בתשובה לצחי ברזיק, 22/01/00 2:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בקשר לתרומת איברים, אני בטוח שיוסי גורביץ ישלוף לך איזה ציטוט על זה שהציל חיים של גוי זה לא פיקוח נפש, או משהו כזה, ולכן מתנגדים, או משהו. ובקשר להומניזם שדופק אנשים - אני לא רואה איך הדוגמאות שלך קשורות. הנקודה הבולטת ביותר בהומניזם הוא האינדיווידואליזם - כל אחד לדרכו. אם אתה מאפשר לאדם להתאבד (בהנחה), איך זה פוגע באדם אחר, שלא התאבד? כואבת לו המחשבה שמישהו איפשהו התאבד? זו כבר רמת התחשבות שאף-אחד לא מעוניין בה. בקשר לתרומת איברים - כאן יש יותר בעיה - האם רצונותיו של אדם, אותם התחייבנו כחברה הומניסטית לאפשר בעודו בחיים, עדיין תקפים כשהוא מת? לפי דעתי העניין זהה לצוואה - רכושו של אדם יחולק לאחר מותו למי שהוא בוחר, ואותו חוק חל על גופו. מכיוון שזכותו של כל אדם לעשות מה שירצה עם גופו, אתה לא יכול להגיד שהחברה "דופקת" מי שצריך איבר בזה שהיא לא לוקחת אותו מאנשים שמתו - הגופות לא שייכות לחברה, אלא לאדם, וכבר הסכמנו שהאדם אדון לגופו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך, כמובן, ורק בא לנסח מחדש את דברי אשר אולי הוצאו מהקשרם (תמיד רציתי להגיד את זה...:)) - ברור שלפי דעתי התאבדות (במקרים הספציפים שעליהם אני מדבר, כמובן) היא ענינו של המתאבד ושלו בלבד, ובמקרה שהוא צריך עזרה, גם של האדם ממנו הוא מבקש - זאת על פי ההומניזם. אך התפיסה הדתית, וכמוה גם התפיסה החוקית במדינת ישראל (וברוב העולם למעשה), שוללת את זכותו של אדם על חייו, ואין זה משנה מה האדם עצמו חושב בנושא. הסוגיה השניה אותה העלתי, גורמת אצל כל אדם שאינו מאמין לתסכול עצום, מאחר וקיים חוסר מתמיד באיברים לתרומה, ומאחר ואנחנו לא יכולים להבין (או אולי להפנים) את הרתיעה חסרת הפשר הזו מפני הצלת חיי אדם. אך כאן, כמו שאמרתי, אנו נאלצים לבלוע את התסכול שלנו יחד עם העמידה על העקרונות שאנו מאמינים בהם, מאחר וההומניזם מחייב אותנו לאפשר לאדם לחיות את חייו כפי שהוא מוצא לנכון. ותרומת האיברים, אגב, יכולה הייתה להיעשות גם אצל חרדים על פי ההלכה, לו היו משתמשים בהגיון מינימלי, כך שאין קשר לגוי או לא גוי במקרה זה. אגב - זאת באמת נקודה שאני לא כל כך מבין, ואולי יום אחד מישהו יצליח להסביר לי אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שאתה שואל בתמימות "כואב לאנשים אחרים שאתה מתאבד?", כשבדיוק התפרסם (אני חושב שב"מעריב") מאמר של חגי סגל, שבו הוא תוקף את התקשורת על הגלוריפיקציה, לטענתו, של התאבדותה של השדרנית מיכל ניב, ושל התאבדויות בכלל, שהוא חושב שמעודדת אנשים להתאבד כי זה פתרון 'מכובד'. יש לו אולי איזושהיא נקודה, אבל פשוט עצבן אותי לראות אותו מכנה התאבדות כ"עריקה משורות החיים". למרות שזה היה רק צפוי שמי שהתמחה כל חייו בקריאות 'בוגד' רואה התאבדות לא כטרגדיה אישית אלא כעריקה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |