 |
באיזה עשור היתה המוזיקה הכי טובה? | 4148 |  |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
 |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
 |
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
לדעתי השאלה הייתה צריכה להיות - 'איזה עשור מוסיקלי בחייך מלווה אותך תמיד', או משהו כזה. מכל מקום,אני מניח שתשובתי לשאלתי זו הייתה גילאים 13-23. אם כי כניסה לטווח העשור מגביל לתת תשובות ברורות שכן יש מוזיקה שאני שומע עד היום גם אם היא הייתה מופקת במהלך כמה עשורים ויש מוזיקה שנחלקת בין 2 עשורים או משוחזרת מחדש וכו'. תשובתי לסקר: יש לי אהבה למוזיקת שנות השמונים, אבל היא גוועה למוות כבר לקראת אמצע שנות התישעים. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני כבר כמעט לא שומע פרוגרסיב, אבל כשמדי פעם כן, אני מבין שוב עד כמה הוא מסב לי עונג ששום סוגה אחרת לא מתקרבת אליו. הוא התחיל בשנות השישים, אבל הפירות הבשלים ביותר שלו היו בשבעים המוקדמות. (ומחוץ לפרוגרסיב: במוזיקה הישראלית, הלהקות הצבאיות של תחילת העשור שעשו פופ עילאי, כספי + רכטר + גרוניך + לוי ומפעלותיהם השונים, וכוורת; הפופ הברזילאי היה עדיין בשיאו; ואם באמצע העשור הפרוגרסיב הפך לבלתי נסבל, בא הפאנק בתגובת נגד נהדרת כשלעצמה.) מה שכן, אם לא נותנים לי לבחור מכל עשור את המיטב לדעתי, אלא בוחרים בשבילי מכל עשור מדגם לפי איזושהי מטריקה אובייקטיבית, נניח הלהיטים הגדולים, אני כנראה איהנה משנות השישים הרבה יותר מאשר השבעים. מיטב הלהיטים של השבעים היו כנראה בעיקר זבל, או מוזיקה טובה אבל לא הכי לטעמי (סטיבי וונדר); ואילו מיטב הלהיטים של שנות השישים היו כנראה ברובם די טובים עד יצירות מופת (הביטלס כמובן, אבל גם הסטונז, דילן; הפופ הבזיראלי של השישים היה, אני חושב, טוב לפחות כמו בשבעים; ולפחות חלק משנות השיא של ברל, ברסאנס וויסוצקי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברשותך, מעניין אותי לדעת למה יש כאלו שיעדיפו מוזיקה של שנות השישים והשבעים, כאשר החלב אשר ינקו אמור להיות באזור חיוג שנות השמונים. יש לי כמה הנחות מוקדמות, ואני מתאר לעצמי שמה שנשמע באזור התרבותי ומה שמוערץ על ידי סוכני החיברות - הוא החלבון שבחלב. האם באזור התרבותי בו שמעו והעריצו את זוהר ארגוב, לא שמעו ביטלס כי הם לא ידעו אנגלית או כי זה לא באמת עניין אותם לשמוע משהו שההורים שלהם לא שמעו. או שהם פשוט לא אוהבים לשמוע את הסטונז או כל מוזיקה שהיא לא ישראלית ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שההנחה המוקדמת שלך שאתה מציין במפורש פשוט לא תמיד נכונה, גם אם אין ספק שחלקית היא כן נכונה. מלכתחילה יש בה משהו חתרני: לכאורה אנחנו, אנשים נבונים, משכילים ושוחרי תרבות, דואגים לחשוף את עצמנו למבחר מהיצירה האנושית בכל הזמנים, ולבחור לעצמנו את מה שבאמת הכי מתאים לאישיותנו הייחודית ולפתיתי השלג היחידים במינם שהם אנחנו. ומצד שני ברור לכולנו שזה לא בדיוק כך, אלא לנסיבות חיינו יש השפעה מכריעה על הטעם שלנו. אבל כאמור, לא מלאה; אולי ההעדפה שלי לפרוגרסיב היא בכל זאת ביטוי לאישיותי הייחודית ולפתית השלג היחיד במינו שהוא אני. אולי החיווט במוח שלי הוא כזה שפשוט לא בנוי להסתפק בפופ של שנות השמונים, ומחפש יותר מורכבות. אלה כמובן האפשרויות שמחמיאות לי. יש אפשרויות אחרות. לפעמים הטעם שלנו מושפע ממה שגדלנו עליו, אבל בהפוך: אנחנו מורדים בו (בהורינו, בבני גילנו) והולכים דווקא למשהו אחר כדי ללכת למשהו אחר. מעניין שאת כל מה שאנחנו כותבים פה על טעם מוזיקלי על רקע הסביבה שבה אדם גדל, תופס ממש אחד לאחד גם לדעות פוליטיות. אישית, אני בכל זאת יכול לזהות רטרוספקטיבית את התהליכים שעברו על הטעם שלי בנעורי, ולהבין מה קרה שם. התחלתי באמת להתעניין במוזיקה בגיל 11, ובהתחלה באמת בפופ האנגלוסקסי הפופולרי של רשת ג' (המצעד השנתי של 1983 הוא חוויה מכווננת, כל שיר שם הוא עבורי בניין מפואר, בעוד בזה של 1982, שנחפשתי אליו מאוחר יותר, כמעט לא הכרתי כלום.) אפשר לקשור את זה למרד נעורים קלישאתי, שהרי ההורים שלנו לא אהבו את זה ושמעו רק שירים עבריים, רובם מעשור-שניים קודם אבל לא רק. בגיל 14-15 התחלתי לשמוע את התוכנית "קצת אחרת" ברשת ג', וזו היתה חוויה מכוננת אף היא, שהתחילה להרחיק אותי מהפופ המסחרי ביותר. הייתי שומע את זה לבד, וכמעט לא היה לי אף אחד לחלוק איתו את החוויה1. בסביבות גיל 15-16 ואילך, כל קיבוצניק טוב נטש אז את הפופ המסחרי ועבר להעריץ את אדמורי הרוק של עשור עד עשור וחצי קודם - הדורז, לד זפלין, פינק פלויד; ושלום חנוך גם. הייתי קצת שם, אבל בחכת הפרוגרסיב נתפסתי מסדרת הרצאות של קוטנר. גם כאן, הייתי לבד בלי אף אחד לחלוק איתו את זה. ואני לא יודע אם האהבה הזו היתה החיווט של המוח שלי או אני מול החברה: יש מצב שהייתי זקוק לאהוב משהו שאף אחד אחר לא מכיר. רק בצבא גיליתי, בתדהמה של ממש, שלא מעט אנשים מסביבי מכירים ואף אוהבים פרוג. נדמה לי שבמקום לשמוח על זה הייתי ברגשות מעורבים; ומכל מקום, חפירות מעמיקות בג'נסיס וקינג קרימזון ערכתי רק עם עצמי ולא עם אותם אנשים. 1 מישהו אחד כן, חלקית, בחור אחד בקיבוץ מבוגר ממני בשנתיים-שלוש, שהיה ממה שקראו אז "חברת נוער", כלומר מתרבות רעה שנשלח להציל את נפשו אצל האשכנזים הטובים בקיבוץ. הוא באמת סימן וי על כל משבצת של ערס, וניסה לא להחזיר לי את התקליטים שהשאלתי לו (של "דפש מוד"!), אבל היה בקי יותר מבני גילי הקיבוצניקים בטרנדים כמו ניו-וייב. הוא ידע לפחות לתת כותרות לדברים שאהבתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''במקום לשמוח על זה הייתי ברגשות מעורבים'' - זה קרה לי כשזמר קנדי אלמוני שרק אני וכמה חברים הכרנו התחיל לצבור פופולאריות. קראו לו ליאונרד כהן. דורי פרבין, לעומתו, נשארה אלמונית לפחות בארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואצלי, הסתבר שאפילו בבאר שבע, בירת הנגב המאד רחוקה מהתנועה הקיבוצית, פינק פלויד, קינג קרימזון, לד זפלין, ג'טרו טל וחבריהם היו מאד פופולריים, ואני נחשפתי אליהם אצל חברים מהתיכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברמה האישית, יש לי תיאוריה לפיה העובדה שהתקליט הראשון שקיבלתי ושמעתי אותו הלוך הלוך וסוב עד אין קץ - בגיל ארבע בערך - היה סיפורי פוגי של כוורת, השפיעה לימים על העדפותי המוזיקליות. והרי 'למרות הכל' הוא פרוג כהלכתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתמול שודר בכאן 11 הפרק הראשון בסדרה של קוטנר על כוורת. לי זה היה מרגש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט, את סנדרסון פגשתי לראשונה במסיבת ליל ששי באולם ההתעמלות של התיכון בה ניגן עם להקה מאולתרת , ב74 בסיום הטירונות במחנה 80 כבר סיפרתי לחברה שכדאי לא להבריז וכולנו נהננו מההופעה של "כוורת"יצא הנח"ל לשדות וסיפורי פוגי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כנראה צעיר ממך. ראיתי את "צפוף באוזן" בסוף היסודי (לא זוכר אם בכתה ז' או ח') נגיד 1978 בכרטיס כפול עם הגששים בקולנוע סביון בקרית ביאליק הפריפריאלית. ענק העבר וענק ההווה בכרטיס אחד. כאילו היום היו מציעים לך כרטיס כפול להופעה של עומר אדם ואייל גולן בירוחם. זה היה סיבוב הופעות פרידה, אבל אני לא זוכר אם של הגששים או של כוורת. עד היום אני זוכר את יוני רכטר קופץ על הבמה כאילו הוא נכווה ברגליו כשגידי גוב כתבנו מתאר את נחיתת האדם הראשון על השמש :) אני זוכר את "סוכר בתה" הכמו תיאטרלי, ואני זוכר את סולו התופים שנראה לי אז ארוך מאוד ומרגש של פניגשטיין ביו יה, שכבר היה להיט ותיק וענק וכנראה היה ההדרן. כי היה שיר סיום להופעה- ככה היא באמצע. אחר כך אני וחבר שלי השכן מעבר לכביש (היום מנכ"ל בשוק ההון) התאמנו ועשינו הופעה של שירי כוורת לשכנים עם טייפ קסטות (מונו) נייד כליווי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כוורת התפרקה בקיץ 1976, אז היית כנראה יותר צעיר כשראית אותם אז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, טעיתי בכרונולוגיה שלי. בסתיו 77' התחלתי כיתה ט', אז כנראה זה היה סיבוב הפרידה שלהם והייתי בסוף כיתה ז'. ויקיפדיה מזכירה את ההופעות הכפולות עם הגשש אחרי שחזרו מארה"ב ב 76'. אחר כך ראיתי את הופעת האיחוד הראשונה שלהם ב 84' בפארק הירקון. הייתי ברגילה מהצבא ועבדתי על אניה שעגנה במסוף הפחם בקיסריה. יצאתי ברגל דרך הדיונות ולקחתי טרמפ מכביש החוף עם זוג שהסתבר שבעצמם נסעו להופעה. פחות או יותר כל המדינה היתה שם. בדיעבד אני מופתע שהלהקה שרדה רק 3 שנים. זה הרגיש יותר כי השירים שלהם ליוו בדיוק את התקופה בה התפתח הטעם המוזיקלי שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוכרים את הקטע הזה שב-84' כשכוורת התאחדה היתה הרגשה נוסטלגית של להקה "ממזמן" שהתאחדה מחדש אחרי המון שנים? זה היה רק אחרי 8 שנים. ואיפה אנחנו היום? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלופ. עם ''זהו זה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלוף. לפעמים אני מצליח לספר לעצמי את הבלוף הזה גם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מרגש. אני מחכה בכליון עיניים לפרקים הבאים. אבל תפסתי שם שתי טעויות, אחת של סנדרסון ואחת של קוטנר: ב-12:50 סנדרסון אומר שהאורגן של הדורז היה פרפיסה. ובכן, האורגן הקבוע של ריי מנזרק בדורז היה בהתחלה Vox Continental, ואח"כ Gibson G-101. ב-22:35 קוטנר אומר שסנדרסון היה הראשון שהשתמש בגיטרה חשמלית בלהקה צבאית, אבל אלי מגן השתמש בגיטרה חשמלית בלהקת הנח"ל לפני סנדרסון (שמעתי את זה ישירות מפי אלי מגן - ראו את הראיון הזה איתו, שערך עבדכם הנאמן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה רציתי לשאול אותך על הפרפיסה, אבל התביישתי :) ותודה על הראיון ועל הקישורים שבו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין מה להתבייש, תמיד מוזמן :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אין במה להתבייש, אז אולי אתה יודע מי על הגיטרה החשמלית ב"האיש מן הבקעה"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גילי דור. אאז"נ, קראתי / שמעתי פעם ראיון איתו, שם הוא סיפר שכשהוא הגיע לאולפן להקליט את תפקיד הגיטרה הוא ניגן סיבוב אחד על השיר רק כדי להתחמם, אבל אז אמר לו המפיק שהוא הקליט אותו (ללא ידיעת גילי דור), ואין צורך בטייקים נוספים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. באמת תפקיד יפה יצא לו. ב. אם זה היה בטייק אחד - זה מאד מרשים מצד אחד, ומבאס מצד שני. הצד השני הוא שברור לי שזה 2 סדרי גודל מעל היכולות שלי1. 1 למשל - איך הוא מחליט איזה ארפג'יו לנגן בכל אקורד? והוא החליט על כולם ומיד יצא לו הכל? מה לעזאזל. או שהוא מנגן מתווים שמישהו אחר כבר "הלחין"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 לא יודע. אני מנחש שהיו מונחים לפניו רק האקורדים של השיר (ולא תווים מדויקים), והוא ניגן ארפג'ים כפי שהוא מצא לנכון. לטעמי הליווי המוזיקלי בשיר הזה דווקא לא כל כך מוצלח. גילי דור מנגן נקי ומדויק, אבל התפקיד שלו מאד עמוס, מה שמתנגש עם הליווי הסמיך הנוסף שיש ברקע (מקהלה שלמה, אורגן, בס, ואולי אפילו עוד גיטרה; באופן תמוה דווקא אין תופים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני אוסיף לחובת השיר שהמילים שלו קצת אוויליות לטעמי (ולא מחזיקות היטב את המוזיקה, היפה מאוד בסך הכל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על המוזיקה והביצוע אין לי מה להגיד, אבל את המלים אני דווקא אוהב (במחשבה שניה: אולי גם בזכות המנגינה והביצוע). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אוהב הרבה שירים של הלהקות הצבאיות אבל רק השיר הזה נכנס לפלייליסט הקבוע שלי. הלחן יפהפה והמלים יושבות עליו מצויין, אבל יש שני אלמנטים שקונים אותי כל פעם מחדש ובזכותם אני מתרגש לשמוע אותו שוב ושוב. האחד הוא שאני פשוט סאקר של האלמנט שהזמר מחזיק טון והליווי מחליף אקורדים (דוגמה בולטת- More than a feeling של בוסטון שמלא בכאלה). וכאן זה עוד אקורדים מפורקים אז בכלל תענוג. השני הוא העליה המתאחרת של המקהלה, שכבר הזכרתי פעם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכל להצביע איפה בדיוק שני האלמנטים האלה מופיעים בשיר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקראת סוף הבית דורית שרה "הוא" ארוך בטון אחד והליווי מחליף 4 אקורדים (או כך נדמה לי). בפזמון האחרון, ב"לאן" עם העליה בסוף, חלק מהמקהלה עולה לטון הגבוה כמו בפזמונים הקודמים, וחלק מושך עוד קצת לפני שעולה לטון הגבוה, ואני מת על זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסוף הבית זה אקורד אחד (רה במול מוקטן) מנוגן בארבעה היפוכים. ועכשיו הבנתי למה התכוונת עם המשיכה של המקהלה, תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה רוצה דוגמה לשיר (קלאסי) שבו הזמר/ת מחזיק/ה טון ארוך והליווי מחליף אקורד תוך כדי, “השיר על המים” (מילים: פרידריך לאופולד שטולברג, לחן: פרנץ שוברט) נותן דוגמה יפה לזה. https://www.youtube.com/watch?v=laa2fqo-2IE אחרי דקה וקצת. או אם אתה רוצה ישר את המקום: https://www.youtube.com/watch?v=laa2fqo-2IE&t=64s |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הופתעתי לגלות כמה קשה לי למצוא שיר פופולרי עם אלמנט כזה. הכי קרוב שהגעתי זה שלושת האקורדים שמאחורי ההברה "כל" בתחילת הפזמון של "פנים ושמות". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. חשבתי שאוכל להביא לך כמה דוגמאות בשליפה וגם אני הופתעתי לגלות שזה פחות נפוץ ממה שחשבתי. חשבתי שבלדות רוק יהיו מלאות בזה (ארוסמית', בון ג'ובי) אבל להפתעתי לא ממש. יש חזרות על פראזות שירה עם אקורד שונה (Dream on) ויש שירה מונוטונית עם החלפת אקורדים אבל לא משיכות צליל כמו של בוסטון. מסתבר שזה פיצ'ר אצלו כי גם ב Peace of mind הוא עושה את זה (3:45). עוד מקרה שחשבתי אבל זכרתי לא נכון היה It's no game של בואי. קרוב, כי אחרי המשיכה של הצליל יש החלפת אקורד והמקהלה נכנסת באותו טון. דיברנו פעם על הברות מושרות מונוטוניות. ב Another Day מקארטני שר מונוטונית 17 הברות כמעט מתחילת השיר והאקורדים מתחלפים מספר פעמים. במקרה הזה המונוטוניות מתחברת למילות השיר. גאוני בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי עלה לראש זה https://youtu.be/Lt8AfIeJOxw?si=dHjkebobC6mC2kcB&... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הכרתי, תודה. אבל אני שומע שם רק שני אקורדים מתחלפים על הצליל הנמשך, ושירים עם כאלה יש יחסית הרבה. האתגר (מבחינתי...) זה למצוא מקרים של שלושה אקורדים או יותר. בגזרת ה"כמעט" יש את Lovely day, שבאחד הסיבובים באאוטרו שלו ביל וית'רס מושך את ה-day על פני חמישה אקורדים שונים (ותשעה לא שונים). אבל ברקע יש את החזרה המושרת על Lovely day, אז אני לא יודע אם זה נחשב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"חוטף" את הפתיל מהקישור הזה לנושא שאשמח לשמוע את דעת הפורום: מה אתם אומרים על "רדיוהד"? מצד אחד, אני יודע שהיא אחת הלהקות הכי נחשבות של סוף-המילניום-תחילת-המילניום-הזה. מצד שני, ראיתי אותם כלהקת חימום להופעה הכי גרועה שראיתי בניינטיז1. ולמרות שהם היו פחות גרועים מההופעה - הם השאירו רושם לא מזהיר בכלל. טוב, "קריפ" זה סבבה. אבל זהו. בקיצור - האם זה רק הטעם המוזיקלי המיושן והמאובן שלי שלא מצליח להכיר בגדולתה הנשגבת של הלהקה הזו? 1 ואולי בכלל - R.E.M באצטדיון רמת גן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה קשה. בעיני הם אוברייטד, אבל בהחלט לא אומר שהם גרועים. אני מכיר בגדולתם בעיני אחרים, אבל בעיני הם סתם טובים. מצד אחד לא אחליף תחנה אם יהיו ברדיו. מצד שני יש להם רק שיר אחד בפלייליסט שלי, וגם הוא בקושי נכנס ומועמד להדחה כל הזמן. יש לא מעט להקות שנות התשעים שאני מעדיף על פניהם, בראשן גרין דיי ורד הוט צ'ילי פפרס. מצבך נראה לי דומה למצבי עם הקיור בשנות השמונים. אז בכלל לא הבנתי מה ההתלהבות הגדולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מגניב. גרין דיי והפלפלים שתיהן עדיפות גם בעיני. הן גם מהלהקות החביבות על גיטריסטים חובבים, יש להן כמה וכמה שירים שכיף לנגן על גיטרה, אז מאחר ואני בז'אנר זה לא מפתיע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה הכל נורא סובייקטיבי, מן הסתם, אז זה לא ממש משנה / על טעם ועל ריח וכל הג׳אז הזה, אבל אני חושב בדיוק הפוך ממך ומאריק. גרין דיי והפלפלים זה חביב כשרוצים משהו מקפיץ וכייף. גם קריפ היה להיט חביב, אבל הוא היה בנאלי ונמאס עלי מאוד מהר (היום אני לא מסוגל לשמוע אותו בלי לעשות סקיפ). לעומת זאת רדיו-הד נמצאת ב-Top5 של הלהקות האהובות עלי בכל הזמנים וכל אחד מהאלבומים (מפאבלו ועד In Rainbows) הם נפלאים באוזני (כל אחד באופן קצת שונה) בכמה רבדים (כולל מעבר לשירים עצמם / כל אחד בפני עצמו. אלו אלבומים/יצירות במלא מובן המילה עם Theme, קונספט ומהות מאחדת ולא סתם אוסף של סינגלים). עד היום צרובה לי בזיכרון השמיעה הראשונה שלי את OK Computer ואיך הרגשתי שמתפוצץ לי המוח ממה שהאוזניים שלי שומעות (ועל אילו מיתרים בנפש שלי הדבר הזה פורט). האלבום הזה (במלואו, מהתחלה ועד הסוף) עדיין ברוטציה הקבועה שלי עד עצם היום הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין. אז אנסה לשמוע את אוקיי קומפיוטר. להבהרה - לא הייתי שם לא את גרין דיי ולא את רד הוט במעלה הלהקות האהובות עלי, רחוק מזה. אבל לפחות הן חביבות וכמו שאמרתי, ממש מוצלחות לגיטריסטי ספה. בעיקר הרד הוט. יש לפלפלים כמה וכמה ריפים ממש מוצלחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי גרין-דיי והרד הוט - בוודאי. אלו להקות לימים בהם אני אוהב את העולם או מחפש אווירה גרובית ומקפיצה (וחלק נכבד מהפלייליסטים שלי הם גם דברים כאלה). הפונקציה של רדיו-הד היא משהו אחר לחלוטין. אם מישהו ניגש לרדיו-הד כדי להאזין למשהו שירומם את הרוח והלב, זה כאילו הוא בחר לשתות אספרסו כפול כדי להירדם, הזמין מרק חם ביום חמסין כדי להתקרר או פתח ספר של ארתור שופנהאואר כדי להתעודד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. בשנתיים האחרונות הפלייליסט שלי הפך ליותר ויותר upbeat. כנראה שמרה שחורה יש לי מספיק מהמציאות. אם כי הכנתי פלייליסט קצר שקראתי לו "למצב" והוא הרבה יותר עגום (והגורל צבעו אפל עמוק בפנים). אבל הוא כולל רק שירים בעברית. אני מקשיב לו מדי פעם כשאני צריך לבכות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או כמו שאמר ניק קייב בהופעה שלו בחיפה בניינטיז: "The next song is about a horse. And the horse dies."
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דביל שכמוני. טוב שהזכירו לי בפתיל אחר את רדיוהד, כי השיר היחיד שלהם שמופיע בפלייליסט שלי עושה בדיוק את הטריק הזה- Street spirit (fade out). הנה רואים אותם מחליפים את האקורדים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה בשיר הזה הם מחליפים אקורדים (על צליל מתמשך)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, לא? בכל הקטע מ 2:08 עד 2:20 רואים אותם מחליפים אקורדים על צלילים מתמשכים. עבדו עלי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא החלפות אקורדים, אלא תוספות של צלילים משתנים לאקורד נתון: בצליל המושר הראשון דו מז'ור עם תוספות, בשני מי מינור עם תוספות, ובשלישי לה מינור עם תוספות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב נו, לי זה עדיין עושה את זה, כמו הוריאציות על האקורד ב''האיש מן הבקעה''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, לא אתווכח עם מה שזה עושה לך :) אבל מבחינה מוזיקלית, האלמנט הנ"ל במקרים האלה (האיש מן הבקעה, Street spirit) הוא יותר עניין של עיבוד מאשר עניין של הלחנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאפ. עיבוד, טמפו, ה-Arangement, קולו של הסולן (והטמפרמנט שהוא מקרין על השיר), המילים, נושא השיר, האפקטים, ה-Vibe, ה-Groove, הקונטקסט התרבותי, הקונטקסט המוזיקלי ועוד רשימה ארוכה של קניות - כל אלה מגדירים והופכים קטע מוזיקלי למה שהוא. מה כתוב על דפי תווים זה רק חלק (חשוב, אבל רק חלק) מהתבשיל. וידאו בו Aimee Nolte עושה סקירה של שירים עם שני אקורדים ומסבירה מדוע ״הם עובדים״. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אכפת לי מה תגיד על Lovely Day, אבל הוא מושך שם צליל מספיק בשביל 20 החלפות אקורדים (נראה לי שיש שם שלוש החלפות במשיכות ה"רגילות" וכמובן הרבה יותר בארוכות שבהמשך). ו"יום יפה" הזכיר לי את ברברה סטרייסנד אז הלכתי לבדוק את Woman In Love והמשיכה הארוכה באמצע השיר (10 שניות, החל מ 2:25 בספוטיפיי) עוברת מיליון אקורדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחתי לקשר לברבורה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מגניב, זה בדיוק השיר שחשבתי עליו אחרי התגובה הקודמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו! תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי, בסיפור על ההקלטה באולפן התבלבלתי עם שיר אחר שבו גילי דור מלווה את דורית ראובני החיילת, "מסביב למדורה". הנה גילי דור מספר את הסיפור. בלי קשר (או עם קשר רופף), גילי דור אכן מנגן חשמלית ב"האיש מן הבקעה" - יש לו אנקדוטה עסיסית גם על ההקלטה הזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד יותר מדהים וגם מסביר את הליווי הביזארי מעט שהוא העניק ל"האיש מן הבקעה", שהפך קצת לשיר בתוך שיר0, מה שכנראה איפשר לי לשמוע אותו פעמים רבות מבלי שיימאס1. ------------------------------------------- 0 לא משהו שמתחרה בפוגות של באך, אבל בכ"ז מוסיף לשיר שכבה נוספת שאינה שגרתית עבור ז'אנר זה. 1מצד שני, אני גם בוודאי זה שהקפיץ בשנה שעברה את כמות ההשמעות של גירסת הכיסוי לשירה המצליח של להקת Mono No Aware מכמה עשרות אלפים ליותר ממיליון וחצי2, כך שאולי אני קושר לביצוע של דור כתרים עודפים. 2 אני לא אחראי לשאר המיליונים, כך שאין לייחס לי טעם מוזיקלי ביזארי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
0 מתחרה (או לא) יותר בפרלודים של באך מאשר בפוגות, אבל יאללה :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הראיון עם מגן. שאלה: הוא מספר "בהקלטות הייתי בכיוון קצת שונה משאר הנגנים [ותיקי הבס בישראל], שכולם ניגנו בס עם מפרט. גם אני ניגנתי עם מפרט בתקופה הראשונה עם השלושרים, אבל אחר כך הבנתי שאני לא רוצה לנגן עם מפרט כי התחלתי לשמוע ג'ז ולהימשך לג'ז." למה בסיסטי ג'ז לא מנגנים עם מפרט, ובסיסטי מוזיקה קלה כן (לפחות באותם ימים)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היסטורית, כלומר בשנות החמישים והשישים, נגני גיטרה בס שבאו מהג'ז ניגנו בד"כ לפני כן בקונטרבס, שם אף פעם לא משתמשים במפרט. כשהם עברו לגיטרה כמעט כולם המשיכו לנגן עם האצבעות (חריג מפורסם: סטיב סוואלו), מן הסתם מתוך הרגל. באותה התקופה, הרבה מהבסיסטים שצמחו בעולם הרוקנרול (למשל פול מקרטני), ניגנו קודם לכן בגיטרה, שם מקובל להשתמש במפרט, וכמעט כולם (?) המשיכו להשתמש במפרט גם על הבס, גם כן מן הסתם מתוך הרגל (כן, אני יודע שמקרטני מנגן לפעמים עם האצבעות). עם השנים, יותר ויותר בסיסטים בעולם הרוק/פופ מנגנים עם האצבעות, גם בלי שיש להם שורשים בקונטרבס. לא יודע בדיוק למה. באזורים היותר "פרימיטיביים" ו"ערסיים" של המוזיקה הפופולרית מקובל להשתמש במפרט (דוגמה, עוד דוגמה). הסאונד של בס עם מפרט מתאים לאסתטיקה המוזיקלית של Pאנק וניו-ווייב, וקל מאד להתחרע בנגינת שמיניות (שרווחת בסגנונות האלה) עם מפרט. אני בסיסט ויש לי בארנק באופן קבוע מפרט. מצאתי אותו על הרצפה של אחד האוטובוסים של הלהקות הצבאיות לפני יותר משלושים שנה, ומאז הוא איתי. הוא יוצא מהארנק בממוצע פחות מפעם בשנה, כמעט תמיד כדי להשאיל אותו לגיטריסט ששכח להביא מפרט. למיטב זכרוני, רק פעם אחת הקלטתי איתו בס באולפן, וזה היה (סקופ!) בהקלטה של הגירסה הראשונה - לא זאת - לשיר "אוכלת מהצד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מגניב ביותר! אבל בקליפ לא רואים אותך (או נגס בס בכלל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אכן לא בקליפ, אבל דווקא כן רואים בו בסיסט1 - אלעד קרן, שהחליף אותי בהרכב. שלושת האחרים ואני שירתנו יחד בלהקת פיקוד צפון, לא הרבה לפני הקמת "השוונג". (ואהבתי את השיבוש "נגס בס") ____________ 1. מנגן על בס גיבסון לס פול אדומה. הגיטריסט מנגן על גיטרה לס פול קסטום שחורה (1968!) ששייכת לי, ונמצאת כרגע שני מטר ממני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
______ מגניב ביותר. התבלבלתי כי מרחוק הבס נראית כמו לס פול חשמלית קלאסית. וסחתיין על הלס פול השחורה - עדיין נשמעת טוב? (גילוי נאות - אף פעם לא ניגנתי בלס פול). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון לפעם האחרונה שניגנתי עליה - כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי, תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, תודה על תגובתך ועל חשיפת עולמך האישי והמוזיקלי בזעיר אנפין. 1. ככל שאני מנסה לחזור לגיל 11 - ואפילו 13/14 - ולראות את עצמי מבין את המילים ולמצער לשחזר את הצלילים אני נתקל במחסום הזכרון. אני למד שבעצם המוזיקה לא עניינה אותי מעולם כמו הרצון להיות בחוץ עם חברים. אבל איך שהוא המילים גברו על הלחן והז'אנר, ומגיל 16/17 לערך אני כותב למגירות כעשור וחצי כשהלחן המושמע 'מנוצל' תמיד לטובת מהות המילים . אולי כי מלכתחילה הרגיש לי שאני מבזבז את הזמן להתמקד בצליל המושתק בסוף נגינתו וזאת בשונה מהמילים שנשארים איתי. 2. ממרחק הזמן מצטייר לי שמוזיקת הנעורים הוא הקולסטרום שמזין את רגלי הנערים שרוקדים 1 עד שמישהו יפול על ברכיו. 3. מכל מקום וכפי שציינת,אני מסכים איתך ש'לנסיבות חיינו יש השפעה מכריעה על הטעם שלנו'. ------ 1 1986, פתיחת האנדרגאונד בירושלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטרף לשנות השבעים, ומוסיף מטריקה מחזקת: לא הלהיטים הגדולים, אלא האלבומים הגדולים. להוציא להיט אחד מוצלח יכולים לא מעט, בשביל להוציא אלבום שלם ומופתי כבר צריך רמה לגמרי אחרת. ולפעמים הוא אפילו לא פרוג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף לשנות השבעים, מצטרף למה שאמר הפונז, ומוסיף שגם להיטי הפופ (אבבא, אלטון ג'ון, הבי ג'יז) היו סבאבה. הביטלס כבודם במקומם מונח, אבל יכול להיות שלהיטי שנות הששים נשמעים לך בממוצע יותר טובים פשוט בגלל שמה ששרד זה רק הדברים הטובים ואת הזבל זרקו כבר? אבל באופן מפתיע בחרתי לפלייליסט שרץ ברקע במשרד בספוטיפיי1 הרבה יותר שירי שנות השמונים ממה שציפיתי. _________ 1 וכולל שירים שנעים לי לשמוע אותם שוב ושוב. התחלופה בו נמוכה ממה שציפיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 אני חושב שנכון להיום יוטיוב פרמיום עדיף/משתלם על ספוטיפיי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"יכול להיות שלהיטי שנות הששים נשמעים לך בממוצע יותר טובים פשוט בגלל שמה ששרד זה רק הדברים הטובים ואת הזבל זרקו כבר?" אני בספק. בין שנות השישים לשבעים עברו בממוצע(!) רק עשר שנים, ואילו מאז השבעים עברו כבר בממוצע 47 שנים; מספיק זמן לפרספקטיבה מאוזנת. כמובן שאנחנו ניזונים מעורכים מוזיקליים ברדיו. אבל לא מזמן קישרו כאן לסרטונים שריכזו מכל עשור את כל השירים שהגיעו למקום הראשון החודשי. אין כאן את ההטיה שאתה מציין, ונדמה לי שהרבה יותר נהניתי משנות השישים. (לטעמי האישי: אבבא סבבא, הבי ג'יז גם, בתקופת הדיסקו, אבל איומים בבלדות הישנות יותר; את אלטון ג'ון מלהיטיו הקלאסיים אני לא אוהב, דווקא את להיטי האייטיז שלו יותר, בפרט I guess that's why the call it the blues). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. אני אשנה את הטיעון שלי לטיעון יותר מבני- בשנות השבעים המוזיקה הפופולרית התפזרה ליותר כיוונים. הרוקנרול, שבשנות החמישים (אלביס) והששים (ביטלס) הצליח לכבוש את ראש המצעד שוב ושוב, התפצל לפרוג, פאנק, מטאל (מה שנקרא בזמנו רוק כבד), גלאם וכו' ולכל אחד מהז'אנרים הללו היה קהל האוהדים שלו. בנוסף- האלבומים הנמכרים ביותר (פינק פלויד) היו לעתים של להקות שלא היו להם סינגלים יוצאי דופן. לכן בהכללה המיינסטרים שהצליח להגיע לראש המצעד ולקלוע לטעם הרחב ביותר היה מן הסתם מהסוג הדביק יותר. לדוגמה- שיר של אלטון ג'ון, שיר השנה בישראל 1976, שעלה לראש המצעדים ברחבי העולם, היה דוקא Don't Go Breaking My Heart. לא מיצירות המופת שלו. אז כן, הלהיטים של שנות הששים נשמעים בממוצע יותר טוב, כי לשירים טובים בשנות השבעים היה קשה יותר לעלות לראש המצעד בגלל ריבוי הטעמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שנוכל להסכים על העשור מ 1966 ל 1975. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתמול הייתי בחזרה הגנרלית לאופרה "כרמן" בפארק הירקון1. היכרותי האישית עם אופרות ככלל דלה מאד, ולאורך המערכה הראשונה - מעבר להתרגשות המשפחתית - די השתעממתי, ולא הבנתי בכלל למה העלילה כל כך רזה עד לא קיימת, בטח יחסית לאורך המופע (כל מערכה היא כ-45 דקות, ויש ארבע כאלה!). ואז, אחרי הסבר מזוגתי שעזר לי מאד להבין שהעלילה לא משנה, זה רק תירוץ בשביל המוזיקה, האירה בי תובנה ששיפרה לאין ערוך את הנאתי משאר המופע: אופרה היא כמו אלבום (כפול!) של רוק פרוגרסיבי. באנו בשביל המוזיקה, לא בשביל המילים או העלילה. גם מי שיחפש עלילה קוהרנטית ב-Thick as a brick, בארמונו של מלך הארגמן או בSelling England by the pound, ימצא את עצמו משועמם ותוהה. אבל מה לנו מוזיקה כשאפשר לנגן יצירות ארוכות ויפות (חפחות בחלקן), ולתת למלחין להראות לכולנו כמה הוא מוכשר ווירטואוז, וכנ"ל לנגנים. על הדרך, כדי בכל זאת קצת למשוך את הקהל, יופיעו לפנינו גם רקדנים בתלבושות מפוארות ותיאטרליות (מי אמר פיטר גבריאל או דייויד בואי?), ולפעמים אפילו יעמדו על רגל אחת ויעשו פרצופים (הי איאן) כדי שגם לעיניים יהיה במה להסתכל. ברגע שעברתי להקשבה בסגנון פרוג והפסקתי לחפש קוהרנטיות או לינאריות כלשהיא במתרחש על הבמה, התחלתי להנות הרבה יותר. מי היה מאמין שהפרוג הוא בעצם לא כל כך פרוגרסיבי - כבר עשו את זה קודם, לפניו, הרבה לפניו. 1 פעח"ב: בתי שרה שם עם המקהלה הצעירה בה היא משתתפת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשכרה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העלילה באופרה היא כמו המאמרים בפלייבוי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא תמיד. לפני כמה זמן הזמינה זוגתי כרטיסים לאופרה, נדמה לי של מוצרט. לאחר שהתגלה לה שאני מקפיד להתרחק מסוגה זו, היא ביטלה אותם בגלל ש''זה לא אופרה למתחילים'' והזמינה כרטיסים ל''לה טרוויאטה''. להפתעתי נהניתי מאוד - מן השירה, הנגינה, התפאורה, הנגינה וגם העלילה. אבל אני לא יודע אם זה המצב באופרות אחרות. הייתי מברר עם אחי, שהאופרה היא אחת מאהבותיו הגדולות, אלא שהתשובה לא תיגמר בפחות מעשרים דקות, וזה רק משך המערכה הראשונה של התשובה. לאחר מכן יש צרור קישורים ושיחות מעקב, כולל בחני פתע המלווים בכעס ועלבון במקרה של כשלון. הבוס שלי לעומת זאת הפטיר ''תנחומיי'' ולשאלתי הסביר שאופרה היא הסוג הנחות ביותר של מוסיקה קלאסית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין קטן מאוד באופרות (רון בן יעקב, אייכה?), אבל ניחוש - "לה טרוויאטה" היא הרבה מעל "הממוצע" מבחינת עלילה ודרמה, מעצם זה שהיא עיבוד של רומן שנחשב לחשוב / משובח (אם איני טועה; בכל אופן, קראתי אותו בתרגום לעברית ודי הערכתי אותו), בעל נפח טרגי, ובקצרה בעל ערך - עוד כשהיה רק רומן במילים. זאת לעומת רוב (?) האופרות שעלילתן חוברה במיוחד לאופרה ללא יומרות גדולות, או התבססה על יצירת קודמת קלת-משקל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מי היה מאמין שהפרוג הוא בעצם לא כל כך פרוגרסיבי - כבר עשו את זה קודם, לפניו, הרבה לפניו." אני חושב שזה גלוי וידוע שהמוזיקה הקלאסית האירופית היתה המודל שעמד לנגד עיניו של הפרוג, כאידיאל של מורכבות (לצד השאיפה לשלב אותה עם האנרגיות של הרוק). נכון גם שהטקסטים של מיטב להקות הפרוג היו ברובם נפוחים ומגוחכים, יומרניים ללא כיסוי1 - אבל אם הם רוצים לתרץ את זה ב"אבל גם האופרות הקלאסיות" אז אני חושב שגם אם זה נכון זה לא תירוץ משכנע. אפשר היה גם בלי לשיר מילים בכלל. אני חושד שהפרוגרים באמת טעו לחשוב שהטקטסים שלהם רבי ערך. 1 פינק פלויד חריגה לטובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע על אחרים, אני לא זוכר אפילו שני משפטים בעל פה משני אלבומים שציינתי בתגובה הקודמת. את המוזיקה אני זוכר היטב (אחד הדברים שעזרו לי בשמירות לילה ארוכות ומשמימות בבה"ד 1 היה לנגן בראש אלבומים שלמים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שבתקופה שאני עשיתי שמירות לילה ארוכות ומשמימות בקריה נעזרתי בלשיר בראש את כל ארמונו של מלך ארגמן, יקיצתו של פוסיידון, פוקסטרוט וא נרסרי קריים. גם את טרקוס, אבל בהיעדר דף מילים בעותק שהיה לי, שלא לדבר על אינטרנט, המצאתי בוודאי אי אלו מילים מביכות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא לחינם הבאתי את הדוגמאות שהבאתי, ולא אחרות. ב. אבל הבה נראה - כשיש לך קטע כמו Moon child, שבו השירה מהווה שישית מאורך השיר, אזי לו התעקשת רק *לשיר* את הקטע הנ"ל היית מקצר ב-25% את זמן השמירה המשמים שיכולת למלא עם האלבום הנ"ל1. זה כמובן נכון גם ל-Shine on You crazy Diamond ולאחרים. ג. מיותר לציין שאני לא הולך להגן בחירוף נפש על הטענה שפרוג הוא רק אינסטרומנטלי ושלמילים אין חשיבות או משמעות. אבל בהחלט חלוקת הזמן בין השניים יכולה להיות מאד לא שיוויונית, ולטובת הצלילים. ד. Tubular Bells. 1 יש יטענו שאפילו לומר על שאר השיר שהוא "נגינה" זה למתוח את המושג. אז שיאמרו, למתוח מושגים זו אחת הסיבות שהתכנס(נ)ו כאן אנשי הפרוגרסיב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, הייתי מנגן בראש גם את הקטעים האינסטרומנטליים, אבל בהיותי כנראה פחות מוזיקלי ממך אני חושד בעצמי שעיגלתי פינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמנגנים בראש בלי ייחוס חיצוני ללמשל לסןלם הנכון), יותר קל לעגל פינות, ובראש זה נשמע סבבה. ומאחר שאני לא מתיימר לשמיעה אבסולוטית1, גם הפינות שלי היו מן הסתם מעוגלות. 1 בדיוק השבוע במקרה עשיתי ניסוי עם בתי, והסתבר שבראש שלי דו היה יותר קרוב לרה על הפסנתר. ככה זה. אני יכול לתרץ את זה בכך ששמעתי ששמיעה אבסולוטית מתדרדרת מאד אחרי גיל 50, אבל זה רק תירוץ. היא כמובן דייקה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, השימוש היותר חיוני במיומנות הזו היה לי פעם אחת, כמה שנים אחרי הצבא, באיזושהי בדיקת דימות עם איזוטופים שנדרשתי בה לשכב על הגב, במנח לא הכי נוח של הראש, ולהתאמץ לא לזוז אפילו טיפה במשך שעתיים, אם אני זוכר נכון. אני לא זוכר כרגע מי האלבום השני שגייסתי למשימה; אני די בטוח שהראשון היה The Final Cut (אני במחנה המצומצמם, אאל"ט, שאוהב אותו מאוד1, ומעבר לזה הוא הרבה מילים ביחס לאינסטרומנטלי). 1 רחוק מאוד מ tTSoDM ו-AHM, אבל יותר מ WYWH, "החומה" ו"אנימלס", למשל. את האחרון ניסיתי רק לאחרונה ומצאתי אותו משעמם פחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון ש Wish you היה התקליט הראשון שלי של פינק פלויד, והייתי פשוט מאוהב בו, לקח לי הרבה זמן להכיר בגדולתו של Dark side (כנ"ל אבי רואד מול סרג'נט פפר). היום קצת קשה לי לשמוע את היצירות הארוכות של פינק פלויד כי אפשר למות עד שזז שם משהו. מה שמזכיר לי שאני חייב לסדר את מערכת השמע בחדר השינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולה על האינטרו הארוך כאורך הגלות של Time מתוך הצד האפל. כל החלק של תופי הרוטוטום (למדתי עכשיו מויקיפדיה), הקלידים האווריריים ו"מחוג השניות", שמתפתחים לאט לאט לאט וגם בסוף הם עדיין כמעט כלום; ודווקא בכלל שיודעים שמתישהו תבוא האורגזמה של כניסת התופים הסטנדרטיים ואחריהם השירה; זו ציפיה מענגת מאוד. דוגמה עוד יותר קיצונית שאני מאוד אוהב, Facelift של סופט מאשין, עם שש דקות אינטרו חסר כל תוכן קוהנרטי, שאני מת עליו בגלל הציפייה לאקסטזה שאחריו. יש בו בכל זאת סוג של תוכן: צליל טעון בהמון חשמל, שנותן עומק למטאפורה של מתח והתפרקות. בעוד שאת האינטרו של Time אני מניח שרבים אוהבים, אני תוהה כמה אוהבים את זה של "פייסליפט". פעם ציינתי באייל את אהבתי העזה לו, ולאלון עמית לא נותר אלא לזכות אותי ב-WTF. כמובן, אני נאלץ להודות בצער שאני ניזון היום מהסבלנות שהיתה לי פעם. קשה לי להאמין שהיום הייתי מפרגן לעצמי לפרגן להם כזה פתיל ארוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ימים טובים הגיעו, פורנוגרפיה באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ, רק בקריאה חוזרת ראתי מה עשית שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפורנוגרף של הפונוגרף? קטונתי, ברסאנס היה קודם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם מדדתי את פטרול וייטנאם (אזור א?) לפי אורכו של שיר כלשהו, לצערי שכחתי איזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני שומע את עבד הממהר אני נזכר שניסיתי אז - 88 - להבין מהמילים, מי זה עבד ולמה הוא ממהר. זה לא שנטשתי את הצהוב של בית"ר ירושלים ואת הגזענות שלה לטובת הצהוב של גרוסמן בגלל שלמה ארצי, אבל נדמה לי שהמילים בעברית המתייחסים למצב הנוכחי, הם הרגעים המוזיקלים היותר משמעותיים של הנעורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשלמה ארצי ואריק איינשטיין נפגשו - |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאה ה-20. הבום המוזיקלי - עוד כלי נגינה, אביזרים, סגנונות שונים, ניסויים בסאונד, עיבודים שונים, כלי שמע שונים. מעולם לא היה כזה מגוון שכל אדם יכל למצוא את ההעדפה האישית שלו. כולל חרשים, שונאי מוזיקה וחיות (אדם) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם עבורי התשובה לסקר היא עשורים ספציפיים מהמאה ה-20 (עבורי אלו ה-70 וה-90), אבל במעבר על ספריית המוזיקה שלי בחשבונות הסטרימינג, שמתי לב שחלק נכבד מהדברים שאני אוהב לשמוע הוא מהמאה ה-21. אז בלי שום משמעות סטטיסטית, הנה גם דברים (יחסית) יותר חדשים, מהמאה הנוכחית, שנמצאים אצלי בטופ: ההרכב Snarky Puppy קולקטיב מוזיקלי אמריקאי המשלב ג'אז, פיוז'ן, פאנק, R&B ומוזיקה אתנית. ההרכב כולל נגנים וירטואוזיים, רובם בוגרי בתי ספר גבוהים למוזיקה. הסגנון אינסטרומנטלי עם דגש על גרוב, אלתור ועיבודים מקפיצים הם זכו להצלחה בזכות הופעות חיות מוקלטות באולפן מול קהל קטן, וקטעים כמו "Lingus" שהפכו לוויראליים – במיוחד בזכות סולו הסינתיסייזר האגדי של קורי הנרי. ואם כבר הזכרנו את קורי הנרי המאה ה-21 מלאה בוירטואוזים מוזיקליים+אינסטרומנטליים צעירים שחבל על הזמן. רשימה מאוד חלקית: - הפסנתרן Jesús Molina. פסנתרן קולומביאני צעיר ומבריק, שמשלב ג'אז, פיוז'ן, גוספל, ואלמנטים קלאסיים. קחו כדוגמא את העיבוד שלו ל Night in Tunisia (במקור של דיזי גילספי) ועוד. - באסיסטים מרשימים כמו Tal Wilkenfeld ו - Mohini Dey - ג'ייקוב קולייר הוא מוזיקאי, זמר, מלחין ומולטי-אינסטרומנטליסט בריטי, הידוע בשילוב סגנונות מוזיקליים מגוונים כמו ג'אז, פופ, R&B ומוזיקה קלאסית. הוא התפרסם בזכות עיבודיו החדשניים, השימוש המורכב בהרמוניות, והיכולת לשלב בין כלים וסגנונות שונים בעיבודיו ויצירותיו. יש רשימה ארוכה של אלבומי רוק קלאסיים מתחילת המאה, אז רק כדוגמית, האלבומים שבאו אחרי OK Computer של רדיו-הד עד In Rainbows מ-2007 או האלבום האגדי של הרוקיסטית החביבה עלי PJ Harvey ששמו Stories from the city, Stories from the sea. יש עוד רוקיסטים ששווה לשמוע במאה ה-21. למשל Band of Skulls היא להקת רוק בריטית שהוקמה בשנת 2008 בסאות'המפטון, אנגליה. ההרכב כולל את ראסל מרסדן (שירה וגיטרה), אמה ריצ'רדסון (שירה וגיטרה בס) ומאט הייוורד (תופים). הם ידועים בשילוב של בלוז רוק, אינדי רוק והארד רוק, עם צליל גולמי ואנרגטי. להקת The Black Keys - צמד רוק אמריקאי מאקרון, אוהיו, שהוקם בשנת 2001 על ידי דן אאורבך (שירה, גיטרה) ו-פטריק קארני (תופים). הסאונד שלהם מושפע עמוקות מבלוז-רוק, גאראז' רוק, רית'ם אנד בלוז ורוק פסיכדלי. El Camino המשובח יצא ב-2011 והזכיר לנו שאפשר להוציא אותנו מתקופת הבלוז-רוק אבל אי אפשר להוציא את הבלוז-רוק מאיתנו. במוזיקה האלקטרונית האלבומים השונים של Infected Mushroom או Pendulum קופצים לי לראש כדברים מצוינים שיכלו לצאת רק במאה ה-21 ולא רגע אחד קודם. ועוד... אבל אעצור כאן. __ ובפינת הדברים האיזוטרים שבטח רוב האנשים לא מכירים (או יגיבו לשמיעתם ב-WTF): - לסיום (התיחסו לזה כאל צד ב׳ של הפוסט), לחובבי רעש וטירוף בלבד, דוגמית קצרה מהצרפתי המופרע Igorrr. סליחה מראש ואינני לוקח שום אחריות על נזקים נפשיים :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיון חדש, מלפני חודש, של ריק ביאטו עם Robby Krieger ו - John Densmore מ - The Doors. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |