|
מוזר שהדברים עלו בי כה מאוחר (לצורך הדיוק, תוך כדי צעידה רגלית). בדרך כלל איני מקדיש תשומת לב מיוחדת לקטע הפותח שמדביקה המערכת למאמריי, ואני רואה בהם משהו כמו "חלקו של המלך" איזה מס מסויים שעלי לשלם. אבל במחשבה שנייה, הפתיחה הזאת, לא רק שלא ייצגה את תוכן המאמר אלא אף, כשחשבתי על כך שוב, גרמה לי ממש נזק. כי בן אדם שבא לקרוא את המאמר לא מתייחס, כמוני, כלאחר יד לפתיחה, אלא מתחיל ממנה ומחפש אחר כך את התמיכה למה שנאמר בה בגוף המאמר. לו הייתי קורא כזה מן השורה שבא לקרוא את המאמר הייתי רואה שכתוב שם שהמאמר עניינו בהאשמת גופי המשפט ברשלנות ובתמיכה של התיקשורת בכך (שזה פשוט לא מה שכתוב במאמר). מיד גופי היה מתכנת את עצמו לנושא זה ומתחיל לחפש בתוכן את הנימוקים. תחילה היה בא הסיפור הויתור על כתיבת דוח התנועה לדרונר. מה לכך ולרשלנות ? הייתי שואל את עצמי וממשיך לחפש בהמשך. אחר כך היה בא הסיפור על היחס הטוב של אהרון ברק לזמיר והחברות ביניהם. עדיין שום קשר לרשלנות. ואחר כך היה מוזכר ספר ובו ביקורת על ברק (שלא פורטה במאמר) עדיין אי אפשר להאשים ברשלנות אף אחד. מה בעצם המחבר רוצה ? ואז היה מגיע סיפור דמיניוק. את הסיפור הזה הגדיר המחבר כחמור ביותר, ובאמת מסופר שם על טעות רשלנית שנעשתה בבית המשפט המחוזי. אבל המחבר עצמו אומר שעיקר החומרה הוא לא במחוזי אלא בעליון. ושם בודאי לא הייתה רשלנות. אני לא הבנתי תחילה מדוע כמה מהמגיבים מדברים על חוסר קשר, ולפתע נפל האסימון. אולי הם חיפשו רשלנות, ולא הבינו את הקשר "הרשלני" בין הדברים. אני מוצא את עצמי, עכשיו, לאחר שהתברר לי הפרט הזה שקשור בפתיחה שאותה לא כתבתי, מוצא עצמי מסביר את הקשר בין הדברים, דבר שלא חשבתי בכלל שמתבקש. הקשר אינו רשלנות אלא שחיתות, ואי הארתה ע"י התקשורת. הויתור על הדוח, אי פסילה עצמית בגין חברות ואי האשמת חבר בועדת כאהן, אי דיון ציבורי בספר ביקורתי שלם על אהרון ברק, ולבסוף פרשת טיוח שבה הועגלה רשלנות של קולגות וכלל המערכת.
נ.ב. אני צריך להודות לרון בן יעקב על תגובתו. לולא היא לא היו הדברים האלה עולים כלל על דעתי.
|
|