 |
האם תוכנית ליבה הומניסטית לכלל ילדי ישראל מתנגשת בזכותם של המתנגדים לה לחופש דת ומצפון?
|
|
| חברה וכלכלה • דובי קננגיסר • יום ג', 18/1/2000, 20:04 |
|
| |
פעמים רבות קרה לי, בעת ויכוח על כפייה דתית, שהוטחה בפני הטענה כי גם החילונים כופים את ערכי המוסר ההומניסטיים שלהם על הדתיים, ואין כל הבדל מעשי בין כפייה של ערכי מוסר הומניסטיים (מתוך מחשבה שהדבר יועיל לכל הצדדים וישפר את חייהם) לבין כפייה של ערכי מוסר דתיים (מתוך אותה מחשבה בדיוק).
האדם הדתי, הרי, מאמין כי מצבו של זולתו ישתפר אם ימלא מצוות, בדיוק כשם שההומניסט מאמין שמצבו של זולתו ישתפר באם לכל אדם יהיה מירב החופש האפשרי.
הויכוח התגבר כאשר שר החינוך ביקש להוסיף "תוכנית ליבה" לחינוך החרדי, שתכלול חינוך לדמוקרטיה ולערכים של חרות ושיוויון. החרדים, כמובן, התנגדו לתוכנית זו. הזרם החרדי רואה בדמוקרטיה רע הכרחי, ומעדיף לנצל את מה שניתן לו לנצל בזכותה, מבלי "להתלכלך" בה.
אם ישראל תראה לנכון להוסיף את תוכנית הליבה הזו, נאלץ להתמודד עם הטיעון שהעליתי לעיל: כפיית המוסר ההומניסטי כמוה ככפייה דתית.
ניתן להתחמק מהשאלה ולטעון שהחינוך לדמוקרטיה בבתי־הספר החרדיים לא יהיה שונה במהותו משיעורי התנ"ך בבית־הספר הממלכתי, היינו - לא תחוייב השרשה והפנמה של החומר הנלמד. אך האם לכך אנו מכוונים? תלמידים שיודעים את הנוסחא לחישוב מספר המנדטים בכנסת, אך אינם מכירים בלגיטימיות של בג"ץ? חצי עשור עבר מאז נבחנתי בפעם האחרונה בתנ"ך, וצר לי להודות בכך, אך מעט מאוד נותר בזכרוני מכל לימודי, על אף הציון הסביר לגמרי שקיבלתי בבחינת הבגרות.
לא. החינוך לדמוקרטיה חייב להיות חינוך שמטרתו אינה העברת מידע, אלא הנחלת ערכים (נכון שהתרגלתם לתרגם "ערכים" כ"יהדות"? אז גם לחילונים יש ערכים). לשם כך עלינו להודות בעובדה אחת מציקה - ההומניזם (כלומר, דמוקרטיה, חירות ושיוויון) הוא הדת הרשמית של מדינת ישראל. אפשר לצמצם מעט את ההגדרה, שכן דת כוללת מיני ציוויים של בין אדם למקום, שאינם רלוונטיים להומניזם: ההומניזם הוא מערכת המוסר הרשמית של ישראל.
המשמעות של הצהרה כזו היא הפיכת ישראל לדמוקרטיה מתגוננת - גישות פאשיסטיות, גזעניות ואנטי־דמוקרטיות ישללו על־ידי מוסדות המדינה ולא יזכו לכל סיוע ממנה; כל מערכת חינוך בישראל תחוייב בתוכנית ליבה שתכלול תכנים הומניסטיים, כמו גם תחומי לימוד אוניברסליים כגון מתמטיקה, מדעים, אנגלית - ובשלב מאוחר יותר, אולי אפילו פילוסופיה; החוק הקיים האוסר על מפלגות המתנגדות להיות ישראל מדינה דמוקרטית יופעל ביתר שאת, ומיני ניסוחי שגיא נהור לא יתחמקו ממנו (ובאותה הזדמנות, הסייג השני של החוק - החיוב בהכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית - יוסר). חופש הדיבור לא יוגבל - גופים אנטי־דמוקרטיים יורשו לפרסם פרסומים, אך לא יורשו להתמודד בבחירות לכנסת, ולא יורשו להיות מעורבים בפרוייקטים ממשלתיים, בפרסומים ממשלתיים, וממילא לא יורשו להפיץ את מרכולתם במערכת החינוך.
בגישה הזו אין שלילה של עקרונות ההומניזם הקובעים חופש דת ומצפון. בגליון ינואר 2000 של כתב העת "מקום למחשבה", מופיע מאמר מאת פרופ' פרנסס רדאי מהאוניברסיטה העברית. במאמר זה טוענת רדאי כי חינוך לזכויות האדם חייב להמצא בסל החינוך של כל ילד, שכן ללא התערבות ממשלתית שכזו, אין לילד אפשרות להלחם על זכויותיו - או אף לדעת עליהן. ילד הגדל בקבוצה השוללת חלק מזכויות האדם של חבריה (גם אם בהסכמה), לעולם לא יכיר את הזכויות הללו. כאן, למעשה, מתנגשת זכותם של ההורים לחנך את ילדם על־פי ערכיהם, בזכותו הבסיסית ביותר של הילד - הכרת זכויותיו הוא. בהתנגשות הזו, זכותו של הילד גוברת על זכותם של ההורים. על־כן, תוכנית הליבה ההומניסטית תתבצע, גם אם בכפייה, ואילו את שאר המסגרת החינוכית, יוכלו לקבוע ההורים עצמם.
אינני תמים. פעולות אלו הן בבחינת חזון אחרית־הימים של החילוניים בישראל. אך ההקצנה שהצבתי בדברי למעלה, צריכה לשמש כמוקד כוח כנגד חזון מדינת ההלכה של החרדים. בכל פעם שהממשלה תשקול לוותר בנושא כלשהו לרצון העסקנים החרדים, ותאפשר כפייה דתית, על הציבור החילוני לדרוש מיד וויתור הדדי לכיוון המדינה ההומניסטית, ולו בדמות תמיכה ממשלתית בגופים הומניסטיים ובחינוך לערכים הומניסטיים.
זה עצוב שעלינו להלחם על הדמוקרטיה הישראלית השברירית, אבל אם זה מה שידרש מאיתנו - אסור לנו להכנע. הביטוי הזה, שכיכב לרגע פוליטי ודעך עד מהרה - מלחמת התרבות - צריך לחזור לשימוש באופן אינטנסיבי, שכן המלחמה הזו תשאר כאן איתנו הרבה אחרי שנשיג שלום עם סוריה ועם לבנון. את הצלקות של המלחמה הזו, אנו עלולים לשאת עוד דורות רבים, ואם נפסיד בה - נסתיר את הצלקות הללו מאחרי הזקן, או מתחת לשטריימל.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש