרו של יורם שפטל. לכן אודה לך אם תוכל לענות לי על השאלה הבאה, שמאד מסקרנת אותי: מדוע לא זו בלבד שעדים מטרבלינקה זיהו את דמיאניוק כאיוון האיום (וזה עדיין יתכן משום דימיון בין שני האנשים), אלא שאותם עדים, כשהוצגו להם תמונות של איוון מרצ'נקו, טענו שהאיש שבתמונות איננו איוון האיום ושהוא כלל איננו דומה לאיוון האיום. האם הם עד כדי כך לא זוכרים את מראהו של איוון האיום? וכל-כך הרבה עדים טועים באותה צורה? אודה לך אם תוכל לענות לי ולתקן אותי לגבי העובדות, במידה וטעיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העדים שזיהו את איוון האיום בתמונות היו שניים בלבד. היו כמה אחרים, איני זוכר את מספרם, שראו את איוון האיום במציאות, אך לא יכלו לזהותו בתמונות. אתה שואל מדוע הצביעו אותם שני עדים על אדם שברור מעל לכל ספק שאינו האיש, וטענו שהוא איוון האיום. זאת שאלה מאד רבת משקל, וגם אני שאלתי זאת את עצמי ללא הרף. בזמנו, כשהמשפט התקיים לא כל כך התייחסתי לעדויות המומחים בקשר למסמך טרוניקי ובקשר לאמיתות ההיסטורית של גרסת הנאשם. מבחינתי אז, שתי העדויות האלה היה די בהם כדי להרשיעו. אבל בסופו של דבר הוכח מעל לכל ספק שדמיניוק לא היה איוון האיום. מדוע, אם כך, העידו כך ? אין לי תשובה לכך. אלה דברים שקשורים באדם ובנפשו. אולי אפילו לא היה מדובר בשקר מכוון, ובאמת חשבו כך בטעות. אין לי תשובה טובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה ללכת רחוק?...אולי הם היו דומים? לפחות בתמונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שתמוה בעיני איננו רק העובדה שהעדים זיהו את דמיאניוק כאיוון האיום, כי זה עדיין יתכן משום דימיון בין שני האנשים ומשום העובדה שעבר זמן רב מאז שהם ראו את איוון האיום לאחרונה. מה שתמוה בעיני הוא גם העובדה שהם טענו שאיוון האיום איננו דומה לאיוון מרצ'נקו. מדובר בשני עדים שונים שטעו טעות מוזרה וממש אותה טעות: שניהם זיהו שדמיאניוק הוא איוון האיום ושמרצ'נקו איננו איוון האיום. האם יש הסבר לכך? יורם שפטל הוא אחד מעורכי-הדין הטובים ביותר בארץ, אם לא הטוב ביותר. אם עורך-דין כל-כך טוב איננו נותן לכך הסבר אפשרי שמניח את הדעת, הדבר אומר דרשני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם דמיאניוק הודה בכך ששירת כשומר באותו מחנה שבו שירת איוון האיום? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דמיניוק הכחיש שהיה במחנה האימונים טרוניקי, ושהיה שומר במחנה כל שהוא. אני זוכר עוד מהמשפט עצמו שטען כל הזמן שהיה במחנה שבויים ליד חלם, ועסק בעבודות כפיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה הזאת היא שאלה מעניינת, אבל,בדיעבד, לצורך ידיעת האמת היא לא רלוונטית, ולכן שפטל בין אם הוא עורך דין טוב או רע, לא צריך להתאמץ בעניין זה. אגב, הצלחתו של שפטל בפרשת דמיניוק בערעור (במחוזי הוא נכשל), אינה קשורה כלל בכישוריו כעורך דין, אלא, אולי בכישוריו כבלש. הוא פשוט השיג הוכחות חד משמעיות בעבודת חיפוש ובילוש. ולשאלה הנוספת שאתה שואל דווקא אפשר למצוא הסברים פסיכולוגיים, אך אין טעם שאכנס לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין הזיהוי – אתה מתפלא איך הזיהוי בעדות חיה בבית המשפט נכשל בצורה כה דרמטית. ובאמת מה יותר מוחץ מעד העומד על דוכן העדים ומצביע על הנאשם ואומר "זה האיש"? אלא שפרויקט גדול בארצות הברית, שהתגייס לבדוק את הרשעותיהם של רוצחים והצליח להביא להוכחת חפותם ולשחרורם של רבים מהם (עד היום 143), הגיע למסקנה שזיהוי באמצעות עדי ראיה הוא אחד הגורמים העיקריים להרשעות שווא ("זיהויים שגויים שיחקו תפקיד מרכזי בשני שלישים מהתיקים"). מדובר, כנראה, בכלי הרבה פחות אמין ממה שנדמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, הפליאה על כך שאנשים זוכרים את מה שלא היה ושאינם זוכרים את מה שהיה, יכולה להיות רק נחלתו של מי שלא למד הרבה על הנושא. כיום, בזכות הרבה עבודות של פסיכולוגים, אנו יודעים עד כמה קל להכניס לתוך הזיכרון דברים שלא היו ולא נבראו. חוקרים בחנו אפילו את השאלה הקלאסית "איפה היית כשקנדי נרצח ?" והוכיחו שאנשים הכניסו כל מיני פרטים ששמעו רק מאוחר יותר לתוך הסיפור האישי שלהם על מעשיהם בזמן הרצח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השופטים בישראל מוגנים בפני כל פגיעה או תביעה.הם במעמד של ''מגיני העם'' הרומיים. יש ואני מתקנא בתושבי אתונה הקלאסית בה השופטים היו אמורים ליתן דין וחשבון על מעשיהם בזמן כהונתם.במדינה המודרנית יכול שופט לטעות לחרוץ דין וגורל,להרוס חיים ומשפחות של אדם,והוא (השופט) באולימפוס.אדם בחזקת אל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |