 |
|
 |
||
|
||||
 |
וחבל - כי כל אחד מהנושאים בו ראוי לדיון נפרד, והחוט הלוגי המקשר ביניהם הוא מלאכותי ומגמתי. כמו תמיד אני נאלץ להעיר על המאמרים המשפטיים באייל, שרק לגביהם אני יכול להתיימר להבין משהו, שהיה ראוי להפעיל לגביהם עריכה קפדנית יותר. ומכאן לעניין. לעניין השוחד: א) כניסה לנבכי נפשו של אדם היא עיקרון יסודי של המשפט הפלילי, הקובע כי אין עבירה בלי מחשבה רעה. את המחשבה הרעה יש לברר באמצעות ראיות: כמו שאמר שופט אנגלי אחד, "the state of mind of the accused is no more a matter of fact than the state of his digestion". גם בסיטואציות שבהם חל "נתק" בהבנות שבין הצדדים לגבי הסיטואציה השוחדית, אפשר שידיעותיו וכוונותיו של אדם אחד נתמכות בראיות ושל האחר לא. ב) לתפיסה הסימטרית של עבירת השוחד (נותן+מקבל+ניתנת תמורה) אין אחיזה – לא בתכליות החברתיות של העבירה ולא בלשון החוק, גם לא בתפיסת הצדק. הא ראיה, שהכותב עצמו אינו מסוגל להחזיק בעקרון הקפדני הזה. אכן ניכרת הרחבה של עבירת השוחד, שעליה גם נמתחה ביקורת אקדמית, אך לא במגזרים שהכותב מתייחס אליהם. כך למשל, העבירות המיוחסות לאפל הן "בגרעין הקשה" של עבירת השוחד, שכן למיטב זכרוני כתב האישום מייחס לו קבלת תמורה בפועל בגין השוחד. גם בגרסה מרוככת יותר של העבירה, מדובר בעבירה הקלאסית של שלמונים (=מתן כסף לבעל סמכות מתוך ציפיה למשוא פנים מיטיב בעניין עתידי, שטרם התעורר). והכל, כמובן, בהנחה שיעלה בידי התביעה לבסס את היסוד הנפשי הנדרש. (בשלב זה, דיון בראיות שבידי התביעה יהיה שרלטני, כאשר אפילו אפל עוד לא קיבל את החומר.) ג) עבירת השוחד נתפסת בדינים של אומות מתוקנות כעבירה החמורה ביותר בשירות הציבורי וכלפיו. כך הוא גם בישראל הן בתפיסה החברתית המקובלת, הן בפסיקת בית המשפט, שהיא המחייבת את התביעה הכללית. לדעה המובעת במאמר כאילו עבירת השוחד היא עבירה שולית – אין כל אחיזה בהגיון המקובל. דעה חדשנית זו של המחבר ראויה לכל ביקורת, משום שהיא משקפת יחס סלחני למשוא פנים בשירות הציבור, משוא פנים הנקנה בכסף. יצוין אגב כי ישנם מי שחושבים שעבירת השוחד אינה כה חמורה (למשל - פרופ' רון שפירא), אך דומני שהתיזה שלהם מתייחסת בעיקר לניתוח כלכלי של תועלות חברתיות הטמונות לטעמם במתן שוחד. ד) הטענה כאילו אפל נענש דיו באובדן כספו היא אבסורד קסום. באותו אופן, יש לפטור מעונש את מזמיני ארבעת המתנקשים לישראל, שכן לאחר שמשטרת ישראל סיכלה את תוכניות ההתנקשות, איבדו מזמיני הרציחות את כספי ההשקעה שלהם בשכר הרוצחים והוצאותיהם, לרבות נשק, ציוד ואש"ל. וכפועל יוצא, יש כמובן להעמיד לדין רק את אלה שנתפסו לפני ששילמו. לעניין משפט דמיאניוק, "התקשורת אשמה" ואיכות השיפוט: ה) התקשורת באמת כושלת בהתמודדות עם מערכת המשפט (אם כי יש חריגים). אבל השיח התקשורתי בישראל בכלל הינו רדוד ולא ביקורתי. הדבר נכון בביקורת העיתונאית על מערכות הביטחון, הבריאות, החינוך, המשפט, הרווחה. אכן היינו יכולים להיות חברה מתוקנת יותר אם היתה לנו עיתונות מתוקנת יותר. טענה זו, שהיא כמעט מובנת מאליה, שמה את טענת המאמר בהקשר רחב יותר: המאמר לא מצביע על כשלון ייחודי יותר, עמוק יותר או מטריד יותר בהתנהלות מול מערכת המשפט מאשר מול כל מערכת אחרת. ו) מוזרה הטענה כאילו בכל הרשעת שווא חייב היה להיות ספק (כלומר האשמת השופטים בהתעלמות מספק). אפשר שלפני השופטים במחוזי הוצגה תמונה שגויה בהסתברות נעלה מספק סביר; זו לא תהיה הפעם הראשונה בהסטוריה. ההיקש הוא לפיכך מוטעה. דוגמה מצוינת לכך יכולה להיות כמעט כל תיק שבו ניתנת ההרשעה ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של שופט המוצא בה ספק סביר שיש בו לזכות. בנוסף, מעניין יותר לעמוד על כך שמושג הספק הסביר נשחק בישראל זה שנים. אינני יודע אם הדבר השפיע על ההכרעה בעניינו של דמיאניוק, אבל גם אם כן – במובן זה הוא לא קיבל טיפול רע יותר מבחורינו-שלנו. ז) גם הטענה כאילו זיכויו של דמיאניוק לא עורר רעש תקשורתי הינה תמוהה. הזיכוי, ההחלטה שלא להרשיע בעבירות החלופיות שנתגלו בערעור (ושאף הן בנות מוות), וההחלטה של היועמ"ש לא להעמיד את דמיאניוק לדין על אותן עבירות חלופיות, זכו לליבון ציבורי. אולי הכיסוי לא היה לרוחו של שפטל, אבל כפי שכתבתי בעמוד הזה, אין חובה לקחת את דבריו של שפטל בסוגיה כאורים ותומים. לעניין ברק: ח) גם אני חושב, כמו הכותב, שטענותיו של עו"ד דר ראויות לתגובה ואף ליותר תשומת לב. חלק מהדברים - מנופח, ולחלק מיוחסת חשיבות מנופחת. חלק מהליקויים האמיתיים (המעטים) שהוא מצביע עליהם – משקפים את ליקויי המערכת, וחלק מהם – כנראה משקפים יותר את אהרן ברק. כך או כך, הספר ראוי לקריאה, גם אם היכולת להפריד בו את המוץ מהתבן היא קשה (ומאפיינת כתיבה בעלת מגמתית הלוקה בהגזמה וב"נחישות יתר"). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תגובתך בודאי ראוייה למענה מפורט. כרגע (מבלי להתחייב לתשובה נוספת בעתיד), אעיר רק, שבכתב האישום דמיניוק לא הואשם במשהו אחר מאשר היותו איוון האיום, והדבר הזה התברר כלא נכון. התפלפלות פסק הדין בעליון עסקה אך ורק בכך. אני לא התייחסתי כלל לאפשרות שהתביעה תעמיד אותו לדין על עבירות נוספות, אך לפי מה שהבנתי מהספר לו הייתה עושה כך, סביר שהיה מזוכה גם בהן, כי מסמך טרוניקי שהצמיד לו את התואר ''ואכמן'' היה, על דעת מומחה אמין מאד, מזוייף (חתימת דמיניוק על גביו לא הייתה חתימתו של האיש שעמד למשפט). אולי, ללא קשר, עוד פרט מעניין שנזכרתי בו. אחד העדים המזהים, רונברג, העיד הרבה לפני פרשת דמיניוק שהוא עצמו יחד עם עוד כמה הרגו באיזה מרד שם את איוון האיום, והדבר הזה הועלה במחוזי ע''י הסנגוריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנאשם בתיק היה ואכמן, אמנם זוטר. העבירה הזו לא היתה נושא כתב האישום (שייחס לנאשם את מעשיו של "איוון האיום"), אולם היא צפה ועלתה במשפט. אין זה נכון שפסק הדין של בית המשפט העליון לא עסק בכך. לאחר שקרסה התיזה שהנאשם הוא "איוון האיום" ביקשה התביעה להרשיע אותו בפעולות שעשה בסוביבור ובטרווניקי, והדבר נדון בבית המשפט ובפסק הדין. בית המשפט בחר שלא להיענות לתביעה. גם היועמ"ש יכול היה להגיש כתב אישום בעבירות האלה (או לפחות לפתוח בחקירה בעניינן). גם הוא החליט לא לעשות זאת (בעיקר מטעמים של זכויות הנאשם לפי דיני הסיכון הכפול ולפי דיני ההסגרה, אך בזמנו ברור היה לי שברקע עמדו שיקולים נוספים, אמורפיים יותר, של המיאוס מההליך, של ההר-הוליד-עכבר ואולי גם אותו סנטימנט אנושי בסיסי שלפיו אם חלה תקלה בעיצומה של ההוצאה להורג לא מנסים שוב). נגד כך הוגשה עתירה לבג"ץ, ובג"ץ דחה אותה, ודמיאניוק גורש לארה"ב. מתוך פסק-דין בג"ץ: "לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי בברית המועצות נתגלה חומר ראיות חדש שנתקבל בערכאת הערעור, בחלקו הגדול בהסכמה. ביום 29.7.93 נתקבל ערעורו של המשיב והוא זוכה מחמת הספק מהאישומים שיוחסו לו. בית משפט זה קבע בפסק דינו שהמשיב אכן שירת כוואכמאן וכי תעודת טרווניקי היא אמיתית. עם זאת קיים ספק אם שירת כמפעיל תאי הגזים בטרבלינקה ואם הוא 'איוון האיום'. לפני בית משפט זה [בדיון בערעור] התעוררה השאלה אם ניתן להרשיע את המשיב בסיוע לרצח עקב שירותו כוואכמאן ביחידת טרווניקי או ברצח עקב שירותו כוואכמאן בסוביבור, כפי שעלה מראייה נוספת והיא תעודת חיקור דין בברית המועצות של אחד דנילצ'נקו, שלדבריו שירת יחד עם המשיב במחנה סוביבור. דנילצ'נקו איננו כבר בין החיים ולא ניתן היה לאמת את תוכן המסמך, אך די היה בו כדי לעורר ספק לגבי היותו של המשיב 'איוואן האיום' מטרבלינקה. יש לציין שאיש מניצולי סוביבור לא זיהה את המשיב כמי שפעל במחנה השמדה זה. . . . התביעה הכללית מקדה טיעוניה [בערעור לבית המשפט העליון] בענין שירותו של המערער בטרבלינקה ולא התייחסה לנושא האישום החלופי שעניינו סוביבור, אלא לקראת תום הדיונים; ואילו ענין הסיוע לרצח עקב השירות ביחידת טרווניקי לא הועלה על ידה כלל. 'על כן' - כך קבע בית משפט זה - 'אין כל אפשרות לקבוע כי אכן ניתנה ל(משיב) הזדמנות סבירה להתגונן כראוי, במלוא מובן המילה, כפי שמתחייב, נגד אישום חלופי כאמור'." לדברי היועמ"ש באותו תיק "בית המשפט [המחוזי] אף קבע בפסק דינו ממצאים ברורים לגבי השאלות נושא העתירות - דהיינו השתייכותו של דמיאניוק ליחידת האס.אס. של טרווניקי והשתתפותו במלאכת ההשמדה בסוביבור". אם כן, תעודת טרבניקי היא אמיתית לדעת בית המשפט העליון, הנאשם שירת כוואכמן, וכן הלאה. ולעניין הטענה במאמר: הדברים כן היו במוקד של דיון ציבורי, לפחות אפשר ללמוד זאת מהעובדה שלבג"ץ הוגשו 9 עתירות שונות בעניין הזה - בידי נועם פדרמן, קבוצת ניצולי שואה ופרטיזנים, הקונגרס היהודי העולמי, ועוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מציע לך מאד שתקרא את הספר. אין לי ספק שהדבר יביא לשינוי ביחסך לפרשה, בדיוק כמו המהפך שקרה אצלי. הפיסקה שהבאת מדגישה בצורה בולטת מאד את הבעיתיות בפסק הדין בעליון. כפי שכתבתי הוכח מעל לכל ספק (מקרה מאד נדיר בחקירת פרשות כה ישנות) שהנאשם לא היה איוון האיום. בית המשפט העליון זיכה אותו בעניין זה לא זיכוי מוחלט כפי שהיה צריך לעשות, אלא מחמת הספק, מסיבות שאני חושב שאני מבין אותן ותיארתי אותן. בית המשפט העליון קבע שדמיניוק היה ואכמן. לא הייתה לו כל סיבה לקבוע דבר כזה. הקביעה הזאת באה על סמך מסמך אחד - מסמך טרבניקי. כפי שכתבתי במסמך הזה נעשו שינויים. החתימה לא הייתה חתימתו של האיש שהועמד במשפט, והיו סימנים ברורים שהתמונה המקורית שהייתה מוצמדת ע''י סיכות מתכת נקרעה והודבקה מחדש בדבק. כלומר בהחלט ייתכן היה שהודבקה תמונה אחרת. כאן היה לפחות ספק. אני מאמין היום שהנאשם לא היה אשם גם באשמה זו. תשע העתירות לבג''ץ שאפילו לא ידעתי עליהן רק מוכיחות את טענתי. היוזמה להן לא באה מהתקשורת וזו הסתירה אותן. זה היה החלק המוסתר שעליו דברתי בכותרת המאמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אענה יחד על כל המלבנים: 1) האם קראת איזה מפסקי הדין בהליך הפלילי? אם לא, דומני שיש משהו מוזר בהעדפה של שפטל על פניהם; ואם כן, ההעדפה שלך איננה מנומקת. להצעה שלך אלי לקרוא את שפטל, אישית זה אצלי "נופל בתעדוף". אני לא מוצא טעם בקריאת ביקורות על הליכים משפטיים, שהצד השני אינו מגיב להן. על כל מילה בכל פסק דין אפשר תמיד להערים תילי-תילים של תמיהות – יש אנשים רבים שזו העבודה שלהם. נדמה לי שהיתלות בטענות מסוג זה תהיה מתסכלת, כי לא אוכל להיעזר ב"אידך גיסא" לאיזון, וגישה ישירה למקורות היא לא אפשרית או לא מעשית. במעט זמני הפנוי אני מעדיף ספרות יפה, על פני ספרות שבה הצד שהפסיד מבקר את השופטים, ומציע לנו שוב למכירה את האטריות המחוממות ששמונה שופטים בכירים גזרו עליהן השלכה לפח – שובות לב למראה ככל שתהיינה. 2) גם אני עקבתי אחרי משפט דמיאניוק, והתרשמותי לעניין "הסתרה תקשורתית" – שונה (ככל שאני יכול בכלל להיזכר). אין טעם כמובן להוסיף דיון בעניין כזה, שאיש מאיתנו איננו יכול לבססו בנתונים אובייקטיביים או במחקר תקשורתי רציני. עם זאת, אציין רק שהזיכוי לא היה לגמרי מפתיע, לאחר חודשים ארוכים שבהן התפרסמו מעת לעת כתבות עיתונאיות על חומר ראייתי מזכה נוסף, על מסעות נוספים לבריה"מ, על הליכי בירור נוספים, על ראיות נוספות המוגשות לבית המשפט העליון, ועוד כיוצא באלה. 3) אני לא מצליח להבין מה הסתירה התקשורת בפרשת מותו של עו"ד גיל, לא ממעט הסיקור שאני זוכר ולא ממה שכתבת. אני לא מבין איך פרשיות סניגורים (כמו התפטרותו של אוקונור, החומצה על שפטל והתאבדותו של גיל) יכולות להשליך על הדיון בשאלה אם השופטים שטיפלו בדמיאניוק עשו מלאכתם נאמנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשיב רק לסעיף 3. לא אמרתי שהתקשורת הסתירה משהו לגבי המות הזה וגם לא אמרתי משהו שקשור במה שכתבת בהמשך הפיסקה. מה שאמרתי בנושא זה (אני חוזר פעם שלישית) הוא שלא ידעתי כלל שעורך דין במעמד כזה הצטרף לסנגוריה, למרות שהאינפורמציה הזאת הייתה מעניינת, לדעתי, משום שבכוונה הדבר לא הובלט. הפרט המעניין הזה התברר לי במקרה רק בגלל המקרה המצער של המוות, שהוא כן דווח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנצל על ה''ציון'' ועל הטון. ומבלי להפחית מההתנצלות, אני כן התבלבלתי, ובטח שלא הבנתי את התיזה שלך כמו שתיארת אותה בתגובות שלאחר הפרסום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני יודע אם ראית את תגובתי בתשובה לערן. בפתיחה שהוא חיבר כתוב שהמאמר דן במקרי רשלנות של המערכת המשפטית שמגובים ע"י התיקשורת. אולי זה גרם לחלק מהבלבול, כי לא זה היה הנושא, והמקרים שהבאתי עוסקים בהתנהגות בלתי הולמת ולא ברשלנות. על רשלנות דברתי רק לגבי מה שקרה בבית המשפט המחוזי, ובפרשה הזאת ראית כחלק החמור את הגיבוי שקבלה הרשלנות הזאת בערכאה הגבוהה יותר, מסיבות, לדעתי, בלתי הולמות. אגב, האם ידעת שאחד משני העדים המרכזיים שזיהו את דמיניוק כאיוון האיום, העיד בעדות קודמת לפני פרשה זו שהוא עצמו הרג את איוון האיום ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איש הסנגוריה במשפט דמיאניוק שהתאבד היה דב איתן (שופט לשעבר). אכן היה עו''ד אמריקני בצוות ההגנה בשם ג'ון גיל אך כאמור לא הוא היה הפרקליט שהתאבד (למיטב זכרוני לא הוכח קשר בין סיבת ההתאבדות והמשפט). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרטים באמת מעורפלים לי. כנראה באמת לא ייחסתי לפרסונות האלה חשיבות עניינית. היחיד שדמותו חקוקה בליבי לטובה (ולמעלה מכך) הוא התובע, עו''ד מיכאל שקד. דמותו, עומד בגלימה, מהורהר, מנומס ודיבורו תמיד שקט, היתה לי דגם לחיקוי -- בעקבותיו ניטע בי לראשונה הרצון לעסוק במשפט. אבל אולי כדרכה של נוסטלגיה גם את זה אני לא זוכר כהוויתו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמרות שהפרטים מעורפלים לך, נופפת במעורפלים האלה כאילו הם לא כאלה, ודחית בשאט נפש הצעה לקרוא ספר (אמנם מנקודת ראות שונה מזו של מושא הערצתך). אני רואה בכך תכונה "עורך דינית" אופיינית (1) , להציג "שליטה בחומר" גם במקרים שהיא איננה. דמותו של שקד, אגב, הייתה בעיני בדיוק כפי שאתה מתאר, אך בעקבות מעשה בלתי ישר בעליל, כולל הצהרה שקרית, שעשה, שנודעה לי רק מקריאת הספר, ושספרתי עליה, חל בי מהפך גם בהערכת דמותו. (1) אגב, אני זוכר בצורה בלתי מעורפלת שהצהרת פעם שאתה מתעסק במשפטים אך אינך עורך דין, אבל לעניני ההבדל הזה לא כל כך חשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מאמין שההתרשמויות שלי עתיקות יותר משלך, או מעורפלות יותר משלך. כשנזקקתי להתרשמויות זה היה ביחס לשאלת הכיסוי התקשורתי – לא הבאת תמיכה לדבריך אלא התרשמות, וגם אני לא. לגבי דברים אחרים הלכתי לפסק הדין של בג"ץ ולמדתי (שוב) את החומר לפני שהגבתי. אם מדברים על שליטה בחומר: שאלתי אם קראת את פסקי הדין ומדוע העדפת את שפטל על פניהם – ולא ענית. שמא מתאים לבקש כאן שתקשוט עצמך תחילה? לעניין המעשה הבלתי-ישר בעליל, אני סמוך ובטוח שלאחר שביקשת, קיבלת ולמדת את תגובתו של עו"ד שקד, שוכנעת למעלה מספק שיש להעדיף את טענותיו של שפטל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שקד ביקש דחיית דיון בגלל שהוא יוצא למילואים ובמקום לצאת למילואים יצא למוסקבה. זה מסופר בספר, אבל לא ניתן לכך משקל בעיתונות, ולמרות שהדברים פורסמו בספר הוא לא הגיב (כמו שדורנר לא הגיבה על סיפור הדוח). איני מניח שהיה כאן מקום לעוות התמונה, וקשה לי להאמין ששפטל פרסם שקר מפורש, ואני מאמין שהדברים הם בדיוק כך למרות שלא בקשתי תגובה משקד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם סיפרתי (בהתלהבות) על ספרו של שפטל והממצאים בו בפגישה משפחתית. גיסי שהוא מנוי של האופירה הישראלית אמר שהכסא שלו באופרה סמוך לכסאו של שקד, ובפעם הבאה שייפגשו הוא יספר לו את מה ששמע ממני וישאל לתגובתו. אני שמחתי מאד לשמוע זאת ועודדתי את גיסי לבקש תגובה כהבטחתו, כי באמת הדברים האלה מאד מעניינים אותי. בפגישה הבאה בינינו שאלתי אותו מה אמר שקד, ותגובתו הייתה רק שלא דיבר עם שקד על כך. התחושה שקלטתי הייתה שאין טעם לחקור במופלא ממני, ולא שאלתי שאלות נוספות. מאז כבר הוצגו כמה אופירות . . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, אבל נדמה לי שזה לא יהיה מנומס במיוחד מצד גיסך לפנות לשקד (שאותו הוא,כנראה, לא מכיר היכרות עמוקה במיוחד) במהלך בילוי בשעות-הפנאי שלו כדי לשאול/להאשים אותו בסוגייה כאובה מלפני קרוב לעשרים שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר יש טענות ענייניות, שיחה כזאת יכולה להיות בלתי נעימה, אך אם אין בהן ממש, היא יכולה להיות נעימה לכל הצדדים. מכל מקום את ההצעה המקורית לדבר על כך לא אני הצעתי. . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שקד עושה היום? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג ירוק, אבל אני בטוח שאת הפרט הזה לא תהיה לי בעייה לברר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היית מאשים אותו בשקר מפורש, זו לא היתה הפעם הראשונה (כוונתי לפרשת שירות המילואים שהיה-או-לא-היה) (ואולי גם כאן זכרוני מעורפל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרשת המילואים היה היחידה שהזכרתי בה שקר. זה היה במאמר גופו ואחר כך חזרתי על כך באחת מתשובותיי לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לשירות המילואים של שפטל עצמו. פרשה (הרבה אחרי דמיאניוק) שבגדרה נטענו טענות על יושרו. לא ארחיב כי אני לא זוכר איך זה הסתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פסק הדין של הבג"ץ אליו הלכת בא לענות על טענות הפוכות לאלה שהיו במאמר לגבי הפרשה, של קבוצות שטענו כנגד זכויו של דמיאניוק, ולא כנגד זה שהזיכוי היה *רק* מחמת הספק, ושהיה בו טיוח לגבי הרשלנות שנעשתה בבית המשפט המחוזי. לכן, מדרך הטבע, אין במה שמופיע במאמר ביקורת על פסק הדין הזה (של הבג"ץ) אלא על פסק הדין בערכאת העירעור, ובגלל נימוקים בדיוק הפוכים לאלה שהעלו העותרים בבג"ץ הזה, שאת התשובה להם קראת. לכן, בודאי שאין בקריאת פסק הדין הזה (אפילו בהנחה שהוא כשלעצמו קולע) משום תשובה לטענות שהעלה הספר של שפטל, ובודאי אי אפשר ללמוד ממנו על כל מה שקרה שם. אני חושב שעצם זה, שבדיוק כמוני לא ידעת (אין לי ספק ששמעתי את הדברים בזמן המשפט, אך נפשי סרבה אז להפנים אותם בגלל שהייתי בטוח אז שאיוון האיום ודמיניוק חד הם), דבר כה חשוב, שאחד משני עדי התביעה המרכזיים העיד קודם לכן עדות שסותרת בפרוש את עדות הזיהוי שלו, צריכה לתת לך רמז שאולי כדאי לך כדי להבין את מהות השגיאה והרשלנות (תמצא שם גם טעויות "משפטיות" פורמליות של השופטים) לקרוא בכל זאת את הספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינתי אתה מתפרץ לדלת פתוחה: ראשית, את הבג"ץ הבאתי רק כתמיכה להתרשמותי ולזכרוני, שהיה דיון ציבורי ער בפסק הדין שלערעור. שנית, ציינתי במפורש שאין בכוונתי להגיב לטענות בדבר "השגיאה והרשלנות", מכיוון שזוהי משימה טיטאנית, שאי אפשר להתמודד איתה רק באמצעות קריאת ספרו של שפטל (מה גם שמשום מה פסקי הדין הפליליים, שאין בכוונתי לקרוא מעבר למעט שקראתי בהם, נעדרים מהתקליטור המשפטי שלי). כמו שאמרתי, להעלות ספקות זה דבר מאוד קל, ואם בתי המשפט היו נעצרים בשלב הזה של תמיהות ובעיות בסגירת התמונה הכוללת, שום עבריין לא היה מורשע לעולם. אני לא רוצה להיגרר לדיון לגוף הדברים, אבל רק כדי להמחיש את הנקודה: לפני שאפשר לעמוד על משמעות הסתירה הזו בדברים שמסר רוזנברג, יש לבדוק מה היתה ההתייחסות של בית המשפט המחוזי לסוגיה הספציפית בפרט, ולמשקל עדויות הזיהוי שבעל פה בכלל. מה למשל אם תגלה שבית המשפט המחוזי כתב בפסק-דינו שהוא לא מסתמך בכלל על הזיהוי של רוזנברג את הנאשם? או שהוא מנתח את הטענה ש"האוקראיני איוון" הוכה/נרצח וקובע שאיננה אמת, או שאיננה מתייחסת לאיוון האיום? אני לא יודע מה קבע בית המשפט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין האשמתו כואכמן, אני מניח שלו היה קורה נס, ושפטל היה מצליח למצוא עדות כה חד משמעית שדמיניוק גם לא שהה במחנה האימון שבו מדובר והיה בכלל במקום אחר כפי שהוא טען, העליון היה מזכה אותו מחמת הספק גם בעניין זה, תוך התפתלויות. קרה נס אחד. לא תמיד קורים שניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין הדיון הציבורי שהיה, כביכול, בפרשת הערעור. כאן עליך להאמין לעדות אישית שלי. אני עקבתי אז אחרי פרשת המשפט במחוזי באופן מאד צמוד. המשפט שודר ברדיו בשידור חי והאזנתי לחלק גדול מאד מהדיונים. הערעור לא שודר כמובן בשידור חי. איני זוכר כלל דיווחים על הדיונים. היו רק שני פרטים מאד מיוחדים שבלטו בתוך השקט. האחד, מותו המסתורי בנפילה מחלון בית (כפי הנראה התאבדותו) של פרקליט שהצטרף להגנה, שהיה קודם שופט מחוזי. אני זוכר שהידיעה הזאת גרמה לי לתמיהה רבה בגלל שלא הבנתי איך זה שאישיות כזאת, מישהו שהיה פעם שופט במחוזי מצטרף לשפטל הבזוי (כך חשתי אז). הידיעה השניה הייתה הזיכוי. זה כמעט הפיל אותי מהכסא. ייתכן ותוארו בקצרה גם הסיבות בעיתונות. אבל זאת עובדה שלא הפנמתי את חוזקן של טענות הנגד, כפי שהיה ראוי לאחר שהן התבררו לי. אין ספק שהתנהגות אחרת של העיתונות הייתה מביאה אותי להבין בדיוק מה קרה, ואיך זה פתאום מגיע זיכוי מפתיע כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפרשת מותו של הפרקליט הנוסף שהצטרף לתביעה, התכוונתי לכך שלא ידעתי כלל שאישיות משפטית בעלת משקל כה רב הצטרפה לסנגוריה הבזויה והמושפלת. אירוע המוות היה משהו מיוחד, שהתקשורת הייתה חייבת להביא, ורק בעקבות האירוע המצער הזה העובדה החשובה תקשורתית (מי שלא חי אז בתוך באווירה ההיא , לא יכול אולי להבין את טענתי זו), שאישיות בסדר גודל כזה באה לתמוך בסנגוריה הגיעה בכלל לאוזני הציבור. אני רואה בכך הסתרה לא מקרית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |