 |
|
מערכת המשפט מבזבזת את זמנה על אשמות שאי-אפשר להוכיח מחד, ומאידך אינה שופטת את עצמה ואינה מעמידה עצמה לביקורת. כתב אישום נגד מערכת המשפט בגין רשלנות, וכתב אישום נגד התקשורת בגין סיוע לפשע.
|
|
| פוליטיקה • דב אנשלוביץ • יום ו', 12/3/2004, 8:30 |
|
| |
מה זה שוחד? שוחד הוא מעין עסקה לא־כשרה שבה משלמים לבעל סמכות. וזה, תמורת התשלום, מנצל את סמכויותיו כדי לגמול למשלם. על פי הגיון פשוט, כדי שאפשר יהיה לומר שבוצעה עסקת שוחד צריך שיהיו שני המרכיבים: צריך להראות שהיה תשלום, וצריך להראות שהיה גמול בלתי מוצדק, שהיה אך ורק תוצאה של התשלום הזה.
אבל אצלנו, נראה שפועלים לפי הכלל: "עשה סייג לתורה". כלומר, אם כתוב בתורה "לא תבשל גדי בחלב אימו", הגיעו הפוסקים הדתיים למסקנה שאסור כלל לאכול מאכלי בשר וחלב יחד, גם אם מדובר בבשר תרנגול הודו וחלב פרה, כביכול כדי שחלילה לא תיפול טעות. כשם שברור שההסבר הזה - חשש הטעות במקרה של האיסור הדתי על אכילת מאכלי בשר וחלב - הוא מגוחך ובלתי מתקבל על הדעת, גם דקדוקי העניות וההקפדה המוגזמת בענייני השוחד אינם במקומם.
כשמדברים עם אנשים שנחשפו להמולת התקשורת בענייני שוחד, כביכול, של אישי ציבור, ניכר שהם משוכנעים לחלוטין שמדובר במעשה איום ונורא. בדרך כלל אתה שומע מאותם אנשים מילים כמו "הוא גנב...", אך כשאתה מנסה לברר איתם מהי בדיוק המהות של אותו מעשה איום ונורא, ומה כל־כך נורא בו, מסתבר שהם בכלל לא יודעים. כל זאת למרות השכנוע העצמי הגבוה שאכן היה מעשה שכזה, על מה בדיוק מדובר ולמה זה כל כך נורא. בדומה לאנשים בסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן "בגדי המלך החדשים" - לא ייתכן, אומר לעצמו האזרח מן השורה, שכל הרעש וההמולה הם ללא סיבה.
כמובן שלכל דבר יש סיבה, אבל אולי צריך לחפש את הסיבה במקום אחר לגמרי: בקיום אינטרס של אנשי התקשורת להקים רעש והמולה כדי להגדיל את המכירות, וגם כדי להיפרע משנואי נפש שלהם, במיוחד כאלה שנמצאים בצד הפוליטי הנגדי.
כיוון שהכלל שאומר שלא צריך להגזים בשום טענה או רעיון לשום כיוון חל גם עליי, אומר מיד שאיני בא לטעון, למשל, שצריך להתיר תשלומים בלתי מוסברים של נאשם לשופטו, גם אם אי אפשר להוכיח שהשופט מטה את המשפט לטובת הנשפט בגלל אותם תשלומים. כאן מדובר במקרה ברור ומובהק. אי אפשר להסביר בשום דרך מה תכלית העברת הכספים, והשופט, אם יסכים לקבל את הכספים האלו, כבר מעמיד עצמו באופן ברור בפני שתי אפשרויות סותרות: או להטות משפט או להשיב רעה על טובה.
אבל אסור, לדעתי, להגזים גם בכוונים ההפוכים. לאחרונה הוחלט בפרקליטות להעמיד את דוד אפל לדין על תשלום שוחד לאריאל שרון, אך נראה שאריאל שרון לא יועמד לדין בגין קבלת שוחד בקשר לאותו מעשה, בגלל "חוסר ראיות". הכיצד? איך ייתכן שפלוני העביר כספים לאלמוני, אבל אלמוני לא קיבל את הכספים? זה לא כך, אומרים לנו המשפטנים. פלוני אכן העביר כספים ואלמוני קיבל אותם, אבל יש לנו ראיות שפלוני בהעבירו את הכספים, התכוון לשוחד, אבל אין לנו ראיות שאלמוני בלוקחו את הכספים ידע שכוונתו של פלמוני היא שוחד.
לדעתי, יש כאן התפלפלות, וניסיון לחדור לעומק נשמתם של אנשים, דבר שאין לו מקום בעולם המשפט, עולם שבו כל טעות יכולה לגזור דינם של אנשים חפים מפשע, לשבט במקום לחסד. במקרים לא ברורים כאלה, יש מקום לוותר ולרדת מכל העניין. נחזור לדוגמה הקונקרטית שלנו: נניח אפילו שאפל, בהעסיקו את בנו של שרון במשכורת נדיבה, התכוון בליבו שתמורת ההשקעה הזו יקבל גמול כלשהו. ברור לנו שאת הגמול הזה הוא לא קיבל (פורסם שבמנהל מקרקעי ישראל לא נענו לבקשתו של אפל, ושרון שהיה מודע לעניין תמך בעמדה זו). איך אפשר להוכיח בכלל למה התכוון אפל, ללא הודאה מפורשת מפיו? היכן תמצא מערכת המשפט עדים שחזרו מביקור במוחו? יתרה מזאת. אם שילם כל־כך הרבה כסף על מנת לקבל גמול, אך לא קיבל דבר, הרי על מעשהו חסר החכמה הזה הוא כבר נענש, בהפסידו כסף לריק, ולפחות פעל כאן מנגנון של צדק מסוים, ודי בכך. אין לי ספק שמערכת המשפט תוכל למצוא עניינים חמורים ובהירים יותר, אם תכוון את מרצה לכוונים אחרים במקום לחטטנות חסרת התכלית הזאת.
הדבר דומה מאד לחלק מסוים מהמקרה של פרשת 'בר־און - חברון'. היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין, החליט שיש מקום להעמיד לדין את השר אריה דרעי, בגלל שכאשר לחץ למינוי עו"ד (היום ח"כ) רוני בר־און לתפקיד היועץ המשפטי התכוון לכך שבר־און יגמול לו ויסגור את תיק החקירה נגדו. אך בר־און לא נמצא ראוי להעמדה לדין משום שאין ראיות לכך שהיה מודע לכוונותיו של דרעי. העמדת הדברים כך היא כל־כך פתטית שממש קשה להבין איך הגענו לכך. עצם ההזדקקות למבנה טענות כה סבוך מצביע על כך שעדיף לעזוב את כל העניין הזה ולעבור לדברים חשובים יותר.
אני חושב שהמערכת המשפטית קשובה כל כך לקלקולים חיצוניים, עד שהיא לפעמים שומעת דברים שלא נשמעים כלל לאוזן רגילה ללא הגברה מוגזמת מהתקשורת ושוכחת הרבה פעמים לבדוק מה קורה בתוכה. עולם התקשורת שאחוז בה בקשר אינטרסים הדוק, תורם לכך תרומה רבת משמעות. משום מה, התאבכות הגלים היא התאבכות בונה שיוצרת מישברים מאיימים כאשר נבדקים אירועים שקורים אצל אנשי ציבור, במיוחד הפוליטיקאים שממול, ומקורביהם, והתאבכות הורסת כאשר מדובר באירועים בתוך מערכות המשפט והעיתונות. כמובן שלפעמים בכל זאת מתפתחים גלים גם בתוך המערכות האלה, אבל זה קורה תמיד רק כשיש תחרות פנימית, למשל בין 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב', שהביאה את פרשת נמרודי לגבהים בלתי מוצדקים.
אני רוצה להביא, מהקל אל הכבד, כמה אירועים שקרו בתוך מערכת המשפט, שלמרות שהותנעו, דעכו מייד וללא הצדקה לדעתי.
האירוע הראשון הוא באמת קל, אבל בכל זאת מעורר תמיהה. ישנו סיפור ישן על השופטת דליה דורנר, שיוצאת בימים אלה לגמלאות. השופטת דורנר נתפסה פעם על־ידי שוטר תנועה כשהיא נוהגת ברכבה במהירות מופרזת. כפי שפורסם, דורנר, שהייתה כבר אז שופטת בבית המשפט העליון, הזדהתה בפני השוטר, ובעקבות כך ויתר השוטר על כתיבת דו"ח תנועה, בהסכמת השופטת הנכבדה. הסיפור הזה פורסם, אך דורנר לא מצאה לנכון להגיב עליו, ואף אחד בעולם העיתונות לא חשב שהסיפור הזה די חשוב כדי לבחוש בו עוד קצת, ואולי אפילו להתעקש על קבלת תגובה מדורנר או מדובר בית המשפט.
אני, כמי שנתפס בידי המשטרה כבר כמה פעמים נוהג במהירות מופרזת, זוכר את אירועי התפיסה האלה כבלתי נעימים בעליל. אבל לא עלה על דעתי בשום מקרה שאפשר לבטל את הדוחות האלה, על־ידי המצאת תעודה כלשהי, או איזה שהם זכויות אחרות שאינן קשורות בעבירת התנועה עצמה. לכן, הסיפור הזה, שיש בו משום איפה ואיפה, ממש מרגיז אותי אישית.
אולי בשל כך טרחתי ושלחתי פעם פקס לדליה יאירי, מנחת תכנית הרדיו "יש עניין" לשעבר, כאשר ביקשה תגובות מאזינים לסיפור אחר: השתתפותו של שר התחבורה דאז יצחק לוי בשעורי נהיגה נכונה עקב כך שצבר כמות נקודות שחייבה זאת. ניצלתי את ההזדמנות כדי להזכיר את הסיפור הקודם יותר על דורנר. את מכתבי סיימתי, אחרי שסיפרתי בו את סיפור המעשה, במשפט קצת חריף. זה היה משהו כמו: "האירוע הזה יכול להצביע על סימנים של שחיתות במקומות הגבוהים ביותר במערכת המשפט." להפתעתי, יאירי קראה את כל המכתב. אבל לאכזבתי, את המשפט האחרון, שהיה היחיד שבו הבעתי את דעתי על התנהגותה של דורנר, השמיטה. בעצם, יכולתי גם לצפות לכך. השותפות בין שתי הנשים האלה אינה רק בשמן הפרטי. יש כאן נציגה בכירה של מערכת המשפט ונציגה בכירה של עולם התקשורת, ובין שני העולמות האלה קיים אותו קשר אינטרסים שאותו הזכרתי קודם.
הסיפור השני שברצוני להביא הוא סיפור שאפילו נכתב עליו ספר שלם ("צדק של פלנגות" מאת עו"ד יוסי דר). מדובר בפרשת ועדת כהאן לחקירת אירועי סברה ושתילה. מסתבר שהיועץ המשפטי דאז, יצחק זמיר, ישב בכל ישיבות הממשלה שבהן הוחלטו ההחלטות הגורליות. כזכור, עיקר ההאשמות שבהן הואשמו האישים בממשלה ובצבא, היו, שכאשר החליטו להפעיל את הפלנגות במחנות הפליטים היו צריכים לדעת, בגלל אירועים קודמים שקרו בלבנון, שעלולים להיות מעשי טבח.
כל שרי הממשלה הוזמנו להעיד בוועדת החקירה, אבל אותו יועץ משפטי, שישב בישיבות הממשלה, אפילו באותה ישיבה שבה דווח לממשלה שהפלנגות כבר נכנסו למחנות הפליטים ופועלים בהם, כלל לא הוזמן. כל זאת למרות ששמו הוזכר על־ידי העדים האחרים (השר מרדכי ציפורי בעדותו פנה לוועדה במלים: "מה אתם רוצים ממני? ישב שם היועץ המשפט לממשלה..."). כמובן ששמו של זמיר גם לא הופיע כלל במסקנות הוועדה.
חבר הוועדה שבאופן מעשי היה האיש הכי חשוב שם, אהרן ברק, היה חבר טוב של יצחק זמיר. זה לא שהיו לו קשרי עסקים עם חותנו של זמיר שלושים שנה קודם לכן. החברות היתה עימו עצמו, והייתה תקפה גם באותו הזמן, גם לפניו ואחריו. ובכל זאת לא חשב אהרון ברק שיש לו נגיעה אישית בנשואי החקירה שבשלה עליו לפסול עצמו. והיועץ המשפטי לממשלה, שבתוקף תפקידו היה עליו להיות ראשון המתריעים מפני אפשרות של טבח במחנות, יצא צח כשלג, מבלי שנבדקה בכלל האפשרות להטיל בו רבב כלשהו.
סיפרו של עו"ד דר פורסם, ומישהו טרח לבקש תגובה מזמיר ומברק, אך שניהם התחמקו בטענה שאינם יכולים להגיב לפני בחירות (שרון הלך אז לבחירות). הבחירות התקיימו, ותגובה מהם לא באה גם אחר כך. והדבר הזה לא הפריע לאיש לשמור על שקט תעשייתי.
אותו מחבר כתב ספר נוסף ובו אוסף של מעשים של אהרון ברק שלדעתו היו לא־ראויים. הפעם הגיב אהרון ברק באמצעות דובר בית המשפט במילים: "הדברים אינם ראויים לתגובה". זמן קצר לפני שהתפרסם הספר הזה יצא סיפרה של נעמי לויצקי - "כבודו", שעוסק באהרן ברק. ספר זה, שעיקרו סיפורי רכילות וחנופה, זכה להד ציבורי רב, לראיונות בטלוויזיה עם המחברת וכדומה. לעומת זה ספר בקורתי, כתוב בידי עורך דין, שלכאורה היה צריך לעורר הדים רבים וויכוח ציבורי לא זכה לשום הארה בתקשורת. אהרן ברק אמר שהדברים אינם ראויים לתגובה והתקשורת קבלה את דבריו כפי שהם מבלי לבדוק אפילו במה מדובר.
הסיפור השלישי הוא הסיפור הנורא מכולם. זה סיפור של טיוח חמור ביותר. כשקראתי את הדברים ממש לא האמנתי למקרא עיני. גם על מקרה זה נכתב ספר שלם: "פרשת דמיאניוק" מאת עו"ד יורם שפטל, סניגורו של ג'ון דמיאניוק. הספר מתאר בפירוט רב את כל פרשת המשפט - ההרשעה בבית המשפט המחוזי, הערעור, והזיכוי מחמת הספק בבית המשפט העליון. החלק המדהים הוא דווקא סוף הסיפור - הדיון ופסק הדין של בית המשפט העליון, חלק שלא עורר גלים, ולא זכה לשום דיון ציבורי. דמיאניוק הורשע בתופים ובמצלתיים במחוזי, וזוכה מחמת הספק בעליון. בדומיה, וכמעט ללא התעניינות.
אני חושב שצפוי היה לצפות שהעובדה שאדם נשלח לגרדום ברעש רב ובהתלהבות, ופתאום מזוכה, צריכה היתה לעורר תמיהה, ורצון בלתי מתפשר בציבור להבין איך קרה כדבר הזה. אבל נראה שכאשר התקשורת מחליטה לא להתעניין, היא מצליחה להעביר את חוסר ההתעניינות הזה לציבור. יש כאן תופעה הפוכה לתופעת "בגדי המלך החדשים". המלך לבוש בגדים מפוארים במיוחד, אך התקשורת מחליטה שאין עניין בכך. הציבור, שנוהה אחרי התקשורת, בטוח שהבגדים כלל אינם מפוארים, ולא מגלה שום התעניינות.
זהו הסיפור המדהים, בקצרה: עיקר הדיון במשפט נסוב סביב שאלת הזיהוי – האם ג'ון דמיאניוק הוא השומר שכונה "איוון האיום" ממחנה ההשמדה טרבלינקה. הסנגוריה הצליחה, במקרה, בשלב מאוחר, אחרי שהסתיים המשפט במחוזי בהרשעה, למצוא הוכחות חד־משמעיות ובלתי ניתנות להפרכה שאיוון האיום היה אדם אחר, מבוגר מדמיאניוק בכעשר שנים. פרוטוקול של בית משפט מסוים בחצי האי קרים, ששפט את שותפו של איוון האיום למוות, הכיל עדויות חד משמעיות על זהותו של איוון האיום האמיתי, ששמו היה איוון מרצ'נקו. השופט שישב באותו משפט עדיין היה בחיים ואפשר היה להביאו למסור עדות. הבאת הפרוטוקול, שתוכנו היה כבר ידוע לסנגוריה, התעכבה בשל בירוקרטיה מסוימת בברית המועצות. בינתיים סיפר שפטל בתום לב לתובע, עו"ד שקד, שהוא עומד לקבל חומר חד־משמעי שכזה. תוצאת השיחה הזאת היתה שנציגי התביעה מיהרו לשים ידם על החומר ראשונים, תוך כדי חוסר הגינות, והטעיה: שקד הודיע שהוא יוצא לשרות מילואים, ובאותו זמן טס בחשאי למוסקבה. כך הגיע המסמך קודם דווקא לתביעה, שם הוא עוכב זמן רב עד שניתן גם לסנגוריה, שהיא בעצם היתה זו שטרחה למצאו, לעיין בו.
ברור שהיתה כאן טעות חמורה מאד של מערכת המשפט, והיה מקום לפרסם פסק־דין ובו זיכוי מוחלט, תוך ביקורת עצמית נוקבת וניסיון להבין איך נשלח האדם הלא־נכון לגרדום על־ידי שלושה שופטים בכירים, שנמצאו, אז, כאמור, כבר בבית המשפט העליון - דב לוין המנוח, דורנר עבריינית התנועה, וצבי טל. היועץ המשפטי לשעבר, מיכאל בן־יאיר, המליץ פעם להעמיד לדין קצין קרבי בגלל טעות שעשה בעת פעילות מבצעית. האם שופטים שטועים בשבתם על כסאות נוחים באולמות ממוזגי אוויר אינם ראויים להעמדה לדין בשל טעויות כה חמורות?
במקום זה, בא פסק־דין מתפתל ומרוח, ובו, במקום זיכוי מלא, זיכוי מחמת הספק, תוך שבחים ל"יושרה של התביעה", וניסיון לא־הוגן להבין את הטעות החמורה. את התקשורת כל זה כנראה לא עניין. גם כשיצא הספר של שפטל ובו הסיפור המלא, לא זכה הספר להדים רבים (אני שמעתי עליו במקרה). השופטים הרשלנים המשיכו לשבת על הכס הרם, כאילו דבר לא קרה.
אני מוצא איזו בעיה בשיטה הדמוקרטית של הפרדת שלוש הרשויות. הרשות המבצעת והרשות המחוקקת יכולות להיות מבוקרות על־ידי הרשות השופטת, וזו יכולה להתערב במעשיהן תחת חסות לכאורה של החוק. אבל את הרשות השופטת העליונה איש לא יכול לבקר ולבטל את מעשיה. והרי גם היא מורכבת מבני אדם, וגם שם יכולות לפול טעויות. ובכל זאת אי אפשר לערער על החלטת בית המשפט העליון. שם זה קצה הקצה.
אולי כדי לתקן במעט את המצב הזה צריך להפעיל את הרשות הנוספת, את העיתונות. זו כן יכולה לכתוב דברי ביקורת ולעורר את הציבור, וכך בעקיפין לרמוז לעליונים מכל שגם עליהם יש סוג מסוים של ביקורת. אבל, למרבה הצער, מטעמים של נוחות, אחיזה הדדית, ושיתוף אינטרסים, מזניחה העיתונות את התפקיד הזה. יותר קל לחפש חמים לטננבוים שהם מקורבים לרה"מ שרון, מאשר להגיד משהו רע על השופט ברק...
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש