 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "תקשורת"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
 |
|
 |
||
|
||||
 |
באמת מה חדש? בשנה האחרונה חזינו בקרקס תקשורתי ראשון במעלה. איני חושב שמישהו מסוגל למנות את מספר הפעמים שמוזכרת ה"הסברה" בדיווח החדשותי. בשנה האחרונה הפכה התקשורת למעין גוף פוליטי, או שמא פופוליסטי, אשר עושה בפוליטיקה כבשלו. לפני שנת האינתפדה היה נראה כי התקשורת היא מעין גוף שקוף וחף מאינטרסים (כך לי נראה.) מעין מטא מציאות. עתה, בכל משדר חדשותי ישנו פרשן אחד לעינייני ערבים, אחד לעינייני כספים ומניות ואחר למדיניות הממשלה. מה שנראה כדיווח שקוף וחף מאינטרסים הפך עבורי למשחק כוחות מתוחכם ומניפולטיבי, בפעם הראשונה הבנתי שאנו האזרחים שבויי התקשורת. איך ניתן לקבוע איזו ידיעה חדשותית חשובה יותר? איך גורמים לידיעה שולית להפוך לאייטם חדשותי? איך מורידים מערכו של אירוע? לאדוני התקשורת הפתרונים! מידי יום ביומו אנו מולעטים בפיסות מידע כמעט אינסופיות ומותכן עלינו לברור את הידיעות הרלוונטיות לחיינו, או את אילו שמשקפות את הדעות האישיות שלנו. עיתונאים משמאל ומימין מכתיבים לנו את סדר היום הלאומי ופורטים על נימי רגשותינו באמצעות כתיבה בוטה ומתלהמת. מעטים הם האנשים שלא חשו את הזיקפה הלאומית יום לאחר שנתפסה הספינה קארין איי וזאת הודות למסיבת העיתוניים המתוקשרת ובתקוות שתלו בה ראשי מדינתנו. לדעתי הגישה המנימליסטית חוטאת למציאות ועיתונאי שנוטה לדבוק בה משאיר את הזירה פתוחה לעיתונאים אחרים שדעותיהם שונות ואף סותרות את דעותיו. יש בכך חוסר מוסריות! |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מבין אותך נכון, אתה מעדיף את הגישה המקסימליסטית בשל "בעיית הקפיצה" - עיתונאי בודד שיעדיף גישה זו לא ישיג את אותה חשיפה כמו רוב העיתונאים שמעדיפים את הגישה המקסימליסטית, וייתכן אף מגוייסים למטרות תעמולה שונות. עם זאת, לו היה ניתן באורח פלא "לכפות" על העיתונאים את הגישה המינימליסטית, האם היית מוכן אתה, כקורא, לבצע את חלקך ו"להתאמץ יותר" כשאתה קורא את חלק הדיווחים בתקשורת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למילה "לכפות" יש צליל צורם ולכן בתור קורא לא הייתי רוצה לכפות על אף מערכת את הגישה המנימליסטית. והיה עם יקום אדם ויחליט כי הוא רוצה להקים מן עיתון שכזה, שיפרסם רק את "החדשות היבשות" מבלי לצדד באף צד שנוגע להן אשמח להימנות בקהל קוראיו.אך שוב אני חוזר למה שאתה קורא "בעיית הקפיצה". נראה לי שכדי ליצור גוף תקשורתי חף מאינטרסים עליך לקבל מראש את האפשרות שלגוף הנ"ל יהיה קהל יעד מצומצם אם בכלל. אבל זה מוביל אותי לשאלה אחרת. האם באמת ניתן להציג את החדשות מבלי לפרש אותן? אני חושב ששנינו מסכימים שלא. אולי ניתן להציגן בצורה בלתי אמצעית, הווה אומר ללא ליטוש או ביאור של החומר. בבסיס הגישה המנימלסטית, מעבר להיותה ניטראלית וחסרת שדרה, ישנה תמימות.אני משער שהמצדדים בגישה הזו ישמחו לכפות על אמצעי התקשורת את אימוצה וזאת לא בשל רודנות חלילה אלא מתוך אמונה כי כך על התקשורת לנהוג. בתקופה שלתוכה נקלענו, בה אמצעי התקשורת משחקים תפקיד חשוב ביותר, הניסיון לרתק את העיתונאיים לגישה המנימלסטית הוא מעט מגוחך וזאת מפני שישנם "אתרי חדשות" ועיתונים סקטוראליים שמנפיקים כותרות בעלות אופי מסוים מאד, לכאן או לכאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים (וכך גם כתבתי) שלא ניתן להגיע לאובייקטיביות מוחלטת, והבאתי הסברים כבר במאמר. יתרה מזאת - איני פוסל גם פרשנות, כל זמן שלוקרא ברור שמדובר בפרשנות ולא בדיווח. אני, כמוך, חושב שאין ולא תהיה דרך לגרום או לכפות אובייקטיביות מינימליסטית באמצעי התקשורת הממוסדים. עם זאת, אני מקווה שאנחנו, כאן באייל, משתדלים לנהוג בצורה כזו, ככל הניתן. אמנם אנחנו עדיין לא מעצמת תקשורת (אייל תקשורת?) אבל אנחנו כאן. האם אנחנו אלטרנטיבה? אולי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל עוד דובי לא מדרדר למחוזות צהבהבים, אני תומך בגישה שלו. כך נכתבת ידיעה חדשותית. וכך היא גם צריכה להכתב. גם סיקור חדשותי הוא בהכרח סיקור ערכי. אין סיקור שהוא לא ערכי. אם אתה שולח כתב לסקר הפגנה מסויימת, אתה מקבל סיקור ערכי. זה מתחיל אפילו במספר המפגינים. שלא לדבר על תוכן הדברים והאינטונציה בה הם מועברים לצרכן החדשות. סיקור חדשותי מתיימר להיות אובייקטיבי - וצריך לשאוף שיהיה כך כמה שיותר - אבל הוא לא כזה במאת האחוזים. לא יכול להיות כזה במאת האחוזים. אז כאן אנחנו צריכים לבחור בין שתי אלטרנטיבות. לדווח ביבשושיות על קיומה של מסיבת העיתונאים, או להכניס כותרת יותר אטרקטיבית בשאיפה לכמה שיותר אובייקטיביות בבחירת המילים. אני בוחר באפשרות השניה. הדברים נכונים, כמובן, עד שGeG יסיים עם בתי המשפט ויעזור לנו להביא נוסחה מדוייקת אשר תעזור לנו, בלחיצת כפתור, לכתוב את הידיעה האובייקטיבית ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, חשוב לי להבהיר ש"ערן לא נגד דובי". אני משוכנע שהדבר כבר היה ברור והכותרת הייתה רק הומוריסטית, אבל הנה, זה היה הדיסקליימר. שנית, מדוע אתה מעדיף כותרות אטרקטיביות? האם בכך אינך מטשטש את הגבול בין "דיווח" ל"פרשנות" או (יותר חשוב) חו"ח "בידור"? מדוע לא תעדיף את (דוגמא קיצונית, ולרעתי כנראה) "שר האוצר נתן במבט ראיון" על "שר האוצר: הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם". עם זאת, אני מסכים וכבר כתבתי זאת בגוף המאמר - אין אובייקטיביות מושלמת. אפשר לנסות לשאוף אליה. האם ראוי לנסות לשאוף אליה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ערן נגד דובי נאמר בהומור. כן, הגבול בין דיווח לפרשנות מטשטש קצת. אבל רק קצת. אין צורך לתת דוגמאות קיצוניות, הרי גם אני אתנגד אליהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנצל אם הזילזול שאני מפגין כלפי חוסר ההבנה של מושג החוק, בולט מדי. חוק, הוא אוביקטיבי פר-הגדרה, שכן אחרת הוא אינו חוק אלא הרגשה. לכן, חוק אינו יכול להעשות אוביקטיבי בלחיצת כפתור, שכן הוא לא יכול להיות אחרת. ממש כשם שמדע אינו יכול להעשות אוביקטיבי בלחיצת כפתור, שכן הוא לא יכול להיות אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוק הוא תלוי תרבות, ערכים וכו. לכן נקבע משיקולים ערכיים, סובייקטיביים לאותה חברה. משעה שהחוק התקבל - הוא אמור להיות אובייקטיבי כלפי אלו הכפופים לו. אלא שגם כאן המציאות אינה יכולה לייצר הכרעה שאין בה מימד ערכי וסובייקטיבי. חוששני שנפלה כאן אי הבנה. זה לא שהחוק יעשה אובייקטיבי בלחיצת כפתור, אלא הפלט. החוק הוא חוק. הוא אובייקטיבי. רק שלשיטתך אולי אין צורך בשופטים אם היה אפשר בלחיצת כפתור לייצר פלט של דבר החוק במקרה מסויים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החוק כחוק הוא אובייקטיבי ללא קשר לשאלה כיצד התקבל. יתכן שכשליבניץ ניסח את החוקים של הלוגיקה המודרנית הייתה לו צרבת ובשילוב שעמום ומצב-רוח רע הגיע לניסוחים כה קפדניים. עדיין, זה לא משנה מאום מהחוקים עצמם. "רק שלשיטתך אולי אין צורך בשופטים אם היה אפשר בלחיצת כפתור לייצר פלט של דבר החוק במקרה מסוים" - לפי שיטה זו גם אין צורך במדענים ביקום דטרמיניסטי ולוגיציסטי; הרי, עפ"י פרמנידס (שזוכה לעדנה מחודשת באייל) כל דבר שישנו קיים כתוצאה מאילוץ לוגי, לכן אין טעם לצאת ולערוך ניסויים, הלא כן? אין הבדל בין המדע האובייקטיבי (שבכל-זאת נזקק למדענים אנושיים שיבצעו את פעולת החשיבה האדירה הזו), לשפיטה האובייקטיבית (שבכל-זאת נזקקת לשופטים שיבצעו את פעולת החשיבה האדירה הזו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במסגרת הערכים של (רוב מ)אזרחי מדינת ישראל, רצח הנקרא "רצח על כבוד המשפחה" הוא ככל רצח. החוק נכתב ברוח זו. משעה שנכתב - הוא אובייקטיבי לכל אזרחי מדינת ישראל. כולל הרוצחים. במסגרת הערכים של (רוב מ)אזרחי ירדן, רצח הנקרא "רצח על כבוד המשפחה" נחשב לחמור פחות מרצח פלילי אחר. כל מה שהיה לי לומר על השפיטה כאן ובדיונים אחרים הוא, שהחוק הוא תוצאה של מערכת חוקים. תולדתו היא ערכית. כך גם צריך להתייחס אליהם. כאל חוקים שנחקקו על ידי בשר ודם במסגרת חברה מסויימת. אלה אינם מתת אל, אמת מוחלטת שירדה ארצה מהאל היושב במרומים. כל זה לא משנה את העובדה, שבחברה שלנו, החוק הוא חוק אובייקטיבי עבור כל הפרטים באותה חברה. עלינו לשאוף שיהיה כזה. לא טענתי שאני דטרמיניסט. המשפט שכתבתי ואותו ציטטת, נכתב כניסיון להבהרת עמדתך. אתה מוזמן לומר לי שאני טועה בהבנתי אותך, ואינך טוען שאנחנו יכולים להסתפק בשופט-תוכנה. אם בני האדם אינם יכולים להגיע למדע אובייקטיבי אז זה לא משנה אם המושג הזה קיים כרעיון או כאוטופיה. הוא פשוט לא בר ביצוע. אני לא מכלה את זמני בשעשועים פילוסופים1. אני מנסה (גם בחיי האקדמים) לבחון מציאות קונקרטית. שהיא, מה לעשות, סובייקטיבית. 1 בנימה אישית משהו - אתה מוזמן לדלג - פילוסופיה זה דבר נחמד. באמת. בחירה חופשית, דטרמיניזם. איכשהו זה מזכיר לי דת. כולל האקסיומות והכל. זה אמנם נחמד בשביל שיחות סלון, אבל אני תמיד העדפתי להתרכז בנושאים שאותם יכולתי להרגיש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או שאני לא לחלוטין מבין מה אתה אומר, או שאנחנו מסכימים שהחוק הוא אובייקטיבי, וכמו המדע, הטיפול בו הוא אובייקטיבי, ע"י בני אנוש (העלולים כמובן לחרוג מתפקידם ולסלף את המדע [הסובייטים, הנאצים] לצורכיהם הערכיים-סובייקטיביים, וכך גם את השפיטה. הנקודה היא שזה *לא יהיה מדע* וזו *לא תהיה שפיטה*!). כמובן שאפשר עקרונית ליצור תוכנה שתקלוט מידע חושי ותנתח אותו לפי האקסיומות של המתמטיקה + האקסיומה האמפירית - ואז לא יהיה צורך במדענים. כך גם לגבי השפיטה: ישנם אקסיומות קבועות מראש (החוק) והכול עניין של פיתוח (גזירה לוגית) שלהן והחלתן על מקרים פרטיים. לשאלה, מה עם פתרונות יצירתיים (הן במדע והן בשפיטה) לא אכנס משום סלידתך מפילוסופיה. לשאלה (הפילוסופית!) האם המציאות סובייקטיבית, שוב, זוהי פילוסופיה... יש לכך תיאור מדויק יותר מ 'סובייקטיבית', ואתה מוזמן לקרוא את מה שכתבתי כאן באייל על קאנט ופילוסופיה בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
You're just mixing the definitions.
The law that's being discussed is law in the sense of the written part of the social contract, or whichever way that's defined. In any case, it's merely a matter of writing down and establishing formally the enforcement of social norms. What Leibneiz would be referring to is law in the sense of a law of nature, i.e., a pattern that has been detected in nature itself, and could be considered objective. (in the sense that rocks fall down whether you think that it's appropriate or not.) In fact, making natural laws into written laws is ridiculous, especially when you're making up fake laws. Saying that it's illegal for charge to pass from high-potential locales to low-potential locales is meaningless, and silly. (So is making Pi equal 3.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה קצת מעליב... האם אתה באמת חושב שאני עושה טעות כה בנאלית? התשובה היא שהחוק אוביקטיבי *מבחינת היחס של הרשות השופטת אליו*, בלי כל קשר לחוק עצמו! נורמה חברתית עצמה יכולה להיות סוביקטיבית, אבל החוק, מרגע שהוא חוק, הוא אוביקטיבי, ללא תלות לסיבתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שנים רבות הייתי קורא עיתונים מדי פעם. כיום אני כמעט ולא קורא, בדיוק מהסיבה שהעיתונות כולה משתמשת בשיטה סופר-מקסימליסטית. רוב העיתונאים בימינו לא מסתפקים רק בדיווח. יש להם דיעות מגובשות, וכאשר הם מתראיינים ניכר מהם שם בטוחים שהאמת האולטימטיבית נמצאת אצלם בלבד. הם רוצים לשנות את העולם בעצמם. ר"ע טומי לפיד. ככל אדם, אין העיתונאי מסוגל להיות אובייקטיבי. לעתים קרובות הידיעות אף משולבות במידע מצוץ מן האצבע כדי לתמוך בפרשנות מסויימת העולה בקו אחד עם דעותיו. העיתונאי לפעמים אפילו לא מודע לכך שהמידע מצוץ מהאצבע כאשר הוא מחבר באופן מלאכותי וסבוייקטיבי קטעי מידע ממקומות וזמנים אחרים. ועיתים הפרשנות הופכת את המציאות על פניה, כמו במקרה של הבג"ץ של דן תיכון. אך שאני הבנתי את הסיפור, כל העובדות היו ידועות. לא היה חסר כל מידע. ואעפ"כ המשמעות של הידיעה היה הפוכה לחלוטין מהעובדות. והאמת היא שיש בידם כוח פיליטי רב. כמדומני זה תלוי את מה/מי אתה בודק. לעיתונאי בודד יש כוח קטן. לעורך עיתון יש כוח גדול יותר. לקבוצה גדולה של עיתונאים שבאים רובם "מאג'נדה" מסויימת יש כוח פוליטי עצום. כוח משכר. ולכן אין פלא שהעיתונות כיום היא סופר-מקסימליסטית. די להתבונן בתוצאות סופיות למניהן כדי לדעת כמה רחוקה העיתונות מהמציאות. תוצאה סופית לדוגמא היא ההבדל בין רשתות תקשורת שונות המדווחות על אותם ארועים. לסיכום, האייל הוא לא אתר חדשות, ולא פעם הובהר ע"י העורכים שבחירת הידיעה היא בהתאם למה שנראה לעורך שיכל ליצור דיון - שהרי זה מה שחשוב. ולכן הקריטריונים באייל שונים מעיתונות רגילה, אף שיש חפיפה לא קטנה. לגבי העיתונות ככלל, אני כמובן מעדיף כמובן את הגישה המינימליסטית, אך אין כזו בנמצא, לצערי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לסיפא) האם העובדה שהאייל הוא לא אתר חדשות צריכה להשפיע על הקריטריונים באופן הצגת ידיעות חדשותיות? אני מוותר על שאלת הבחירה "מה להציג", שבה יש לנו אכן מדיניות מוצהרת - מה שיכול (לדעתנו הסובייקטיבית) לעורר דיון. בכל מקרה, נדמה לי שאין לנו "דעת המערכת" בבחירת הסיפורים/חדשות/סקרים. האם גם קוראי האייל חשים כך או ש"האייל מנותק מהעם"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במאמר אתה נוגע ברפרוף מה בבעיה המרכזית. הבחירה "מה לדווח". ההנחה שלך היא שיש מציאות, ובנפרד קיים הדיווח העיתונאי שיכול להיות כזה או אחר. נדמה לי שהבעיה הרבה יותר מסובכת: במידה רבה, התקשורת יוצרת את המציאות. לדוגמא, האם טרור ללא הד תקשורתי הוא טרור או סתם רצח? (מה קובע – כוונת המבצע, ויהיו הנסיבות אשר יהיו, או התפיסה החברתית של המעשה). ועוד: האם כשאני בוחר אם לקרוא "הארץ" או "מקור ראשון" אני לא בוחר את המציאות שאני חי בתוכה? אתמול, כשקראתי את המאמר רציתי לכתוב על נושא יחסי-הציבור שבמידה רבה קובעים את הדיווח העיתונאי. אבל היום ישבתי עם מנהל מחלקת התחקירים של אחת מתכניות האקטואליה המרכזיות והוא טען בפני שרוב מוחלט של האייטמים הם יוזמה של תחקירנים ולא של אינטרסנטים, כך שאני מוותר על טיעון זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אישית, כמטריאליסט, הייתי אומר שאתה בוחר איך לראות את המציאות שאתה חי בתוכה. ולעניין, אז מה אם מנהל מחלקת התחקירים אמר כך? האם אין לו אינטרס ליצור תמונת מצב בה המחלקה שלו היא המכתיבה את הבון-טון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמטריאליסט??? מציאות היא ענין של בחירה?? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Read my lips. Or at least, my messages. ראיית המציאות היא עניין של בחירה.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחירה חופשית?? אגב, מטריאליזם, גם הוא בחירה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. אבל אני צריך איזה קולב לטענה שלי. במחשבה שניה, שמעתי ששלום רוזנפלד (פעם העורך הראשי של מעריב) אמר שכשמונים אחוז מהידיעות בעיתון באים מבעלי עניין: דוברים, יחצנים וכולי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאני מבין למה אתה מתכוון, אך לדעתי מדובר בבעיית "ביצה ותרנגולת" - המצב היום נוטה יותר לכיוון שכיניתי "מקסימליסטי" - כותרות אדומות מדם ב"ידיעות אחרונות" וכו', אני מניח שאתה יודע למה אני מתכוון. הבה ננסה דוגמא. אם במקום כותרת בסגנון: "זוועה במגדל-משה" היית קורא כותרת שתוכנה: "אנשי החזית הלאומית לשחרור מעלה-היושבים הרגו 3 תושבים במגדל-משה" האם המסר היה אחר? אני חושב שעדין היה ברור שהרג התושבים במגדל-משה הדימיונית הוא על רקע אידאולוגי ולמטרות הפחדה בעיקר, רק בלי כל ה"רעש והצילצולים מסביב" - אצל אחדים תחושה של "גיוס למען האומה" ואצל אחרים תחושה של "הבנה למעשי לוחמי-החופש" בפארפרזה על המציאות המוכרת לנו. בכל מקרה, אני חושב שזה לא תפקידה של העיתונות המדווחת (לא המפרשנת) להעצים רגשות (ובמקרה של טרור - אימה) שהרי אזי היא מגוייסת למטרת תעמולה ולא למטרת דיווח. אני חוזר ואומר שאין מנוס מסובייקטיביות מה - סביר שידיעה כזו תופיע בעמוד הראשון לעומת ידיעה על "סתם רצח" תופיע בעמודים הפנימיים. כנראה שטרור ישאר טרור, רק שהמדפיסים בעיתונים יחסכו הרבה צבע אדום. האם כאשר אתה בוחר איזה עיתון לקרוא אתה בוחר את המציאות שאתה חי בתוכה? במצבנו הנוכחי, וודאי, וכנגד זה אני יוצא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קצת מופתע מהתשובה שלך. חשבתי שתיקח את זה לכיוון יותר פילוסופי, אבל אני לא אציק לך בעניין. כדי להיות אובייקטיבי, אני מצפה מהעיתון לתת לי את רשימת כל המתים מאותו יום, בתוספת ציון סיבת המוות. אתה יודע למה אני מתכוון: דיון 503 לצערי אין לי לידי עיתונים מהיום. אבל הוצאתי מהערמה את עיתוני סוף השבוע וקראתי שוב את הכותרות. מעריב, כהרגלו, שופך נהרות אדומים בכותרת "שרון: איראן עלולה לגרור אותנו למלחמה". כמובן, מייד נעשיתי מודאג מאוד. מלחמה שמעורבים בה שרון ואיראן נשמעת גרוע מאוד. אם הייתי קורא רק את מעריב, יכול להיות שלא הייתי ישן בלילה. למזלי, אני קורא גם ידיעות והארץ. דפדפתי עכשיו בשניהם, ולא מצאתי אזכור לדברים אלה של שרון. הארץ, למשל, בכותרת הראשית מזהיר מסוריה: "דו"ח סי.איי.אי: דאגה מהצטיידות אפשרית של סוריה בנשק גרעיני". כל הידיעות הנ"ל נכונות. מה היא המציאות האובייקטיבית? ממה אני צריך להיות מודאג הלילה? ממה יהרגו ילדי המטפוריים? אני מתאר לעצמי שחובבי ניאו-מרכסיזם יטענו לשליטה של קבוצות כוח על אופי הידיעות, או לניסיון טמטום ההמונים. אני הרבה יותר בנאלי: מאחר שאני צרכן תקשורת מודרנית, פיתחתי ספקנות בריאה כלפי ידיעות. נדמה לי שזאת גם התשובה שלי לשאלה שלך: אין זה משנה מה יהיו הכותרות (או אפילו מה יהיה תוכן הידיעות או מה אמר רה"מ או הסי.איי.אי). כולנו חיים בעולם המודרני, וכולנו יודעים לברור לעצמנו את המציאות הרצויה בעיננו, או לחליפין לפתח אפתיה בריאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, אז למה אף אחד לא יצא כנגד העובדה שהתקשורת משתמשת במינוח "מתנחלים", שהוא בוודאי ערכי, ולא, נניח, "מתיישבים"? זה לא משהו חדש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן כן, אנחנו חוטאים בזה, "מתנחלים" במקום "מתיישבים" או, פשוט יותר "תושבים". "מחבלים" במקום (כמו שהעיד פרופ' שק"ר) "לוחמים" או "חברי הארגון XXX" וכו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אין תחומים כמו הסכסוך (איזה סכסוך בדיוק ערבי-ישראלי,ערבי-יהודי,פלסטינאי-יהודי וכו,) שבהם אין דרך לדוח עליהם בלי לעלות על מוקשים סמנטים. גם למילה תושבים יש שיכות אידיאולוגית מובנית |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז תואשם בנטיה חשודה ימינה. אבל הבעיה היא שדיווחים יצרו תיאורים על גבול האבסורד האנשים היושבים בנ.צ. (x.y) נפגעו מפעולות החשודות כאלימות על ידי האנשים היושבים בנ.צ. (x-1,y-1) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספרו "עיתונות תחת השפעה" 1 מדבר הד"ר דניאל דור על יחסם של כלי התקשורת המודפסים הישראליים לתקופת החודשים הראשונים שאחרי אוקטובר 2000. אחד מהכלים העיקריים בהם משתמש הד"ר הוא בחינת התוכן המוצג בכותרות, לעומת התוכן שהוצג בכתבה גופא. הוא מגיע למסקנה כי העיתונים הציגו תמונה מעוותת וחד-צדדית של המציאות, וכי במקרים רבים ניכר ההבדל בין התוכן שסיפקו הכתבים לבין התוכן שבחרו להדגיש העורכים - בצורת ההדגשה, בנתינת כותרת, במיקום הידיעה, וכן הלאה. כלומר, הכותרת הביעה מסר אחד, חד-משמעי על פי רוב, בעוד הכתבה הכילה לעתים שתי דעות או יותר, ונמנעה מלחרוץ דעה, ולעתים רק מידע. אני מסיק: הכותרת נהפכה, הלכה למעשה, חלק מ"חלק ב"' של העיתון - מוקם בו מובעת דעה פרשנית וסובייקטיבית לחלוטין. דעה זו, בקריאה לא ביקורתית, מחליפה פעמים רבות את התוכן האובייקטיבי (במסגרת האפשר), ולעתים מציגה אותו באור אירוני או מלגלג, כך שיחסו של הקורא מוכתב מראש לטקסט שנמצא לפניו. העורכים של שני העיתונים הגדולים נוטים לגישה המקסימליסטית במובהק, בעוד עורכי הארץ נדמה כמצליחים לעמוד בפרץ, גם אם באופן חלקי. בכל אופן, הספר מרתק ומומלץ, גם אם חלק מהדוגמאות שלו בעייתיות משהו. הדעה שלי היא כמובן שיש לשאוף לאובייקטיביות רבה ככל הניתן בהבאת מידע ("חלק א"'), ולהפרדה שלמה בין "חלק א"' ו-"חלק ב"'. כמו כאשר דובי מדבר עם מישהו על האתר, ואומר שהוא לא עושה את זה בתור עורך ראשי, כך עליו לפרסם חדשות ולבחור כותרות מתוך רצון להעביר מידע. את הדעות של כולנו יש לשמור לתגובות ולמאמרים. כך נמנע ממסגור מוקדם של השיח והדעות "המקובלים", ונשיג דיון פורה וביקורתי יותר. ------ 1 הוצאת ספרות עכשיו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז רגע, האם הכותרת שנתתי, לדעתך, היא "רעה"? אני חושב שערן לקח את כל הנושא לכיוון הלא נכון. העובדה הפשוטה היא שהכותרת שהוא נתן לא נתנה שום מידע, ולא היה לה שום ערך עיתונאי (או אחר). הכותרת שאני נתתי כוללת מידע חדש, יש לך ערך עיתונאי (ופוליטי) ברור, ואין בה נקיטת עמדה - הדברים נאמרו ע"י ערפאת. האם הקורא מאמין לו או לא? זה כבר לא אמרתי. לא אמרתי "ערפאת שוב שיקר באומרו..." או "ערפאת, במיצג של כנות ברורה, אמר...". אמרתי שהוא אמר, וזה נכון. כמו כן, אחת הסוגיות שיש לדון בהן היא שהגישה המינימליסטית היא מאוד מקסימליסטית - אין עיתון שיכול לכסות את כל מה שקרה במדינה, באותה בולטות ובאותה רמת עניין. זה יהיה עיתון בן אלפי עמודים כל יום. גם לגבי הכותרת - הכותרת, כצפוי, אינה יכולה לספק את כלל המידע. היא מספקת את המידע שנחשב הכי חשוב, הכי מעניין ו/או הכי ממצה. "החמאס הרג שלושה במגדל משה" זו כותרת ממצה, אפילו אם כותרת שלמה יותר תהיה "החמאס הרג שלושה בהתנחלות מגדל משה בנקמה על כך שיהודים מהישוב הרגו עיזים של תושבי ישוב ערבי סמוך". יש, בסופו של דבר, גבול לכמות המידע שניתן להכניס בכותרת. ברור שאנחנו באייל מנסים להכניס יותר מידע מאשר מעריב מכניס בכותרות הענק שלו. אבל גם מעריב וגם ידיעות כן כוללים כותרות אינפורמטיביות - בעמודים הפנימיים של העיתון, כל הכותרות הן כאלו. למעשה, בידיעות ומעריב, מרבית הסיכויים הם כי עד שהקורא יראה את העיתון, הוא ידע כבר מה הנושא המרכזי, והכותרת בין כה וכה לא תחדש לו דבר. הכותרות האדומות, אם כן, נועדו למשוך את העין ולנסות לגרות את הקונה לרכוש דווקא את העיתון הזה ולא את המתחרה. ברור כי מרבית האנשים קוראים אותו עיתון. נראה שעיקר פעולתן של הכותרות האדומות הוא בניסיון לגרום לאנשים שאינם קונים עיתון באופן קבוע, לקנות עותק באותו היום. אם זה מצליח או לא - לא יודע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית לנקודת המוצא של המאמר הזה (הפרא האלקטרוני התייחס אליה למעלה). על פי הצהרת הכוונות של עורכי האייל, מדור החדשות לא נועד לספק חדשות אלא לספק עילה ולדגדג את יצר הווכחנות והדיון בין משתתפי האייל. לכן קשה להניח שמישהו מקוראי האייל ידלג על הודעה במדור החדשות, תהא כותרתה אשר תהיה. אשר למרכז הדיון. אין זו חדשה מרעישה שכותבי העיתים מכריחים את הקוראים להסתכל על המאורעות דרך פריזמה מאד סובייקטיבית, מעוותת ומעוותת. בימים עברו היה לאנשים מקורות מידע ספורים ביותר, אם בכלל. נאמר, התורה (עקיצה פרטית). אח''כ נוסף עיתון חדש למשחק, הברית החדשה, אחריה הקוראן, ספרים חופשיים, מגזינים ועיתונים. כל זה עם עליה מתמדת בנגישות של אנשים למקורות המידע - הם יותר זמינים, יותר אנשים מסוגלים לקרוא, ליותר אנשים יש זמן וכסף לבדוק ולהצליב מקורות, יותר אנשים משתחררים מעולה של דוגמה זו או אחרת ועוד. בסרט הדוקומנטרי החדש של קן ברנס על מרק טוויין מסופר שבתחילת הקרירה הוא עבד בעיתון הנפוץ ביותר במערב התיכון. אבל העיתון הזה התמחה בפיברוקים והמצאות למיניהן כשהוא עבר לעבוד בעיתון בסן פרנסיסקו הוא רצה לכתוב על שחיתות המשטרה והעורך עצר בעדו. בתגובה קלמנס שלח את הכתבה לעיתונו הישן, ולאחר פירסומה הוא נתבע בבית משפט. לבריות לא היתה שום דרך לקבל מידע ממקורות אלטרנטיבית. בימינו, במיוחד אחרי גל הפוסט-מודרניזם (אין אמת אחת אלא הרבה נקודות ראיה בעלות תקפות שווה), אחרי הניו-ג'ורנליזם שהפך עיתונאים למורמים מעם ופימפם להם את האגו כ''גיבורי תרבות'' (כמו שרוזנבלום ליגלג פעם על הנהירה שלהם לאכול אצל הבולגרי עם הציפורן השחורה), המהומה נהפכת לבילתי נסבלת. אבל היתרון שלנו הוא שיש לנו מקורות חלופיים למכביר. הבעייה שהיא באה בנקודת זמן כזו שבה מצד אחד ישנם הרבה מקורות מידע - היתפוצצות - מצד שני לרבים עדיין אין גישה למקורות האלה. עם ההבעיה הזו, אגב, מתמודדים שרותי ביטחון למיניהם. היחס בין מידע גולמי למידע פרשני. זה בדיוק אותה בעיה שקוראי העיתונים עומדים בפניה. אלא שהיא חמורה פי כמה, בגלל שלא ניתן לדעת איזה פרשן או כתבן אמין, כי ישנם הרבה אינטרסים חופפים ומנוגדים המשפיעים על היצרן (עיתון) והצרכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה במאמר שלעיל היא, שהוא מציג שאלה חשובה - אבל נותן לה דוגמה גרועה. "עראפאת נאם" היא לא כותרת עיתונאית, לכשעצמה, ולא מסיבות של אובייקטיביות/סובייקטיביות, אלא מפני שתפקיד העיתונאי הוא גם לברור את המוץ מן התבן. להציג את מה שחשוב, מה שהתחדש. אחרת, העיתון יהיה דומה לספר הטלפונים (מבחינת חוסר יכולת לסנן חשיבות של ידיעות). אחרת, פשוט אי אפשר היה לקרוא אותו. יש גם להבדיל בין כמה סוגי מדיה. באקדמיה, למשל, לגיטימי לפרסם מאמר שכותרתו "גיאולוגיה של המזרח התיכון - השפעות של סחף חצצי שהצטבר משנת 1000 עד 1050 על אגן הסהר הפורה וסביבותיו" (אין דבר כזה, כמובן. זה דמיוני הפרוע). לו היה מאמר מדעי כזה מקבל ביטוי בעיתון, היו נותנים לו כותרת קומוניקטיבית כמו "שנת 1000 היתה יפה לסחף חצצי". ומה רע בכך? הלא מישהו, למען השם, צריך לקרוא את זה! השאלה של סיקור מוטה של אירועים ושל הצטהבות העיתונים היא חשובה, אבל לא נוגעת לדוגמה שבמאמר. ואם להיאחז בדוגמה הקלאסית - הצהובונים בוחרים לסקר "אדם נשך כלב" יותר מאשר "כלב נשך אדם". אבל כל עיתון, גם עיתון רציני, שבא לדווח על "כלב שנשך אדם", בכל זאת צריך להדגיש מה שחדש בידיעה הזו (בהנחה שבכל יום המון כלבים נושכים המון אנשים, ואי אפשר לסקר את כולם. גם אין טעם). לכן, "בולדוג גמדי נשך בן 17, בפעם הראשונה בחדרה" היא כותרת. "כלב נשך אדם" אינה כותרת. האם יש פה "הצגה מוטה של הדברים? לא. יש כאן סינון מושכל של העובדות. ושוב, טוב לפקח על הצורה שבה נעשה סינון כזה, אבל אי אפשר לחלוק על חשיבותו. לגבי מה שנאמר כאן על "80 אחוז מהידיעות מגיעים מבעלי עניין" - כך זה עובד. ישנה עבודה משותפת של עיתונאים, יח"צנים ודוברים - פשוט מכיוון שקל לעבוד כך. אם קרה משהו, העיתונאי מקבל את הידיעה בצורה מסודרת ועליו חלה החובה של אימות הדברים, הצגתם בפרופורציות ומתן אפשרות לתגובה ממושא הידיעה. אם העיתונאי אינו עושה את כל הדברים הללו, אם הוא מפרסם בלי לבדוק, אם הוא אינו בורר את המוץ מן התבן - אכן יש כאן בעיה. אבל הטענה כלפי "בעלי עניין" לכשעצמם היא חוסר הבנה של עבודה עיתונאית. נאמר שמישהו מדליף לעיתונאי סקופ, הלא גם המדליף הוא בעל עניין. כל מרואיין, כל נושא כתבה, הוא בעל עניין (ואם לא הוא, במקרה שמדובר בכתבה לא מחמיאה, אז דורשי רעתו הם בעלי העניין, שהדליפו את הסיפור). כאמור, עיתונאי נמדד במידת ההבנה של המתרחש וביכולת שלו להעביר לציבור סיפור שבו מעורבים מספר "בעלי עניין" כאלה, בצורה הוגנת עד כמה שאפשר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, משמח אותי לקרוא עיתונאי שקורא ומגיב, שהרי הדיון נסוב על נושא העיתונאות, וכל תגובה מצד "נשואי" הכתבה תשפוך, מן הסתם, אור חדש. ולתוכן. איני חולק על כך שהדוגמא אינה מוצלחת במיוחד - אך היא זו שעוררה את הדיון ביני לבין דובי, וככזו שימשה כפתיח להצגת הנושא. אני חולק על הקביעה שהדוגמא לא נוגעת לנושא סיקור מוטה. לראיה, הבאתי את הכותרת שניתנה לאותו נאום ע"י סוכנות הידיעות הפלסטינית. לצערי, לא שמרתי כותרות נוספות (מעניין איך דיוחה רשת CNN על הנאום למשל?). לדעתי, עצם העובדה שסוכנות הידיעות הפלסטינית בחרה לתת כותרת אחרת שמתייחסת לחלק שונה של הנאום (הקריאה לישראל לחזור למשא ומתן) מעידה על כך שכל כותרת שתבחר קטע מסויים מהנאום על פני קטע אחר תשקף הצגה מוטה של הדברים - כיוון שהיא מדגישה את חשיבותו של חלק אחד בנאום על חלקים אחרים. אני מעדיף כותרת "יבשושית" יותר על פני כותרת מוטה. זה פחות מושך את העין, זה פחות "מסעיר", אבל זה יותר "דיווחי". בעיני רוחי עולה עיתון ה"טיימס" הבריטי של פעם, מרובה טורים, כותרות קטנות. כיום (ואני חש זאת בתגובתך במילים: "הלא מישהו, למען השם, צריך לקרוא את זה!") מיטשטש הגבול בין עיתונאות לבידור. נראה כאילו העיתונאי צריך לשכנע את הקורא לקרוא את העיתון בעוד שלדעתי צריך להיות ההיפך. אני יכול להבין את מקור התופעה - ניחוש שלי - התחרות בין העיתונים, אבל התופעה רק מזינה את עצמה, ואולי תחזית פסימית במיוחד ראינו באחד מסרטי "ג'יימס בונד" האחרונים בו אייל עיתונות "יוצר" חדשות על ידי חרחור מלחמה בין בריטניה לסין כדי לדווח עליו, באופן אקסלוסיבי, בעיתונו. כמובן שכאן קצת הגזמתי (נו טוב, זה היה בשביל להעביר נקודה ואין כמו מקרי קיצון בשביל זה) אבל גם "בעולם האמיתי" אי אפשר להתכחש לכך שיש בחירה מוטית, במיוחד בעניינים פוליטיים וכלכלים, של כותרות. די להשוות בין עיתונים ישראליים לעיתונים ערביים שידווחו על אותו ארוע. לשאלת "כלב נשך אדם", הטענה שהבאתי (לא טענה חזקה במיוחד, אני יודע) היא שעצם הבחירה לפרסם משהו מעידה על ערכו החדשותי, שהרי יש דברים שאינם מדווחים בעיתון (כל הבולדוגים הלא-גמדיים שנשכו ילדים ולא בפעם הראשונה בשאר הארץ למשל). כמובן שההחלטה "מה בעל ערך חדשותי" היא סובייקטיבית, ואני מכיר בכך. עם זאת, אני מעדיף שלא להוסיף חטא על פשע ולהגביל את הסינון המושכל (כמו במקרה תוכן הנאום של ערפאת) כדי לא להגביר את הסובייקטיביות. איני שולל סינון מושכל על הסף - בסופו של דבר אין ברירה - הידיעות כנראה זקוקות לכותרות, ורצוי שגם יהיה קשר בין הכותרות לידיעות. אבל, לטענתי יש להצר את החורים בפילטרים שדרכם נעשה הסינון המושכל, כדי שהסובייקטיביות לא תחדור פנימה. שים לב, ולמען יתר הקוראים, חשוב לי להדגיש את זה - איני מתנגד לפרשנות, אבל אני חושב שצריכה להיות הבחנה ברורה בין דיווח לפרשנות. אגב, אתה מעדיף להשאר רק "ברק (עיתונאי)" או שתספר לנו יותר על עצמך - באיזה כלי תקשורת אתה עובד, אולי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היות שבחדשות עסקינן, השאלה הראשונה שנשאלת היא מה היה החידוש בנאומו הנ"ל של ערפאת? בידוע שלא זו בלבד שפוליטיקאים מרבים להופיע בטלוויזיה אלא שהם חוזרים בנאומיהם שוב ושוב על אותם דברים פחות או יותר, והעיתונאי צריך לא להתבלבל מהמלל ולברר האם יש איזשהו חידוש רלוונטי בדבריהם. בידיעה בנוסח שרון/ערפאת/סילוון שלום/בוש/ נאם בטלוויזיה אין שום חידוש. זה בערך כמו לתת כותרת שחיים יבין יגיש את חדשות מבט היום בתשע בערב. במשך תקופה ארוכה נשמעה הטענה כלפי ערפאת שלמרות דיבוריו על שלום הוא לא פנה לארגונים הפלסטיניים למיניהם בקולו באופן פומבי כדי לתבוע מהם את הפסקת הטרור. אך באותו נאום טלוויזיה שאותו הבאת כדוגמה הוא סוף סוף עשה זאת. זה היה חידוש, כל היתר היה המלל הרגיל. את החידוש הזה צריך היה להבליט בכותרת, וצדק דובי שקבע כי הכותרת ההולמת היא "ערפאת קרא להפסקת הפעילויות המזוינות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולכן אין צורך לתת חשיבות שווה לכל חלקיו, כפי שאתה טוען. אולי נאומים של עראפאת אינם דוגמה טובה, אבל האם נכחת פעם בנאום של בכיר במשק, פוליטיקאי או כל איש ציבור? זה מתחיל מהודיה לאנשים שאיפשרו את קיום האירוע, ממשיך בסקירה של מצב החסה בקרני שומרון ומגיע עד לפיאור ותשבוחות למפעלו של האיש עצמו (חברה מסחרית, מפלגה או גוף ציבורי). ומדי פעם, בין השורות של נאומו הוא גם מודיע הודעות חדשות, מצהיר הצהרות חריפות - וזוהי הידיעה העיתונאית. אין אחרת. אתה ודאי לא תרוץ למסור למערכת העיתון "מר איקס נאם, את נאומו פתח בדברי תודה למארגנים, במיוחד חברת וואי. לאחר מכן אמר איקס כי החברה שבראשה הוא עומד היא חברה נפלאה..." וכולי. אם כך תעשה, אתה עושה שירות גרוע. אתה תמסור למערכת "מר איקס הודיע: נקציב מיליון שקל לטיפול בבעיית החסות בקרני שומרון", ותוסיף פרטי רקע. זה מה שחדש, זה מה שמעניין. עכשיו, לטענה שלך לגבי הסינון שעשו הפלשתינים מול הסינון הישראלי - העובדה שלקוראים של סוכנות הידיעות הפלשתינית חשובים דברים אחרים מאשר לקוראים ישראלים, מעידה על המציאות שבה אנו חיים - אבל תיאורטית (אני מדגיש, תיאורטית, כי זה ויכוח נפרד) בהחלט לא על מידת ההטיה. לו היית עיתונאי שבדי, למשל, ודאי היה העיתון שלך נותן כותרת שונה לגמרי, שנובעת מהעובדה שבשבדיה הנושא הזה נראה מרוחק, ושלא עוסקים בו בכל יום ויום. (אולי "עראפאת מציג את דעותיו", משהו כללי כזה). יש להתאים את החדשות לצרכי הקוראים - כמובן, עד גבול מסוים, גבול הנאמנות לעובדות. בכל אופן, אני חושב שאתה מערבב טיעונים בדבר "סיקור מוטה" עם טיעונים על מידת הצורך ב"הרטבה" של הטקסט (כלומר, הצגה שלו בצורה פחות יבשה). אלו שני ויכוחים נפרדים. ומאמר מוסגר עוד יותר - הגעגועים שלך לטיימס של פעם הם מפלט נוסטלגי נעים. גם אני לא אוהב את הצהובונים. אבל אני חושב שהאתגר האמיתי הוא ליצור טקסטים אטרקטיביים שעדיין יהיו נאמנים למציאות. ועל עצמי רק אומר, שאני לא עובד באחד משלושת העיתונים הגדולים :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיניי, עדיין יש בעיה שרוב עצום של החומר מועבר ע"י דוברים ויחצנים. הבעיה שלי היא לא עם צורת העבודה של העיתונאי כמו שכתבת, אלא שוב עם הנושא של "מה לדווח". הנחות היסוד שלי הם שההוויה קובעת את התודעה 1, ושתקשורת ההמונים קובעת את ההוויה. (חלק ממנה, אם להיות נוקדני). מהעובדה שהחומר מועבר ע"י יחצנים 2, משתמע שהעיתון לא מעביר "שיקוף" של המציאות, וגם לא "מה חדש" או "מה חשוב", אלא "איזה קמפיין יחצני מתנהל עכשיו". סוג של ניסיון מניפולציה על התודעה שלי. 1 אני יודע שבטענה שלי שבבחירת סוג העיתון אנו קובעים את המציאות שלנו יש בעיה. משתמע מכך שהתודעה קובעת את ההוויה. התשובה לסתירה היא פשוטה: אין "אני", ולכן אני לא סותר את עצמי. 2 בדקתי. רוזנפלד אכן אמר ש-80% מהחומר מועבר ע"י יחצנים ובעלי עניין אחרים. הדברים נאמרו לפני כעשר שנים, ובינתיים המצב השתנה לרעה (ע"פ ד"ר רון שלייפר – חוקר עיתונות מבר-אילן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה מציע שיפעלו העיתונאים? דייב בארי תיאר באחד מספריו את המתודה העיתונאית שלו: הוא יושב במשרד, מביט מהחלון, ומחכה שיקרו חדשות במגרש החניה. זה, פחות או יותר, רוב מה שעיתונאי (מסקר, ולא עיתונאי חוקר, שזה משהו אחר) יכול לעשות בנוגע לענייני היום-יום. אם לא יהיה מי שיספר לו שזה קורה, איך הוא ידע שזה קורה? כל הפואנטה של העיתון היא שמי שרוצה שידעו דברים, יודע שיש כתובת לפנות אליה, במקום שהוא עצמו יאלץ לספר לכולם על זה. אגב, כל אדם יכול להיות יחצ"ן. אם אתה רוצה לקבל סיקור על משהו (בהנחה שהמשהו הזה יעניין מישהו), כל מה שאתה צריך זה פקס, ולפעמים אפילו סתם טלפון יספיק. מניסיוני, טלפון למערכת של עיתון כלשהו (שאפשר למצוא בספר הטלפונים) יספיק כדי לקבל את מספר הטלפון של הכתב האחראי על התחום, אותו תוכל לנסות לעניין בנושא שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שאתה מיתמם באמירה ''כל אחד יכול להיות יחצ''ן''. לא דומה העברת ידיעה לעיתון מצד אדם מן הישוב, ואפילו יהיה בעל-עניין בדבר, ל''ספינים'' או לקמפיין יחצ''ב מתוכנן היטב ע''י אנשי מקצוע. אני לא מציע שעיתונאים יפעלו אחרת. אני באמצעו של קורס בדוברות ויחסי-ציבור עכשיו, ולא הייתי רוצה לגלות שבזבזתי את כספי התשלום לקורס לשווא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מבלבל בין יחסי ציבור ושיווק/פרסום. מבחינת העיתונאים, זורם אליהם כל הזמן מידע, מכל הכיוונים. אם מישהו רוצה להדליף לי סקופ, הוא יכול להתקשר גם בעילום שם ולספר לי מה שהוא יודע. אם העניין חשוב, אני אטרח בהחלט לבדוק את הדברים, וזה כבר קרה והוביל לידיעות חשובות. דבר אחד שכן שונה, הוא היכולת של משרדי יחסי ציבור "להתמקח" על אופן פרסום הידיעה או הכתבה שהם עומדים מאחוריה. מהלך הדברים הזה יכול להיראות קצת מסריח, אבל הוא יכול גם להיות הוגן וראוי, תלוי איך ומי. יש מאחוריו היגיון, בכל אופן - דובר או יחצ"ן מאפשר לי, למשל, לראיין בלעדית אדם חשוב. הוא יכול לשאול או לבקש שהראיון יתפרסם במועד מסוים (לפני אירוע חשוב) או לקבוע איתי מראש את הדגשים בו. כאן שוב נתון שיקול הדעת - עד כמה הראיון הזה חשוב לי, כדי שאסכים לתנאים. אני לא חייב, כמובן (וממילא, אם המרואיין לא מעניין אותי, לא אסכים). אם התנאים קריטיים או נחרצים מדי (אם מבקשים ממני לא להזכיר בראיון פרשייה מסוימת, למשל), אני פשוט מתווכח, ובסופו של דבר נופלת החלטה, או פשרה. אני מניח שעם אדם מן היישוב שהיה מתקשר לא הייתי נכנס למו"מ מפורט כזה (מלבד כמובן כיבוד בקשתו להישאר בעילום שם וכולי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין. האם המושגים "ספין" ו"קמפיין יחצ"ני" זרים לך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אני מקבל הודעות לעיתונות, לא קמפיינים. לגיטימי מבחינתי שמשרדי יחסי ציבור ישלחו הודעות לעיתונות בזמנים שמתאימים להם, ואם הם קוראים לזה "קמפיין", שיהיו בריאים. אני לא חייב לקבל כל מה שהם אומרים. אני מתמרן עד כמה שאני יכול, כדי להעביר מידע בבהירות - ובמידת הצורך, גם מציין שהראיון מתפרסם לרגל אירוע כלשהו, לטוב ולרע. (תגיד שאני במיעוט? אולי. יש כמובן עיתונות "מגוייסת", בתחומים שונים. אבל אני מנסה לשמור על נקיון כפיים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
.. מה לעשות, הגעתי לדיון באיחור-מה. יש הבדל בין כותרת שאינה אוביקטיבית לבין כותרת מטעה. כשהכותרת מכילה מידע שאינו מדויק (כמו שאמר גם גלעד), וגוף הידיעה מלמד אותי אחרת, יש בכך הטעיה. מעבר לזה שהקורא מרגיש לעתים מרומה במקרים כאלה, יש סכנה ש"הקורא העסוק" של ערן יסתפק בכותרת. ולברק - גם אם בגוף הידיעה צריך להיות ערך חדשותי, כותרת נוסח "כלב נשך אדם" תמשוך את עין הקורא, ויש סיכוי טוב שתופיע גם כיום. החידוש יכול להופיע בגוף הידיעה. בנושא יחצ"נים למיניהם - הרי שכאן יש לעיתונאים כח בעצם ברירת הנושאים. אם קבוצה מכריזה שתפגין, והעיתונות תתעלם ממנה, משמעות ההפגנה תהיה קטנה עשרות מונים מזו שיכלה להיות לה - לו סוקרה. ולא ניכנס לגווני הסיקור שיכולים להיות ("חמש עם"? "מבט"? עמוד ראשי? אחורי? פנימי? וכו'). ולג. - מה כשפוליטיקאי, למשל, מכריז על מסיבת עיתונאים, בה הוא חוזר בפעם השביעית על עמדות מוכרות וידועות?.. לרגע דמיינתי כותרת כזו: "ערפאת חוזר (שוב) על דבריו כי..". .. לא. לא נראה לי שזה יקרה בזמן הקרוב. האם עתונות צריכה להסב את תשומת לב צרכניה למניפולציות פוליטיות או אחרות? אפשר להתווכח על זה. לדעתי, לא כל מסיבת עיתונאים צריכה לקבל כותרות מרכזיות - דעה שמנוגדת, כנראה, לדעתם של רוב העורכים בכלי התקשורת המרכזיים שלנו (אם לשפוט, למשל, לפי המעברים התכופים למסיבות עתונאים במהלך דיווחי חדשות - ולא רק - בטלוויזיה). זהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''ג.'' הוא ידידנו שמעון גלבץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה שם חיבה (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שזה המקום המתאים לסיפור משיקאגו. זה קרה במהדורת חדשות, יום אחרי שהחזאי הבטיח סופת שלג אבל זו לא באה. מגישת החדשות פנתה לחזאי ושאלה "So Bob, where's that 8 inches you promised me last night?" החזאי וחצי הצוות ברחו מהאולפן.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם החזאי עבר ברית מילה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקום מינימליסטית ומקסימליסטית? מה דעתכם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גישה מינימלית ומקסימלית? חסר משמעות. גישה מינימליסטית: גישה ששואפת אל המינימום. גישה מינימלית: גישה שהיא הקטנה ביותר ש... מה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני טוען שהכותרת שהציע כותב המאמר היא כלל לא מינימליסטית כפי שהתיימרה להיות אלא מרחיבה: בכך שהוא לא ציין מה הציע ערפאת ניתן להסיק שאין משמעות לדבריו של מנהיג חשוב (ובעייתי) זה. זה כמו לתמצת ידיעה על חתימת הסכם שלום בצפון אירלנד ב"נציג השין פן נאם" - דבר שמשמעו 'אין משמעות לדברי נציג השין פן'. ובכך יש פרשנות מגמתית. ישנה בעיה שעלה עליה כותב המאמר המלומד. מראש, קיומה של כותרת יוצר הרדדה של טקסט ולכן לעולם כותרת לא תצליח להעביר אירוע על הוויתו וסך המשמעויות שלו. ניתן להתקדם. כותרת שמאלנית (נאמר, בעתון "אתגר")תהיה "ערפאת בהצעה היסטורית: הפסקת אש חד צדדית ללא תנאים * שרון מסרב". או כותרת ימנית (נאמר, בעיתון "הירדן" או "מקור ראשון") "האם שוב נאכל את הלוקש? ערפאת רב הצוררים "מציע" שלום". ולכן הכותרת של כבוד העורך היא הכותרת הפשוטה והסבירה יותר. דברי ערפאת מצויים במרכאות, בניגוד לכותרת היום בידיעות אחרונות. האחראי: ברגותי שהיתה צריכה להיות: צה"ל: "ברגותי אחראי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע "ערפאת: להפסיק את הפעולות המזויינות נגד ישראל" פשוט יותר מ: "ערפאת: יד קשה כנגד מפירי הפסקת האש" או לחילופין: "ערפאת: נצחוננו בלתי נמנע" או אפילו: "ערפאת: אנחנו לא איום על קיומה של ישראל" שמתחבא אי-שם בטקסט? כמובן שלו כולם היו נוקטים גישה מינימליסטית אז כותרת כמו "נציג השין-פין נאם" או "ערפאת נאם בטלויזיה הפלסטינית" לא הייתה חריגה ולא היה בה משום הפחתה מערך העניין. למה הדבר דומה? לאותו עיתון אמריקאי (NY Times?) שמצרף את הקידומת Mr. (או Mrs. בהתאמה) לכל אדם - מנשיא ועד רוצח המונים, כדי לא להסתבך בסבך מעין זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם הפייננשל טיימס עושה את זה. נורא הצחיק אותי לקרוא ''מיסטר בין-לאדן''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Ms. לא ענינם מה מצבי המשפחתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כן, סליחה, כולכם צודקים. אני מוותר בהכנעה. אמור מעתה Ms. ולא Mrs. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדווח של סוכנות AP על ההשתלטות על טול כרם היתה הכותרת: ISRAEL TAKES OVER ENTIRE WEST BANK ואז, בידיעה עצמה מתברר שמדובר עלan entire West Bank town אז נשרה להם מלה, אז מה.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על תמונת הפיגוע בקפה "מומנט", הכתובת: "עווית של אלימות: ישראל מחריבה את המשרד העזתי של ערפאת. עשרות הרוגים, פצועים, בהתקפות" (כלומר- כשנהרס משרדו של ערפאת נהרגו ונפצעו שם עשרות. והנה גם אחד הפצועים על אלונקה...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתר מעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זהו, ש"אונסט רפורטינג" נוטים להאשים בכוונות זדון גם במקרים המוטלים בספק. אבל במקרה המסויים הזה אפילו הם קראו לכך Botched Headline of the Week ואני מסכימה איתם, כי רואים שזה בסה"כ נסיון לדחוס המון מידע לכותרת. ושמוש בתמונה הדרמטית ביותר שהיתה להם, בלי לדייק בהקשר.מה אתר מעניין? אונסט רפורטינג? אתה יכול להירשם אצלם ולקבל דיווחים על כל מה שעויין לישראל; (Honestreporting.com) לי יש שתי בעיות איתם- א) לעתים הם מגזימים בראיית כוונות זדוניות (לדעתי) ב) הם מתרכזים על המדיה האמריקאית, שהיא מקרה קל יחסית, כשמשווים למה שהולך באירופה. אבל בהחלט מעניין לקבל את הדיווחים שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Politics and the English Language כרגיל, אצל ג'ורג' אורוול, מבריק, מצויין ומענג:מתוך המאגר של האתר הנפלא: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מה שיש לרון נשיאל לומר על עריכת חדשות: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש בעייה האייל הזה, מרוב שהוא לא עוסק במדיה המאכסנת שלו, לא מצאתי מקום מתאים לקישורית הבאה: http://www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?... אז כבר הלכתי על איזשהוא "תקשורת/כללי" שכזה. אז ראיתם מה זה? סתם שותים מהאייל ככה איזה דְיונון קטן, בלי הקשר בלי כלום, אבל לפחות טורחים לציין את המקור. ביזארי לגמרי. (מה זאת אומרת איך הגעתי לעמוד? כאילו אתם לא גיגלתם אף פעם על השם של עצמכם. מתחסדים שכמוכם) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתחת לד' המנוקדת היה חיריק לפני שלחצתי על אשר. באמת! מי שוב מתעסק עם סימני הניקוד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלי השְווא נראה בזמן ההקלדה כחיריק, אבל בpreview הוא נראה בסדר. אולי גם אצלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טגדיל את הפונטים עם קונטרול ופלוס ותראה את החיריק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהמ.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, הוא יראה שוא, ועל זה קבל המשורר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |