|
מדוע היוזמה האחרונה בפייסבוק להעלאת המודעות לסרטן השד היא מטומטמת, מכוערת ומסוכנת?
|
|
טור אישי • ליהי יונה • יום א', 31/10/2010, 7:16 |
|
| |
לאחרונה קיבלתי את ההודעה הזו מדי הרבה חברות שלי בפייסבוק:
חברה שלי הציעה שאנחנו (הנשים) נעשה משהו מיוחד בפייסבוק באוקטובר הזה, לכבוד חודש סרטן השד. זה מאוד פשוט ואני מזמינה אותך להצטרף אלינו באירוע האונליין הזה.
שנה שעברה המשחק היה לרשום בסטטוס את צבע החזייה שאת לובשת. זה גרם לכל הגברים לתהות לגבי פשר העניין במשך ימים ארוכים… למה כל הנשים הללו רושמות צבעים בסטטוס?
השנה המשחק מתקשר לתיק, ארנק, ילקוט, או בעצם כל מה שאת משתמשת בו בכדי לשים את הדברים היומיומיים שלך. אז השאלה היא: איפה את שמה את התיק שלך ברגע שאת נכנסת הביתה? התשובה צריכה להיות למשל: "אני אוהבת על השולחן", "אני אוהבת במטבח", "אני אוהבת בארון". עכשיו תורך, רק תרשמי את תשובתך בסטטוס שלך בפייסבוק, מסנג'ר וכדומה…
אין צורך לענות להודעה הזאת. רק תעבירי הלאה לכל חברותייך הבנות.
שנה שעברה משחק החזייה הגיע לחדשות. בואו נעשה את אותו הדבר עם התיקים וניראה כמה אנחנו חזקות! לא לספר לגברים! רק לרשום תשובה בסטטוס…
אז ראשית סליחה, נראה לי שהרגע 'סיפרתי לגברים'. באסה.
אני חושבת שלו הביטוי 'תודעה כוזבת' הומצא אי פעם בשביל משהו, זה היה כדי לתאר את ההודעה הזו. לא התכוונתי לכתוב כלום על זה, אבל כשההודעה השלישית הגיעה לאינבוקס שלי, והכותרת שלה היתה Girl power (!), כבר לא הצלחתי להתאפק.
המאמר הזה יתחלק לשלושה חלקים: למה זה מטומטם, למה זה מכוער, ולמה זה מסוכן. בואו נתחיל.
זה מטומטם כי זה לא קשור בכלל לסרטן השד. כך שמבחינת הרציונאל של 'שבוע המודעות לסרטן השד' – זה לא מסר שום מידע על סרטן השד, בין היתר כי כל קשר בין הקמפיין לסרטן השד הוא מקרי. אפילו הקמפיין של שנה שעברה, שהיה מחליא בדיוק ברמתו של זה מהשנה הזו, היה טיפונת יותר רלוונטי למטרה מאשר הקמפיין הזה. באותה מידה ניתן היה לעשות קמפיין שבו כל בחורה כותבת מהי התנוחה המועדפת עליה בסקס; מהי הספרה האחרונה של מספר הטלפון שלה, ומיני ירקות אחרים, שהמאחד את כולם הוא שהם לא קשורים לסרטן השד.
זה מכוער כי זה הדבר הכי לא פמיניסטי שראיתי זה הרבה זמן. מבלי להתחכם יתר על המידה – למה לעזאזל אנחנו אמורות לסקרן גברים? הם לא אמורים ללכת להיבדק; נשים אמורות. לכן, הרבה יותר הגיוני לעורר קמפיין מודעות לסרטן השד שיסקרן נשים. משום מה, הצלחת הקמפיין של שנה שעברה הוגדרה ככזו שגרמה ל"כל הגברים לתהות במשך ימים רבים…". למי אכפת? איך זה עזר למישהי ללכת להיבדק? זה לא.
אבל המטרה של הקמפיין – לסקרן גברים דווקא – היא כלל לא הדבר המכוער ביותר בו. מה שמכוער זה הדרך שבה הניחו יוזמות הקמפיין שנכון וראוי לסקרן גברים. כמו כל קופירייטר סוג ז' לקמפיין מכוניות, גם הן הבינו את מה שרובנו מנסות להשכיח מהתודעה הציבורית – שמה שמסקרן גברים זה סקס. מבלי להתחיל בכלל לדבר על הפגיעה באוכלוסייה רבה של גברים שההנחה הזו לא תואמת אותה, אני רוצה להקדיש כמה מילים על מה שזה עושה לנשים.
איך החליטו יוזמות הקמפיין הזה לפנות לגברים? להפוך את כולנו לנשים שכל מטרתן היא לחרמן גברים.
אחת הסכנות שעליה מדבר הפמיניזם בהקשר של סרטים כחולים היא שזה גורם לגברים לחשוב שנשים תמיד רוצות סקס. בכל רגע נתון. לא שזה רע לרצות סקס, זה פשוט לא חלק אינהרנטי מהנשיות, בטח לא החלק הדומיננטי. הסכנה בכך, בין היתר, היא שכשגברים פוגשים נשים בעולם האמיתי, שלא רוצות בכל רגע נתון סקס, שהסקס לא מכונן את ההוויה שלהן, הם כועסים כי זה לא מה שסיפרו להם. הכעס הזה לפעמים מתורגם לאלימות.
והנה, באמצעות המשחק המחליא של 'איפה את אוהבת להניח את התיק', בו יעלו לאוויר הפייסבוק סטטוסים כמו 'אני אוהבת את זה על השולחן' ו'אני אוהבת את זה במטבח', נשתחל נא כולנו לתפיסות הסטריאוטיפיות של גברים עלינו. הבה נגדיר עצמנו על פי מיניות, הבה נתאר עצמנו באופן מפתה. ואם אפשר, נסו לשרבב שפתיים כשאתן מקלידות את הסטטוס. זה יעזור.
לפני כמה זמן עלה לאינטרנט מבחן לאיתור סרטים 'גבריים'. הרעיון הוא פשוט, בוחנים על כל סרט שלוש שאלות פשוטות – (1) האם יש בו יותר מאישה אחת? (2) בהנחה שכן – האם הנשים שבו מדברות אחת עם השנייה? (3) האם הן מדברות על משהו שלא קשור לגברים?
תתפלאו לגלות כמה סרטים לא עוברים את המבחן הזה. ההנחה שעומדת בבסיס של השאלה השלישית היא שלנשים יש עוד תחומי עניין ודברים שחשובים להם חוץ מגברים. כאן בדיוק נופל הקמפיין האינטרנטי האחרון.
הנה כל הנשים מתאחדות יחד למטרה משותפת שהיא מניעת סרטן השד. הרעיון הבסיסי הוא נפלא, משהו שנשים עושות למען נשים. לכאורה, מטרה ראויה, ואפילו פמיניסטית. אלא שההבנה היתה שנשים בשביל נשים ורק עם נשים זה משעמם. אם אין איזה גבר לגרות, או גבר שיתרגש מהסיפור, איפה הכיף? רק אנחנו? הרי זה רק עזר כנגדו, כזכור. באופן הזה המטרה המרכזית, שהיא להניע נשים ללכת להיבדק, נסוגה בפני המטרה המרכזית של הקמפיין הזה, והיא לגרות גברים ולסקרן אותם.
ולמה זה מסוכן? בגלל שתי סיבות. ראשית, כיוון שזו יוזמה שנישאת ומועברת על ידי נשים. אם יש דיכוי נשי שמטריף את חושיי, הוא כזה שמועבר ומונצח על ידי נשים. זו לא תופעה חדשה אבל היא מעציבה אותי בכל פעם מחדש. כוחה המרכזי של ההגמוניה הוא בכך שהיא מבססת את מעמדה בלי כוח. היא משכנעת את הפרטים המדוכאים בה שזה הסדר הטבעי של הדברים. כך נשים עוזרות לא אחת להנציח פרקטיקות מפלות נגד נשים, מתוך אמונה כנה שכך צריך להיות.
אבל הסיבה השנייה מרגיזה אפילו יותר. הנשים שמעבירות מאחת לשנייה את ההודעה הזו משוכנעות באמת ובתמים שזו העצמה נשית. בגלל זה הכותרת של "Girl power" הצליחה לעצבן אותי יותר מהכול.
בחברות פטריארכליות לא אחת מקשרים בין הסטטוס החברתי של האישה לרמת הדיכוי שלה. באופן ספציפי, ככל שהאישה ממוקמת גבוה יותר במעמד החברתי, כך היא לובשת יותר כיסוי ראש וגוף. נשים שלובשות בורקה נתפסות כחשובות ביותר, בניגוד לנשים בלי כיסויים בכלל, שהן בדרך־כלל הזונות בחברה. הדרך היחידה עבור אישה לעלות, להתקדם במעמד, היא גם לעלות במקביל ברמת הדיכוי שהיא חווה. אין דרך יציאה.
הקישור של העצמה נשית ופמיניזם עם קמפיין פטריארכלי, מדכא, מחפיץ ומשפיל שכזה, מכעיס אותי. לשכנע נשים שעל ידי עפעוף, קריצה והעמקת המחשוף הן למעשה חוות 'כוח נשי' זה לא פחות ממסוכן, כיוון שזה חורץ את גורל המאבק הפמיניסטי בעבור רבות מנשים אלו. ההטעייה הזו, שאני לא יודעת אם היא מכוונות או לא, לפיה זה פמיניזם, מסיטה את המבט מהמאבקים האמיתיים, ולא רק שהופכת את הקישור העיקש בין נשיות למיניות לטבעי, אלא היא הופכת אותו לראוי.
חשוב להבהיר: כולנו יצורים אנושיים, ומשכך מיניים. זה לא קשור לשאלה האם אנחנו גבר או אישה. אבל כשהדרך היחידה בה מגדירים נשים, או נושאים הנוגעים לנשים (כמו סרטן השד), היא על דרך המיניות בלבד, זה מקבע את התפיסה שנשים הן יצורים שטוחים. הן מצליחות לתפוס את תשומת הלב של הגברים בסביבה לא כי היה להן רעיון מעניין, או תובנה חשובה, אלא כי הן רוצות סקס. בשביל זה הן טובות, ורק אז הן מעניינות.
אז לקראת חודש המודעות לסרטן השד, אני הולכת לכתוב היום בסטטוס שלי: נשים, לכו להיבדק. אל 'תאהבו את זה על השולחן', ולא על הכסא, ולא על מכונת הכביסה. פשוט, לכו להיבדק.
המאמר פורסם לראשונה בבלוג "ראומה".
|
קישורים
|
|
|