בתשובה לדב אנשלוביץ, 21/03/04 7:37
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מה שתמוה בעיני איננו רק העובדה שהעדים זיהו את דמיאניוק כאיוון האיום, כי זה עדיין יתכן משום דימיון בין שני האנשים ומשום העובדה שעבר זמן רב מאז שהם ראו את איוון האיום לאחרונה. מה שתמוה בעיני הוא גם העובדה שהם טענו שאיוון האיום איננו דומה לאיוון מרצ'נקו. מדובר בשני עדים שונים שטעו טעות מוזרה וממש אותה טעות: שניהם זיהו שדמיאניוק הוא איוון האיום ושמרצ'נקו איננו איוון האיום. האם יש הסבר לכך? יורם שפטל הוא אחד מעורכי-הדין הטובים ביותר בארץ, אם לא הטוב ביותר. אם עורך-דין כל-כך טוב איננו נותן לכך הסבר אפשרי שמניח את הדעת, הדבר אומר דרשני. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האם דמיאניוק הודה בכך ששירת כשומר באותו מחנה שבו שירת איוון האיום? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דמיניוק הכחיש שהיה במחנה האימונים טרוניקי, ושהיה שומר במחנה כל שהוא. אני זוכר עוד מהמשפט עצמו שטען כל הזמן שהיה במחנה שבויים ליד חלם, ועסק בעבודות כפיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה הזאת היא שאלה מעניינת, אבל,בדיעבד, לצורך ידיעת האמת היא לא רלוונטית, ולכן שפטל בין אם הוא עורך דין טוב או רע, לא צריך להתאמץ בעניין זה. אגב, הצלחתו של שפטל בפרשת דמיניוק בערעור (במחוזי הוא נכשל), אינה קשורה כלל בכישוריו כעורך דין, אלא, אולי בכישוריו כבלש. הוא פשוט השיג הוכחות חד משמעיות בעבודת חיפוש ובילוש. ולשאלה הנוספת שאתה שואל דווקא אפשר למצוא הסברים פסיכולוגיים, אך אין טעם שאכנס לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין הזיהוי – אתה מתפלא איך הזיהוי בעדות חיה בבית המשפט נכשל בצורה כה דרמטית. ובאמת מה יותר מוחץ מעד העומד על דוכן העדים ומצביע על הנאשם ואומר "זה האיש"? אלא שפרויקט גדול בארצות הברית, שהתגייס לבדוק את הרשעותיהם של רוצחים והצליח להביא להוכחת חפותם ולשחרורם של רבים מהם (עד היום 143), הגיע למסקנה שזיהוי באמצעות עדי ראיה הוא אחד הגורמים העיקריים להרשעות שווא ("זיהויים שגויים שיחקו תפקיד מרכזי בשני שלישים מהתיקים"). מדובר, כנראה, בכלי הרבה פחות אמין ממה שנדמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, הפליאה על כך שאנשים זוכרים את מה שלא היה ושאינם זוכרים את מה שהיה, יכולה להיות רק נחלתו של מי שלא למד הרבה על הנושא. כיום, בזכות הרבה עבודות של פסיכולוגים, אנו יודעים עד כמה קל להכניס לתוך הזיכרון דברים שלא היו ולא נבראו. חוקרים בחנו אפילו את השאלה הקלאסית "איפה היית כשקנדי נרצח ?" והוכיחו שאנשים הכניסו כל מיני פרטים ששמעו רק מאוחר יותר לתוך הסיפור האישי שלהם על מעשיהם בזמן הרצח. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |