 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "חינוך והשכלה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כן, אז? גם החיים הסטודנטיאלים שלי היו כאלה, פרט לכך שלא עשיתי פר"ח ובמקום זה עבדתי בשתים או שלוש חצאי משרות, ובשנה אחת מתישה במיוחד - בחמש. לא ידעתי שאני צריכה להתלונן. עד כמה שאני זוכרת, נהניתי מאד. נכון שאלמנט המילואים לא היה אצלי (שלא באשמתי ולמרות מחאותיי), אבל לא חשבתי לבקש הנחות כשנעדרתי מהלימודים כשאמא שלי היתה בבית החולים. אני לא יודעת איך המצב באוניברסיטאות אחרות, אבל בחיפה (של לפני חמש שנים) אגודת הסטודנטים עזרה אחרי מילואים, וגם יש מערכת הגברה באולמות ההרצאות. |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מטרת היספור הקצר לא היתה להעביר מסר של עצלנות,בכיינות או חוסר שביעות כללית מהמצב. זה היה נטו בכדי לפתוח קצת את הנושא לדיון וכדי שיהיה כתוב. כדי שלא יוכלו להגיד (כמו שאמר לי היום חבר לעבודה) ''ידוע, אין הרבה מה לעשות בנושא.'' יש מה לעשות בנושא,אבל גם את זה אני לא מעלה כאן לדיון. אני פשוט בא להעביר את שגרת היום הממוצעת של סטודנט ממוצע בישראל הממוצעת של היום. וזהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכימה עם קודמתי. כאילו- אז אתה מספר שאתה עובד ולומד, בעצם. זה לא שלא מצאת עבודה, או שהכריחו אותך להיות סטודנט, או שהמיתון פגע רק בך באופן אישי. למה אתה מרגיש מקופח בדיוק? אני במקרה חושבת שהמדינה צריכה לממן את הלימודים הגבוהים במלואם, ולהעניק מלגות מחיה לכל סטודנט מצטיין. אבל ממש לא מהטעמים שהזכרת. זה לא בלתי אפשרי להיות סטודנט בישראל, זכותך לפרוש בכל שלב ולו היית נתון במצוקה כלכלית היית מקבל עזרה. מה שאתה מתאר אינו מצוקה כלכלית, לצערי עלי לבשר לך כי מהרגע בו יצאת מבית ההורים תמיד תצטרך לעבוד תוך כדי עשיית דברים אחרים, אם לא לימודים אז משפחה, חברים וכולי. זה נקרא "חיים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני מבינה את התמיהה בדבריכן. לדעתי חייו של סטודנט בישראל קשים מידיי. וכן, המדינה יכולה הייתה להקל, הן בהורדת שכר הלימוד, והן בחלוקה נדיבה יותר של מלגות (ואולי גם בהקלה בנטל המילואים). אורח חיים כזה אינו מאפשר למצות היטב את חוויית הלמידה. גם אני חייתי חיים דומים לפני שנתיים, ונכון שזה אפשרי, ואולי גם לא נורא, אבל בהחלט העיסוק המתמיד בלשרוד פוגם ביכולת ללמוד כמו שצריך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לחלוקת מלגות- היא נדיבה ביותר. בקשר להורדת שכ''ל- וודאי. כבר אמרתי- לדעתי צריך לבטל אותו לחלוטין, יחד עם העלאת רף הקבלה. אבל מכן ועד ''הציבור המקופח והמפוספס ביותר''... זו כבר היסחפות די מתפנקת. יש בישראל ציבורים מקופחים הנלחמים על פת לחם, על תרופות, על טיפולים. הסיפור מרטיט הלב על הסטודנט שנאלץ לקום בשבע בבוקר, ללמוד ו-גם ללכת לעבודה פשוט לא עושה לי את זה, ובאופן כללי הצורך של כל מגזר במדינה לנסות לעורר רחמים כבר נמאס ומסיט כל דיון מהנקודות החשובות באמת. אל תאמר ''קשה לי לקום בבוקר, קשה לי לעבוד וללמוד במקביל''. אמור- אני סבור שזו מחויבותה של המדינה לסבסד את האקדמיה והסטודנטים, לא כדי שאוכל לישון עד מאוחר אלא מטעמי עקרון סדר העדיפויות. מדינה מערבית הרואה עצמה מתקדמת וליברלית חייבת לעודד השכלה גבוהה. לגבי ''חויית הלמידה''- לימוד זו פריוילגיה שעולה כסף. רבים שאני מכירה היו שמחים רק ללמוד, ולא לעבוד כלל כל ימי חייהם. למרבה הצער רק העשירים יכולים להרשות לעצמם, או לחלופין המצויינים מאוד. המדינה כן תומכת בסטודנטים מצטיינים, והם מקבלים מלגת מחיה וזכאים לחווית לימוד מלאה, בתמורה לתרומה שיכולתם תעניק למדינה בשלב מאוחר יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה בהחלט שלא מדובר ב"ציבור המקופח והמפוספס ביותר...", ואני גם מעדיפה נימוקים ענייניים על פני פרצי רגש, אבל אני סבורה שמדינת ישראל אינה מעודדת מספיק את ההשכלה הגבוהה. אני לא מסכימה כי חלוקת המלגות נדיבה מספיק. אז מה אם 5% מן הסטודנטים המצטיינים ביותר זוכים לחווית למידה עמוקה יותר כי ניתנת להם האפשרות לנצל את הזמן על פי בחירתם - מה עם 95% מן הסטודנטים האחרים? האם הם אינם זכאים לחווית לימודים שפויה יותר? לא מדובר ברעיון חדשני ברבות ממדינות העולם חיי קמפוס נראים לגמרי אחרת - הכל עניין של סדר עדיפויות של המדינה.לימודים בתנאים נורמליים אינם צריכים להיות נחלתם של העשירים בלבד. ובתגובה לאייל האלמוני - גם אני מסתכלת אחורה בסיפוק ובחיוך, אבל כאשר הייתי בעיצומם של לימודי התואר הראשון הרגשתי אחרת. נכון שמתרגלים לחיים הבהולים שמוכתבים ע"י המציאות הישראלית, אבל בעיניי, לטווח הארוך זה גובה מחיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך מתבטאת חלוקת המלגות הנדיבה? (אני שואלת ברצינות; ידוע לי על מעט מאוד מלגות ש"אדם ממוצע" יכול לקבל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. גשי לאגודה, ותשאלי. תקבלי חוברת עבת כרס עם מלגות לכל מי שסבתא שלו ביקרה פעם בבולגריה\תימן\מעברה. יש גם אתר גדול אם כי לא מקיף, אם לא תמצאי אני אחפש לך. ב. מעבר למלגה, את יכולה להתאים את העבודות\סמינריונים שאת עושה לנושאים שיש עליהם פרסי עידוד מחקר. ג. ל"אדם הממוצע" יהיה קשה לממן את *כל* הלימודים ע"י מלגה, זה נכון. לסטודנט המצטיין, לעומת זאת, יהיה קל. זה לא בשמיים, ולגיטימי בעיני. אני לא חושבת (בלי קשר אליך, כמובן) שכולם צריכים ללמוד באוניברסיטה, יושבים שם הרבה יותר מדי סטודנטים פחות מבינוניים שאין להם כל עניין בלימודים. אין שום טעם לעודד אותם אפילו סבתם הקימה את המעברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. כבר ניגשתי וקיבלתי, תודה. אין שם כמעט כלום בשביל "האדם הממוצע", ולפי מיטב הבנתי, ארץ הלידה של הסבים והסבתות שלי לא משנה הרבה. אבל את האתר אני לא מכירה. אחפש. ב. לא ממש יכולה כרגע, אבל לא חשוב. ג. את צודקת בקשר לסטודנטים פחות מבינוניים וכו'. אבל מה עם סטודנטים בינוניים ומעלה, אך לא מצטיינים, שדווקא יש להם עניין בלימודים? ואני לא מדברת על מימון *כל* שכר הלימוד. רק חלק. שלא תביני אותי לא נכון, אני לא אומרת שיש תנאים כ"כ גרועים לקבלת מלגות- האוניברסיטה עזרה לי במימון שכר הלימוד החל מהשנה הראשונה ללימודי, ואני אסירת תודה על כך. אני פשוט חושבת שהתנאים צריכים להיות גמישים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל סטודנט יכול לעשות פר''ח, ובכך לממן לפעמים יותר ממחצית שכר הלימוד. בנוסף, גם מענקי השחרור מוכרים לצרכי לימודים. אגב, יש בפירוש ובודאות קרנות על פי מוצא, כך שהסבתא כן משנה ושווה להתעקש ולברר. אם לא מצאת ואת מעוניינת שלחי לי מייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, נכון. כל מה שאני אומרת, זה שחלוקת המלגות אינה כל-כך נדיבה, וקשה לזכות בהן. פרוייקט פר''ח, כדברייך, יוצא מן הכלל, מכיוון שלא צריך תנאים מיוחדים כדי להתקבל לפר''ח (ולדעתי, אגב, זה חבל מאוד. דווקא כאן, יש מקום לתנאי קבלה). לפי מה שאמרו לי, הבנתי שקרנות על-פי מוצא קשורות למוצא ההורים, ומוצא הסבים כלל לא משנה. אבדוק שוב, תודה שאמרת לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדקתי באתר שעמוס ( תגובה 190714 ) קישר אליו1. הם בפירוש כותבים שהזכאים למילגה הם בני יוצאי X. היה יכול להיות נהדר בשביל אבא שלי. 1 איזו סנילית אני, כבר ביקרתי שם מזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסית מלגת משרד החינוך? זו מלגה עד 3000 ש"ח שלא קשה לקבל, והקריטריונים הם סוציו-אקונומיים בלבד. (למרות שהתאריך האחרון להגשת בקשות היה אתמול, לפחות תדעי לשנה הבאה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה"סוציו-אקונומיים בלבד" הם הם הבעיה! הכי עניים מקבלים ולא סתם חסרי כסף. לא תמיד קל להוכיח שאין לך כסף. אם הוריך משתכרים שכר ממוצע, לא יעזור שיש להם מינוס אדיר בבנק והם מטופלים בהורים חולים ובצאצאים מובטלים - את זה לא ניתן להוכיח בדרך כלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעייה היא לרוב שיש המון מלגות ל"יוצאי צפון אפריקה" וכדומה בספר המלגות, ומעט ליוצאי בלינסון פתח תקווה. את מלגת משרד החינוך אפשר לקבל בלי קשר למוצא ההורים, ולא צריך להיות סופר מסכן בשביל לקבל אותה. בטופס הבקשה למלגה אפילו לא מצרפים תלושי שכר של ההורים. בתנאים סוציו אקונומיים כוונתי ששואלים למספר הנתמכים שיש לך (הורים זקנים, ילדים, אחים מתחת לגיל 21), האם אתה גר באזור פיתוח או בפרוייקט שיקום שכונות, ואם למישהו במשפחה יש אחוזי נכות מביטוח לאומי. וגם מי שאין לו כל אלה, מקבל בדרך כלל כ 2-3 אש"ח בשנה (סך הכסף חלקי מספר המגישים בדרגה שלו), ומי שיש לו גם יכול לקבל הלוואה בתנאים נוחים מאד של כל השכ"ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים איתך. הפעם היחידה בחיי שהצטערתי שאיני ממוצא צפון אפריקאי הייתה כשקראתי את ספר המלגות של משרד החינוך. אז גם הצטערתי שהוריי עובדים שניהם ואיני תושב עיירת פיתוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודעת, שלחתי את הטופס. תודה :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פר''ח זה דבר נחמד, בסך הכל, בעיקר בגלל התרומה לחלשים האמיתיים - אותם ילדים שהסטודנטים מלמדים. אבל האמת שאם מחלקים את שכר הלימוד הממומן למספר שעות העבודה, מקבלים שכר שעה לא כל-כך גבוה, לפעמים נמוך מעבודות סטודנטיאליות אחרות. פירוש הדבר שבזמן שהוא בפר''ח, הסטודנט לא יכול לעבוד, כך שפר''ח זה לא ''מתנה'' אלא פשוט עוד סוג של עבודה אפשרית לסטודנטים, עם יתרונות (אי-אפשר לפטר אותך, אין מס הכנסה), אבל קשה לראות את זה כמקביל ל''מלגה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתר רשימת המלגות: מצאתי אותו כשחיפשתי מלגה לאח שלי, שבסופו של דבר לא קיבל מלגה, ונשר מהלימודים עקב המינוס בבנק |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממה שאני זוכר, באוניברסיטת ת"א סטודנט שציוניו הם ב5 האחוזים העליונים לא יקבל מלגה למימון שכר הלימוד, אפילו לא חלקו, ע"ס הציונים שלו. ע"מ לקבל מלגה כזו צריך להיות משהו כמו באלפיון העליון של הסטודנטים (כ 30 סטודנטים מתוך 28,000 ). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון לשנה שעברה, סטודנטים מצטיינים (ממוצע מעל 95 כמדומני) קבלו מלגה משונה, שמאפשרת להם לקחת שעות עודפות (מעל ה100 אחוז עליהם צריך לשלם) בחינם, בשנה הבאה. כלומר - את ה100 אחוז שכ"ל צריך בכל זאת לשלם, גם אם אתה עומד בקריטריון של "הצטיינות יתרה". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם אחת ניגשתי עם כזה טופס מגניב לבקש שיתנו לי להירשם. אמנם עוד שעתיים בשבוע, אבל מה רע בללמוד איטלקית חינם? אמרו לי שזה תופס רק אם השלמתי 100% לתואר או שאשלים אותם בשנה הבאה. אמרתי להם שזה נחמד והכל, אבל אני שנה א' ואין סיכוי. אמרו לי אז תנסה בשנה הבאה. אמרתי להם אבל זה טוב רק לשנה, אחר-כך זה לא שווה כלום ואני לא אקבל עוד אחד כזה. אמרו לי אין מה לעשות1. אחלה צ'ופר. -- 1] שאלתי אותם "תגידו, אתם בכלל רוצים שאני אממש את זה?" אמרו לי "בטח. מזה חיים." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה סיפור הזוי? באיזה אוניברסיטה מדובר? בטכניון, ניתן לקחת כמה קורסים שרוצים בסיסמסטר, ללא תשלום נוסף... הבעיה היא זמן... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באוניברסיטה העברית, גם זמן לא מהווה בעייה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם מרשים (או הרשו עד לפני כמה שנים) לקחת שניים או אף שלושה קורסים באותן שעות, ואולי גם יותר - את זה כבר לא בדקתי. לא יודע אם זו מדיניות או סתם שלומיאליות. (כן, כן, ברור לי שבעיית הזמן היא לא רק בחפיפת הקורסים. אני סתם נזכר בערגה בסמסטר א' של שנה ב', עם מערכת שעות שהיה לה גם עובי, לא רק אורך ורוחב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשו. כל עניין לקיחת התשלום על קורסים עודפים הוא עניין של השנתיים-שלוש האחרונות, בעקבות החלטת וועדה כלשהי ששכחתי את שמה. היה בלאגן גדול בגלל זה, כי זה אומר שאם נכשלתי בקורס ואני צריך לעשות אותו שוב, אני צריך לשלם תשלום נוסף עבור הקורס הזה (ומדובר על סכום משמעותי - משהו כמו 500 ש"ח על נקודת זיכוי, כשקורס מינימלי הוא 2 נקודות, ורוב קורסי החובה הם 4). בסוף, אחרי שהאגודה עשתה הרבה רעש (בעיקר על הפגיעה בסטודנטים שכבר התחילו ללמוד ולא תכננו את הלימודים שלהם בהתאם לדרישות החדשות), האוניברסיטה החליטה לעשות ג'סטה, לא להחיל את ההחלטה באופן רטרואקטיבי על סטודנטים שכבר לומדים, ואלו שהתחילו אחרי החלטת הועדה מקבלים תוספת של 10 אחוז (ארבע נקודות בשנה, לפחות אצלנו) למכסה המותרת להם ללא תשלום נוסף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר באוניברסיטת ת"א. על כל רישום לקורס אליו יש לשלם כסף, לפי משקל ביחס לכלל התואר. התשלום הוא לפי השעות שלומדים באותו הסמסטר/שנה. נדמה לי שזה קשור איכשהו למסקנות ועדת מלץ, היות וחבר שלי מהטכניון סיפר לי פעם שהאגודה והטכניון הגיעו ל"סיכום עוקף מלץ" שמאפשר לסטודנט לקחת כמה שעות שבא לו ולשלם לפי סמסטר. לגבי זמן, עקרונית אסור באוניברסיטת ת"א לקחת שעות חופפות. לעקיפת המכשול הזה דרוש אישור מיוחד. בחד-חוגי אין סיכוי לקבל אישור כזה, וגם בדו-חוגי בתוך אותה הפקולטה העניין לא פשוט. אין לי מושג למה העניין נועד, אבל אני מנחש שאחת התופעות היא הארכת התואר (שכרוכה בתשלום נוסף), והשניה היא מניעת המצב בו אני לומד, נניח, שני קורסים חופפים בשבוע וטוען שעקב כך אני צריך לשלם רק על סך ה*שעות* ולא על סך הקורסים (כי כך יוצא יותר זול). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא משלם על שעות בכל מקרה, אלא על נקודות. דוגמא: עבודה סמינריונית מעניקה לך (בהוג'י) 4 נקודות זכות, למרות שאינך מקבל אפילו שעה אחת של לימודים. בבר-אילן ישנם קורסים מקוונים, שבהם אתה מקבל נקודות זיכוי על קורס שאת כולו קיבלת דרך האינטרנט, בלי שום שיעורים פרונטליים. הסיבה לאיסור על קורסים חופפים נראית לי ברורה מאליה: אינך יכול להיות נוכח בשני שיעורים בו בזמן. האוניברסיטה לא מעוניינת לעודד נטילת קורסים מבלי שתהיה נוכח בהם (הגם שישנם קורסים רבים בלי חובת נוכחות), ולכן רק במקרים מיוחדים מאשרים לאדם, א-פריורי, להעדר מלפחות מחצית השיעורים של לפחות אחד משני הקורסים החופפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"להעדר מלפחות מחצית השיעורים של לפחות אחד משני הקורסים החופפים." שאפו על השימוש בעקרון שובך יונים...:) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזה עקרון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 164093 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני השתמשתי בו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. תחשוב על ''חצי מכמות השיעורים'' כ''שובך'' ועל סטודנט כ''יונה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמורת תשלום שכ"ל סימסטריאלי, ניתן לקחת איזה קורסים שרוצים באיזה זמן שרוצים וכמה נקודות שרוצים[*] ללא תשלום נוסף. מותר להרשם לכל שעה שהיא, כולל שעות חופפות, וזה אף מעשה די נפוץ (קבוצת הרצאה מסויימת התמלאה, אז נרשמים להרצאה שחופפת הרצאה אחרת ומגיעים להרצאה שאתה לא רשום אליה או משלימים בוידאו). כשדיברתי על הגבלת זמן, דיברתי על זמן מעשי. ע"מ ללמוד 20 נקודות אקדמיות, אני צריך להיות נוכך בכ- 30 שעות תרגול והרצאה, לעשות כמות נכבדת של שיעורי בית ועבודות, להבין היקף גדול של חומר ולדעת אותו למבחן. פשוט אין זמן באופן מעשי ללמוד הרבה יותר מזה בסמסטר אחד (אמר רונן, ממרומי כמעט-סוף-סמסטר-ראשון). לזאת התכוונתי במגבלת זמן. אם אני רוצה לחזור על קורס ע"מ לשפר ציון - גם כאן, ללא תשלום נוסף, בעיות הרשמה חופפת וכיוצא בזה. [*] לאחרונה צצה שמועה כי סטודנטים הלומדים לשני תוארים במקביל יצטרכו לשלם 150% משכר הלימוד. לא טרחתי לברר את זה לעמוק, משום שתואר אחד מספיק לי, תודה. כמו כן, יתכן שיש איזשהי תקרת נקודות סימסטריאלית. אבל אם כן, היא די גבוהה, כבר נתקלתי באנשים שעשו 35 נקודות אקדמיות בסיסמטר, וכאמור - ללא תשלום מעבר לשכר הלימוד הבסיסי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם הסטודנטים הפחות-מבינוניים לא חושבים שכולם צריכים ללמוד באוניברסיטה, אבל כיום קשה לעשות משהו בלי תואר, לא? חברי הוא גאון מחשבים ויודע בע"פ את כל החומר של התואר הראשון, אך לא יכול להתקבל לשום עבודה בלי תואר. כפי שאמרת, אין לו כל עניין בלימודים, אבל לא מוצדק לומר ש"אין טעם לעודד אותו". מה פשעו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גאון מחשבים ככל שיהיה, אני בספק אם הוא יודע את כל החומר של התואר הראשון (או של הסמסטר הראשון לצורך העניין). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רציתי לדעת לאיזה אגודה התכוונת ואיפא אפשר להשיג את החוברת עבת הכרס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שגילית התכוונה לכל אגודות הסטודנטים בכל האוניברסיטאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסי גם בhttp://www.milgot.co.il | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקצאת מלגות לסטודנטים אך ורק על פי הציונים שלהם פוגעת במערכת מצד שבדרך כלל נוטים להזניח. אחד הפרמטרים החשובים בהצלחה של חוקר היא היצירתיות שלו. העניין הוא שהרבה מאוד קורסים באוניברסיטה לא מתגמלים בציון על יצירתיות (מה ההגדרה של יצירתיות? איך מודדים אותה לעזאזל?). תוסיפי על זה שאנשים יצירתיים הרבה פעמים הם קצת מפוזרים ולא ממש עקשניים בלימודים כי הראש בורח להם למליון כיוונים אחרים ותקבלי שהמערכת מפספסת את האנשים היצירתיים ביותר. שלא ישתמע ממה שאני אומר שצריך להפסיק לתגמל את התלמידים המצטיינים, או שצריך להפסיק להתייחס לציונים, או שיצירתיות היא הדבר היחיד או הראשון שיש לקחת בחשבון. אני כן אומר שצריך למצוא דרך לשקלל את הפרמטר הזה בתגמול של הסטודנטים, ויפה שעה אחת קודם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שכשדנים על נושא כמו "יצירתיות" או אף "מקוריות" בהקשר האקדמי יש להפריד בין תארים נמוכים וגבוהים (או לא-מחקרי ומחקרי). בתארים לא-מחקריים יצירתיות/מקוריות לא רק שאינם מעודדים אלא אף נחשבים לדבר רע מכמה סיבות: 1. חוסר פוקוס בנושא הנלמד. 2. נסיון לרוץ טרם למדת ללכת. 3. תואר ראשון זה לא יותר מקניית תעודה וקצת ידע בדמים וביזע. כל זאת מעלה 2 שאלות: 1. האם בתארים מחקריים באמת ובתמים מעודדים מקוריות ויצירתיות? ואם כן, 2. איך מישהו שעד עתה היה אמור לחשוב בצורה שבלונית ומדוקלמת עושה כזה switch לפתע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלו שאלות מאוד טובות והן חלק מפרויקט פדגוגי שאני עושה כרגע במסגרת הלימודים לתעודת הוראה אקדמית (חלק מלימודי מחקר בביוטכנולוגיה). משיחה שהייתה לי היום עם 15 חוקרים עמיתים, כן, הם מאוד היו רוצים תלמידי מחקר יצירתיים. איך הופכים בן אדם ליצירתי אחרי שדיכאו לו את היצירתיות במשך 4 שנים? לפי אהרון קנטורוביץ ('יצירתיות עיוורת' גלילאו ינואר-פברואר 2001) אין שיטה להפיכת בן אדם ליצירתי, מה שכן, אפשר לתת לאדם כזה סביבה שתעודד את התכונות האלו, וגם אפשר ללמוד לזהות מהלכים יצירתיים כאשר הם מתרחשים (וזה לא דבר טריויאלי). אני רק אוסיף שאני מסכים איתך חלקית בזה שלא בכל מקום צריך להיות יצירתי, אבל לא הייתי הולך לקיצוניות שאתה הבאת את הנושא עד כדי כך שיש לדכא יצרתיות בתואר ראשון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי ש-*לדעתי* יש לדכא יצירתיות בתואר ראשון, או בתיכון, או לצורך העניין בילדות. להיפך, אני חושב שאם כולם היו מתחנכים בשיטת מנצורי או כמו ג'ון סטיוארט מיל או צ'ארלס סאנדרס פירס, היה הרבה יותר מעניין ואפילו טוב בעולם. רק ציינתי את המגמות האמנם מצערות בהן הבחנתי; כך שנראה לי שאנו די מסכימים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדכר יצירתיות? בתואר ראשון? אני ממש לא מסכים איתך. בתור סטודנט לתואר ראשון בטכניון אני יכול להגיד לך שיצירתיות היא דבר חשוב לסטודנט, וכן עוזרת ללמידה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכל להרחיב באיזה אופן? כלומר, היכן סטודנט שהוא משקיען ויצירתי מצליח יותר מסטודנט שהוא משקיען ובמכוון מתמקד בדרישות המערכת ולא מנסה לחדש? (בהנחת IQ ויתר הדברים שווה בין שני הסטודנטים הללו – מצידי הסטודנט השני הוא יצירתי כמו הראשון אך בוחר במכוון לא להשתמש בכך). התחושה שלי היא שהסטודנט השני יצליח להשיג ציונים גבוהים יותר (מה שמשקף מבחינתי את גישת המערכת ליצירתיות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנסיוני האישי כאדם (אם יותר לי) יצירתי למדי אך בלי כל יכולת להקפיד על הקו שמכתיבה המערכת, ישנם קורסים מסוימים שמושכים לכיוון היצירתיות, וכאלו שמושכים לכיוון ''דרישות המערכת''. היו לי קורסים שבהם נקודת מבט מקורית שלא נצמדה לחומר של הקורס הקנתה לי ציון גבוה יותר מאשר אלו שקיבלו אנשים שנצמדו לחומר מבלי שהביאו שום דבר חדש לדיון. אך אני מסכים שהרוב אינו כזה - ברוב המקרים מקוריות אינה מועילה, ובמיעוט משמעותי שלהם - היא אף מזיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקורסים מסויימים באו"פ, היצירתיות, ואפילו צלה של היצירתיות1, פוגעים בפירוש בציון2. 1 כדי להמנע מלייחס יצירתיות למי. 2 אמר הסטודנט הממורמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון טעות: "מונטסורי" כמובן, לא "מנצורי" (היא היתה איטלקיה...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי ה- switch הוא בזה שמישהו שמבין את הנושא מציע לך לאן להפנות את היצירתיות? פגשתי לא מעט סטודנטים יצירתיים במתמטיקה, ולפני שהם לומדים נושא לעומק, הרעיונות הבאמת-טובים שלהם היו חדשנים ויצירתיים לפני מאה שנה (היום הם סתם יצירתיים, וגם זה יפה מאד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מעניין. מה קרה בתקופה של מאה שנה, שרעיונות שאז היו חדשניים, הם כאלה שהיום לא-מעט סטודנטים (גם אם יצירתיים) יכולים להציע אותם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה שלי חסר ''במקרה הטוב''... מדובר בסטודנטים שכבר למדו שנה או שנתיים, וספגו חלק מהרעיונות בזמן הלימודים. כעת הם יכולים לחזור אחורנית בזמן ולהציע דברים שמבחינה הסטורית קרו מוקדם יותר מן החומר שהם למדו, גם אם הם לא ראו אותם במפורש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד קל להמציא את הגלגל, אחרי שראית מכונית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 187670 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שאתה מתכוון למשהו כמו "יצירתיות בתוך גבולות" (דבר שקצת מזכיר את "תנאי העולם הסגור" בתיאוריית ה"חשיבה יצירתית" של רוני הורוביץ). מצד שני, האנשים שהזכרתי (מיל ופירס) התחנכו מראש באופן מאוד שונה ע"י הוריהם (מיל כמדומני ידע כבר כמה שפות בגיל 4; גיתה כנראה גם) וכזה שלא מזלזל ביכולתו של הילד (למה צריך למשל ללמד קרוא וכתוב רק בכיתה א'?) והצליחו ממש ליצור תחומים חדשים (בעיקר פירס) כשאחד הדברים המשותפים ביניהם זו חשיבה עצמאית ויציאה כנגד טיעונים דוגמטיים או אוטוריטטיביים. זו שאלה מאוד מעניינת לדעתי האם זה בגלל שהם היו יחידי סגולה השייכים לזן ה"גאון" המהולל, או שחינוכם יצר זאת. אם תשאל אותי זה השילוב של השניים. אני לא טוען כי אלה תנאים הכרחיים (שמא תביא דוגמאות של אנשים יצירתיים שחינוכם היה סטנדרטי למהדרין), אבל מאוד מפריע לי אישית הרבה דברים מדכאי יצירתיות שמערכת החינוך (הישראלית במיוחד) מנהיגה. ד"א, איחדתי כאן באופן לא זהיר משהו בין "יצירתיות" לבין "מקוריות". ייתכן שמה שאני מחפש זה "יצירתיות מקורית" ו/או "מקוריות יצירתית" (כלומר, מישהו מאוד מקורי שלא יוצר כלום, או מישהו מאוד יצירתי שיוצר המון שבלונות פחות מעניינים אותי כאן מעבר לסקרנות פסיכולוגית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה שוכח תחום אחד שבו הסטודנטים בתואר הראשון נדרשים להראות יצירתיות כל הזמן. שיטות העתקה, השגת מחברות בחינה פתורות משנים קודמות, מציאת סיבות חדשות למועדי בחינות מיוחדים, תכמון מערכת ההזמנות הממוחשבת כך שהזמנת הספר עם התשובות תאפשר לי לקבל אותו בדיוק על שלושת ימי ה''מבחן בית עם חומר פתוח''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לקבל קצת פירוט על הנושא האחרון ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה תלוי באופי התור, מספר העותקים ומספר הסטודנטים בקורס המשתמשים בשירותי הספריה. ברוב המקרים מספיק לבדוק את אורך תור ההזמנות במשך כמה ימים כשבועים לפני המבחן, עד שיגיע למספר העותקים הקיימים בדיוק ואז להוסיף את ההזמנה שלי. בנוסף יש לוודא שאף אחד לא יעשה את טריק 2 (בהנחה שנשך ההשאלה הוא שבוע). טריק 2: במקרה מסויים הזמנתי עותק כחודש לפני הבחינה כדי לקבלו כשבועיים לפני הבחינה, להחזירו מייד היישר למדף המוזמנים ולהזמינו מחדש. אני לא זוכר את מהלך האירועים המדוייק שהוביל אותי לאסטרטגיה הזו אבל היא עבדה. יתכן שמישהו אחר שביצע חישובים מדויקים כדי לקבל את הספר בשבוע של המבחן, נדפק כתוצאה מזה וקיבל אותו שבוע ויום לפני המבחן (כלומר הוא יכול היה להעזר בו בלימוד אבל נאלץ להחזירו יום לפני תחילת הבחינה). יש סטודנטים שמשתמשים גם בטריקים מלוכלכים כמו ביצוע הזמנות על שמות של חברים שאינם משתתפים בקורס, רק במטרה לשריין לעצמם עותק אבל חלאות האדם הללו אינם ראויים להתייחסות). בכל מקרה, תמיד אפשר להגיע מוקדם לספריה ולהשתלט על העותק השמור (הזה שאפשר לקחת רק לסופי שבוע וערבים בודדים). ואם יש עוד מישהו שעושה את זה אפשר ללמוד בחברותא ולעשות את המבחן ... טוב גם זה אסור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלנו אפשר להאריך אוטומטית את השאלת הספר, עד-אין-קץ( כלומר, בינתיים). אני מחזיק ברשותי כבר למעלה משלושה חודשים ספרים, ומאריך אותם במחשב כל פעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. ברגע שמישהו יזמין את הספר שברשותך, לא תוכל להאריך אותו. 2. היום אתה יכול לומר לחשבון שלך בספריה להאריך אוטומטית את כל הספרים שאצלך, ולהודיע לך באי מייל1 אם הוא לא הצליח (ואיזה ספרים שהזמנת הגיעו). 1 יש טענה שהמחשב שולח גם SMS במקרה כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שכתב הסטדנט האחר, אתה לא יכול להאריך את הספר אם מישהו אחר מבקש אותו. מצב נפוץ כשיש 10 ספרים, 30 תלמידים ושלושה ימים שבמהלכם כל התלמידים ירצו עותק של הספר בהשג יד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני. ספרים ששורדים אצלך יותר משלושה ימים הם ספרים שאף אחד אחר אינו רוצה, קריא: ערכם ביחס לסילבוס נמוך. אם אתה לומד משהו ממדעים מדוייקים, אתה יכול לערוך לעצמך השוואה קטנה בין ספרי החדו"א של קון ושל לד'ינסקי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הא! לי יש ספר שאני מחזיק אצלי ומאריך אוטומטית כבר מאז שנה א' של התואר הראשון. שלוש שנים. היית מצפה שהם יוותרו מתישהו... עוד לא קראתי אותו, אגב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קוגניציה של פרימאטים. הייתי צריך לנחש ;-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזמנתי אותו | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עשית לי את היום :o) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אריסטו אמר הרבה שטויות (כלומר דברים חסרי ביסוס שהופרכו חיש מהר מדעית), אבל דבר אחד בדבריו עדיין לא מוצא את פירכתו. הוא ציין את חשיבותו של הפנאי ללמידה. יותר מציין. הוא הצהיר, שתרבויות בהן היתה התפתחות מדעית גדולה (במונחי אותם ימים), התפתחות זו נבעה מקיומו של פנאי, כלומר, יכולת לשבת, לבהות בקיר ולחשב חישובים. ואז, במקרה, נופלים על משהו יפה. צר לי מאוד על הסטודנטים שאין להם פנאי, ועל המרצים שהם עשויים להיות. יש לחוסר הפנאי הזה ביטוי מאוד מעציב. אנו לומדים בקושי ובדחק, בשיא המהירות, חומר מאוד חשוב ומעמיק, אין זמן, אז לומדים תיק-תק בע"פ. לפעמים, לא מבקרים, לא מתפלספים, ואז גם לא מוצאים את אותן נקודות חשובות הדורשות תיקון באותן תיאוריות ישנות ומקובלות. אני חיה את זה יום-יום. מרצים נחמדים, שזוכרים יפה את החומר שהם מלמדים, אבל מעבר - ? - . זה פאק רציני! בעולם של היום, נדרשת התמחות מאוד מעמיקה בכל תחום. יחד עם זה, הצעד הבא הוא רב-תחומיות, כלומר, סינתזה של מידעים מהתחומים השונים. חברים, זה דורש פנאי. חוסר הפנאי בלימוד, שמתחיל כבר ביסודי (מהר מהר ותוציא ציון טוב), גורם בפשטות להתקדמות איטית יותר של המדע. ויש לאן להתקדם. אלה שנמצאים בשולי התקדמות זו, הם אלו שאין להם פנאי לשבת ולקרוא את המסביב של הלימודים, לגלוש באינטרנט ולהסתובב להנאתם בספריה, ולפול "במקרה" על רעיון חדש ויצירתי. מה אנחנו רוצים, עבדים שזוכרים בע"פ או אנשים יצירתיים וביקורתיים עם בסיס ידע רחב? בכל מקרה, במדינה בה אנשים מקבלים כסף עבור לימודים (שעוזרים להם להשיג חלק בעולם הבא אבל לא פותרים בעיות ויראליות), האבסורד חוגג. כן, בהחלט, אנו מיעוט מקופח, בעיקר אלו בינינו שמקדישים את חייהם -בפירוש - לטובת הכלל, ויודעים שעם עוד קצת מאמץ ניתן לרכוש ידע שיכול לסייע לזולת. דרך אגב, כשאתה לא נלחם על חייך, יש לך פנאי גם לחשוב על הזולת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סטודנט לתואר ראשון (וגם שני ברוב מהמקרים) לא אמור לבוא עם תאוריות גדולות או רעיונות חדשים. הוא אמור ללמוד את הידע הקיים, לתרגל אותו ולשלוט בו ובמקרה של תואר שני (וחלק מהדוקטורטים) גם לתת כתף למאמץ קיים (שמובל ע''י פרופסור או דוקטור בעל זמן בהיה בקירות לא מבוטל). כששלחתי את ההודעה קיבלתי נזיפה על סימני הקריאה בכותרת (שלא אני כתבתי) אז החלפתי אותם בכיתוב בתקוה שלא יתפס כבלתי הולם ע''י המערכת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה? אנשים גם לא אמורים לבזבז את זמנם באייל הקורא במקום לעשות משהו חשוב ופראקטי כמו שטיפת כלים. who cares מה אמורים ומה לא? אם הדיון הוא דיון נורמטיבי, אז יש לדון בנורמות ולא להניח אותן מראש. (כשפעם הבאה תוסיף עוד שני סימני קריאה במקום למחוק את אלה שהיו אדע שדבריי קלעו למטרה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה הייתה שחוסר פנאי בלימוד מאט את התקדמות המדע. תשובתי הייתה שלא אילו שאמורים לרכוש מיומנויות בסיסיות הם אילו שמקדמים את המדע אלא אילו שכבר רכשו את המיומנויות הללו ועוסקים במחקר. החברה מממנת את אילו שעוסקים במחקר (וגם חלקית את הסטודנטים אבל זה כבר עניין חברתי). האם לדעתך החברה צריכה לממן גם את הפנאי של סטודנטים לתואר ראשון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טענתי במקום אחר בכתבה זו (אני לא מצליח למצוא היכן...) שיש לכוון סטודנטים לכיוון יצירתיות ומקוריות ולא לצפות שלפתע יהפכו לכאלה מהרגע שיתחילו דוקטורט. אני עדיין מחזיק בטענה זו. אותם אנשים שמקדמים את המדע הם לפני כן לרוב סטודנטים לתואר ראשון, וטענתי כנגד הממסד האקדמי היא שהם אינם מנסים לעצב חוקרים לעתיד כלל, אלא מצפים שזה יקרה בעצמו באורח פלא לאחר שעשו כל מאמץ דווקא לעצב תוכיים. כיוון שכך, אני ממשיך לדגול במרידה באותם דברים ש''אמורים'' לעשות או אף לחשוב. ועתה, אם נחזור לשאלתך, אם החברה רוצה שיווצרו אנשי מחקר ששווים משהו, אז בהחלט כן, החברה צריכה לספק אפיקים כלכליים ואקדמיים שיאפשרו זאת כבר מגיל רך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה אתה אומר? החוקרים לא שווים כלום? מי ששלוש שנים של רכישת מיומנויות דיציפלינריות הרגו לו את המקוריות והיצירתיות, כנראה שמלכתחילה לא היו לו יותר מידי מהן. העלות ביטול שכר הלימוד הסטודנטים לתארים ראשונים תעלה בהערכה גסה משהו כמו מיליארד שקלים. אם תיתן לכל סטודנט מלגת קיום של שלושת אלפים שקלים שמונה חודשים בשנה (לא שבאמת אפשר להתקיים מזה) הסכום יתפח ל 3.4 מליארד שקל בשנה1 האם תקבל מזה הרבה יותר חוקרים טובים ממה שאתה מקבל היום? אני בכלל לא בטוח. האם יש הצדקה להוצאה כזו כדי לאפשר לכל מאן דבעי "פנאי"? אני די בטוח שלא. על חשבון מה תבוא ההוצאה הזו? אני לא יודע אבל אתה מוזמן להציע מקום אחר בתקציב החינוך שממנו אפשר לחתוך כזה סכום. ולשאלתך. את העיצוב כחוקר (ביחד עם התעמקות דיציפלינארית) אתה אמור לקבל בלימודי התואר השני. יש מקרים שבהם הסדר הזה משתנה (סטודנטים מצטיינים שמקבלים מלגות ומתחילים לעסוק במחקר כבר בתואר הראשון, סטודנטים שמדלגים על התואר השני והולכים למסלול ישיר לדוקטוראט) אבל אילו מקרים חריגים שמופעלים רק כשמדובר בסטודנטים מצטיינים שהראו יכולת יוצאת דופן. ברוב המקרים המסלול הרגיל של תואר ראשון, שני , דוקטורט הוא המתאים לייצור חוקרים טובים. ויש לא מעט כאלו במדינה. עוד נקודה. כל מי שלמד איתי והיה מעוניין ללמוד "במשרה מלאה" לתואר שני, למעט כמה נפלים הצליח לקבל מלגה. המבריקים יותר קיבלו מעבר למילגה הבסיסית גם תוספות מתוך תקציבי המחקר כך שההכנסה שלהם הייתה יפה מאוד גם בהשואה למשכורות (הנטו) של אילו שבחרו ללכת לעבוד (אני סיימתי את התואר הראשון בתקופת הפריחה של ההי טק ככה שלא מדובר במשכורות רעב). ככה שהמצב שאתה מתאר, שחוקר לא מתפנה לעסוק במחקר אינו אמיתי. 1 החישוב מבוסס על הערכה של מאה אלף סטודנטים בשש האוניברסיטאות ושכר לימוד של עשרת אלפים שקל בשנה. החישוב ומתעלם מהגידול העצום שיהיה במספר הסטודנטים עם החלת התנאים החדשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שאני לא יודע בדיוק איזה צד לקחת בדיון כאן. מצד אחד כל מילה של כותב המאמר פוגעת בעצב רגיש. נמאס לי כבר להתעפץ מול הספרים ומול המחשב (בעבודה ובבית). נמאס לי לחיות על קפה. נמאס לי להרגיש שאני עובד כמו מטורף, וכל הזמן במינוס. נמאס לי מהמרצים שלא יודעים ללמד. נמאס לי מהבירוקרטיות. הכל מעצבן, קשה, מתסכל. אבל מצד שני אני נהנה. אני אוהב את הלחץ. אני אוהב את הטירוף של התקופה שאני נמצא בה כרגע, את ה"כנגד כל הסיכויים". אני אוהב את משחק ההישרדות הזה. אני אוהב את הסיפוק שבלעמוד בו. ויש את הדברים הקטנים: הסולידריות, ההומור, הההנאות הקטנות שהופכות לגדולות. הכל ביחד הופך לחוויה. ואני חושד שלא רק אני מתלונן בחיוך. לדעתי הרבה מאוד מהקיטורים שלנו לא נובעים מחולשה ומרמור, הם יותר כמו "וואו... עברנו את *כל זה* ?!". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אתה כבר בסוף דרכך. לעומת זאת תנסו לעבור תיכון של ימינו ותראו מה זה קשיים. אצלכם המרצים בעלי תארים ואנשים בעלי השכלה גבוהה, אני צריך ללמוד לבגרויות עם מורים שחלקם בעלי תואר ראשון בלבד ומורים שהם כה גרועים שאנחנו התלמידים צריכים ללכת להנהלה כדי להצביע עליהם. מורים כאלה אומנם מפוטרים כעבור זמן קצר אבל הנזק כבר נעשה. חוץ מזה ששנת לימוד בתיכון עולה קרוב ל10 ש"ח(כלום בהשוואה לאונ', אבל הרבה מעבר למה שהגיוני במדינה מתוקנת). בנוסף כל מערכת החינוך הזאת מידרדרת והתכנים שלומדים מידרדרים בהתאם. דברים כמו שוויון ספרותי שהוכנס עכשיו, שאומר שאנחנו צריכים ללמוד יצירות של יוצרים ספרדים כמס' היצירות של יוצרים אשכנזים, בלי להתחשב באיכות אלא רק כעיניין כמותי. ולך תמצא ספר לימוד נורמאלי בספרייה של מטר על מטר שמשמשת כקפיטריה לתלמידי בית הספר בהפסקות. ואנחנו, או לפחות אני ורבים אחרים, לוקחים על עצמנו כחברים בתנועות נוער (פרסום קטן לנוער לנוער) את ה"מטלה" של לטפל בילדים מעוטי יכולת ונזקקים. אני לא רוצה להמעיט ב"ערך הקושי" שלך אבל יש פה רבים שקשה להם, וזו תקופה קשה במדינה. באמת שצריך עכשיו להתמקד במגזרים שבאמת סובלים ולא בנו שעוד יכולים "לשרוד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרת נכון- זוהי תקופה קשה למדינה. כמה דברים לי אליך: א. אני מבינה שאתה תלמיד תיכון. אם כך, יש לך הרבה מה ללמוד ממבוגרים בעלי תואר ראשון.נכון שבמערכת החינוך נמצאים הרבה מורים לא ראויים, אבל נכון גם שתלמידי ישראל למדו שחצנות ודעתנות מהי. אתה לא צריך לחטט ברקורד של המורה, אתה צריך לשבת בכיתה וללמוד ממנו. אם הוא לא יודע את החומר, לא משליט משמעת, לא מעניין ולא מאתגר זה עניין אחר. אני מקווה שההנהלה חכמה מספיק כדי לא לתת לכם הרגשה שאתם התלמידים יכולים לפטר מורים, אלא רק להתלונן כשיש בעיה ולתת להנהלה להתמודד. מורים, אתה יודע, הם בני אדם. זה לא נעים להם שהתלמידים באים למנהל להתלונן עליהם, ולא תמיד התלונה מוצדקת. כל מורה שעומד בכיתה יודע יותר ממך נקודה, ואתה יכול רק להרוויח מההכרה בכך. ב.לעניין שכ"ל- בתור תלמיד, זוהי זכותך וחובתך הלגיטימית להינות מחווית הלמידה ותו לא, שאיפתו של כל סטודנט. הוריך והמדינה מממנים את לימודיך, זה לא אמור להשפיע עליך. ג.אין לכם ספריה בבית הספר? לך לספריה העירונית, או ארגן ערב התרמה ומכור כרטיסים להורים, או פנה למפעל הפיס או לעיריייה. שוויון ספרותי לא חייב לבוא על חשבון האיכות, ומדובר בבחירה די נרחבת. ד."נוער לנוער" היא תנועה נהדרת, באופן כללי תנועות הנוער נמצאות בפריחה חוזרת, זה די מפליא אותי בעידן האינטנרט וזה מצויין. כיוון שמדובר בהתנדבות אל תספור אותה בתור משהו שמקשה עליך- אתה מרגיש שזו חובתך, עשה אותה באהבה. סוף דבריך מראה כי אתה מבין שאתה לא באמת במצוקה. תחילת דבריך אומרת "אבל אני יותר מסכן. נה". חבל על האנרגיה. אתה עושה דברים יפים, תמשיך ללמוד ולעשות, ותהנה מהתקופה היפה הזו. אל תגדל את ניצני ה"מגיע לי ואני מקופח" שניכרים בתחילת דרכיך- תהיה חזק לגרום לדברים לקרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ''תחילת דבריך'', כמובן. על תחילת דרכיך לא התכוונתי להעביר ביקורת אלא להיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה אם נשמעתי כמתלונן, פשוט ניסיתי להעביר את זה שזו תקופה קשה לכל ה"ציבורים" בארץ. ובקשר למורים, זה נכון שיש מורים שהם טובים מאוד בעלי תואר ראשון בלבד, הבעיה היא הארגונים שנהיים כל כך חזקים שכל מורה שנתמך בהם, גם אם הוא מורה "גרוע", יישאר עד שתקום "זעקה". אנחנו לא רצים ו"מלשינים" על כל מורה, אבל יש מורים שממש עוברים גבולות, מורים שמשפילים תלמידים ומבזבזים על זה שיעורים שלמים. וכשאני אומר משפילים זה בלי מרכאות כי הם ממש משפילים, להעמיד תלמיד מול כיתה שלמה להתנצל על שנכנס למורה בדיבור ואז עוד לרדת עליו שעה זה ממש אכזרי. וצר לי, אבל יש מורים שתלמידים צריכים באופן קבוע לתקן טעויות שלהם. בעיניין המשמעת, אני בצד של המורים, ונראה לי שהם כבר לא בצד הזה. לדעתי לא קשוחים איתנו מספיק, אין חינוך למשמעת, יש חינוך לפתיחות דעת, כזאת שעליה נאמר "הראש שלו כל כך פתוח שהשכל נפל ממנו"(לא זוכר מי אמר את זה). כל הפתיחות דעת הזאת גורמת לזה שתלמידים חשים מיוחדים יותר מדי ולא ממש "שמים" על מורים. בכל אופן, אני לא רציתי להישמע כ"אני מקופח", ולא ברור לי ממש מה ניסיתי להעביר בדברי חוץ מהזדהות (ברמה קלה יותר, בכל זאת רק תיכון) ואולי לומר שעקב המצב, יש צורך במעין "הבלגה", כי כמו שאמרו פה, יש בארץ "ציבורים" מקופחים באמת. בקשר לנל"נ, אומנם יש פריחה בתנועות, אבל נל"נ על סף סגירה(בערך 200 אנשים בארץ). זה נובע מכך שאנחנו אירגון וככזה אנחנו לא מחנכים אלא מנתבים את המתנדבים שבעם להתנדבות ולפעולות על ערכים, למען אנשים שכבר מזוהים עם הערכים האלה. זה אולי הפיספוס הכי גדול, אין לנו שטיפת מוח (אנחנו מכיתה ח' עד יב', שלב שכבר פחות אפשר ליצור לילדים דעה ולעצב אותה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נל"נ כבר לא קיים כארגון, מאז שהתפרק הארצי. למיטב ידיעתי כעת יש רק סניפים מבודדים, שנתמכים באופן מלא ותלויים באופן מלא בעיריה/מועצה המקומית שלהם. וחבל, כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נוער לנוער היה עבורי אחד מגורמי ההשפעה המרכזיים שעיצבו את אישיותי. נוער לנוער היה ונשאר עד היום סוג של ''גאוות יחידה'' לפחות אצל בני דורי . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לארגון, לפני שנתיים הוא חזר למעמד "ארגון" ע"י הממשלה והשנה גם נשחזר את הארצי כנראה, אבל לכל זה אין ערך אם לא נגדל ומהר. בקשר לבני ברית הקשר שלנו אף פעם לא נותק עם BBYO אבל BBYO ניתקו קשר עם בני ברית והתפלגו לתנועת נוער נפרדת בשם .BBYO INC. מבחינת הארגון בארץ אנחנו עדיין חלק מBBYO ולכן כבר לא חלק מבני ברית. במידה וזה מעניין אנשים לדעת אני יכול לסכם לכם את התפתחות הארגון בשנים האחרונות ומצבו כיום בנושא חדש אם זה מעניין מישהו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מעודכנת בערך עד לכנס הבוגרים ותכנית הפעולה להצלת שנערכו לפני כשנתיים ואולי קצת יותר. יש פה עוד בוגרי נל"נ בין קוראי האייל? אני מנחשת שממחזורים צעירים משלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כל מורה שעומד בכיתה יודע יותר ממנו. בשנה-שנתיים האחרונות יצא לי להפגש עם הרבה מורות, וחלק לא קטן מהן לא היו שוות את הנפח שהן תופסות ביקום מבחינת יכולת ההוראה שלהן, שלא לדבר על דרך ארץ ויכולתן לחנך מישהו למשהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי, אבל לאו דווקא אודות חומר הלימוד. לא פעם ולא פעמים קרה לי שמחלוקת ביני ובין מורה (ואף קבוצת מורים) אודות חומר הלימוד שאותו מורה לימד נטתה לכיווני... וזה היה בכיתה ז', עם מורים שלימדו ביולוגיה ומדעים בכיתות ז'-י''ב.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עטה מדבר עני טלמיד בגן תרום כובא של אגננט אליזא ואי עפילו טוער רישון עין לע ואי נוטנת לנו אונשים כשים וצואקט אלינו עם ענחנו לו אושים מא שאי עומרט לנו לאאשוט ויש לי אך שנולד אובר וקבר בעינקובתור איא לא כשא מעוד טנו לכיות בערץ הזותי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואותי זרקו לתוך בור, סגרו באבן. חשוך, ואני לא יכול לזוז, בזמן שהפרזיטיות הקטנות האלה פושטות את כל מה שנשאר מן הקיום שלי. תנו לחיות? הצחקתם אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא 10 ש"ח, 10000 ש"ח... הצחקתי אותי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שגם הפעם טעית, והתכוונת לאלף. עשרת-אלפים ש''ח הם בסביבות שכר-הלימוד של סטודנט(פחות או יותר, בהתאם למספר השעות שהוא לומד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלון צודק, התשלום עבור שנת לימוד בבית ספר מגיע ל10,000 ש"ח. בכתבה שפורסמה בשבועות האחרונים ב"ידיעות אחרונות" פורטו ההוצאות הכרוכות בלימודים תיכוניים, נכללו שם ההוצאות הכרוכות בקניית ספרים, מחברות וכיו"ב. עדיין, יכול להיות שאני טועה, אחרי הכל קראתי רק את כותרות הכתבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הפעם לא טעיתי, זה 10 אלף. וכמו שאמרתי, זה הרבה מעבר לבכל מדינה מערבית מתוקנת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלה שטויות. לא קראתי את המאמר אבל לעומת זאת יש לי שני ילדים בתיכון והתשלומים שאני משלמת אינם בסדר גודל הזה, גם כשכוללים את כל ה''אקסטרות''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה, זה רק אנחנו, האזרחים, ביחוד הצעירים המפונקים והמתפנקים, הדור שגדל עם כפית של זהב בפה, לא יודעים להתמודד עם קשיים, לכן אנו מלינים ומתאוננים על כך שמנצלים אותנו, לא נותנים לנו את ההזדמנות להגיע להישגים התואמים את יכולותנו במסלול האקדמי, אוי לנו, מה נלין? הרי המדינה עושה הכל למעננו, הרי ישראל, מכורתנו הקטנה והנרדפת, מצויה בקשיים כלכליים ובטחוניים שאין להקל בהם ראש, ואילו אנו, בזויים ושפלים שכמותנו, מעיזים להוציא את דיבת הארץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי בחיוך (: ואפילו הרגשתי צביטה קטנה של קנאה, בנעורים ובחופש להתלונן בסוג של פינוק ילדותי ובגיל שעוד מאפשר את ההנאה הקטנטנה הזו. אני די מתגעגעת לימים שבהם הייתי רק סטודנטית לומדת ועובדת ובעיקר להרגשה שהעתיד עוד לפני. חבל שלא דיברת גם על כמה חויות חיוביות שאתה בטח אוסף. יש לך כאלו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנה באוניברסיטת בן גוריון במחלקה לפיסיקה. עכשיו שנה רביעית במחלקה להנדסת תוכנה במכללה להנדסה בנגב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הרבה מאוד בטור הזה, אבל לדעתי משפטים כמו "הציבור המקופח, העני, והמפוספס ביותר בישראל" מורידים מערכו. נכון, זה קשה, זה מאוד קשה, אבל כמו שאמרו כאן לפני- יש אנשים שקשה להם יותר, והאפשרות של לימודים גבוהים כלל לא פתוחה בפניהם. ובאמת נהניתי לקרוא. טוב לדעת שאני לא לבד עם התקפי הרחמים העצמיים האלה. :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכל זאת במשך עשרות שנים, אלפי סטודנטים כל שנה הצליחו לסיים את האוניברסיטה. אז כנראה שזה לא כל-כך נורא אחרי הכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין כאן מסר!! לא באתי לבכות את מר גורלי,גם לא לתת מקרה ספציפי ( כל מי שמכיר אותי יודע שמצבי קצת שונה). באתי להראות את מצבם של 90 % מהסטודנטים בארץ בכל זמן נתון. כדי שלא יוכלו לאמר "לא ידענו לא ראינו לא שמענו". שזה יהיה כתוב,ולו בפורום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסקה הראשונה מבטיחה סיפור שאין בן מוסר השכל או אמירה חריפה, ויש בו הסבר "מדוע הסטודנטים הם הציבור המקופח, העני, והמפוספס ביותר בישראל". לדעתי, יש כאן בדיוק את ההיפך, וחבל שעובדות מעניינות1 המוצגות כאן יוצאות רע בגלל ההקשר המובטח והלא רלוונטי. למה ההיפך? כי אפשר פה ושם להוציא מהסיפור גם ביקורת עניינית על האוניברסיטאות, הביטוח הלאומי, הצבא - ביקורת שאפשר להתווכח איתה, אבל ביקורת, ואולי אפילו יש איזה מוסר השכל אחד או שניים. הסבר על שיא העוני והקיפוח - זו הפרזה רצינית, וההסבר כמובן לא נמצא כאן. מה יש כן? מרצים חלשים (בעייה אמיתית. מה אפשר לעשות? לא יודע, אולי לתמרץ יותר את "המסלול המקביל" של מרצים טובים שאינם חברי סגל), מחסור בספרים (זה איום ונורא. "אפשר לחשוב שלאוניברסיטה אין מספיק כסף"? אולי באמת אין, ואולי חלוקת התקציב שגויה. שווה אולי לדון בכך), ביטוח-לאומי לא הוגן (בדיוק נדון בפתיל אחר), מילואים מעיקים, והצורך לעבוד שעות נוספות בשביל להשלים הכנסה (ומה צריך להיות הפתרון? הורדה בשכ"ל? עוד מלגות?) בקיצור, תודה על הסיפור האישי המעניין, בוא נפרוש מהתחרות על שיא האומללות ונראה אם אפשר לעשות משהו. או לפחות לדבר ולדבר ולהרגיש כאילו עשינו משהו. 1 הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית הרבה2 שנים, אך חוויית הלמידה שלי היתה שונה מאוד מהמתואר כאן, ומכאן העניין שמצאתי בסיפור. לא מפתיע שסטודנטים שונים חיים כל כך אחרת, אך בכל-זאת מעניין להציץ על איך זה נראה מבפנים. 2 באמת הרבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה אתה לומד עכשיו? במה אתה עוסק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא במיוחד אכפת לי לענות, אני רק לא בטוח למה זה חשוב, או מעניין לשאר העוקבים אחר הפתיל. יש סיבה? אני שואל ברצינות, אם משהו שאמרתי יובן יותר טוב בהינתן קורות חיי, אשמח להסביר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קשור לפתיל. סתם אני לומד לתואר שני באוניברסיטה העברית (כבר שנה 4), ואני איך שהוא לא נתקלתי בך. (תואר במתמתמיקה כמובן). כנראה זה היה לפני זמני. אבל אתה בטח מכיר את כל הדוקטורנטים והמרצים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשמח לקבל ממך דואל, ונחליף חוויות. כנראה פספסת אותי כמתרגל. וכתיב: מתמטיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה הוא כתב בהשפעת נתן זך (''מתה אשתו של המורה למתמתיקה שלי'') | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב האוניברסיטאות (הטכניון ואונ' ת"א במיוחד) נמצאות בגרעון עמוק בשל המצב הכלכלי וקיצוצים נרחבים בתקציביהן הישירים והעקיפים. כך שבהחלט ייתכן שלספריה אין כסף לעדכן את ספרי הלימוד (למרות שלי1, אישית מעולם לא היתה בעיה להסתדר עם ספרי ספריה, ותמיד יש את ספרית הדיקן). הביניינים החדשים נבנים מתרומות ייעודיות שמופנות למטרה ספציפית של בניית בניין חדש. תרומות אלה ממשיכות לזרום (בעיקר מחו"ל) גם במצב הכלכלי הקשה. קשה לשכנע תורמים לתרום ספרים משום שכך אין להם איפה להנציח את שמם. 1 אני סטודנט בטכניון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הנחתי שזה המצב, רק שלא *ידעתי* שזה המצב. מחסור בספרים וקיצוץ במינויים של כתבי-עת בספריות - הלב נחמץ, באמת. אם אתעשר, אני נודר לתרום קודם כל לספריה, אני לא צריך את השם שלי על לוח בפינת הבניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, המצב קשה. נראה מה יחשבו התורמים הנעלים האלה עוד כמה עשורים, כשהבניינים המפוארים שלהם יעמדו מיותמים מסטודנט. למה מיותמים מסטודנט? קודם כל, יש קיצוצים עזים בתקציב. זה אומר פחות מלגאות לתואר מתקדם, וזה אומר סטודנטים לתואר מתקדם שצריכים לעבוד בתנאים גרועים יותר, וללמד פחות טוב, ולהשקיע פחות זמן במחקר. עד שיימאס להם והם יעזבו לחו"ל. אחרי כמה זמן גם הכסף לשלם לפוסט-דוקטורנטים ולחוקרים חדשים כבר לא יהיה, ואז יתחילו לצמצם מחלקות. סטודנטים לתואר ראשון יגלו שיש להם פחות ופחות שיעורים עם מרצים יותר ויותר שחוקים, ופחות מתרגלים, כי אנשי התארים המתקדמים מתמעטים, ואלה שיש מתקשים לקבל מלגות דרך תרגול, כי אין כסף. והספרים מתיישנים ונהרסים, ואין תקציב לתחזק שום דבר, כי מעבדות חדשות קל לקבל עליהן תרומה, אבל לתחזק עולה כסף שאין. אז המחשבים לא משהו, וצוותי הלימוד לא משהו בכלל. אז עוברים למכללות, שם יש כסף, אבל זה עולה יותר. הסטודנטים העניים הממוצעים ומטה נושרים, המוצלחים יותר מתקדמים, מגלים כמה נעים יותר בחו"ל, והופכים למסטרנטים ודוקטורנטים באירופה ובארה"ב. תוך שני עשורים אין יותר מי שיניע מחקר, כי עם כל הכבוד לפרופסורים המכובדים, קשה להם להגיע לאנשהו בלי סטודנטים נמרצים ודם חדש. אז מגלים שאפשר לוותר על כמה פקולטות יקרות, ונשארים עם הזולות. אבל מה, לפחות יהיו הרבה מבנים יפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככל הידוע לי, התרומות לבניינים אינן של מאה אחוז. האוניברסיטה עצמה נדרשת לשלם חלק נכבד מאוד מן הסכום אם לא את חציו. שלא נזכיר כי כל הוצאות התחזוקה של הבניין מוטלות עליה. בקיצור, הקמת בניין מתרומה יכולה להיות עסק מאוד מאוד יקר. אצלנו בתל אביב יש בכלל איזה קדחת בנייה וגם כיום בונים איזה בניין חדש, זה בזמן שהם מבטלים קורסים. הם הצליחו לבטל לנו קורס אחד בין זמן פרסומו בידיעון לבין זמן ההרשמה. הייתם מאמינים? בנאדם מכין מערכת ומגלה ברישום שהקורס בוטל בינתיים. אצלנו הקימו לפני כמה שנים בניין חדש ומפלצתי לסנאט - כך שזה בטח לא לרווחת הסטודנט ונועד לספק משרדים יפים לאנשי מנהלה שבר היו להם משרדים, אבל לא יפים. למיטב ידיעתי, חלק מן הבניין בכלל מושבת מסיבה מאוד פשוטה - אין כסף לתחזוקה, כלומר לניקיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה שנים נבנה באוני' ת"א בית-כנסת חדש ויקר פחד1, מכספי תרומה. כעבור זמן שמעתי - אבל זו באמת רק שמועה - שגם הוא עומד די מיותם בשל מחסור בתקציב להפעילו(?), או לתחזקו. זה נכון? 1 בעיני גם מכוער להפחיד, אבל זה לא קשור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככל הידוע לי, ולא ידוע לי הרבה בעניין בית הכנסת, הוא נמצא בשימוש: יש בו תפילות מנחה, מתקיימת בו סדרת הרצאות כל יום שלישי ב-6,נמצאת בו איזו ספרייה ממוחשבת בנושאי יהדות. בית הכנסת הזה למען האמת אינו כה גדול כפי שהוא נראה. הרי לא מטפסים לנקות את הכיפות האלה כל שבוע. לגבי מראהו: מרצה שלי הגדיר אותו פעם כ"שתי לבניות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שתי לבניות"? לי הוא מזכיר את בתי-הזיקוק בחיפה, או גרוע מזה. אבל אני חלש מאוד באמנות ארכיטקטונית: בכל פעם שאני נכנס לרחבת המשכן לאמנויות הבמה אני רק מצליח להביט בחשש על השפיץ הזה שתלוי שם, שמא שהוא ייפול עלי. הנה בית-הכנסת, לשיפוטכם: בכל אופן, נזכרתי בו כי כשנבנה היו סטודנטים ומרצים שביכו את מבול הכסף היורד על בניין תמוה במקום על ספרים, כיתות, מרצים וכאלה. אני לא זוכר את הסכום, אבל הוא היה גבוה מאד. מצד שני - זכותו של תורם לתרום למטרה ספציפית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיון קצר בתצלום מוכיח ללא צל של ספק שלא מדובר בבניין אלא במנועי המעבורת קולומביה שהתרסקה, מסתבר, אל לב הקמפוס התל אביבי. אני צריך לברר בנאסא אם יש פרס למוצא הישר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו אני רואה את הידיעה המקורית, לפיה המעבורת התרסקה מעל ''פלסטין'', באור חדש לגמרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה יפה ומרשים, חוץ משני הדברים האלה על הגג | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבניין חולק בזמנו לבית-כנסת אורתודוקסי ובית-כנסת רפורמי. אכן, חציו עומד מיותם (נחש איזה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר לספרים: מכתב שכתב משה מאור, פרופסור במחלקה למדה"מ בהוג'י, להארץ: "הקיצוצים המושתים על תקציבי האוניברסיטאות בעידודו הפעיל של משרד האוצר מתחילים להניב תוצאות. במסגרת מגבלות התקציב המופנה לרכישת ספרים, הצליח החוג לסוציולוגיה באוניברסיטה הערית לרכוש בשנת 2003 כמות שיא של 11 ספרים שיצאו לאור בחו"ל. החוגים לכלכלה ומדע המדינ הגדילו לעשות ורכשו 18 ו-30 ספרים (בהתאמה). נתונים אלה יכולים להתפרש כצעדי התייעלות הנובעים מהמעבר לשימוש במאגרי נתונים אלקטרוניים, אולם גם בתחום זה חלה שחיקה מדאיגה. עקב הקיצוצים נאלצה הספרייה להמיר מאגר של כתבי עת אלקטרוניים, המספק בעיקר טקסטים מלאים, במאגר מצומצם יותר, המכיל בעיקר תקצירי מאמרים. הצפי לרכישת ספרים בשנת 2004 עומד על אפס כי כל התקציב משועבד לכיוי ההוצאה על כתבי עת. ספריית מדעי החברה באוניברסיטה העברית היתה תמיד מקור לגאווה. היא סיפקה את דרישות תלמידי התואר הראשון והשני, ובנוסף כללה אוספי מחקר בנושאים השונים. ההידרדרות ברכישת הספרים הביאה למצב, שהספרייה עדיין מספקת באופן טוב יחסית את תלמידי התואר הראשון, אולם ברמת התואר השני קיימים פערים משמעותיים. כספריית מחקר היא הפסיקה להיות רלוונטית כבר לפני שנים ספורות. המצב הזה פוגע בראש ובראשונה בתלמידים לתארים מתקדמים. תלמידי מחקר רבים מתחילים כבר כיום לזנוח את המחקר ההשוואתי ולהתמקד בחקרי אירוע השאובים מהמציאות הישראלית; מהסיבה הפשוטה, שהספרייה עדיין קונה את כל הספרים שיוצאים לאור בארץ, שהרי אלה זולים ביותר. הפגיעה בסגל המחקרי אנושי יותר מפני שכתבי העת המקצועיים המובילים בעולם אינם מוכנים לקבל, ובצדק, פרי מחקר שאינו מתעמת עם חזית המחקר האקדמי בתחום. כיוון שחרב הקיצוצים מונפת עוד ועוד, לא נותר אלא לקוות, שמקבלי ההחלטות באוניברסיטה יתעשתו ויתחילו בשיקומה של הספרייה. בנוסף, יש לבקש מתורמים פוטנציאלים לתרום להקמת קרנות לרכישת ספרים, שיקדמו את הפיכת הספרייה בהר הצופים לספרייה הלאומית למדעי החברה. בעידן של התרופפות הבהירות המוסרית בדמוקרטיה הישראלית, פגיעה במשאבי הידע וביצרניו צריכה להדיר שינה." (13.1.04) לגבי תרומות לספרים - אפשר להנציח שמות גם ע"ג ספרים - בחותמת מיוחדת שתוחתם על עמוד השער של כל ספר, או אפילו בציון שם התורם בקטלוג הממוחשב של הספריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אנסה לברר מה המצב היום בספריות של מדעי-הטבע. כשאני למדתי שם, לא חסרתי דבר גם בתואר ראשון וגם בהמשך. אני מאד מקווה שזה עדיין כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות בת''א, מצב הספרייה למדעי החיים בכי רע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכי רע = מחסור ב-textbooks או במינויים לירחונים מחקריים, או שניהם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבי עת אני קורא רק בצורה אלקטרונית, כך שאינני יודע מה מצב המודפסים. לזכות יאמר שיש גישה ל(כמעט) כל כתב עת שאני נזקק לו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שידוע לי, הספריה למתמטיקה באוניברסיטה העברית איננה בקשיים רציניים וקונה יותר מ 18 ספרים בשנה. כמו כן בשנה שעברה לא היתה בעיה להזמין ספרים. קריאת הספרים לעומת זאת נשארה בעיתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל איך יודעים כיצד להעריך מצב נורמלי לעומת מצב חסר? במדעי הרוח בתל אביב חסרים לי ספרים רבים וכתבי עת רבים. מאידך, לעולם לא ניתן לרכוש את הכול. אולי רוכשים הרבה מאוד אבל בדיוק יצא שאת מה שאני צריך אין? נראה לי גם שבמידה רבה אשם בכך גם הסגל האקדמי. אני לא יודע לבטח מהם תהליכי הרכישה אבל לבטח מרצה יכול לבקש שירכשו ספרים מסוימים. ייתכן מאוד כי מרצים רבים אינם עושים זאת פשוט כי אינם חפצים להתעסק בניירת והם פשוט פותרים את הבעיה בחלוקת צילומים של המאמר מתוך העותק האישי שלהם. כאשר זה לא קורה המוסד רוכש את הספרים לפי בחירתו של איזה ועד, ככל הנראה, שלא קולע לטעם המרצה ורוכש ספרים אחרים שהמרצים לא נוהגים להפנות אליהם. עוד אסב את תשומת לבכם לאותו שירות מצוין הקרוי "השאלה בין-ספרייתית" המאפשר למשוך ספר או צילום מתוך כתב עת הקיימים באוניברסיטה אחרת תמורת תשלום סמלי. ספר למשל עולה 11 ש"ח, צילום של עמוד מאמר עולה פי עשרה בערך ממחיר צילום רגיל. היה נבון לו הספריות היו מתאגדות לרכישה מתואמת של ספרים וכתבי עת, כך שלפחות היה בארץ עותק אחד מכל ספר חשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
11 שקל לספר זה תשלום סמלי? יותר זול לנסוע לשם בעצמך... פרופ' מאור לא דיבר על ספרים שלא קלעו לטעמו של חוקר זה או אחר, אלא נתן מספרים ברורים: 13 ספרים, 18 ספרים, 30 ספרים. בשנה. אני קונה יותר ספרים משנה מאשר כל החוג לסוציולוגיה. זה נראה לך הגיוני? בשנה הקרובה לא יקנה *אף* ספר, כי כל התקציב כבר משועבד. זה נראה לך סביר? כתבי עת ממויינים לפי החשיבות שלהם בעולם, ולכן קל להחליט לרכוש את כתבי העת המובילים בכל תחום, פלוס כתבי עת באותם תחומי התמחות הקרובים לחוקרים באוניברסיטה. איך מחליטים איזה ספרים לקנות? וואלה, אין לי מושג. אבל כשאי אפשר לקנות בכל מקרה, כי אין תקציב - מובן מאליו שהמצב חמור מאוד. אגב, תיקון קטן לטקסט שהעתקתי לעיל - המצב עבור חוקרים הוא "אנוש" יותר, לא "אנושי" יותר. כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
11 שקלים הם אכן הרבה - כך חשבתי עד לא מזמן, אבל לא עוד. הרי אפילו נסיעה מתל אביב לבר אילן תעלה לי יותר, אם באוטובוסים הלוך חזור ואם ברכב - דלק וחניה. לחיפה או לבאר שבע על אחת כמה וכמה. אבל המחיר מוגזם מעט, אני מסכים. אולם הוא נחוץ לתשלום משכורתן של שתי הפקידות שעוסקות בכך - הרי את האפשרות להזמין ספר מבחוץ שקיימת בתכנת הספריה האוניברסיטה חסמה. את האפשרות לקבל את הספר בדלפק ההשאלה הרגיל שפתוח לא רק בבוקר האוניברסיטה לא מספקת. לא, אתה חייב להגיע למלא טופס מימי מתושלח וחייב להגיע בעצמך אל המשרד המיוחד לאסוף את הספר ולחתום וכן למלא טופס מימי מתושלח. ואיך יממנו את זה? ב-11 ש"ח מכל מזמין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הזמנה בין-ספרייתית היתה פתרון הולם, היה צריך רק ספריה אחת בעולם, או אחת בכל מדינה. זה לא נכון. ספר שאיננו, אי אפשר לדפדף בו באקראי, וירחון חסר, לא ניתן לעלעל בו בנחת ולגלות מאמר שלא היית עולה עליו אחרת, ולכן גם לא מזמין אותו בהשאלה. *חלק* גדול מתהליך המחקר מתבצע באמת מול אינדקסים ממוחשבים ותוכנות לחיפוש, אך גם אז יש פער עצום בין לקום מהמחשב וללכת לקחת את העיתון מהמדף לבין להזמין אותו בהשאלה בין-ספרייתית ולחכות ימים. לפעמים אתה רוצה רק להציץ במהירות באיזה 15 מאמרים רק לראות אם הם רלוונטיים, ואם העיתונים אינם אתה פשוט לא יכול לעשות את זה. חלק אחר של המחקר מתבצע באופן אקראי לחלוטין, ע"י שיטוט בין המדפים החביבים עליך. אם אין ספרים וירחונים מעודכנים, המחקר, לעניות דעתי ובתחומים שאני מכיר, נפגע קשות. כתבת גם "המוסד רוכש את הספרים לפי בחירתו של איזה ועד". זה לא מדוייק. בספריה למתמטיקה בהוג'י משקיעים מרצים בכירים הרבה זמן יקר בבחירה וסינון של ספרים רלוונטיים. מה שאני מקווה לברר הוא, באיזו מידה בשנים האחרונות הם הפסיקו להיות מסוגלים לרכוש את הספרים שהם רצו (אני מקווה מאוד שזה לא הגיע לידי כך עדיין). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמת דיברת, אבל עדיין, השאלה בינספרייתית מספקת איזה פתרון חלקי ודחוק ועשיתי בה שימוש לא פעם. הכי מעצבן זה כשאתה רואה ספר במאגר הנתונים, מזמין אותו ואז מגלה שהוא בכלל לא מתאים לך. זה מעצבן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(להלן מסיבת אנשי קש. לא להתיחס יותר מדי ברצינות. סתם משעמם לי בין חריש לתרגיל.) ישראלי: "קשה, קשה". ישראלי א: מפונק. כשאנחנו יבשנו את הביצות היה הרבה יותר "קשה,קשה". קדחת כבר היתה לך? ישראלי ב: "קשה, קשה"? לאחרים "קשה, קשה" יותר! עוד אחד עם צרות של עשירים. זקוף קומה: נא לא לשפוך דליים של דראק על ראש עמך. לסטודנט ישראלי לא יותר קשה מלכל סטודנט אחר מסביב לעולם. די לאנטישמיות, להוצאת הדיבה ולשנאה העצמית. ישראלי: אבל רק רציתי להגיד ש"קשה, קשה". לא צריך להגזים. ישראלי ג: נו אז? גם לי היה קשה. עכשיו גם לך צריך להיות קשה. ישראלי ד: קשה? פפפפףףףף... בוקר טוב אליהו. לכולם "קשה, קשה". גם לי "קשה, קשה". אבל לי "קשה, קשה" עם חיוך! קח דוגמה! ישראלי ד ממשיך בנאומו: אני בזמן לימודי לתואר חמישי, באסטרופיזיקה טברידואלית, ניקיתי שירותים ציבוריים בעזרת מברשות שיניים שבורות בעבור ח"י זוזים לשעה. זהו העולם הטוב ביותר בגדר האפשר. אסור לנסות לדמיין משהו טוב יותר או להציע דרך לשפר את המצב. קשה<==>חיים. הפנם את השקילות והפסק להתלונן שאתה חי. הצטרף אלינו והגדר את חייך באמצעות סבל. למענך, למען כולנו ולמען המטרה המשותפת. ישראלית ה: אני מסכימה עם ישראלי ד'. אבל, אוי... הנוסטלגיה. הלווואי והיה לי "קשה,קשה" כמו שלו "קשה,קשה". אח"כ נהיה הרבה יותר "קשה, קשה" ופחות מעניין. ארבעה ילדים, מינוס ומשכנתה גבוהה עבור הבית הגדול (צריך להכניס חמישה ילדים איפשהו). ילדים זה שמחה, אבל "קשה, קשה". הו הימים הטובים בהם היה לי "קשה, קשה" כמו לו. הו הקנאה. הו הגעגועים. אני מביטה קדימה ורואה רק את הסוף בעוד הוא מביט קדימה ורואה עתיד. מצבו טוב בהרבה עם הישיבה על מדשאות ירוקים ולמידה על זמנים רחוקים ועל פלאי היקום. הוי... "קשה, קשה" לי. ישראלי ו: קשה עאלק. מאיפה יש לך זמן לכתוב מאמר כשאין לך זמן לישון? מזכיר לי את אלה שמבזבזים את הזמן שלהם (ושלנו!) על שביתות והפגנות בזמן שהם טוענים שאין להם מה לאכול. צבועים. ישראלי: אבל מנצלים אותי ככח עבודה זול ואת המעסיק שלי לא מעניין שאני גם צריך ללמוד (כשאני מסרב לעשות משמרת בשבת, הוא מאיים בפיטורים כי יש עוד אלף כמוני שממתינים בתור. אכיפת חוקים בנושא? חקיקה המגינה על זכויות עובדים בישראל? הצחקתם אותי ואותו בו זמנית). הישראלים כולם: אז מה? מנצלים גם רבים אחרים ואפילו יותר. לא נורא. תאילנדי אתה עדיין לא. תגיד תודה שיש לך עבודה. ישראלי: תודה תודה. אני לא אומר שאני תאילנדי. אני רק אומר שלא משלמים לי מספיק ושלא אכפת לאף אחד מתנאי העסקה שלי. ישראלי סוציאליסטי: לי אכפת! מה אתם רוצים ממנו? הוא צודק! שחיתות קפיטליסטית בכל מקום (להלן סטטיסטיקה אמינה מהתוכנית של יחימוביץ')! יש להוריד את השכר המוגזם שמשלמים לאנשים בדרגות הבחירות! ישראלי: אה... אבל זה לא עוזר לי. זה גם מוציא לי את החשק לשאוף למשהו טוב יותר או ללמוד כמו שצריך. סוציאליסט: נו באמת, צריך שיוויון! צריך לשאוף לכך שלכולם יהיה "קשה, קשה" במידה שווה. ישראלי: הבנתי. משכנע למדי, אבל מה עם המילואים? הישראלים כולם: צודק. "קשה,קשה". אבל אין ברירה. ערבים. מדינה מוקפת אויבים. ביטחון. פיצוצים. ישראלי: אבל אם ערבים וביטחון, אז למה רובכם לא עושים מספיק מילואים, אם בכלל? הישראלים כולם: אה... זה קצת מורכב. 50%~ מהאוכלוסיה כל הזמן עסוקה בלהניק את דור העתיד, חלק אחר הוא גייס חמישי ולא נגייס אותם גם אם ירצו, חלק נוסף לומד תורה והשאר משחקים אותה מג'וננים על כל הראש ואין לקצינות קישור כח להתעסק איתם, גם אם אין להם פטור משירות. אבל בעיקרון אתה צודק. הישראלים חושבים קצת וממשיכים בהתלהבות כמוצאי שלל רב: אך הסר דאגה מליבך! בקרוב, נגייס את כולם לשירות לאומי. זה אמנם לא יעזור לך בשום צורה ואופן, אבל אז גם לאחרים יהיה יותר "קשה, קשה" ונוכל לשסע בך את ישראלי ב' ביתר קלות. זה גם ירגיע לכולם את המצפון ויאחד את העם מאחורי "קשה, קשה" משותף ומתוק. ישראלי: נו, ובינתיים אתם/ן הולכים/ות להתנדב לעשות מילואים, מדי פעם, במקומי? הישראלים כולם: אהממ... ת'ראה שם, ציפור! ישראלי: איפה? אה... איפה הייתי... מה עם שכר הלימוד? כמה משקל אפשר לשים לבנאדם נטול שעות שינה על הכתפיים? ישראלית 45: מסכימה. צריך לבטל וישא"ק. אבל בינתיים אסור להתלונן שהוא קיים או גבוה. כמו כן, אמרת במאמר שאתה "הכי". ידוע לכל שאתה לא "הכי" ==> הגזמת ==> אפשר להתעלם מזה שהעלת פה איזו בעיה מעניינת בגלל שהגזמת באיזו נקודה שולית ==> מ.ש.ל. וסוף דיון. ישראלי: ? כולם ביחד: ! ישראלי: אבל זה קצת תוקע לי את החיים, אתם לא חושבים? בשביל מה לי כל הסיפור הזה? האמא הפולניה של הישראלי בגראנד פינלה (כמו ב"החומה" של פינק): הוי בובי, מפונק שלי. לי היה הרבה יותר "קשה, קשה". הייתי מספרת לך מה עברנו באירופה אם גודווין לא היה ממתין פה בצד (בחור נחמד, אבל אפילו כוס מים הוא לא הביא לי). אתה צריך להגיד תודה על זה ש"קשה, קשה" לך. על הפריים דירקטיב של אדון סטרייט אתה כבר שמעת? במפעל של הטבע אתה בסה"כ פועל. הפסק עם ההתעסקות בשטויות. בטל את עצמך לארבע שנים נוספות(אחרי שביטלת את עצמך שלוש שנים בצבא), לא יקרה לך כלום. בובי שלי, אתה לא עשוי מסוכר. לך להתחתן, הפסק לדאוג כל כך הרבה, ולך ת'עשה לי כבר כמה נכדים יהודים כשרים. זה מגיע לי אחרי שהיה לי כל כך "קשה,קשה" כל החיים. הכסף להאכיל אותם כבר יבוא לבד (אבא ואני עובדים כמו חמורים כל החיים שלנו, והוא, הנודניק, שמתלונן ש"קשה, קשה" לו בלי הרף, כבר ידאג לעזור לך. אנחנו נעזור לך בובי, אל תתעקש לעשות הכל לבד. אגב, אם אני קצת עוזרת אז אני באה לבקר ביום שלישי, רביעי ושישי, אני דורשת לבחור איך קוראים לבן שלך, אם מי תתחתן ואדאג להתקשר אליך כל שעתיים). האבא באפילוג קצר: המדינה של היום והעולם של המחר הוא של הילדים שלך, לא שלי ושלך. שהם כבר ישברו את הראש איך לשפר את המקום בו אנו חיים. זה לא באמת ענייננו. תפקידנו לדאוג להם לא לעולמם. נמושה (עוד אחד מהנפולת): "קשה, קשה" לי לשמוע את כולכם מדברים אחד עם השני. להתראות בקנדה. ______ מה רציתי להגיד? מי יותר מסכן זה לא מה שחשוב או מעניין פה. יש מקום להעברת ביקורת על האופן בו אנו נותנים לסטודנט הישראלי להעביר את תקופת הלימודים שלו. זה שלאחרים יותר "קשה, קשה" זה לא טיעון מעניין (אלא אם המטרה שלנו במדינה הזאת היא לדאוג לכך שכולם יסבלו באותה מידה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משעשע מאד. חרה לי השימוש בחיצים כפולים. אין יותר "לכן," "אי לכך," "כלומר," "מכאן," ושאר מלות גרירה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משעשע עד מאוד. אגב, לא נראה לי שהתגובות מעליך היו מכניסות את טיעון ה''למי יותר קשה'', אלולא כותב הטור הכניס אותו, בכך שהציג את עצמו כחלק מהמיעוט המסכן ביותר בארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, רמת הפי-סי הגיעה לכך שאסור אפילו לקרוא למיעוט מיעוט? געוואלד! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. ''קשה, קשה'' לכתוב מאמרים לאייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עברי, דבר יידיש! - לא דראק! - ד ר ע ק !! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד הייתי דרעק בשפות זרות (כולל עברית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה תיאור מצב מאוניברסיטה (יוקרתית למדי) בארה"ב. כל אייל מוזמן להשוות ולהסיק את מסקנותיו האישיות. המטרה היא להציג אלטרנטיבה שבה סטודנטים מקדישים את רב זמנם ללימודים. תחילה, מילות הסתייגות: 1. בתור סטודנט, עם מלגה, לתואר מתקדם (מאוד), יתכן שהרושם שלי על חיי הסטודנטים ה"אמיתיים" קצת מוטעה. 2. האונ' המדוברת היא גם יקרה, לא רק יוקרתית. מרבית הסטודנטים נתמכים בצורה משמעותית ע"י ההורים. לעיקר. נדמה לי שהסטודנטים כאן, במשך 4 שנות התואר, עסוקים הרבה יותר בלימודים מעמיתיהם בישראל. ההנחה הבסיסית היא שהסטודנטים מקדישים את רוב זמנם ללימודים, והדרישות הם בהתאם. אני תחת הרושם שכמעט כל קורס פה דורש יותר מקורסים מקבילים בארץ: יותר "קריאות חובה", יותר שיעורי בית, פרויקטים בהיקף הרבה יותר גדול. אמנם זכורים לי ימים קשים ועסוקים מימי הלימודים לתואר ראשון (בארץ), אבל גם אני עבדתי במהלך הלימודים. אני לא חושב שהעומס הלימודי עלינו היה קרוב לעומס כאן. האם איילים חו"ליים אחרים מסכימים אתי? מצד שני, יותר קל לעבור קורסים מאשר בארץ. יש מעט מאוד נכשלים, וסטודנט צריך להתאמץ במיוחד כדי להיכשל בקורס. האם זה גורם לירידה בכמות ההשקעה? אולי אצל חלק קטן מהם. שוב אני מדגיש שהתרשמות שלי היא חלקית. נדמה לי שבסופו של דבר, ההשכלה שמקנה האונ' לתלמידי תואר ראשון היא *עמוקה יותר* מהאוניברסיטאות בארץ. אני לא טוען שהיא מוציאה בוגרים טובים יותר - יש הרבה גורמים אחרים שמשפיעים על תוצאה זו. אבל ללא ספק, העובדה שרוב הזמן מוקדש ללימודים מקנה לבוגרים יתרון משמעותי. [הערה: יכול להיות שכאן יש מצב שהעשירים יכולים להרשות לעצמם ללמוד, ופחות-עשירים נמצאים בעמדת נחיתות כשהם נאלצים להתמודד עם דרישות מוגברות בעוד שהם צריכים לעבוד ויש להם פחות זמן להשקיע. הנקודה שאני מנסה להעביר היא על יתרונות הלימודים המוגברים, ולא על הדרך הנכונה להגיע למצב שבו סטודנטים יוכלו להשקיע את זמנם בדבר הנכון]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שבאוניברסטאות בארה"ב יש מערכת יותר מסודרת של מלגות מאשר בארץ, כך שמי שאין לו יקבל מלגה (לא רק של שכ"ל אלא גם מחייה), יש גם מערכת די טובה של הלוואות. מצד שני, בפירוש מצפים מההורים להקדיש אחוז מכובד מחסכונותיהם למימון מלא של לימודים והוצאות מחייה של ילדיהם (בסה"כ באוניברסיטה יוקרתית מדובר בסכום של כ$120,000 לתואר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מוזמן להישאר באלמוניותך הלבנה, אבל זה יעזור (לי) אם לפחות תציין את שם האוניברסיטה, התחום האקדמי עליו אתה מעיד, וכו'. אני סקרן, למשל, להבין יותר את הטענה על עומק ההשכלה הרב יותר בארה"ב. תוכל להדגים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחום: תגובה 190727, ומעט שאני מכיר מתחומים אחרים. ההדגמה: תגובה 190682 (באדיבות הדר). האלמוני (תגובה 190716) הוא לא אני (רק למען הסר ספק). אבל אני עדיין אלמוני... מצטער. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נוטה להסכים. מצד אחד, תלמידי הקולג' שאני מלמדת כאן (כאן = ברקלי, מדעי החברה) צעירים בכארבע שנים בממוצע מהסטודנטים לתואר ראשון בישראל. זו אוניברסיטת מדינה, לא אוניברסיטה פרטית, אבל יש מלגות - ויותר מזה, הרוב המכריע של הסטודנטים שלי לוקחים הלוואות בסכומי עתק כדי לממן את הלימודים (הדוקטורנטים והמרצים הזוטרים עדיין עסוקים בלשלם את החובות בגין הלוואות הקולג' שלהם). הם פחות מוטרדים משאלות של מילואים ומשפחה ובעיות קיומיות ויש להם יותר פנאי. מצד שני, הדרישות כאן יותר תובעניות מבחינת כמות. אנשים קוראים כאן לשיעור ממוצע בקולג' (ורובם באמת קוראים ולא מחפפים!) כמויות חומר שאין להן אח ורע באוניברסיטאות ישראליות, ואין פוצה פה ומצפצף. סטונדטים ישראלים היו מיידים בי פירות באושים, או סוקלים אותי באבנים, לו ביקשתי מהם לקרוא רבע מהחומר שהסטודנטים האמריקאים קוראים בלי להניד עפעף. כך שאני די מסכימה. לתלמידי התואר הראשון בארה"ב יש יותר זמן, והזמן הזה מוקדש בחלקו הגדול לנפח מוגבר של חומר אקדמי (כמובן שהם מתעסקים גם בארגוני הסטודנטים שלהם, ה-frats וה-sororities שלהם, פעילות פוליטית וחברתית וכל זה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתלמידי התואר הראשון בארה''ב יש יותר זמן, והזמן הזה מוקדש בחלקו הגדול לנפח מוגבר של חומר אקדמי, מפני שרובם נתמך על-ידי ההורים. מה לעשות, כשצריך לעבוד ואח''כ לרוץ לפרח, אין זמן לקרוא אפילו רבע מהחומר שהסטודנטים האמריקאים קוראים בלי להניד עפעף (וזו נשמעת הגזמה פראית, אגב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"רובם נתמך על ידי ההורים"? - ממש לא. כמו שכתבתי, הרוב המכריע של הסטודנטים שלי מתקיימים מהלוואות פדרליות. הרבה משפחות בארה"ב נצמדות באדיקות לעקרון שהחל מגיל 18, הילדים אחראים פיננסית לעצמם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואגב, איני נוהגת להגזים הגזמות פראיות. בבקשה אל תשער דברים שלא אמרתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא מצד שני. שני הדברים שאמרת הם מאותו הצד. עפ''י מה שאת אומרת, לי זה נראה כאילו המצב שם טוב יותר בשני סדרי גודל. יותר זמן ללימודים ולימודים יותר קשים ומעמיקים. הנתון השני לא מאזן פה את התמונה, אלא להיפך. אין לנו דרך לדעת איך סטודנט ישראלי שאין לו מילואים ואין לו דאגות פרנסה על הראש היה מגיב ללימודים קשים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שיש לנו אפשרות לדעת איך היה הסטודנט הישראלי מגיב לתנאים ולדרישות האמריקאיות: סטודנטיות עשירות. ומאלה שאני מכיר - האין-מילואים והכסף לא הפכו אותן לתלמידות טובות יותר. בואו נוסיף דבר שיש באמריקה ואין פה: התרכזות בלימודים. רבים ממוסדות הלימוד האמריקאיים תקועים בחורים נידחים כך שלא רק שאין יותר מדי אטרקציות חיצוניות, גם אין משפחה שיושבת על הווריד. לגבי כמויות הקריאה האדירות של האמריקאים - בואו נזכור ראשית דבר אחד חשוב: הם קוראים בשפת אמם! הבדל עצום של יום ולילה. שנית, צריך להתחשב במידת הריכוז של הלימודים. יכול להיות, ואני רק משער, שיש להם פחות קורסים לכל סימסטר או פחות שעות לכל קורס. נדמה לי שזה אכן כך. יש מקומות שיש יותר סימסטרים, מה שאומר קורסים קצרים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיטור זה עניין חברתי. חלק מהסטודנטים בישראל אומרים "קשה, קשה" ולפעמים בצדק. הסטודנטיות העשירות (למה פתאום אנחנו מדברים בנקבה? אין סטודנטים עשירים מפונקים?) עליהן אתה מדבר נדבקות במחלה הזו. הן לא מעניינות אותי. מי שמקטר על הלימודים עצמם ולא על מה שמפריע מסביב, שילך לעשות משהו אחר במקום. מצידי שלא יהיו באקדמיה ושיקנו את התואר שלהן בלטביה עם הכסף של אמא (טוב, נו. הכסף הוא גם של האבא העקר-בית באותה מידה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסטודנטים העשירים עושים מילואים, לכן דיברתי על סטודנטיות. אני, באופן אישי, דווקא סבור ששכר הלימוד בארץ הוא זול יחסית, אפילו זול מאוד ביחס לאמריקה וביחס למוסדות המצוינים שיש פה. אני גם לא מוכן לקבל טענות ממי שגר מחוץ לבית ו/או השתמש בכספו לטיול בחו"ל. להוציא על הדברים האלה ואז לבקש כסף מהמדינה זה כמו לבקש מהמדינה שתממן אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלק מהסטודנטים - העשירים והעניים כאחד - לא עושים מילואים - פרופיל 21, ועדת התאמה, וכדומה. חלק מהסטודנטיות - אני למשל - "טוחנות" מילואים, חלקנו בהתנדבות. אולי אחוז הסטודנטים שעושים מילואים גבוה מאחוז הסטודנטיות שעושות מילואים, אבל בכל זאת מרתיח לקרוא הכללות כאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, בסדר, מצטער. כן ירבו כמוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי לגבי הסטודנטיות. עדיין, רוב הסטודנטים גם לא עושים יותר מדי מילואים, אם בכלל. להזכירך שמסורת הטיול לחו"ל בישראל נובעת מהביטול האנושי (והכלכלי) שהישראלי המצוי צריך לעבור למשך תקופה של שלוש שנים1 (אני לא חושב שצריך להקל ראש במידת ההקרבה העצמית של האזרח המשרת בישראל). קודם בטל את הצבא או שלם שכר מינימום לכל חייל2 ורק אחר כך אבין את חוסר קבלת הטענות שלך מכאלה שגרים מחוץ לבית או הלכו למצוא איזה בדל של חופש מחוץ למדינה שגזלה אותו מהם למשך תקופה ארוכה. אחרי שירות של שלוש שנים, המינימום שהמדינה יכולה לעשות זה לממן שכר לימוד *מלא*. כמובן שדרישתי זאת מתחילה להיות הגיונית רק אחרי שמקבלים עוד שתי דרישות שלי: העלאה בלתי מתפשרת של תנאי הקבלה והעלאה של רמת הלימודים. ____ 1 כולל תחושה של OVERLOAD מישראליות (במובן השלילי של המילה, ויש כזה למרות מה שאומרים זקופי הקומה) ורצון לברוח, לפחות לזמן מה, מכל זה. 1 אני לא דורש שמישהו באמת יעשה את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני גם לא מוכן לקבל טענות ממי שגר מחוץ לבית". כבר דיברו פה על הפלוסים והמינוסים שבמגורים אצל ההורים, ולא אכנס לזה. אבל הדרישה הנחרצת שלך מאנשים בוגרים שימשיכו להיות ספיחים בבית הוריהם קצת תמוהה. ולקרוא לשכירת דירה "לגור מחוץ לבית", זו הגזמה קלה. לא כל הסטודנטים בני 21. תאר לעצמך סטודנט בן 29 או 30 שעדיין נאבק עם התואר הראשון 1 ומסיים או-טו-טו, תוך שהוא עובד בחצי משרה. האם היית מייעץ לו (או לה) להמשיך להתגורר אצל ההורים? ומה אם אותו סטודנט כבר נשוי? האם על הזוג הצעיר נגזר לגור עם אמא ואבא? ושאל כבר דני ליטני: "עד איזה גיל"? שכירת דירה אינה מותרות. לפעמים היא אפילו הכרח, תלוי מי המשפחה שלך (ומה תנאי המגורים *שלהם*, כמובן. דירת 3 חדרים צנועה שהספיקה כדי לגדל ילד או שניים, לא בנויה להכיל 4 אנשים בוגרים). 1 כן, זה קורה, והאנשים האלה מתהלכים בינינו. ואף כותבים תגובות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתערבות גסה בשיחה לא לי הייתי רוצה לציין, שעל-אף שאני מסכים עם מרבית תשובתך והרוח הנושבת ממנה, יש לי החשד שסטודנטים שעדיין במהלך תואר ראשון בגיל 30 (ובהתחשב בכך שרובנו משתחררים מהצבא בטווח של 20-22 וטיול הוא לא יותר משנה) הם כאלה שמשקיעים בפיתוח קריירה כמעט fulltime (עד כמה שזה אפשרי בלי התואר עדיין, ובכל אופן, לא בחצי משרה) ובמקביל מנסים בדחילו ורחימו לסיים את התואר. בהרבה מקרים מסוג זה עם סיום התואר הם ימשיכו באותו מקום עבודה, ולא רק זאת, אותו מקום עבודה מספק להם מקור פרנסה מספק לשכירת דירה ולמגורים "מחוץ לבית" כבר הרבה מאוד זמן. ועוד אוסיף: אנשים בעל אופי כזה (ואיני אומר זאת לשלילה אלא כנסיון לקביעת עובדה) הם מראש אנשים עצמאיים שבהזדמנות הראשונה שיוכלו ליצור יתנתקו מהתלות הכספית או אחרת באמא ואבא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
... ושלא לכל הסטודנטים יש הורים בטווח מונית מהאוניברסיטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
... וש... עוד המון סיטואציות ומסלולי חיים אחרים שאף אחד לא צריך לתת עליהם דין וחשבון לפני קבלת סיוע. בקשה למילגה או מימון שכר לימוד ע"י המדינה, לא צריכה להיות מותנה בפירוט מסלול חיי ומה עשיתי עם הכסף שקיבלתי לבר-מצווה1. הקריטריונים שאור מעלה הם לא רלבנטים. התשובות לטענותיו הן אפולוגטיות מדי לטעמי. כאילו מישהו חייב למישהו דין וחשבון על מהלך חייו, בגלל שהמדינה מממנת חלק משכר הלימוד שלו. המדינה לא מממנת לימודים למען יוסי, תירצה ומתילדה, כי היא נחמדה או עושה טובות למישהו. היא עושה זאת מנימוקים ענייניים של עידוד השכלה אקדמית, *נסיון* לשבור את תקרת הבטון הקיימת בין המעמדות ואולי גם לשמר את רמת המחקר הישראלי (בעקיפין). העניין הוא, שאנחנו (לדעתי) צריכים להפסיק את השיח מהסוג הזה, בו אנו "מקבלים/לא מקבלים" טענות עפ"י ירידה אל פרטי חייו האישיים ביותר של הזולת. אולי נפסיק לענות ברצינות לעצות כמו "אם היית מנהל את חייך באופן X, אז לא היתה לך הבעיה הזאת, לכן לא מגיעה לך עזרה בשכר לימוד..."? (אלא אם הן נאמרות ברוח טובה, רצוי בין חברים ולא כטיעון משכנע בדיון ציבורי). זה שכסף זורם מכיס לכיס באמצעות מיסים, לא נותן לאף אחד את הזכות להפר את רשות הפרט. מותר להציב קריטריונים ולשאול שאלות לגבי מצבו הכלכלי, אבל הן צריכות להיות עניניות. חייב להיות גבול סביר שאותו אסור לעבור. ישראל היא לא קיבוץ ולא עיירה גלותית בה יהודים צריכים להידחף אחד לתוך חיי השני, להחליט למי מגיע ולמי לא, לזרוק "מפונק" ו"קשה, קשה" אפולוגטי כתשובה, בכל דיון על כסף. עדיף שנוותר על השאלות הלא ענייניות (טיילת בגיל 21 לחו"ל, בזמן שאני חסכתי? אתה מעשן? אז כמה אתה מוציא על סיגריות בחודש? וואלה, היו לך שלוש חופשות באילת לפני הגיוס? אתה גר מחוץ לבית על חשבון עצמך מגיל 15? כמה כסף אתה מבזבז על נעלי הליכה בשנה? בזבזת כסף על דיסקוטקים בזמן הצבא? כמה כסף אתה מוציא בבילויים ביום שישי? כמה כסף בזבזת על חיש-גד בעשר השנים האחרונות?). כל אלו שאלות רלבנטיות לדיון בסלון בין שני חברים (וגם אז רצוי לעלות אותן בנימוס וזהירות) והן ממש לא שאלות שרלבנטיות לדיון הציבורי. אני לא אומר שזה לא עניינו של משלם המיסים לדעת לאן, בשביל מה ואל מי הולך הכסף אותו הוא מוסר למדינה, אבל השאלות הלא ענייניות מלמעלה הן, לדעתי, בהחלט שאלות שעוברות את גבול הטעם הטוב. ______ 1 דוגמה היפו' לחלוטין. לא היה לי בר-מצווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך לא היה לך בר- מצוה? קיבוצניק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמעט קיבוצניק. אני ערבי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבריו של אביב מעודדים פרזיטיות מן הסוג הגרוע ביותר. ''אני אבזבז כאוות נפשי והמדינה כבר תשלם''. בשום אופן לא. חוץ מזה, השאלה אינה כיצד לתת למי שלא בזבז אלא אם הדרישות של סטודנטים בעלי מסלול חיים מסוים הן לגיטימיות. ולא, הן לא לגיטימיות. כפי שאדם נדרש להוכיח שאין לו רכב חדיש ושאינו מבלה בחו''ל כאשר הוא מועמד למלגה כך לדעתי אין הוא זכאי לקבל הקלות בשכר הלימוד אם את הכסף שכן היה לו הוציא על בילויים. עם זאת, אכן חקירות מסוג זה הן פולשניות אבל יותר מכך, הן לא יעילות. לא טענתי כי יש לבצע אותן אלא שמי שהשקיע כספו בגואה אל יצפה לקבל פיצוי בתל אביב. נוסיף רק ששכר הלימוד בארץ הוא כבר אחרי סבסוד והוא אינו גבוה במיוחד. שנה של עבודה אינטנסיבית במשכורת מינימום תספק שכר לימוד לפחות לשנתיים. הוסיפו לכך עבודה חלקית בזמן הלימודים והצלחתם לממן. אבל אם חסכתם שנה כדי לנסוע לבוליביה, התכבדו נע לחסוך עוד שנה כדי לנסוע לטכניון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זהו שאף אחד לא שואל אותך (או מישהו בכלל) וטוב שכך. אולי נבדוק גם מה אנשים קונים לארוחת הבוקר שלהם מכספיהם שלהם? אולי גם נשלול סיוע, מילגות וסיבסוד שכר לימוד מסטודנטים מעשנים (בסה"כ, לא נראה לי שזה יוצא פחות מאיזה טיולון1)? "פרזיטיות מן הסוג הגרוע ביותר". לא פחות ולא יותר. נו באמת. אני לא דיברתי על קבלת קיצבאות מהמדינה ובזבוז כספיו של משלם המיסים. מדובר פה בכסף שאנשים הרויחו (ושילמו עליו מיסים) ו"בזבזו" על עצמם. כל זאת בהתחשב במצב שהוא יחודי למדינת ישראל וממנו אתה מתעלם - השירות הצבאי. זה לא שאיזה ישראלי מפונק עם כפית זהב בפה מתעורר בבוקר ונוסע לדיסנילנד לשנתיים. מדובר באדם שהרגע סיים תקופה בה הוא חי במיני-דיקטטורה למשך שלוש שנים ומחפש *קצת* שקט נפשי. יאללה. למה לא? בואו נבוא בטענות גם לטיפל'ה (אבל ממש טיפ טיפל'ה) חופש מינימלי שישראלי מבקש לעצמו (מכספו שלו) אחרי שביטלו אותו (ואת היכולת שלו להשתכר) למשך שלוש שנים. יש הבדל גדול בין שאלות שבודקות את מצבך הכלכלי לשם קבלת מילגה או סיוע לבין נבירה בהיסטוריה שלך ומה בדיוק עשית עם הכסף שהדודה העשירה שלך מקנדה נתנה לך בגיל 16. אם אתה לא מבין את ההבדל, אז נו שוין. חקירות מסוג זה הן פולשניות ולא יעילות, כפי שאתה אמרת בעצמך. סיבה טובה למה לא להעלות אותן כאופציה בדיון ציבורי ולמה צריך להשאיר אותן לדיוני סלון בין מכרים או בין חברי קיבוץ רכלניים (שחושבים שזה ממש סביר לרכל עם גזבר הקיבוץ על מה מבזבזת תירצה את התקציב החודשי שלה). זו הנקודה ולא יעזור להתעלם ממנה בשביל להצהיר הצהרה חסרת תוכן כמו "אל יצפה". מה זאת אומרת - "אל יצפה"? עפ"י הגישה שלך, האזרח הישראלי החוסך, עליו אתה מדבר, מתחיל ללמוד את התואר הראשון שלו בגיל 23-25. בנוסף לכך, נראה לי שאתה גם שוכח לחשב את הנזק הכלכלי שנובע מלימודים, מעבר לנזק שהוא שכר הלימוד עצמו. זה נראה לך סביר, בהתחשב בכך שבמדינות אחרות אנשים מסימים את התואר השני שלהם ומשתלבים כבר בשוק העבודה בגיל הזה? לדעתי מימון שכר לימוד מלא לסטודנטים2, איננו איזו ג'סטה שהמדינה צריכה לעשות למען הסטודנט, אלא צעד שהיא צריכה לעשות למען עצמה. ______ 1 הייתי גם מתחיל לדבר על כך שעלות טיול סביר היא מבוטלת לחלוטין ביחס לנזק הכלכלי שקוראים לו לימודים באקדמיה, אבל זה לא ממש מעניין. אני מעדיף לא להתחיל להיות אפולוגטי בהבאת מספרים. אז בוא נעזוב את הנושא. 2 כמו שכבר אמרתי, ואני מבקש לא להוציא את דברי מהקשרם - כל זאת בתנאי שהדבר יתבצע תוך כדי השינויים האחרים שדיברתי עליהם (צמצום דרסטי של מספר הסטודנטים המתקבלים לאוניברסיטאות+הגברה מסיבית של רמת הלימודים). במצב הקיים, בו האקדמיה הישראלית היא מקום בו קונים תעודות לתארים חסרי תוכן, לשם כניסה לשוק העבודה, אכן אין שום הצדקה למימון שכר הלימוד מעבר למה שמתבצע עכשיו3. 3 אבל אם האופי הנ"ל הוא הנתון (לצערי) והאקדמיה היא לא יותר משער לשוק העבודה: אז צריך בכל זאת להוריד כל מיני הגבלות מיותרות שמפריעות לסטודנט לעבוד וללמוד באותו הזמן. אין שום סיבה לכפות על אנשים להיות סטודנטים במשרה מלאה, כאשר זהו אופי הלימודים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי תפסיק לבכות כבר? מסכן, עשה שלוש שנים צבא. מסכן, באירופה כבר התחילו תואר שני כשאני מתחיל ראשון. מצבה של ישראל הוא אכן ייחודי וחלק מן הייחודיות הזאת מגיעה גם לכך שאין לימודים בחינם. אגב, אני מסכים עם הצעתך באשר לצמצום מספר הסטודנטים והעלאת שכר הלימוד. דרך אגב,שמתי לב ולא פעם אחת, שיש לך בעיית אגרסיביות. אתה מודע לזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו רמת הדיון? אני בוכה? אני דיברתי על עצמי? ביקשתי משהו בשביל עצמי? על מה אתה מדבר? אני אגרסיבי בעוד אתה זה שמעביר ביקורת על האופי שלי (עוד משהו שאף אחד לא שאל אותך לגביו ולא מעניין פה אף אחד)... וואלה יופי. ישראל ייחודית+בישראל הלימוד לא בחינם==>בישראל הלימודים צריכים להיות לא בחינם. טיעון מורכב ועמוק כאחד. אתה מסכים איתי שצריך להעלות את שכר הלימוד? מעניין, כי לי לא זכור שאני אמרתי משהו כזה. נו שוין. לדעתי, תגובתך זו האחרונה עלובה למדי. סוף דיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מביאה דוגמות למקרים מיוחדים והם יוצא מן הכלל. נראה לי גם שזה די ברור. לך לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, זה לא נראה לי יוצא מן הכלל. ההשלכה העקיפה של ההצעה שלך היא הורדה דראסטית של גיל הסטודנטים ומניעת רכישת השכלה גבוהה מכל מי שעבר את גיל 24-25. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, רוב האנשים שבאמת צריכים מילגה, באים מבתים שבהם אין להם מקום, פיזית, כאנשים מבוגרים. כפי שאמרתי, הורים בעלי הכנסה נמוכה שגידלו 2-3 ילדים בדירת שיכון קטנה, לא מגיע להם ה"עונש" של צאצאים בני 20 ומשהו שעדיין מצטופפים באותה דירה, כדי לקבל מילגת לימודים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אבל כשמנסים לבדוק אם אתה נמנה עם אלו או שיש לך חשבון בנק עם מליון דולר, קמה הזעקה ''תוציאו את העיניים שלכם מהכיס שלי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מתנגדת (ולא נראה לי שמישהו אחר פה מתנגד) לקביעת קריטריונים למתן מילגות. הוויכוח הוא על איזה קריטריונים לקבוע, ואיך בודקים אותם. וההודעה הספציפית הזו באה לענות על הדרישה של אור שסטודנטים יגורו עם הוריהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(גם) אני לא מתנגד לקביעת קריטריונים למתן מילגות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומי שגר מחוץ לבית משום שהוא לומד באוניברסיטה מרוחקת? או שאחת דיני ללמוד רק במוסדות לימוד קרובים לבית הורי? ומה אם ההורים שלי פשוט לא רוצים אותי בבית? או סתם נמאס להם לתמוך בילד המגודל? התפיסה המאוד מקובלת בישראל שההורים חייבים לתמוך בילדים שלהם עד יום מותם, בערך, היא מגוחכת. אותו כנ"ל לגבי מלגות והטבות שונות לסטודנטים התלויות באופן בלעדי כמעט בהכנסת ההורים - כאילו ברור מאליו שאם להורים יש כסף, הוא זורם ישירות לכיסו של ילדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כיוונתי למקרים שבהם הכרח לגור מחוץ לבית אלא למקרים שהם בחירה ומותרות ויש לא מעט כאלה. אולי היה עליי להבהיר זאת. מסכים איתך לגבי הבעיה של עירוב הורים בעניין המלגות. אני סובל ממנה באופן אישי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, עכשיו אתה מציע לשלוח גדודים של עובדי רווחה, שיבלשו/יראיינו את הורי הסטודנט, למען תצא האמת לאור ויידעו כולם, אם יוסי מפונק או לא. ואם הוא גר בבית כי נוח לו שמכבסים בשבילו, או מפני שהוא באמת-באמת אוהב את האוניברסיטה. עובדי רווחה שישמעו צעקות מרחוק, עוד מחוץ לבית, יכולים לוותר על הביקור ולסמן "איקס" בסעיף "גר עם ההורים למרות היחסים המעורערים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שום דבר לא ברור מאליו, אבל גם לא ברור לי למה, אם הוריך בעלי האמצעים לא רוצים לתמוך בך, התמיכה הזאת מתגלגלת אלי. ההורים שלך לא רוצים לתמוך בילד מגודל? גם אני לא, בפרט אם הוא אינו הילד שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנין הבטחון שדובי איננו הילד שלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, זו כבר שאלה האם המדינה רוצה לעודד השכלה גבוהה או לא, שוויון הזדמנויות וכאלה. כל המימון שהמדינה יכולה להציע לסטודנטים הרי יחזור אליה בריבוע כתשלום מיסים בהמשך הדרך. אבל מכיוון שיש נפולת של נמושות כמוני, אני בהחלט אוכל להסכים לתוכנית של צמצום הסבסוד הממשלתי והחלפתו בהלוואות לימודים בתנאים הגיוניים, מטעם המדינה. בסופו של דבר, אני חושב שזה האינטרס שלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכאן אנחנו מסכימים לחלוטין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכימה עם הטענות בנוגע לחומר הלימוד המוגבר. גם הסטודנטים שלי כאן מתמודדים עם כמויות משמעותיות של חומר קריאה, ורובם הגדול באמת-באמת קוראים. עם זאת, ובניגוד למה שנכתב כאן, לדעתי רק אחוז קטן מההורים מממן את לימודי הילדים. המדיניות כאן היא שקל מאוד לקבל את שתי ההלוואות הפדרליות המרכזיות (פל וטאפ), כך שהרוב הגדול של בוגרי הקולג' מתמודד עם שנים ע''ג שנים של תשלומים לממשלה הפדרלית על לימודי התואר הראשון שלהם. התשלומים הם בריבית נמוכה ומאוד נוחים לתשלום, ובמקביל הממשלה הפדרלית מציעה תכניות ''קיזוז חוב'' או ''ביטול חוב'' (שנתיים של הוראה במקום כמו בולטימור, למשל, ימחקו את חובך מהקולג'). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר אמרו פה מעלי, שהסטודנטים שלך שם קוראים בשפת האם שלהם. כאן, מה לעשות, לא לכולנו קריאת מאמרים מדעיים באנגלית באה כל-כך בקלות. חוץ מזה, אף פעם לא הבנתי את ההנחה (בהנחה שזוהי ההנחה שאת מניחה), שככל שסטודנט יקרא יותר, הוא ידע יותר. זה לא תמיד משנה אם איזו כמות של חומר אתה מתמודד, השאלה היא מה הבנת מהכמות הזאת, ומה תזכור לאחר הבחינה. לפעמים עדיף לקרוא קצת פחות ולהבין יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי בעיית האנגלית: 1. ניתן ללמד אנגלית באופן יותר אינטנסיבי ובגיל רך יותר ממה שנעשה היום בישראל. 2. אפשר לנסות (אין לי הצעה קונקרטית לגבי מי אמור ליזום דבר כזה) לתרגם יותר חומר לעברית, תוך אולי להותיר כמה מונחים טכניים בשפה המקורית (אישית אני לא מתלהב מליטון כללי ומעדיף שפות היברידיות וקסנופיליות כתחליף). 3. אפשר ללמוד שנה לפני הלימודים (כקורס אוניברסיטאי או באופן פרטי) או במהלכם קורסים באנגלית ולקרוא במקביל הרבה מד"ב (או סוגה אחרת). 4. יש הרבה סטודנטים זרים במדינות אנגלו-סאקסיות שמגיעים ממדינות בהן מלמדים אנגלית אף פחות מאשר בישראל אם בכלל, ומצליחים בכל זאת לעמוד בדרישות הקורסים; אם תרצו... לגבי הטענה השניה. בעיקרון אני מסכים, אך זה מתכתב עם סוגיות הרבה יותר מורכבות של מה הדרך הכי טובה ללמד (בחינות, סמינר, מאמרים; וכ"א נותן עצמו להרחבות רבות) וכן האם זה בכלל משנה היום למישהו (ובייחוד לאוניברסיטה, לסטודנט ולתעשיה) אם בסוף התואר הסטודנט למד משהו, דבר שקשור לדיון בפראקטיות האוניברסיטה ועל הקשר בין תיאוריות לעבודה יומיומית (וגם כאן כדאי להבדיל בין דיסציפלינות וסוגי תארים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.לא חסרות שנות לימוד אנגלית בישראל,הטלויזיה והאינטרנט תורמים גם הם, הלימוד הוא בהחלט מספק. מי שאין לו כישרון לשפות לא ירוויח הרבה מעוד שנה-שנתיים של לימוד- שפה היא גם אינטואיציה, השפה האקדמאית בפרט. לימודי האנגלית באוניברסיטה הם חובה למי שלא קיבל פטור בפסיכומטרי, אני בספק אם הלימוד בהם אכן תורם. מכל מקום, גם סטודנטים שיודעים אנגלית ברמה של מאה בחמש יחידות תמיד יעדיפו את שפת אמם, היא לנצח קלה ובהירה יותר. אני יכולה להעיד על עצמי- אין שום בעיה עם האנגלית שלי, אני יכולה לקרוא מאמרים וספרים באנגלית. זה לא מסב לי הנאה כמו מאמרים בעברית. אם כל המאמרים היו בשפת אמי הייתי קוראת כפול ממה שקראתי (באנגלית) אם לא יותר. בשנות לימודיי תמיד העדפתי את התרגום על המקור. אני סבורה שסטודנטים לספרות עברית קוראים בכמות המקבילה לסטודנט האנגלי הממוצע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא טוען שלא יותר נוח (או מהנה) ללמוד, לעבוד ולתקשר באופן כללי בשפת האם (שלא לדבר על לקרוא שירה). מצד שני, העובדה שסטודנטים נדרשים בדרך כלל רק לקרוא באנגלית, אבל לכתוב בעברית גם-כן מונעת מהם להשתפר לדעתי באופן ניכר ברמת האנגלית שלהם, שכן ברגע שמישהו מתמודד עם כתיבה בשפה זרה הוא נאלץ להיות כל הזמן מודע לדקויות לשון שבקריאה בלבד אינו חייב לשים אליהן לב. האם אני מצדד בלהקשות על הסטודנט הישראלי אף יותר ולחייבו לכתוב באנגלית על חומר שקרא באנגלית? אם האופציות האחרות שהיצעתי, הנוגעות לתרגום לעברית אינן פיזיביליות אז תשובתי היא חיובית. שהרי אם החומר המקצועי הרלוונטי נכתב רובו ככולו באנגלית, יוצא מכך שזו השפה בה אנשים מקצועיים באותו תחום כיום כותבים. אבל אני גם אשמח אם במקביל יתקיים מפעל תרגום בקנה מידה גדול שבסופו כל שפה תוכל להיות שפת מקור או שפת תרגום באופן שווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שיכתבו באנגלית? אפשר לכתוב מאמרים מצויינים בעברית ולתת לתירגום כדי שיגיעו למגזינים באנגלית, מספיק מאמרים חשובים נכתבו בצרפתית, סינית ושאר השפות. אין סיבה להקשות לחינם, זה לא ישנה כהוא זה את יכולת המחקר ותוצאותיו. יש גם מגזינים חשובים בעברית המתורגמים לאנגלית. מה שהתכוונתי לומר הוא, שלא הוגן להשוות סטודנט ישראלי לאמריקאי, כיוון שאלו קוראים בשפת אמם. אני חושבת שעדי בהחלט צודקת כאן, והבאתי את עצמי כדוגמא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם, כפי שאת טוענת, כל המאמרים מכל השפות מתורגמים לאנגלית, אז חובה לשפר את האנגלית לרמה כזו שניתן לקרוא אותם כמו היתה זו שפת אימנו או אבינו. אם המצב הוא לא כך, אז אני נאלץ לשוב ולחזור על הצעתי לשפר את רמת האנגלית של בוגרי התיכונים בארץ ואף להחמיר את דרישות האוניברסיטה. מעבר לכל ההכרזות שלי ושלך על הוגנות, נראה לי שכדאי להבדיל בין המקצועות השונים. מי שלמשל הולך ללמוד ''ספרות אנגלית'' לא יכול לטעון שהוא מופלה לרעה. מי שלומד ''מתימטיקה'' אולי בכלל לא סובל מהבעיה. אם כבר הבאת עצמך כדוגמא, הרי שאשמח לשמוע דוגמא מאיזו דיסציפלינה הובאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני באה ממדעי המדינה ואני חוזרת על מה שאמרתי בתחילת דבריי: אין בעיה עם רמת האנגלית בארץ. א-בל גם מי שהאנגלית שלו טובה עד מעולה, עדיין מעדיף לקרוא עברית. וצריך לזכור את זה כשאומרים "סטודנטים בישראל לא קוראים יחסית לאמריקאים". אם כל החומר היה בעברית אפשר היה לעשות את ההשוואה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך להיות - "עדיין, בד"כ, מעדיף לקרוא בעברית". אפשר להכליל, אבל למה בצורה גורפת כזו? אני מעדיף, פעמים רבות (בנושאים מסוימים), לקרוא דווקא באנגלית, גם כשיש חומר בשפת הקודש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לדעתי כן יש בעיה עם רמת האנגלית בארץ. עד שלא התחלתי בתקופת השירות הצבאי לקרוא ספרים באנגלית הרמה שלי היתה עלובה ביותר. ועד שלא התחלתי שנים אחר-כך להתמודד עם כתיבה באנגלית, לא ידעתי עד כמה אני רחוק עדיין מלהיות סביר באנגלית. גם היום (ואני ד"א חי כיום במדינה דוברת אנגלית) אני חש השכם והערב כמה ידע חסר לי (לעיתים לגבי מונחים שביומיום). אני לא טוען שניתן "לפתור" את הבעיה ולהגיע לרמת שפת-אם, אבל בהחלט ניתן לשפר בהמון את רמת האנגלית בארץ, וכמה שיותר מוקדם (בזמן ובגילאים) הרי זה משובח. לגבי ההשוואה של "סטודנטים בישראל לא קוראים...", אם משווים הבדלי שפה, אז למה לא להשוות הבדלי תרבות-קריאה, תרבות כללית, תנאים סטודנטיאליים ועוד ועוד? למה להיטפל דווקא לשפה? אבל אם בכל זאת להתייחס מהותית, אשמח אם מישהו שמכיר את כמויות הקריאה באוניברסיטאות לא אנגלו-סאקסיות (גרמניה, צרפת, יפן וכדומה) יעיד על המידות. במקרה כזה ההשוואה צריכה להיות בעינייך הוגנת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את שואלת למה שיכתבו באנגלית? כי, לטוב ולרע, חוקרים לא כותבים מאמרים עבור סטודנטים לתואר ראשון בתור קהל היעד המיידי שלהם (אם גם הסטודנטים קוראים, מה טוב, אבל לא עבורם נכתבים המאמרים). אנשים שרוצים להתקדם, כותבים עבור המבקרים של כתב העת בו הם רוצים לפרסם, עבור אנשים בעלי שם בתחום שלהם, עבור מי שעמו הם רוצים להיות בדיאלוג. לפחות במדעי החברה, האמירה ש"יש מגזינים חשובים בעברית המתורגמים לאנגלית" היא פשוט לא מדוייקת. חוקר צעיר שרוצה לקבל עבודה, חוקר קצת פחות צעיר שרוצה לקבל קביעות, פרופסור שרוצה לקבל הכרה עולמית, אין לו שום תמריץ לפרסם בעברית. כתב עת באנגלית תמיד "ייספר" בתור פרסום טוב וחשוב יותר מכתב עת מקומי. מתסכל? מרגיז? בעסה. ככה זה. היה אולי עדיף מכמה בחינות שהאקדמיה תהיה פחות אימפריאליסטית ושאנשים יכתבו בשפת אמם ויפתחו את התרבות האקדמית בכל הארצות (וזה היה גם פותר חלק מהבעיה של ההגמוניה האמריקאית על נושאי מחקר), אבל יש גם יתרונות לזה שחוקרים מארצות שונות משוחחים באותה שפה ובאותם כתבי עת. גם ההצעה שמישהו "יכתוב מאמר מצויין בעברית וייתן לתרגום" היא לא ישימה. מלל זה דבר מאוד חשוב. אני לא מכירה אף חוקר שיסתכן בתרגום של מישהו אחר לכתב העת המרכזי והחשוב שאליו הוא שולח את החומר, ואם זה יקרה, זה יקרה בלית ברירה. ואם על זמן העבודה של החוקר מדובר, לכתוב מאמר באנגלית ידרוש הרבה פחות מאמץ מלכתוב מאמר בעברית ולתרגם אותו לאנגלית. זה לא "להקשות בחינם", זה לעבוד בצורה יעילה - בהינתן פונקציית המטרה של הכותב. ככלות הכל, לא הסטודנטים לתואר ראשון הם המקדמים אותו בעבודה (שוב, לטוב ולרע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הוא דיבר על תואר ראשון... לא כל מי שלומד לתואר ראשון שואף להיות חוקר, מי שרוצה להיות חוקר יעשה את השיקולים שלו באיזו שפה לכתוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל על זה בדיוק תהיתי בפתיל אחר כאן. זה היה לגבי הדרישה לאי-יצירתיות/אי-מקוריות מסטודנטים בתואר ראשון בעוד יש דרישה הפוכה בתארים המחקריים. שאלתי מתי בדיוק ואיך נעשה קסם ה-סוויטץ'. אותה תהיה עולה עולה אף לגבי נושא האנגלית: אם לא ידרשו מסטודנטים לתואר ראשון לקרוא באנגלית, כיצד לפתע יסכינו לעשות זאת בתארים מתקדמים? לכן, דווקא בגישה זו של להרגיל את הסטודנטים כבר מתואר ראשון לקרוא (ואני גם מצדד בלכתוב) באנגלית אני לגמרי תומך. (אלא אם כן יש לך הצעה לניפוי המסתמך על "ידיעה מראש" של מי ימשיך (בעתיד) לתארים מתקדמים ומי לא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה שוכח שבמעבר מתואר ראשון לשני (ומשני לשלישי) נעלמים רוב הסטודנטים; אפשר לספר מראש לאותם סטודנטים לתואר ראשון שמתכוונים להמשיך בלימודים, שכדאי להם מאד לקרוא באנגלית, בלי להכריח את שאר הסטודנטים לעמוד באותם תנאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר למכור להם את הדיפלומה וזהו – למה לבזבז את הזמן סתם. שאחר כך ילכו עם התעודה למקום עבודה שייתן להם הדרכה של חודש ויתחילו בחייהם האמיתיים. או שאולי אפשר לנסות לעודד יותר כניסה לתארים מתקדמים ולהגדלת הידע. (בנבואת אגב: אבל טיפול רציני בחינוך בישראל לא יקרה; הרבה יותר נוח וקל להנציח את בעיות הבטחון מלהתחיל לטפל בנושא כמו חינוך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד לחשיבות שבדיון, האזנה להרצאות או כל מתודה אחרת, דבר לא משתווה לקריאה עצמה. מעולם לא הייתי מהמרצים שמעמיסים בלי חשבון, וכשהייתי סטודנטית לתואר ראשון גם אני כמעט ולא קראתי, אך ברור לי היום שלא ניתן להבין באמת את החומר בלי לקרוא. אפילו קריאה חפוזה. כשאני מלמדת קורסים בגודל סביר (פחות מ-25 סטודנטים), אני מנסה להימנע מהרצאות ארוכות במיוחד, ומנסה להתמקד בדיון. אני באמת חושבת שלומדים הרבה מדיון. אבל איך יוכלו הסטודנטים לדון בחומר אם הם לא קראו את הספר בבית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרופ' דה-שליט סיפר לנו על מרצה אורח מארה"ב שבא ללמד קורס באונ' העברית. בסוף הסמסטר שאל אותו דה-שליט מה דעתו על הסטודנטים הישראלים. "נפלאים!" אמר האיש. "כן," אמר דה-שליט, "אבל הם לא קוראים את החומר." ענה לו האיש: "נכון, אבל הם בכל זאת יכולים לדון בו באופן נפלא". חוץ מזה, מהנסיון שלי עם קורסי "דיון", הם נוטים להגרר למחוזות מאוד עלובים, בעיקר משום שלדיונים יש נטייה להיות מעמיקים כמו המתדיין השטחי ביותר בהם. או, במילים אחרות, רמת הדיון מתאימה את עצמה אוטומטית לסטודנט הכי חלש בכיתה. לא יודע למה זה קורה, או אם זה אוניברסלי או רק בקורסים שאני השתתפתי בהם, אבל בעתיד, אני אנסה להמנע מקורסים "דיוניים", אלא אם מדובר בקבוצה של סטודנטים מצטיינים (וגם אז לא בטוח). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהנסיון שלי עם קורסי דיון1, הם בדרך-כלל מאוד מעניינים, והדיונים דווקא מעמיקים, לדעתי2. זה קצת מוזר לי, שאתה אומר שרמת הדיון מתאימה את עצמה אוטומטית לסטודנט הכי חלש בכיתה (וזה גם לא כל-כך הגיוני, אם חושבים על זה). הייתי אומרת שרמת-הדיון מתאימה עצמה לממוצע הכיתתי, ותמיד יהיו כמה סטודנטים שיקחו את הדיון לשלב הבא. ___________ 1 אני אוהבת להקשיב בקורסים כאלה. אבל לא להשתתף באופן פעיל, חס וחלילה. 2 זה לא יהיה בלתי-סביר להניח, שאם נשתתף באותו דיון, דעתי תהיה שונה מדעתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אני צריך לתקן את עצמי - רמת הדיון מתאימה את עצמה אוטומטית לרמתו של הסטודנט הכי קולני בכיתה, שבד"כ הוא מהחציון הנמוך יותר של האינטליגנציה. אבל אולי אני סתם ממורמר בגלל ה*מורות*. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל משמעותי מאוד בין קורסים של פחות מ-25 סטודנטים (שהם בד"כ – לפחות בסביבתי – קורסים לתארים מתקדמים) לבין קורסים המוניים. ובכל זאת, יצא לי להעביר קורסים עם קהל של מאה איש ויותר, ועדיין לעורר (צורה מסוימת של) דיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, זה מאוד תלוי במספר התלמידים, וגם באינטראקציה ביניהם. בקורס הנפלא ביותר שלימדתי אי-פעם היו רק שלושה סטודנטים, מאסטרנטים בסוף התואר. הדיונים התארכו עד לאמצע הלילה. זה גם עונה קצת לדובי. באופן טבעי, כשמלמדים מאסטרנטים, רמת הדיון ורמת הציפיות של המרצה מהדיון הן גבוהות, והמרצה לא יאפשר לדיון להתדרדר לבנאליות (או - יותר גרוע - כמו שקורה הרבה עם סטודנטים אמריקאים לתואר ראשון, להתדרדר לדיון בו סטודנטים פותחים ב''גם לי קרה משהו דומה, למשל...'' ומתחילים בסיפור ילדות של עשר דקות, ובמקום דיון יש לנו תרפיה קבוצתית ושעמום גדול). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי סיבה יותר סבירה שבעטייה הדיונים התארכו עד לאמצע הלילה :~) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לגמרי לא טוען שקריאת החומר (ויותר טוב מכך, חשיבה עליו לאחר הקריאה) אינו דבר חשוב (האמת שאני לא בטוח לאילו מהדברים שאמרתי בתגובות עד עכשיו את מתייחסת...), אבל יש כמובן שאלה לגבי אופן לימוד הקורס מעבר לחומר הקריאה. יש מרצים שמעדיפים לעמוד מול הכיתה ולהסביר/לחדד/לסכם את החומר הנקרא, וכמעט לא להשאיר מקום לשאלות שהן טיפה מעבר להבנת הכוונה של מחבר המאמר שנקרא. היה לי פעם מרצה ("צחי זמיר" למי שמכיר), שטען שיש הבדל מהותי בין מרצה לתלמיד, כי לראשון יש ידע רב שעבד קשות להגיע אליו, בעוד האחרון תפקידו הוא בעיקר להקשיב וללמוד ולא רחמנא ליצלן לשלוח ידו בהעברת ביקורת על המאמרים, ולא כל שכן על דברי המרצה (לפחות ככה אני הבנתי את דבריו). במשך כל הקורס הוא הבהיר לי שוב ושוב ובכל דרך אפשרית כמה השאלות והביקורות שלי מפריעות לו, ולא בגלל שהיו (לפי דעתי) מאוד קולניות או מטופשות, אלא בגלל שהוא החליט שיש X חומר שהוא צריך שנקרא, וביתר הזמן פשוט נהנה לשמוע את עצמו מדבר עליו. אז עם כל הכבוד, כשמרצה הופך לאפיק חד-כיווני לא אינטראקטיבי ובמקרים רבים אף נרקיסיסטי, אני אישית מעדיף לקחת את המאמרים הביתה, להתמודד עימם לבד וכלל לא להגיע להרצאות. העצבים שאני מקבל מלשמוע במשך כמה חודשים הרצאות מבלי יכולת להגיב עליהן לא שווים את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אתייחס רק לחלק קטן מדבריך, שנוגע בנקודה מעניינת. כמרצה, יש לי אינטרס לעודד את הסטודנטים לחשוב באופן ביקורתי על חומר הקריאה, ואני מודעת לכך שכאשר מדובר בסטודנטים לתואר ראשון או מאסטרנטים בתחילת דרכם, אין להם את היכולת לנתח מאמר באופן ביקורתי ומושכל. נסיון העבר גם הוכיח שזה לא הוגן לדרוש מהם לעשות את זה - זו משימה שהסטודנטים המבריקים יבצעו בהצלחה, בעוד שכל האחרים ייכשלו. טריק שנהגתי להשתמש בו - בסיומו של סמסטר של דיונים בכיתה, אחת ההנחיות שלי אליהם לעבודת הגמר היתה שאסור להם להשתמש בהטיות ''אני'' בעבודה (''לדעתי'', ''אני חושב ש...'' וכיו''ב), וכך לכוון אותם לניתוח ביקורתי המבוסס על מה שכתבו חוקרים אחרים ולא על ''דעתם''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, תלמידי תואר ראשון (ואולי גם מאסטרנטים צעירים) צריכים להראות עד כמה הבינו את המאמר ואת כל הדיעות לגביו, אבל לא לגבש דיעה משלהם עליו - המאמר שלהם הוא לא יותר מסוג של בחינה עם קריטריוני בדיקה ברורים. זה לא נופל במילון שלי תחת ''ביקורתי'', ושוב מעלה את השאלה של כיצד ומתי מצפים מהם להפוך לחוקרים עצמאיים בתחום. בדיוק כמו שאני נגד תרבות ה-''קוצ'י קוצ'י'' כלפי תינוקות, כך אני גם נגד האקוויואלנט האוניברסיטאי שלה כלפי סטודנטים, אף אם אלה רק בתואר ראשון. זה אולי נוח למרצים (וכנראה גם למרבית הסטודנטים), אך כמדיניות של מוסד האקדמיה, שלכאורה מטרתו הנעלה היא מחקר והגדלת הידע (ולא רק הפצתו), זה נראה לי מוטעה ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם לודביג - איך בדיוק זה מלמד אותם להיות ביקורתיים? זה מלמד אותם להיות בלתי ביקורתיים כלפי הביקורות שהובעו ע"י אחרים. זה בוחן את יכולתם לסכם חומר ולא את יכולתם להתמודד איתו בעצמם. אין שום סיבה שלא ישתמשו ב"אני" בעבודה, אבל אסור שהשימוש ב"אני" יהפוך כל אמירה ללגיטימית1. "אני" צריך להיות מלווה בהוכחות, או למצער בהצעה איך לבחון את הנושא כדי להפריך את טענת הטקסט שאנו מבקרים. למשל - להציע מחקר (בקווים כלליים) שעשוי להציג את הנושא באור חדש או לחשוף נקודות חדשות. "אני חושב שמן הראוי לבחון את נושא XXX מנקודת מבט אחרת, למשל ע"י עריכת מחקר Y". אין שום בעיה עם זה. אני לא חושב שלדרוש מסטודנטים להביע ביקורת מושכלת על טקסט זה משהו בשמיים. אסור שזה יהיה בשמיים. מי שלא מסוגל לקרוא טקסט ולמצוא מה הבעיות האפשריות בו, לא צריך להיות סטודנט, ובטח שלא מאסטרנט. 1 כמו שה*מורות* אצלנו חושבות - "זו הדעה שלי, איך אתה יכול להגיד שזה לא נכון?!" הוא משפט שגרסאות שונות שלו שגורות בפיהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 תביא אותן לאייל! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאילו אני לא סובל מספיק גם ככה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 למה, עשית איזה חישוב מתמטי וגילית שיש כאן מחסור בהערות כמו "זו הדעה שלי, איך אתה יכול להגיד שזה לא נכון?!"? :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(עונה גם ללודביג) סטודנטים לתואר ראשון חושבים שאם הם יכתבו מהגיגיהם הם יגמרו עם ניתוח ביקורתי של מאמר, ולא כך הוא. הגיגיו של סטודנט לתואר ראשון לא יכולים להיות מספיקים כדי ליצור ניתוח אמיתי (לא כיוון שהם טיפשים, אלא פשוט כיוון שהם לא התנסו מספיק עם חומר בתחום ו/או עם כתיבה ביקורתית). קורה לי לעיתים מאוד רחוקות שהגיגיו של סטודנט לתואר ראשון מתעלים לרמה של "ניתוח ביקורתי". הסיכויים שלהם לגמור עם ניתוח ביקורתי מוצלח גבוהים הרבה יותר אם הם יניחו בצד את הגיגיהם, ויתמקדו בניתוח המבוסס על הגיגיהם של חוקרים אחרים. זה נשמע רע ומתנשא, וקשה להסביר, אבל זה ככה. *דעתם* של סטודנטים לא מעניינת אותי לפני אמצע התואר השני, כי דעתם בהכרח תהיה לוקה בחסר. התואר הראשון הוא זמן מצויין ללמד סטודנטים לנתח ולבקר דרך עבודותיהם של חוקרים אחרים בתחום, וזהו כישור הכרחי לתארים מתקדמים שעל הסטודנטים לשלוט בו בכל מקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוהי גישה תמוהה מאוד בעיני. כמובן שצריך *להכיר* את החוקרים האחרים בתחום, אבל כיצד אפשר לדון בחסרונות וביתרונות של דעות שונות, אם אסור לך לנקוט בדעה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין ''להעזר'' או ''להסתמך'', אבל כשכל הניתוח הוא למעשה להציג ניתוחים של אחרים, זו לא עבודה בניתוח טקסטים, אלא באיתורם בספריה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הסיכויים שלהם לגמור עם ניתוח ביקורתי מוצלח גבוהים הרבה יותר אם הם יניחו בצד את הגיגיהם, ויתמקדו בניתוח המבוסס על הגיגיהם של חוקרים אחרים." הסיכוי שלהם לגמור עם ניתוח ביקורתי *כלשהו* לפי השיטה שלך הוא אפס. מה שאת מתארת הוא סיכום של הגיגיהם של חוקרים אחרים ולא ניתוח ביקורתי שלהם. את כותבת "הגיגיו של סטודנט לתואר ראשון לא יכולים להיות מספיקים כדי ליצור ניתוח אמיתי ... כיוון שהם לא התנסו מספיק עם חומר בתחום ו/או עם כתיבה ביקורתית" מתי בדיוק הם אמורים להתנסות בכתיבה ביקורתית? לא במהלך לימודי התואר הראשון לטענתך, אם כך אימתי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסטרטגיה 1: למידה על ידי הגדרה. שיטה: נותנים את מערכת הכללים השלמה, המלאה והמדוייקת ל-"איך כותבים מחקר", בצירוף ההוראה "עשו ככה". בעיה: רוצה לנסות לנסח מערכת כזו? בהצלחה. אסטרטגיה 2: למידה על ידי התנסות. שיטה: (שלב 1) תלמיד כותב מחקר על פי מיטב ידיעתו. (שלב 2) מורה מתקן. (שלב 3) חזור לשלב 1. בעיה: אומנם בכיוונים עליהם התלמיד חשב הוא עשוי להיות בסדר גמור, אבל הוא לעולם לא יכיר כיוונים עליהם לא חשב בעצמו. אסטרטגיה 3: למידה על ידי דוגמאות. שיטה: מדגימים לתלמיד מספר גדול של דוגמאות מוצלחות. בעיה: התלמיד מסיים חסר ניסיון. מכירים עוד אסטרטגיות, שאינן אסטרגיית עירוב של הנ"ל? לא? יופי. נמשיך: האסטרטגיה הנבחרת לתואר ראשון, אליבא דנוגה - האסטרטגיה השלישית. האסטרטגיה הנבחרת לתואר שני, אליבא דנוגה - האסטרטגיה השניה. למה זה *ממש מוצלח*? כי תואר ראשון מיועד, בהגדרה, להקנות רקע וידע כללי בתחום בו הוא נעשה. מי שרוצה לעשות בעצמו ממשיך לתואר שני. לכן הבחירה שנעשתה מתאימה מצויין לדרישות: * בוגר תואר ראשון מכיר היטב את התחום, אבל אף אחד לא יצפה ממנו לחדש משהו. האופטימום הוא נקיטה רק באסטרטגיה השלישית, כיוון שאז הבוגר מכיר את המקסימום, ולא מבזבז את זמנו על רכישת כישורים מיותרים. * בוגר תואר שני גם התנסה בתהליך במחקר, וממנו כן אפשר לצפות לחדש משהו. יתר על כן: במהלך לימודיו לתואר השני, באלטרנטיבה השניה, הוא השיג את האופטימום. הסיבה לכך היא שבעת לימודיו לתואר שני טווח ההכרה שלו מקסימלי (ראו הערה לגבי תואר ראשון), והבעיה הכרוכה באסטרגיה השניה מצטמצמת למינימום. מסקנה: האסטרגיה האופטימלית לתואר ראשון היא האסטרטגיה הטהורה השלישית. האסטרגיה האופטימלית לתואר שני היא האסטרטגיה הטהורה השניה. כל עירוב שלהן יפיק תוצאה פחות מהאופטימלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה של נוגה הייתה שסטודנטים לתואר ראשון יגיעו לניתוח ביקורתי מוצלח אם יניחו את דעותיהם בצד. התגובה שלי ושל מגיבים אחרים לכך היתה שמה שהיא מתארת אינו בגדר כתיבה ביקורתית כלל אלא סיכום. אין ספק שכדי שמאמר ביקורתי יחדש משהו על הכותב להיות בעל ידע בתחום שעליו הוא כותב, ידע שייתכן שלסטודנט לתואר ראשון עדיין אין ולכן אין לצפות ממנו לחידושים מרחיקי לכת. עם זאת בהחלט יש לצפות ממנו להפגין יכולת לנתח טקסטים. מי שאינו יכול להביע דעה על טקסטים סימן שאינו מבין אותם כלל. אני חולק לחלוטין על החלוקה שלך של תהליך הלימוד. לימוד צריך להתבסס על שילוב של שלושת האסטרטגיות. דבר ראשון יש להגדיר את מה שאתה לומד לאחר מכן יש להדגים שימוש נכון ולבסוף יש לתרגל שימוש של הידע שנרכש. הבעיות שאתה מעלה בתיאור שלך של האסטרטגיות השונות ייפתרו ע"י כך. לגבי האסטרטגיה הראשונה, האם אתה טוען שאין כללים לכתיבה אקדמית? אם כך איך אתה קובע מהו מחקר טוב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיכום אינטילגנטי של דברי חוקרים אחרים, ובעיקר *אינטגרציה* של דעות אלו, העמדתם זו מול זו, הצגת הדמיון והשוני בין דעות שונות, זיהוי נקודות המחלוקת וכו' הם כלים קריטיים בעבודה על מחקר. למעשה, בעבודת מחקר מקורית (מאסטר, דוקטורט, מאמר) חלקים אלו צריכים לתפוס כ- 70% מהטקסט לפחות. מניסיוני, הניסיון הנצבר בעבודה מסוג זה הוא זה המאפשר, אחר-כך, לבצע ניתוח משל עצמך. עם שאת, לא הייתי מרחיק לכת כמו נוגה. בעיני יש להורות לסטודנטים לתואר ראשון להוסיף, *בסיום עבודתם*, פסקה או שתיים המציגות את דעתם האישית ומקשרות אותה לעבודה. נכון, רוב הסיכויים שהדעה הזו לא תהיה מבוססת באופן המתאים למחקר אמיתי, אבל זה ייתן לסטודנטים המצטיינים הזדמנות לגלות הצטיינות, ולאחרים הזדמנות לפרוק את דעתם האישית (מה שיקל עליהם לנטרל אותה בשאר העבודה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לדעת אם הבנתי אותך נכון: האם אתה טוען, שעבודת מאסטר או דוקטורט על נושא X חייבת להתייחס בצורה כזו או אחרת לדברי חוקרים אחרים על הנושא, ושההתייחסות צריכה להוות לפחות 70% מהעבודה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במדה''ח, כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. סקירת ספרות צריכה להוות את חלק הארי של הטקסט. כמובן שהחלק המעניין הוא זה שבא אחריו, אבל לא על זה מדברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרת, יתכן שאתה טרחן כפייתי דיון 1571 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא, אם יורשה לי, דוגמה לא טובה. במתמטיקה אין שום חובת התייחסות לעבודות קודמות, לא 70% ולא 20%. באופן טבעי כמובן שרוב העבודות מתבססות על הקיים, אבל אם אתה מסוגל רק לצטט את השאלה ממנה אתה מתחיל ומשם להמריא למרחקים בעבודה מקורית לגמרי, זה נפלא ויתקבל בברכה. גם בפיסיקה וביולוגיה זה עקרונית ככה, אם כי אז עליך לגבות את מקוריותך בניסויים (חוץ מפיסיקה תאורטית לגמרי, שזה בדיוק כמו מתמטיקה), ובביולוגיה יש עד כמה שאני רואה נטייה חזקה לסקור עבודות אחרות. ברור לי שבתחומים אחרים באקדמיה זה לא לגמרי יכול לעבוד כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיר מאמר מעשרות השנים האחרונות שאין בו reference לאף עבודה קודמת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי "באופן טבעי כמובן שרוב העבודות מתבססות על הקיים". אפשר להחליף "רוב" ב"כמעט כל"1, אבל זו בכלל לא הנקודה. אין שום *חובה* להקדיש חלק ממאמר או תיזה לסקירת הידע הקיים. 1 ראיתי מאמרים עם רפרנס אחד, שרק מציג את השאלה. אנא, אל תכריח אותי לחפש... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(רודי וסטודנט, סליחה על ההתפרצות, אבל אולי תמצאו בזה עניין:) איזה צירוף מקרים. קראתי את ההערה הזו בדיוק אחרי שקראתי שוב את הפתיחה של "ליילה" מאת רוברט פירסיג (כן, ההוא מ"זן ואמנות אחזקת האופנוע"). הוא מספר שם על תיאוריה באנתרופולוגיה שהיתה לגיבור, פידרוס, לפיה אורח החיים האמריקאי הוא חיקוי של האמריקאים ה"מקוריים" - האינדיאנים. כשהגיבור רצה לפרסם את התיאוריה, הוא קרא ספרי אנתרופולוגיה ורוחו נפלה, כי הם לא היו מוכנים לקרוא ספר של מישהו מחוץ לדיסציפלינה שלא התייחס לתיאוריות המוכרות. פירסיג בוחר לכנות את התופעה הזו "cultural immune system" ומתייחס אליה בשלילה. אבל אפשר להבין את היווצרותה של מערכת חיסון תרבותית, או אקדמית. פותחו כללי שיח מסויימים, כללי דעת מסויימים, ונכון שהם גמישים ונתונים למשא ומתן בלתי פוסק כשנוצרות מתודולוגיות חדשות, אבל אם רוצים להיות חלק מהשיח האקדמי אין ברירה אלא לדבר פחות או יותר באותה שפה. לרודי בטח יש הערכה מסויימת של מה צריך להיות הנפח של סקר ספרות בעבודה בהיסטוריה. בסוציולוגיה, במדע המדינה (דובי?) בקרימינולוגיה (איילת?) ובעוד תחומים המוכרים לי, מתבקש פרק משמעותי של רקע אקדמי מחקרי, בין אם קוראים לו סקר ספרות ובין אם לאו. חברים שלי מדווח על קונבנציה דומה, ואפילו נוקשה יותר, בכלכלה ובהנדסה אזרחית. אני מניחה שמה שעומד בבסיס העניין הוא ההסכמה ש"אנחנו רואים למרחוק כי אנחנו יושבים על כתפי ענקים". פירסיג, כמובן, חולק על כך ואומר שיש ערך לבניה חדשה ולא להוספת לבנים על המבנה הקיים. אבל נראה לי שקשה לחלוק על העובדה שמי שבוחר לשים את הלבנה הראשונה בתחום חדש או דיסציפלינה חדשה, חייו באקדמיה יהיו קשים בהרבה מאלה של מי שמוסיף על הקיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ותומאס קון יקרא לזה ''קריטריון תיחום סוציולוגי'' בין מדע ולא-מדע. כל פעילות מבוססת פרדיגמה, היא במסגרת ''המדע התקני'' שכולל פעילויות בדרכים קבועות מראש וידועות. סקירת הספרות בתחום היא אחת הדרכים להבטיח נאמנות לפרדיגמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק שבמדעי החברה, כפי שציין קון עצמו, אין פרדיגמה, וגם לא סביר שתהיה. בכלכלה אולי יש, אבל ידועה הבעיתיות שלה, והם דווקא סופגים המון ביקורת על הפרדיגמטיות שלהם, בעיקר משום שהיא די עמידה להפרכות בינתיים, ועושה רושם של דוגמה יותר מאשר פרדיגמה. סקירת הספרות באה, אם כן, לעשות אחד משני דברים - או למקם את החוקר בהקשר פרדיגמתי מסויים בתחום (למשל, למקם פסיכולוג בתוך הפרדיגמה הפרוידיאנית, נגיד), או כדי להכין פרדיגמה אחת לנסיון הפרכה ע"י החוקר, שבא מפרדיגמה אחרת. אם הייתה פרדיגמה אחת משותפת ומקובלת, כי אז סקירת הספרות הייתה יכולה להיות קצרה ופשוטה בהרבה - על הכל מוסכם מה *צריך* להיות, עכשיו נראה לכם שזה נכון/לא נכון. כאשר לא מוסכם על הכל מה צריך להיות, אז צריך להסביר כל פעם מההתחלה למה השאלה שלך מוצדקת ולמה ההשערה שלך מעניינת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ממש מכיר עבודות מתקדמות במדעי החברה. נדמה לי שקון יתייחס לזה כאל ''פרדיגמות מתחרות'' ולא כ''אין פרדיגמה'' (ללא פרדיגמה אין מדע). כל השאר נשמע לי הגיוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין דבר כזה פרדיגמות מתחרות. אם יש תחרות בין תיאוריות כלליות, אין פרדיגמה. זה כל הקטע של פרדיגמה. ואין זה נכון לטעון שאין מדע ללא פרדיגמה - האם לפני שאדיסון ביסס את הפרדיגמה הראשונה של חקר החשמל (אם לקחת את הדוגמא הקלאסית של קון עצמו), לא היה מדע בתחום החשמל? בוודאי שכן - אבל במקום להכנס לכל החורים הקטנים של התחום ולהבין איך הכל עובד, הם היו עסוקים בלהתווכח על איך בכלל אמורים לגשת לכל העניין, וכל חוקר היה צריך פחות או יותר לבנות תאוריה מכלום. זה לא רחוק מהמצב במדעי החברה - אם כי ישנן אסכולות מסוימות שמצליחות לבודד את עצמן משאר המחקר בתחום, ובתוכן קיימת פרדיגמה. אבל בגלל התחרות עם אסכולות אחרות, כאמור, הן נוטות לעבר הדוגמטיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בודאי שיש פרדיגמות מתחרות. במקום אחר (תגובה 192666) הבאתי ציטוט ישיר מקון "דחיית פרדיגמה אחת בלי להמירה בו-בזמן באחרת פירושה דחיית המדע עצמו". מהפכה נעשית תמיד במסגרת תחרות בין פרדיגמות. נכון הוא שכאשר "המדע התקני" חזק ועובד טוב, לא מתקיימת תחרות. כשכל חוקר צריך לבנות תיאוריה מכלום זהו "מצב קדם-פרדיגמטי", שנבדל מ"המדע התקני". לפני אדיסון לא היה מדע בתחום החשמל, אלא "פיזיקה" באופן כללי. הפרדיגמה יוצרת את התחום ומגדירה את גבולותיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד לקון, כל הפרדיגמות שלו (ומבלי להתייחס לכמות ההגדרות השונות שהוא נותן למונח זה בספרו), נשמעות לי לא יותר מאופנות מחשבתיות מתחרות. באמצע הראשונה של המאה העשרים באנגליה, היו שתי פרדיגמות של "פילוסופיה של השפה" שונות (פרגמטיקה ואנאליטיקה) , אחת באוקספורד, ואחת בקיימברדג'. בראשית היווצרות ה"פילוסופיה של המדע" במחצית הראשונה של המאה ה- 19 בבריטניה היו ג"כ שתי פרדיגמות שונות, זו של האמפיריציסטים (מיל כממשיכו של לוק - 1843) וזו של האידיאליסטים (היואל, נניח לצורך העניין כממשיכו של קולרידג' - 1840). אלא מאי, אז, וברבות השנים אין אחת לדעתי שמקבלת עדיפות על האחרת באופן מובהק, ש-"מנצחת", ובזמנים שונים יש רוב לזו או לאחרת. רק לצורכי הבהרה, תביעת אובייקטיביות, חוסר-משוחדות, וראיית מדע כקריטריון ל"אמת" תקף לכל הפרדיגמות המדעיות באשר הן – ולטענתי, ההבדלים במטה-מדע הפילוסופי אינם בשום שלב משהו שניתן לקרוא לו במובהק ובאופן קונקלוסיבי פראדיגמה שלטת – תמיד יש כמה שעובדות במקביל (אף אם לאחת יש רוב בתקופה מסויימת), גם אם התזה של קון יוצאת יותר מעניינת ע"י התעלמות מעובדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שלא הבנתי את התגובה שלך. 1. קון לא עוסק בפילוסופיה של המדע אלא במדע עצמו. המטא-מדע הפילוסופי אינו הנושא שלו. 2. "ראיית ה'מדע' כקריטריון לאמת" - המדע הוא תוצר של הפרדיגמה, ולכן זהו קריטריון מעגלי. "אובייקטיביות" - הפרדיגמה, לפי קון, קובעת את העולם הנצפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא מדוייק. קון לא הביע ביקורת כנגד מה שהוא כינה "מדע תקין" - להפך, לשיטתו הפרדיגמה היא שמאפשרת חדירה לתוך מעמקי התחום ועיסוק בפינות ובכוכים הקטנים שלו, ולא בקונספטים הגדולים. אבל היא לא קובעת את העולם הנצפה, אלא היא קובעת מה צריכות להיות התוצאות של הניסויים השונים. עיקר הטיעון של קון הוא פשוט שלא כל פעם שאנחנו מוצאים עובדה שסותרת את הפרדיגמה, אנחנו מחליפים אותה. לפרדיגמה יש המון כוח הסבר, ולכן אם עשינו ניסוי ויצאה תוצאה "לא נכונה" לפי הפרדיגמה, קודם כל נבדוק את הניסוי, אחרי ננסה לבדוק למה אנחנו לא הבנו משהו נכון, ורק כשכלו כל הקיצין, אפשר לטעון שהפרדיגמה שגויה, ויש להחליף אותה - אז נכנסים לשלב המהפכה הפרדיגמטית, שבו יש תחרות בין פרדיגמות שונות שמסבירות את הגילויים החדשים. עם "נצחון" אחת הפרדיגמות חוזרים למדע התקין, או הנורמלי. לכן, המדע אינו "תוצר של הפרדיגמה" והפרדיגמה לא "קובעת את העולם הנצפה", אלא היא מנחה את החוקר בבואו לבחון את העולם. כלומר - הפרדיגמה קובעת את העולם הנצפה בערך באותו מובן שהעיניים קובעות עבורנו את העולם הנצפה: היא מגבילה אותנו באופן מסויים, אבל בהרבה אופנים אחרים היא שמאפשרת לנו לראות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. קון אכן לא הביע ביקורת נגד המדע התקני - לא טענתי אחרת. 2. התיאור שלך של החלפת-פרדיגמה הוא תיאור מוטעה לחלוטין. הטענה המהפכנית של קון היא שחריגות מהפרדיגמה *לא* מהוות עילה לדחיית פרדיגמה. תמיד אפשר להכניס תיקונים (היפותזות אד-הוק באמצעות שינוי באחת ההיפותזות החיצוניות) בתיאוריות שלנו. 3. הפרדיגמה בהחלט קובעת את העולם הנצפה, בגלל תורת-התפיסה התבניתית. אין לי כוח להעתיק לכאן מתוך הספר. תוכל למצוא את כל הפרטים בפרקים י' - יא'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. בגלל זה כתבתי "כשכלו כל הקיצין". זה תהליך ארוך שבתחילה מנסה לגונן על הפרדיגמה, ורק כשאין ברירה, וכשקם דור שלא ידע את יוסף (מבחינה פרדיגמטית), מכירים בכך שיש להחליף את הפרדיגמה. בסופו של דבר, פרדיגמות *כן* מתחלפות, ולעיתים תכופות למדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרט, נמק והסבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדיסון? פרנקלין? אני כבר לא זוכר. אחת מהדמויות המיתולוגיות הללו של המהפכה האמריקאית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה דברים שצריך לזכור: א. יש סטודנטים שעושים מסלול ישיר לדוקטורט - כלומר, לא יספיקו לעולם להתנסות באסטרטגיה השניה. ב. המטרה של התואר הראשון היא לא רק להקנות להם ידע בתחום, זה לא בית ספר. המטרה היא גם להקנות להם כישורים כחוקרים. לכן, האסטרטגיה צריכה להיות מעורבת בתואר הראשון: הסטודנט נדרש לכתוב על פי מיטב ידיעתו, אך מיטב ידיעתו חייב להיות מרופד בדוגמאות מוצלחות שיסופקו הן על-ידי המרצה והן ע"י הסטודנט עצמו (בדמות הפניות בטקסט שלו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לעשות מסלול ישיר מתואר ראשון לדוקטורט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיימת תואר ראשון? אתה יכול לעשות מסלול ישיר לדוקטורט. כשאמרתי למרצים שלי בסוף התואר הראשון שאני מתכוון לעשות דוקטורט באמריקה, אמרו לי שאם כך אז אין טעם שאעשה תואר שני - אין צורך בו כלל כדי לעשות דוקטורט בארה"ב ובקנדה. בארץ, רק סטודנטים עם ציונים גבוהים למדי יכולים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט. הוא כולל שנה אחת שדומה לתואר שני, ומשם ממשיכים ישירות לדוקטורט בלי לעבור בתזה של ה-MA. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
In the Technion and TAU eng. faculty, you can register to the direct course only after you started your M.A., choose a thesis, and found that it was "big" enough for a Ph.D.
(and only if you have a certain GPA, bla bla bla) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סייג: הדברים שכתבתי קודם אמורים רק לגבי מדעי החברה. אין לי מידע על תחומים אקדמיים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק כדי לחזק: בחוג לפילוסופיה שבו אני לומד, הגישה של מרבית המרצים, גם בקורסים לתואר שני, מעודדת יותר הצגת טקסטים קיימים מאשר פיתוח רעיונות מקוריים. ההרגשה שלי היא שבצדק, ובערך מאותן סיבות שהבאת בדיון מעלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני נמצא באוניברסיטה בארה"ב, וגם אני רוצה לסייג את דבריי בכך שאני מנותק מחיי הסטודנטים לתואר ראשון כאן. רציתי רק לציין שמהמעט שאני יודע, ההשכלה שמקנה האוניברסיטה האמריקאית לתלמידי תואר ראשון היא *רחבה* יותר מזו המוענקת בארץ, ודווקא לא *עמוקה* יותר, כפי שכתבת (לפחות במובן מסויים של שתי מלים אלה): בוגר אוניברסיטה אמריקאית עם major במתמטיקה, למשל, לקח בד"כ מספר לא מבוטל של קורסים בהיסטוריה, אנגלית וכו', אבל סביר להניח שלא לקח כלל קורסים מתמטיים שבטכניון נחשבים לבסיסיים למדי. הסתייגות נוספת: ייתכן בהחלט שהבדלים אלה הם ספציפיים למדעים המדוייקים, ובמדעי הרוח או החברה המצב שונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסכמה חלקית. בתחום של מדעי המחשב, סטודנט כאן: א. ייקח יותר קורסים במדעי המחשב "פרופר", וילמד בהם הרבה יותר קשה (מבחינת זמן השקעה). ב. כמובן שיקח יותר קורסים כלליים, הרבה יותר. ג. לא ייקח מספר קורסים במתמטיקה, לדוגמא, שבארץ הם חובה לתלמידי מחשב. אבל, זה לא קשור - אתה מדבר על תכנית הלימודים, והנקודה שלי היא ההשקעה בלימודים. בהינתן תכנית לימודים מקבילה, לסטודנט האמריקאי יהיה זמן להשקיע, והוא יידרש להשקיע אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שיש הבדלים גדולים, אפילו באותה אוניברסיטה ובין מרצה למרצה, אבל באופן כללי, משיטוט באינטרנט, הרמה של שיעורי הבית שמקבלים בפקולטות לפיסיקה בארה"ב נמוכה מזו שמקבלים פה בטכניון. האם הקריאה המקיפה יותר באה על חשבון העמקה בחומר ומחשבה עצמית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק תמורת שלום מלא והמנעות בתמיכה בארגוני טרור! הקריאה המקיפה יותר *לא חייבת* לבוא על חשבון העמקה בחומר ומחשבה עצמית - הרי יתכן (וסביר) שהשוני בשתי נקודות אלו (אם נקבל את טענתך, ואני מוכן לקבל אותה) הוא לא בגלל שיש להם או אין להם יותר זמן. כמובן שתתכן *גם* הקריאה המקיפה וגם העמקה בחומר ומחשבה עצמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו הדרך בה הרוב המוחלט של צעירים בארה''ב מצליחים להשלים לפחות את התואר הראשון, על אף העלות הגבוהה יותר של שכ''ל. הלוואות נכבדות אשר מאפשרות לתלמיד ללמוד במשך כמה שנים ולדאוג למחייתו תוך כדי שהוא עובד באופן מצומצם למדי. את ההלוואות משלמים אח''כ במשך הרבה שנים, קצת כמו משכנתא, אבל בשביל לעבוד יש את כל החיים ובשביל ללמוד יש שנים מועטות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? למה הם לוקחים הלוואות כל כך גדולות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלוואה גדולה להוצאה גדולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי דעתי הפתרון לבעיות הסטודנטים הוא שבמקום מלגת פר"ח שמשלמת חצי משכר הלימוד יציעו מלגות מלאות לאורך שלשו שנים שכרוכות בעזרה לקהילה ומעורבות חברתית ואולי אילו להציע מסלולים של 4 שנים שוללים 3 שנים של לימודים אוניברסיטאים ושנה של עבודה בפריפריה, חלק מהמימיון יעשה דרך העלאת שכר הלימוד לרמתו הריאלית, כלומר פי 3-4 לשנה, כך אפשר לדאוג כי מלגות ינתנו רק למי שזקוק להם ומכון לתרוםבחזרה, מי שלא מוכן לתרום שישלם מחיר מלא | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה בכלל להגביל את כמות השנים ל-3 או 4? שהמימון יהיה על בסיס אחוזים משכר לימוד. מי שרוצה ללמוד 9 שנים לשני התארים שלו, בזמן שהוא עובד, שילמד לאט, למי ולמה זה מפריע? אני לא רואה שום סיבה למה צריך להפסיק לו את המימון באמצע (או למנוע ממנו מילגות רק בגלל שהוא לא סטודנט ב"משרה מלאה"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שמניעת מלגות מסטודנט שאינו ב"משרה מלאה" נובעת משיקולים טכניים של סדרי עדיפויות. מכיוון שאין מספיק כסף לִמלוֹג(1) את כל המעוניינים, צריך ליצור סולם נזקקוּת. היה מי שחשב (ולא באופן מופרח לחלוטין) כי מי שלומד במשרה חלקית, עומד לרשותו יותר זמן מנוי להשתכר למחייתו ולמימון לימודיו. פתרון אפשרי הוא הפרטה של המלגות (ליתר דיוק - הלוואות), בדומה למשכנתאות לדיור. פרט למלגות החוזה, הקיימות היום (או לפחות היו קיימות פעם) לתלמידי הנדסה (ואולי מקצועות נוספים) ע"י מעסיקים פוטנציאלים, בתמורה להתחייבות הסטודנט לעבוד אצל המוֹלג לאחר הסמכתו, ניתן (רצוי בעידוד ממלכתי) ליצור מכשיר בנקאי מסחרי של הלוואות לצרכי לימודים, אשר תחילת החזרתן תהיה לאחר ההסמכה. __ (1) מתחדישי הלשונאי ד. הר גלילים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתלמיד תואר שני בתל אביב קיבלתי אחלה מלגה: 12 אלף שקל שמתחילים להחזיר שנתיים אחרי מתן ההלוואה למשך שלוש שנים. בערך 400 ש"ח לחודש. תנאים מעולים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בכל זאת חושבת שאילו חיים קשים ומעייפים. אני רק רוצה לחזק את ידיך ולעודד אותך. נראה שאתה בחור רציני, נורמלי והגון. אתה תצליח ב''ה ותצא לדרך המלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי ידיד שלומד באוניברסיטה זו השנה השלישית. אביו נפטר כשהיה צעיר, אימו חלתה בסרטן בשנה שעברה והוא טיפל בה במקום ללמוד בסימסטר ב' שעבר, עד שגם היא נפטרה. כעת הוא גר עם אחותו הצעירה, וצריך לדאוג לה ולו וכן לשכר הלימוד. האם הוא מקבל איזושהי הטבה מהאוניברסיטה? לא. כי אמא שלו הורישה לו אוטו (טרנטה) ובית שהם כעת על שמו. זה מעמיד אותו במצב שבו לא ניתן לקבל מלגות על בסיס סוציואקונומי. זה לא משנה שהוא לא עובד כמעט כי הוא צריך להשלים חומר לימודי של שנה וחצי. האוניברסיטה לא החזירה לו כסף על הסימסטר שבו טיפל באימו. הוא לא מקבל כסף מביטוח לאומי כי הוא לא קטין. הוא לא יתום צה"ל ולא שייך למשפחת נפגעי הטרור. הוא בסך הכל איבד שני הורים. נכון שזה מקרה קיצוני, אבל כשאני חושבת לעצמי שקשה לי בחיים כי אני עובדת בשתי עבודות וגם לומדת, אני נזכרת בו, ועל איך שהוא נשאר אדם שמח וחביב וממשיך ללמוד ולנהל את החיים שלו כמעט כרגיל למרות הטרגדיות, ומתביישת בקיטורים הקטנים שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אגיב לדברקים אחד אחד אחרי שאומר זאת - לקחת מקרה ממש קיצוני שרוב הסטודנטים אינם מצאים בו. אני לעומת זאת לא ניסיתי להתבכיין וגם לא לצעוק "געוואלד"... רק באתי להראות את המצב הנוכחי של רוב אוכלוסיית הסטודנטים בארץ בכל זמן נתון. עכשיו לגבי המצב שהבאת. א' - במהלך הסמסטר בו טיפל באימו יכל חברך לקחת חופשה סימסטריאלית בכדי לא להפסיד חומר לימוד,כפי שלא מעט סטודנטיות שנמצאות בחודשי הריון מתקדמים עושות ( ואלף אלפי הבדלות בין המקרים). גם אם הגיע רק בסוף הסימסטר למצב בו יכל להעריך שלא יוכל לגשת למבחנים,משרד הדיקן לרוב עוזר במצבים כאלו ונותן שיעורי עזר מסובסדים אם יש צורך ובחינות במועד מיוחד מאידך גיסא. לגבי המלגה : י שמלגות לסטודנטים יתומים (זה מצבו הרי) וכל מלגה סוציואקונומית שהוא יגיש הוא יקבל מאחר והוא צריך לכלכל את עצמו ואת בני משפחתו לבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צחוק, צחוק, הכרתי (אישית) מישהו שסופר עליו (והוא לא הכחיש) שבתקופת לימודיו באוניברסיטה (העברית, עוד לפני שקראו לה הוג'י) עשה חשבון (וישם אותו) שעדיף (כלכלית) לעשות מנוי (בתשלום) לבריכה, ולהתקלח שם, מאשר לחמם מים למקלחת בדירתו השכורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שהוא אפילו סיפר על זה באייל (רק שבהעדר מנוע יהיה לי קשה להוכיח כי ''אמת דיברתי''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא עדיף להתקלח במעונות ולחסוך את מחיר המנוי1? 1 ואולי לא להתקלח כלל, אבל אז אי אפשר לשכור דירה עם שותפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון אולי באמת קשה להיות סטודנט ואין כסף וצריך ללמוד ולהצליח אבל צריך גם לוותר על דברים כדי להצליח ולנוח..למשל אתה יכול לוותר על פר"ח לשבת על העבודה ללכת לעבוד אחרי העבודה, לשבת ולהשלים עוד קצת את העבודה וללכת לישון!! אתה פשוט צריך לתכנן את הזמן שלך!! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גאוני לאמר "לוותר על פר"ח " כאשר פר"ח משלם 43% משכר הלימוד... אז אני אצטרך לעבוד כפול שעות בכדי לעשות את אותו כסף שאני עושה כעת... תודה,אבל עדיף אם כבר להמשיך עם הפרח שזה שעתיים בשבוע וללמוד טיפה פחות. גם ככה בתקופת בחינות קורעים ת'טוס.. ולא עושים פרח,אז נסתדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאכול טבלת שוקולד שלמה זה סיוע מאוד מועד ,ואחריו יש נפילה קשה המלווה בכמיהה לעוד (דודא) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק בשביל זה יש את עוגיות השוקולד צ'יפס,למרות שבמכולת השכונתית קורעים אותנו בכסף עליהן. הן יכולות להחזיק אותך ער שעות! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התאור שלך נכון מאוד, חייו של סטודנט ישראלי הם סיוט,הכסף לא מספיק המילואים מפריעים מאוד,ואם אתה שוכר דירה אצל זקנה בתל אביב אתה מתחיל לחשוב כמו סוקולניקוב בספר החטא ועונשו. כשהמדינה הזאת תבין שבלי סטודנטים אין מדינה , אזי: 1. סטודנטים יהו פטורים ממילואים 2. שכר הלימוד למהנדסים ורופאים יהיה אפס. 3. סטודנט יקבל דיור חינם או בתשלום סמלי. כדי להגיע לזה צריך לחתוך את הכנפיים לכל האריסונים והאיזנברגים מצד אחד , ולכל הפרזיטים והפושעים מצד שני. מעניין מי יעשה את זה.. המנהיגים שלנו כולל רבין וביבי פשוט סוגדים לממון,וחוששים מידו של הפשע המאורגן ,ועל כן אין כרגע ציפיה לשיפור. את לימודי סיימתי ב שנות ה 80 , והמצב היה דומה ,שכבת השמנת המשיכה לאכול שמנת , מפוני ימית התעשרו וקנו קרקעות , זקנות מרושעות בתל אביב הפקיעו את שכר הדירה ולא דווחו על הכנסות ,והעם סגד לאלילים גיבורי מלחמות עלומות שחברו לפשע המאורגן בגלוי. השמאל עסק בעניני שטחים ולא בנושאים כלכליים וחברתיים והפקידות היתה בשיא השחיתות כלומר להתקנת טלפון חיכו כ 6 חדשים ותרבות הפרוטקציה היתה בשיאה. ובכל זאת מי שרצה למד לתארים גבוהים. מקווה לשינוי. דוביכורדי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת, סגידתו של רבין לממון זועקת לשמים. בסוף מישהו עוד ירצח אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוקולניקוב? זקנות מרושעות? אולי לחלק מהן אין כסף כי המדינה לא דואגת מספיק לזקנים? עוד 20 שנה גם אתה תהיה זקן ואז פתאום תקלל את כל הצעירים המרושעים ותגבה מהם שכר דירה מופקע. מתעשרי ימית? אולי חלק מהם סבלו מבעיות נפשיות ועברו אישפוזים בגלל פינויים? קל מאוד לראות הכל כשחור ולבן, לבן זה היכן שאתה נמצא ואיך שאתה מגדיר את עצמך, ושחור זה כל מה שהפוך ממך. אלא אם כן אתה והמציאות חד הם ואין בילתם, ראיה כזו היא סתם צוהר צר ומשוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגיבור הידוע של דוביובסקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הוא שוכר אצל זקנה בסוקולוב, ולכן הבלבול. זה מה שקורה למי שלא גר בשיכון רסקו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוקולניקוב הוריד את הראש לזקנה שאצלה גר , היא הייתה מלווה בריבית קצוצה , והוא החליט שלרצוח אותה יהיה מעשה מוסרי. לאחר מיכן הוא התחרט על הרצח. מספרים שפעם סוקולניקוב הסתובב במוסקבה עם גרזן ביד , שוטר שאל אותו "מאיפה יש לך גרזן?" סוקולניקוב הרים את הגרזן נתן לשוטר בראש כמה פעמים ואמר: "מאיפה לי גרזן ? - קניתי" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזקנות בצפון תל אביב יש יותר כסף ממה שאתה חושב ,ולא מפריע להן לגבות תמורת חירבה בשינקין 700 דולר לחודש מסטודנט. לחלק מהיצורים האלה יש מספר דירות ואפילו בינינים . בנוסף הן לא מצהירות על הכנסות. הצעירים הם עתיד המדינה וצריך לעזור להם . תקרא את החטא וענשו של דוסטויבסקי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כדאי שתקרא אתה. תוכל ללמוד הרבה על שמו האמיתי של הגיבור... (רמז: לא קוראים לו סוקולניקוב) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל קראתי. בייחוד אהבתי את דמויותיהם של סוודר-גאיה-לו, יו-אורז-מכין, ו... נו, איך קוראים לו, הבלש ההוא עם הפורפירה. ותדע לך שמי שלא קורא את האחים קקהמזוב הוא אדיוט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
700 דולר בשנקין? אתה צריך לראות כמה הן לוקחות על פנטהוז מחורבן ברמת אביב ג' ואפילו הפסנתר כנף לא נכנס למעלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לך להכניס פסנתר כנף למעלית? איזה מין בעל כנף זה שלא יכול לעוף עד הפנטהוז? מה הוא, אולוויז? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה שיר כזה, בפסטיבל שירי ילדים מס' 2. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה עדיין יכול להתעשר. יש דירות פנויות בגוש קטיף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, ישלך זמן גם לעבוד וגם ללמוד. החיסרון רוב הסיכויים שהתואר שתקבל ישמש אותך לניגוב תחת (סליחה) לגבי ביטוח לאומי, אחי הם לא פוסחים על אף אחד, גם אחרי שהם גובים ממך את החוב הם ממציאים חובות נוספים, והתיבת דואר שלך הופכת להיות הסל השבועי של הזבל ההזוי של הביטוח הלאומי. לא נורא אף אחד לא אמר לך כשיצאת מהרחם של אמא שלך שהחיים הולכים להיות פיקניק. אהבתי את הכתיבה שלך. גל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלא כמו תארים באוניברסיטאות אחרות, כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו אתה מאד מעודד אותי (: לא יודעת נראה לי זתלוי איזה תואר אתה עושה באוניברסיטה אחרת. סתם למשל אם הייתי הולכת ללמוד ספרות והיסטוריה בת"א לבטח חוץ מהוראה לא היה לי מה לעשות עם זה ומי רוצה להיות מורה (-: גל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל אל תבני על התעודה. הנייר לא מספיק רך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנייר לא מספיק בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב אני רצה לקנות חבילת נייר טואלט בסופר ((; |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במיוחד הזדהתי עם עניין המילואים, שלאף אחד לא באמת איכפת ותגובת אנשים שאתה מדבר על כך היא ''הרווחת שאתה עושה רק שבועיים וחצי מילואים, כי אפשר לקרוא לך לשלושה שבועות''... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |