הגאון המשוגע - סיבה ומסובב
מקובל לחשוב כי הגאון שונה מאיתנו בנקודת המבט שלו, במקוריותו וגם ביכולותיו הטכניות. הייפלא הדבר שגם שפיותו נפגעת? אנו גם זוכרים את הטיפוסים השתקנים והבלתי מובנים שלמדו איתנו מדעים, וכנראה הצטיינו יותר מאתנו. אם מטיפוסים אלו קורצו גאוני העתיד, יש להניח שהמוזרויות של גאוני ההווה התבססו כבר בילדותם.
תתכן גם נקודת השקפה אחרת: אותם זוכי פרס נובל, שהם משכמם ומעלה בכישוריהם ומקוריותם, לא נולדו חסרי כישורים חברתיים ועם נטייה לתורות הנסתר. מה שקרה הוא ההפך - נטיות הסוציאליזציה והקונפורמיזם התרופפו אצלם עם השנים, וזאת משתי סיבות. ראשית, הסביבה נאלצה לגלות סלחנות למוזרויות שלהם, ושנית, דווקא ההיחלשות של תכונות אלו עזרה להם להצליח. מאמר זה בא לטעון שתופעות כאלו הם מקרי קיצון של התנהגות יותר נפוצה בקרב מדענים - ושקפיצות דיליטנטיות קורות לא מעט (ואפילו נחשבות נורמטיביות), בעיקר אצל המבריקים שבמדענים.
מדענים מפורסמים הם כמו מיליונרים בעלי טעמים מוזרים. ברור שבן המעמד הבינוני לא יוכל להרשות לעצמו שיגיונות כמו שמפניה לארוחת בוקר וקוקאין באלפי דולרים. כך גם הכימאי הממוצע לא יכול להרשות לעצמו להכריז על המעבדה שלו כאתר לניסויים של העברת אותות כימיים דרך האינטרנט (לפחות, לא לאורך זמן). אבל כימאי מבריק, בעל שם עולמי, המוזמן להרצות בכל רחבי העולם? הפרסטיז'ה שלו מכסה על השיגיונות הקטנים. ניבלת את פיך מול דיקאן האוניברסיטה? אין דבר, לא יפטרו בעל פרס נובל.
אפשר להסביר כך מדוע מוזרויות מופיעות דווקא אצל אנשים מוכשרים (ומרושתים), אבל מה עם הסטיות המטורפות לכיוונים הזויים? האם אין זאת אלא שהגאון הוא, איך להגיד, מעורער כבר מתחילת דרכו? האם אין זה פן נוסף באותה מקוריות ואינטואיציה שכה מאפיינות אותם? אולי, אבל יש לזכור, שהגאון המצליח למד כמה דברים על הצלחה במהלך חייו. ראשית, שהעקשנות משתלמת. שנית, שהוא מבין מה שאנשים אחרים לא *מסוגלים* להבין, אפילו כאשר פורטים להם את ההסבר לפרוטות. הוא גם לומד לסמוך רק על עצמו כסמכות. יש גם עניין נוסף: הגאון לא יכול להרשות לעצמו להתעסק בבעיה סתמית, שהרי זה בזבוז של כישרונו. עליו להתעסק בבעיה חשובה, כדי למנוע זילות - הן עצמית והן מצד אחרים. כל אלו עשויים לדחוף את אותו אדם מוכשר לרעות בשדות התמהונות.
זה מתחיל בקוואנטים ונגמר בטלפתיה
בריאן ג’וזפסון זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1973, והוא בן 33. הוא גילה את התגלית שזיכתה אותו בפרס זה בגיל 22. בין התגלית ופרס הנובל הוא השתגע. זאת, לפחות, הגרסה הלא רשמית. פורמלית, ג'וזפסון התחיל לעסוק בפארפסיכולוגיה, וכיום הוא ראש "הפרויקט לאיחוד השכל והחומר" במעבדת קוונדיש לחקר המצב המעובה בקיימברידג’. שאלה מעניינת היא, איך מעבדה מפורסמת זאת מתמודדת עם קיום פרויקט כזה. אפשר רק לדמיין את תחושתם של שאר חברי המעבדה בקוראם את תיאור תחומי ההתענינות של פרופסור ג’וזפסון מתוך האתר הרשמי של מעבדת קוונדיש (בתרגום חופשי): "תחומי ההתעניינות העכשוויים שלו כוללים את התארגנות הפונקציה של המוח, ואת הקשרים בין השכל והמציאות הפיזיקלית".
באתר הבית של ג'וזפסון עצמו מופיעים קישורים לחומרים יותר פרובוקטיביים, כולל תיאור מפורט של מלחמותיו של הפרופסור בעיתונות המדעית בעניין החרמת פרסומיו ועוד. מבלי להתעסק בעצם צדקת טענותיו בדבר הקשר בין מכניקת הקוואנטים לבין טלפתיה, יש כאן דוגמא קיצונית לאיש מדע מבריק, שבשלב מסוים מחליט לעסוק בתחום רחוק מאוד מהשכלתו המקורית. התוצאות, במקרה זה לפחות, שנויות מאוד במחלוקת.
ג'וזפסון לא לבד; לינוס פאולינג זכה פעמיים בפרס נובל. הוא נחשב לאחד הכימאים הגדולים של המאה העשרים, שתרם תרומה חשובה לחקר החלבונים והוקדם אך במעט בגילוי מבנה הדנ"א. לקראת סוף חייו היה מעורב במחקרים שערורייתיים שהתיימרו להוכיח שניתן לרפא הצטננויות וסרטן על ידי נטילת כמויות גדולות של ויטמין סי.
לינוס פאולינג
האסטרונום אדינגטון נחשב בשנות העשרים של המאה הקודמת כבר סמכא יוצא מן הכלל ביחסות כללית. הוא לא נחשד בצניעות בקשר ליכולותיו הטכניות. מספרים עליו שנשאל פעם, האם נכונה העובדה שרק שלושה אנשים בעולם מבינים את תורת היחסות הכללית. אדינגטון שתק, וכשנשאל למה, הוא אמר "אני מנסה לחשוב מי השלישי". אבל בשלב מסוים הוא נתפס לכל מיני ניסיונות לגלות קשרים מיסטיים למחצה בין קבועים פיזיקליים.
יומרת הדיליטנטים
היבריס היא מילה ביוונית עתיקה שמתארת "גאווה חטאה" אצל בני תמותה שחשבו שהם יודעים יותר טוב מהאלים. ארכנאה התגאתה ברקמתה בצורה לא מתקבלת על הדעת והפכה לעכביש. האלים היווניים לא אהבו שוויצרים. המונח הזה מיטיב לתאר את היומרה של מומחה בתחום אחד להסביר לעובדים בתחום אחר מדוע הם טועים. כל איש מדע (ובעצם, כל איש מקצוע, ממוסכניקית ועד מניקוריסט) יגיד לך שזה סוג האנשים המרגיז ביותר, אפילו יותר משוטים חסרי דיעה. אבל הם מרגיזים במיוחד כאשר הם או צודקים או זוכים לתהודה.
דוגמא עדכנית להתערבות של "דיליטנטים" אצל המקצוענים היא ה"אקונופיזיקה": פיזיקה של מערכות כלכליות. תחומים מסוימים של כלכלה יכולים להיחשב למעקב אחרי מגמות רועשות. שערי חליפין של מטבעות או מדדי בורסה הם דוגמאות מקובלות. מכיוון שלפיזיקאים יש מסורת ארוכה של התעניינות בהשפעת רעש על מערכות (מסורת שיונקת בין השאר מאיינשטיין, מקסוול ולנג'ווין), פיזיקאים רבים מרגישים שההכשרה שלהם עדיפה על ההכשרה של הכלכלן הטיפוסי. בין השורות יש גם תחושה שהאינטלקט שלהם עדיף.
האקונופיזיקה פרצה לתודעה בשנות השמונים, כאשר חברות השקעות בוול סטריט ובורסות אחרות בעולם גילו את הצורך ב"מדעני טילים", כפי שנודעו לגנאי, כדי לחשב תמחורי אופציות ופרמטרים נוספים בתחום הפיננסים. באורח פלאי, עם דעיכת המלחמה הקרה, ואגב כך הירידה במימון ממשלתי של מחקרים בפיזיקה עיונית, התגלתה דרישה חדשה לפיזיקאים ומתמטיקאים שימושיים - שוק ההון. הדרישה החדשה הזאת לפיזיקאים בהכשרתם הביאה לאחר מכן גם לפיזיקאים אקדמיים להתעניין בתחום.
כנראה שהאקונופיזיקה התחילה בנוסחת בלאק ושולס. נוסחה זאת זיכתה את מגליה בפרס נובל בכלכלה, ונחשבת לאבן יסוד בתורת המימון המודרנית. בספרות האקונופיזיקה נהוג לתאר את פישר בלאק כ"פיזיקאי", עוד תוספת להילת ההיבריס של העוסקים בתחום. למעשה, בלאק למד פיזיקה לתואר ראשון בלבד, ואת הדוקטורט שלו עשה בתחום האינטליגנציה המלאכותית (במחלקה למתמטיקה שימושית בהארווארד). כך שמבחינה מסוימת אכן היה מדובר בדיליטנט שפרץ לתחום לא לו, אבל הניכוס של האקונופיזיקאים אינו נכון ואפילו אירוני. כי מתוך הניסיון להראות שלפיזיקאים יש תובנות שכלכלנים "רגילים" חסרים, התברר שדווקא איש האינטלגנציה המלאכותית היה שם קודם.
האם האקונופיזיקה היא דוגמה להצלחה? תלוי את מי שואלים. אין ספק שהתחום התפתח מאוד, יש כנסים, ערך בויקיפדיה, וכ-300 אלף תוצאות בגוגל נכון לכתיבת שורות אלו. אבל יש גם שאלה מעניינת אחרת: איך הכלכלנים מרגישים כלפי הדיליטנטים. בעניין הזה התגלעה מחלוקת. כאמור, בשוק ההון מקובל להעסיק בעלי תארים גבוהים במתמטיקה ופיזיקה, בעקר בשל היכולות הטכניות הגבוהות שלהם. עם זאת, החדירה של רעיונות האקונופיזיקה לתוך הכלכלה המודרנית איננה מתרחשת על מי מנוחות. בראשית שנות התשעים התעוררה התלהבות ראשונית, כאשר נדמה היה שטכניקות שנועדו לפיזיקה סטטיסטית עשויות "לעשות סדר" במסות הנתונים הפיננסיים שהצטברו אז. בינתיים חלה התפכחות, לפחות בצד הכלכלני של המשוואה, ומאמרי ביקורת החלו להופיע.
חידושים או המצאות?
ארווין שרדינגר
דיליטנט קלאסי אחר הוא ארווין שרדינגר, (עוד) פיזיקאי מפורסם, שב-1944, כעשור לאחר זכייתו בפרס נובל, כתב ספרון קטן ושמו "מהם החיים". מה לפיזיקאי ממפתחי תורת הקוואנטים ולביולוגיה? אבל הספרון הזה זכה להילה כספר רב השפעה, ובעקבות קריאתו החליט פרנסיס קריק לחקור את מבנה הדנ"א (מחקר שיוביל לפיצוח מבנה ה"סליל הכפול" ולזכייה בפרס נובל). הספר גם מוזכר במקומות רבים בזכות הניסוח של שני רעיונות נבואיים. האחד, שהאינפורמציה הגנטית ביצורים חיים נמצאת במין "גביש לא מחזורי", והרעיון השני - שיצורים חיים זקוקים ל"אנטרופיה שלילית" כדי להתקיים. לכאורה, מדובר בהצלחה כבירה של דיליטנט - ניבוי הדנ"א ותובנה עמוקה על מהות החיים. למעשה, הביטוי "גביש לא מחזורי" מופיע בספר כשם נרדף ל"מולקולה" (לא חידוש גדול בשנות הארבעים), והתובנה שלו כי מידע הגנטי מופיע בצורת מולקולה גדולה כלשהי, היתה ידועה לביולוגים בתקופתו. בעיניים של קורא עכשווי (כותב שורות אלו), השיקולים ששרדינגר מציג כדי להצדיק את הצורך ב"גביש" נראים מובנים מאליהם ומבוססים על כימיה פשוטה. גם הערותיו בדבר הקשר בין אנטרופיה שלילית וחיים זכו לביקורת (באופן אירוני, אחד המבקרים היה אותו לינוס פאולינג שהוזכר למעלה).
יקום אחד, קריירה אחת, תאוריה אחת
רוג'ר פנרוז וסטיבן וולפרם הם שניהם אנשי מדע מוערכים. רוג'ר פנרוז הוא פיזיקאי מתמטי וחוקר יחסות כללית ידוע (ובקרב הציבור הרחב נודע כמי שעבד הרבה עם הוקינג). הוא גם חקר את ההשלכות של תורת הקוואנטים על תורות גרביטציה. בעולם המדע, פנרוז הוא אליל רוק. ב-1989 פרסם ספר חצי פופולרי, לא על חורים שחורים ולא על גיל היקום. פנרוז פרסם ספר על מקור התודעה האנושית. אילו תובנות יכול קוסמולוג ומומחה לגרביטציה קוואנטית לספק על התודעה?
סטיבן וולפרם סיים דוקטורט בגיל עשרים, זכה במלגת מק'ארתור היוקרתית וגילה תגליות פורצות דרך בתחום העצמיונים החורצניים. לאחר מכן פנה לעסקים והקים חברה מצליחה מאוד, שפיתחה כלים לאלגברה ממוחשבת. בעשור האחרון הסתגר במשרדו ועבד. על ספר, כמובן. על מה הספר? על הדרך שבה דברים מסובכים נוצרים מדברים פשוטים, על ביולוגיה, על חוקי הטבע, על תודעה (כמובן) ועל "סוג חדש של מדע", כשם הספר. מהי ההארה החדשה שסטיבן וולפרם מביא איתו באלף(!) עמודי ספרו?
ניתן לסכם את שני הספרים באופן הבא: המחברים עבדו כל ימיהם בתחום מסוים המכיל בעיות סבוכות. בשלב מסוים הביטו סביב, וגילו עוד תחום עם בעיות סבוכות. מסקנתם הבלתי נמנעת: שני התחומים קשורים! פנרוז מכריז בסיפרו שהפיתרון היחיד האפשרי לבעית התודעה האנושית חייב להגיע מתחום התאוריה הקוואנטית־כבידתית. מחשב דטרמיניסטי שיהיה מודע? לא ייתכן. מדוע? לא לגמרי ברור. וולפרם מכריז שהדרך הנכונה להסתכל על היקום וכל אשר בו, היא בעזרת העצמיונים החורצניים וקרוביהם.
כמובן שאין שום טעם לפגם בקבלת תובנות לגבי התודעה כאפקט קוונטי־גרביטציוני, ממומחה לתורת הכבידה הקוונטית, ובכל זאת, אנו נעים באי נוחות כשאנו צולחים עשרות ואולי מאות עמודים של הערות אגב על פרקטלים, כאוס, חורים שחורים ופרדוקסים קוואנטיים, רק כדי לקרוא שהתודעה אולי נובעת מאינטראקציות של גרביטונים עם חלבונים במוח.
הכל חשיב
קשה להתעלם מהמשיכה של מדענים מוצלחים ומבוססים לכיוונים אזוטריים. האם המשיכה נובעת מתחושת שליחות ורצון "לעשות סדר" בדיסציפלינה כאוטית? אולי מדובר בצורך של החוקר להוכיח שהוא ממשיך להיות פורץ דרך? אולי פשוט אי אפשר לכלוא כישרון באפיק אחד? ניתן לקוראים להחליט.
עניין אחר הוא הבולטות של הפיזיקאים בדוגמאות שהובאו. אפשר לפטור זאת ברקעו של המחבר, אבל יכול להיות שיש כאן משהו עמוק יותר. פיזיקאים רבים סופגים את המיתוס של "נסיכת המדעים" ואת התחושה שהשכלתו של הפיזיקאי עדיפה על פני כל השכלה מדעית אחרת, ביכולת לארגן עובדות, להפריד עיקר מטפל, לייצר מודל מתמטי ובסופו של דבר גם לפתור אותו. סיפורי הצלחה אנקדוטליים (כמו במקרה של פישר בלאק) מסופרים מפה לאוזן, והחוקר הצעיר מרגיש שגם הוא יוכל להמם את הביולוגים/הכלכלנים/מדעני המחשב ברגע שרק יתחשק לו להציץ לאחת המעבדות שלהם. אני מתקשה להאמין שתחושות דומות מחלחלות בפקולטות למדעים אחרים. בסופו של התהליך, לא בטוח שהאינדוקטרינציה התת־הכרתית הזאת היא דבר רע.
דוגמאות נגדיות
כמובן שלא כל מדען מפורסם מפתח התנהגות חריגה. יש גאונים שכמו הסטריאוטיפ, היו משונים מלכתחילה. המתמטיקאי פאול ארדוש לא הכין סנדביץ' בעצמו עד גיל עשרים ונהג להתגורר אצל עמיתיו. כחודש אצל כל עמית. במהלך החודש הוא היה כותב איתם מאמר מדעי, ועובר הלאה, למתמטיקאי הבא. אינני יודע כמה זמן הוא התמיד בהרגלו זה, אבל עד מותו בגיל 83 כתב כ-1,500 מאמרים מדעיים, רובם הגדול, אם לא כולם, עם כותב נוסף. המתמטיקאי קורט גדל הרעיב את עצמו למוות כתוצאה מפארנויה שסבל ממנה.
כמו כן יש המוני מדענים מפורסמים ומבריקים בכל קנה מידה, שאומנם אינם בהכרח צנועים וישרי דרך, אבל אינם גורמים לתחושה שהם מנצלים את הפרסום שהקנה להם כשרונם לטובת פרוייקטים מפוקפקים. פרימן דייסון, פיליפ אנדרסון ולב לנדאו הם דוגמאות טובות. ריצ'רד פיינמן הוא דוגמא גבולית; מצד אחד, פיינמן מעולם לא נתפס כתמהוני אינטלקטואלי, אבל מבחינה אישית, מהאוטוביוגרפיה והביוגרפיה שלו, עולה שהוא ידע לנצל היטב את מעמד הכוכב שהוא נהנה ממנו בקל־טק.
טרגדיית הבינוניים
בסרט "אמדיאוס" אפשר לראות את סאליירי כגיבור הטראגי, משני מובנים. המובן הראשון והברור: מוצארט מאיים על מעמדו כמלחין החצר. אך יש מובן אחר: סאליירי הוא מלחין בינוני . הוא לא מוכשר כמו מוצארט, אבל הוא מוכשר מספיק כדי לזהות ולהעריך את הגאוניות של מוצארט, ובכך להבין כמה הוא עצמו לוקה בחסר. בסרט, שתי הטרגדיות דחפו את סאליירי לרצח. ביצירות ספרותיות אחרות, הבינוני מנסה לזכות במעט תהילה על ידי תיעוד והאלהת הגאון (ראו מקרה ווטסון לשרלוק הולמס).
כותב שורות אילו אינו מנסה לרצוח באופן מטאפורי את המדענים שמנסים לקפוץ לתחום אחר. אדרבא, הוא מודע להצלחות הרבות שנרשמו עד עתה לזכות האאוטסיידר בעל ארגז הכלים השונה.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש