 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבעיה במאמר שלעיל היא, שהוא מציג שאלה חשובה - אבל נותן לה דוגמה גרועה. "עראפאת נאם" היא לא כותרת עיתונאית, לכשעצמה, ולא מסיבות של אובייקטיביות/סובייקטיביות, אלא מפני שתפקיד העיתונאי הוא גם לברור את המוץ מן התבן. להציג את מה שחשוב, מה שהתחדש. אחרת, העיתון יהיה דומה לספר הטלפונים (מבחינת חוסר יכולת לסנן חשיבות של ידיעות). אחרת, פשוט אי אפשר היה לקרוא אותו. יש גם להבדיל בין כמה סוגי מדיה. באקדמיה, למשל, לגיטימי לפרסם מאמר שכותרתו "גיאולוגיה של המזרח התיכון - השפעות של סחף חצצי שהצטבר משנת 1000 עד 1050 על אגן הסהר הפורה וסביבותיו" (אין דבר כזה, כמובן. זה דמיוני הפרוע). לו היה מאמר מדעי כזה מקבל ביטוי בעיתון, היו נותנים לו כותרת קומוניקטיבית כמו "שנת 1000 היתה יפה לסחף חצצי". ומה רע בכך? הלא מישהו, למען השם, צריך לקרוא את זה! השאלה של סיקור מוטה של אירועים ושל הצטהבות העיתונים היא חשובה, אבל לא נוגעת לדוגמה שבמאמר. ואם להיאחז בדוגמה הקלאסית - הצהובונים בוחרים לסקר "אדם נשך כלב" יותר מאשר "כלב נשך אדם". אבל כל עיתון, גם עיתון רציני, שבא לדווח על "כלב שנשך אדם", בכל זאת צריך להדגיש מה שחדש בידיעה הזו (בהנחה שבכל יום המון כלבים נושכים המון אנשים, ואי אפשר לסקר את כולם. גם אין טעם). לכן, "בולדוג גמדי נשך בן 17, בפעם הראשונה בחדרה" היא כותרת. "כלב נשך אדם" אינה כותרת. האם יש פה "הצגה מוטה של הדברים? לא. יש כאן סינון מושכל של העובדות. ושוב, טוב לפקח על הצורה שבה נעשה סינון כזה, אבל אי אפשר לחלוק על חשיבותו. לגבי מה שנאמר כאן על "80 אחוז מהידיעות מגיעים מבעלי עניין" - כך זה עובד. ישנה עבודה משותפת של עיתונאים, יח"צנים ודוברים - פשוט מכיוון שקל לעבוד כך. אם קרה משהו, העיתונאי מקבל את הידיעה בצורה מסודרת ועליו חלה החובה של אימות הדברים, הצגתם בפרופורציות ומתן אפשרות לתגובה ממושא הידיעה. אם העיתונאי אינו עושה את כל הדברים הללו, אם הוא מפרסם בלי לבדוק, אם הוא אינו בורר את המוץ מן התבן - אכן יש כאן בעיה. אבל הטענה כלפי "בעלי עניין" לכשעצמם היא חוסר הבנה של עבודה עיתונאית. נאמר שמישהו מדליף לעיתונאי סקופ, הלא גם המדליף הוא בעל עניין. כל מרואיין, כל נושא כתבה, הוא בעל עניין (ואם לא הוא, במקרה שמדובר בכתבה לא מחמיאה, אז דורשי רעתו הם בעלי העניין, שהדליפו את הסיפור). כאמור, עיתונאי נמדד במידת ההבנה של המתרחש וביכולת שלו להעביר לציבור סיפור שבו מעורבים מספר "בעלי עניין" כאלה, בצורה הוגנת עד כמה שאפשר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, משמח אותי לקרוא עיתונאי שקורא ומגיב, שהרי הדיון נסוב על נושא העיתונאות, וכל תגובה מצד "נשואי" הכתבה תשפוך, מן הסתם, אור חדש. ולתוכן. איני חולק על כך שהדוגמא אינה מוצלחת במיוחד - אך היא זו שעוררה את הדיון ביני לבין דובי, וככזו שימשה כפתיח להצגת הנושא. אני חולק על הקביעה שהדוגמא לא נוגעת לנושא סיקור מוטה. לראיה, הבאתי את הכותרת שניתנה לאותו נאום ע"י סוכנות הידיעות הפלסטינית. לצערי, לא שמרתי כותרות נוספות (מעניין איך דיוחה רשת CNN על הנאום למשל?). לדעתי, עצם העובדה שסוכנות הידיעות הפלסטינית בחרה לתת כותרת אחרת שמתייחסת לחלק שונה של הנאום (הקריאה לישראל לחזור למשא ומתן) מעידה על כך שכל כותרת שתבחר קטע מסויים מהנאום על פני קטע אחר תשקף הצגה מוטה של הדברים - כיוון שהיא מדגישה את חשיבותו של חלק אחד בנאום על חלקים אחרים. אני מעדיף כותרת "יבשושית" יותר על פני כותרת מוטה. זה פחות מושך את העין, זה פחות "מסעיר", אבל זה יותר "דיווחי". בעיני רוחי עולה עיתון ה"טיימס" הבריטי של פעם, מרובה טורים, כותרות קטנות. כיום (ואני חש זאת בתגובתך במילים: "הלא מישהו, למען השם, צריך לקרוא את זה!") מיטשטש הגבול בין עיתונאות לבידור. נראה כאילו העיתונאי צריך לשכנע את הקורא לקרוא את העיתון בעוד שלדעתי צריך להיות ההיפך. אני יכול להבין את מקור התופעה - ניחוש שלי - התחרות בין העיתונים, אבל התופעה רק מזינה את עצמה, ואולי תחזית פסימית במיוחד ראינו באחד מסרטי "ג'יימס בונד" האחרונים בו אייל עיתונות "יוצר" חדשות על ידי חרחור מלחמה בין בריטניה לסין כדי לדווח עליו, באופן אקסלוסיבי, בעיתונו. כמובן שכאן קצת הגזמתי (נו טוב, זה היה בשביל להעביר נקודה ואין כמו מקרי קיצון בשביל זה) אבל גם "בעולם האמיתי" אי אפשר להתכחש לכך שיש בחירה מוטית, במיוחד בעניינים פוליטיים וכלכלים, של כותרות. די להשוות בין עיתונים ישראליים לעיתונים ערביים שידווחו על אותו ארוע. לשאלת "כלב נשך אדם", הטענה שהבאתי (לא טענה חזקה במיוחד, אני יודע) היא שעצם הבחירה לפרסם משהו מעידה על ערכו החדשותי, שהרי יש דברים שאינם מדווחים בעיתון (כל הבולדוגים הלא-גמדיים שנשכו ילדים ולא בפעם הראשונה בשאר הארץ למשל). כמובן שההחלטה "מה בעל ערך חדשותי" היא סובייקטיבית, ואני מכיר בכך. עם זאת, אני מעדיף שלא להוסיף חטא על פשע ולהגביל את הסינון המושכל (כמו במקרה תוכן הנאום של ערפאת) כדי לא להגביר את הסובייקטיביות. איני שולל סינון מושכל על הסף - בסופו של דבר אין ברירה - הידיעות כנראה זקוקות לכותרות, ורצוי שגם יהיה קשר בין הכותרות לידיעות. אבל, לטענתי יש להצר את החורים בפילטרים שדרכם נעשה הסינון המושכל, כדי שהסובייקטיביות לא תחדור פנימה. שים לב, ולמען יתר הקוראים, חשוב לי להדגיש את זה - איני מתנגד לפרשנות, אבל אני חושב שצריכה להיות הבחנה ברורה בין דיווח לפרשנות. אגב, אתה מעדיף להשאר רק "ברק (עיתונאי)" או שתספר לנו יותר על עצמך - באיזה כלי תקשורת אתה עובד, אולי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היות שבחדשות עסקינן, השאלה הראשונה שנשאלת היא מה היה החידוש בנאומו הנ"ל של ערפאת? בידוע שלא זו בלבד שפוליטיקאים מרבים להופיע בטלוויזיה אלא שהם חוזרים בנאומיהם שוב ושוב על אותם דברים פחות או יותר, והעיתונאי צריך לא להתבלבל מהמלל ולברר האם יש איזשהו חידוש רלוונטי בדבריהם. בידיעה בנוסח שרון/ערפאת/סילוון שלום/בוש/ נאם בטלוויזיה אין שום חידוש. זה בערך כמו לתת כותרת שחיים יבין יגיש את חדשות מבט היום בתשע בערב. במשך תקופה ארוכה נשמעה הטענה כלפי ערפאת שלמרות דיבוריו על שלום הוא לא פנה לארגונים הפלסטיניים למיניהם בקולו באופן פומבי כדי לתבוע מהם את הפסקת הטרור. אך באותו נאום טלוויזיה שאותו הבאת כדוגמה הוא סוף סוף עשה זאת. זה היה חידוש, כל היתר היה המלל הרגיל. את החידוש הזה צריך היה להבליט בכותרת, וצדק דובי שקבע כי הכותרת ההולמת היא "ערפאת קרא להפסקת הפעילויות המזוינות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולכן אין צורך לתת חשיבות שווה לכל חלקיו, כפי שאתה טוען. אולי נאומים של עראפאת אינם דוגמה טובה, אבל האם נכחת פעם בנאום של בכיר במשק, פוליטיקאי או כל איש ציבור? זה מתחיל מהודיה לאנשים שאיפשרו את קיום האירוע, ממשיך בסקירה של מצב החסה בקרני שומרון ומגיע עד לפיאור ותשבוחות למפעלו של האיש עצמו (חברה מסחרית, מפלגה או גוף ציבורי). ומדי פעם, בין השורות של נאומו הוא גם מודיע הודעות חדשות, מצהיר הצהרות חריפות - וזוהי הידיעה העיתונאית. אין אחרת. אתה ודאי לא תרוץ למסור למערכת העיתון "מר איקס נאם, את נאומו פתח בדברי תודה למארגנים, במיוחד חברת וואי. לאחר מכן אמר איקס כי החברה שבראשה הוא עומד היא חברה נפלאה..." וכולי. אם כך תעשה, אתה עושה שירות גרוע. אתה תמסור למערכת "מר איקס הודיע: נקציב מיליון שקל לטיפול בבעיית החסות בקרני שומרון", ותוסיף פרטי רקע. זה מה שחדש, זה מה שמעניין. עכשיו, לטענה שלך לגבי הסינון שעשו הפלשתינים מול הסינון הישראלי - העובדה שלקוראים של סוכנות הידיעות הפלשתינית חשובים דברים אחרים מאשר לקוראים ישראלים, מעידה על המציאות שבה אנו חיים - אבל תיאורטית (אני מדגיש, תיאורטית, כי זה ויכוח נפרד) בהחלט לא על מידת ההטיה. לו היית עיתונאי שבדי, למשל, ודאי היה העיתון שלך נותן כותרת שונה לגמרי, שנובעת מהעובדה שבשבדיה הנושא הזה נראה מרוחק, ושלא עוסקים בו בכל יום ויום. (אולי "עראפאת מציג את דעותיו", משהו כללי כזה). יש להתאים את החדשות לצרכי הקוראים - כמובן, עד גבול מסוים, גבול הנאמנות לעובדות. בכל אופן, אני חושב שאתה מערבב טיעונים בדבר "סיקור מוטה" עם טיעונים על מידת הצורך ב"הרטבה" של הטקסט (כלומר, הצגה שלו בצורה פחות יבשה). אלו שני ויכוחים נפרדים. ומאמר מוסגר עוד יותר - הגעגועים שלך לטיימס של פעם הם מפלט נוסטלגי נעים. גם אני לא אוהב את הצהובונים. אבל אני חושב שהאתגר האמיתי הוא ליצור טקסטים אטרקטיביים שעדיין יהיו נאמנים למציאות. ועל עצמי רק אומר, שאני לא עובד באחד משלושת העיתונים הגדולים :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיניי, עדיין יש בעיה שרוב עצום של החומר מועבר ע"י דוברים ויחצנים. הבעיה שלי היא לא עם צורת העבודה של העיתונאי כמו שכתבת, אלא שוב עם הנושא של "מה לדווח". הנחות היסוד שלי הם שההוויה קובעת את התודעה 1, ושתקשורת ההמונים קובעת את ההוויה. (חלק ממנה, אם להיות נוקדני). מהעובדה שהחומר מועבר ע"י יחצנים 2, משתמע שהעיתון לא מעביר "שיקוף" של המציאות, וגם לא "מה חדש" או "מה חשוב", אלא "איזה קמפיין יחצני מתנהל עכשיו". סוג של ניסיון מניפולציה על התודעה שלי. 1 אני יודע שבטענה שלי שבבחירת סוג העיתון אנו קובעים את המציאות שלנו יש בעיה. משתמע מכך שהתודעה קובעת את ההוויה. התשובה לסתירה היא פשוטה: אין "אני", ולכן אני לא סותר את עצמי. 2 בדקתי. רוזנפלד אכן אמר ש-80% מהחומר מועבר ע"י יחצנים ובעלי עניין אחרים. הדברים נאמרו לפני כעשר שנים, ובינתיים המצב השתנה לרעה (ע"פ ד"ר רון שלייפר – חוקר עיתונות מבר-אילן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה מציע שיפעלו העיתונאים? דייב בארי תיאר באחד מספריו את המתודה העיתונאית שלו: הוא יושב במשרד, מביט מהחלון, ומחכה שיקרו חדשות במגרש החניה. זה, פחות או יותר, רוב מה שעיתונאי (מסקר, ולא עיתונאי חוקר, שזה משהו אחר) יכול לעשות בנוגע לענייני היום-יום. אם לא יהיה מי שיספר לו שזה קורה, איך הוא ידע שזה קורה? כל הפואנטה של העיתון היא שמי שרוצה שידעו דברים, יודע שיש כתובת לפנות אליה, במקום שהוא עצמו יאלץ לספר לכולם על זה. אגב, כל אדם יכול להיות יחצ"ן. אם אתה רוצה לקבל סיקור על משהו (בהנחה שהמשהו הזה יעניין מישהו), כל מה שאתה צריך זה פקס, ולפעמים אפילו סתם טלפון יספיק. מניסיוני, טלפון למערכת של עיתון כלשהו (שאפשר למצוא בספר הטלפונים) יספיק כדי לקבל את מספר הטלפון של הכתב האחראי על התחום, אותו תוכל לנסות לעניין בנושא שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שאתה מיתמם באמירה ''כל אחד יכול להיות יחצ''ן''. לא דומה העברת ידיעה לעיתון מצד אדם מן הישוב, ואפילו יהיה בעל-עניין בדבר, ל''ספינים'' או לקמפיין יחצ''ב מתוכנן היטב ע''י אנשי מקצוע. אני לא מציע שעיתונאים יפעלו אחרת. אני באמצעו של קורס בדוברות ויחסי-ציבור עכשיו, ולא הייתי רוצה לגלות שבזבזתי את כספי התשלום לקורס לשווא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מבלבל בין יחסי ציבור ושיווק/פרסום. מבחינת העיתונאים, זורם אליהם כל הזמן מידע, מכל הכיוונים. אם מישהו רוצה להדליף לי סקופ, הוא יכול להתקשר גם בעילום שם ולספר לי מה שהוא יודע. אם העניין חשוב, אני אטרח בהחלט לבדוק את הדברים, וזה כבר קרה והוביל לידיעות חשובות. דבר אחד שכן שונה, הוא היכולת של משרדי יחסי ציבור "להתמקח" על אופן פרסום הידיעה או הכתבה שהם עומדים מאחוריה. מהלך הדברים הזה יכול להיראות קצת מסריח, אבל הוא יכול גם להיות הוגן וראוי, תלוי איך ומי. יש מאחוריו היגיון, בכל אופן - דובר או יחצ"ן מאפשר לי, למשל, לראיין בלעדית אדם חשוב. הוא יכול לשאול או לבקש שהראיון יתפרסם במועד מסוים (לפני אירוע חשוב) או לקבוע איתי מראש את הדגשים בו. כאן שוב נתון שיקול הדעת - עד כמה הראיון הזה חשוב לי, כדי שאסכים לתנאים. אני לא חייב, כמובן (וממילא, אם המרואיין לא מעניין אותי, לא אסכים). אם התנאים קריטיים או נחרצים מדי (אם מבקשים ממני לא להזכיר בראיון פרשייה מסוימת, למשל), אני פשוט מתווכח, ובסופו של דבר נופלת החלטה, או פשרה. אני מניח שעם אדם מן היישוב שהיה מתקשר לא הייתי נכנס למו"מ מפורט כזה (מלבד כמובן כיבוד בקשתו להישאר בעילום שם וכולי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין. האם המושגים "ספין" ו"קמפיין יחצ"ני" זרים לך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אני מקבל הודעות לעיתונות, לא קמפיינים. לגיטימי מבחינתי שמשרדי יחסי ציבור ישלחו הודעות לעיתונות בזמנים שמתאימים להם, ואם הם קוראים לזה "קמפיין", שיהיו בריאים. אני לא חייב לקבל כל מה שהם אומרים. אני מתמרן עד כמה שאני יכול, כדי להעביר מידע בבהירות - ובמידת הצורך, גם מציין שהראיון מתפרסם לרגל אירוע כלשהו, לטוב ולרע. (תגיד שאני במיעוט? אולי. יש כמובן עיתונות "מגוייסת", בתחומים שונים. אבל אני מנסה לשמור על נקיון כפיים). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |