|
||||
|
||||
בצד ההבחנה שבסקר, ישנה עוד הבחנה מעניינת בנידון זה - בין חיילים לאזרחים. אחת האנומליות הרבות של ארץ הקודש - שעמדו עליה כבר כמה פעמים במלחמה הזאת - שרוב הישראלים מצרים יותר על פגיעה בחיילים מאשר על פגיעה באזרחים. עליי להודות שגם אני, באופן בלתי מוסבר, חשה כך. האם למישהו יש הסבר לתופעה? |
|
||||
|
||||
נדמה לי שגם לי יש שמץ מהסנטימנט הזה. אולי הסיבה היא שאזרחים שנהרגים, נהרגים באופן לגמרי אקראי, כמו הרוגי תאונות. חיילים נהרגים כי אנחנו (החברה, המדינה) שולחים אותם. הם נהרגים במצוותנו, ולמעננו. ולכן נמהלת כאן מידה מסוימת של תחושת אשמה. אבל זה סתם ניחוש - אין לי רפלקסיה חזקה מספיק על הרגש הזה. |
|
||||
|
||||
אני תוהה אם זה לא העניין שבחלק מהמקרים לפחות אפשר לשער שיותר זהירות מצד האזרחים הייתה מצילה אותם. נכון שייתכן שגם יותר זהירות מצד החיילים הייתה מצילה חיים, אבל זה איכשהו פחות ברור. ובהקשר זה - אתמול שמעתי על קצין בדרגת סגן שסירב לפקודה לפתוח ציר מסוים, משום שסבר שזה מסוכן מדי לחייליו. אינני מוצאת שום דבר כתוב על כך. מישהו שמע משהו? יודע משהו? |
|
||||
|
||||
אולי זה בגלל שחיילים הם יותר ספציפיים (יש פחות מהם). וככל שיודעים יותר פרטים על הקרבן, יותר קל להזדהות איתו. "אישה נהרגה מטיל" לעומת "אישה בת 44 מחיפה, אם לשלושה, העובדת בסניף הדואר המקומי, נהרגת מפגיעת טיל בראשה בשעה שהלכה למכולת" |
|
||||
|
||||
גם זה נכון, כמובן, אבל לא ממש מסביר... |
|
||||
|
||||
אני מרגיש כך באופן מובהק, והעליתי 2 סיבות לרגשנות הזו: 1. הזדהות יתר: החייל הכנראה-קרבי שמת הוא במידה רבה כמוני. הוא לא חרדי, לא אשה, לא ילד קטן, לא ערבי, לא זקן. הוא משרת בחילות השדה. יש סיכוי לא רע שהוא בן מושב או קיבוץ. יתכן אפילו שאני מכיר אותו. 2. "טובי בנינו": קציני מילואים למשל שנהרגו בקרב הם בדיוק מי שאני רואה בתור "הישראלי הטוב" - הגרעין שמחזיק את המדינה ושחולק איתי ערכים בסיסיים - ציות לחוק, אחריות, אהבת הארץ, אכפתיות כלפי החברה, התנדבות, דוגמה אישית, אומץ ומנהיגות. אילו האנשים שאני רוצה שישארו בסביבה וידאגו שיהיה כאן בסדר בסופו של דבר. |
|
||||
|
||||
טוב, אז לגביך זה מאוד הגיוני. לגביי, בתור אישה עירונית, שלא בהכרח חולקת את כל הנערכים שהזכרת (או לפחות לא ממש בראש הסולם), זה קצת יותר תמוה. |
|
||||
|
||||
כשצלף הרג ילדה בקרית ארבע, שתקתי, כי לא הייתי משיחי. כשבפיגוע ירי, נרצחו יהודים מקדומים, שתקתי, כי לא הייתי מתנחל עם זקן, דובון ועוזי. כשמטען צד הרג ופצע ילדים מגוש קטיף, שתקתי, כי לא הייתי אחד מ7000, שחיים ברווחה ליד מליון רעבים. כשקסאמים הרגו שני ילדים בשדרות, שתקתי, כי לא הייתי אתיופי. כשקטיושות הרגו נער במעלות, שתקתי, כי לא הייתי מרוקאי. רק כשהרגו קיבוצניקים בלבנון, צעקתי, כי גם אני מלח הארץ. |
|
||||
|
||||
מי זה ב.ב. ואיך הוא קשור למרטין נימולר? |
|
||||
|
||||
הימור שלי: האלמוני המפרפרז ייחס את המקור לברכט. |
|
||||
|
||||
לפי העוקץ, מדובר בברכט. |
|
||||
|
||||
לפי וויקיפדיה, המקור לא ברור http://en.wikipedia.org/wiki/First_they_came... |
|
||||
|
||||
משונה. אני נתקלתי בזה לראשונה באתר ההנצחה לקורבנות השואה בבוסטון. עד כמה שאני זוכר זה מיוחס שם למרטין נימולר. |
|
||||
|
||||
מרטין נימולר לא היה נאצי בעצמו תקופה מסויימת? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לפי הלינקים, היה גם היה. |
|
||||
|
||||
זה בסדר, גם ברכט היה |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
שמא נפל כאן בלבול בין ברכט לגראס (גונתר, לא נועה)? |
|
||||
|
||||
אתה לא יודע שנאציזם וקומוניזם הן אותה האידאולוגיה? תשאל את בר ביצוע. |
|
||||
|
||||
לא נאציזם וקומוניזם, נאציזם וסוציאליזם. למעשה הנציונל סוציאליזם הוא פיתוח מאוחר (אך בלתי נמנע) של הסוציאליזם, בשילוב עם רגשות לאומניים. |
|
||||
|
||||
לפי http://www.raoulwallenberg.net/?en/press/1513.htm, נימולר אמר זאת בדרשות שלו, לפני קהל מצומצם, ואילו ברכט הפך את הדרשה לשיר ידוע. אולי זאת הסיבה לבלבול. דרך אגב, נימולר אמר זאת ("כשלקחו אותי") לא כנבואה אלא כמבט לאחור - הוא אכן נלקח ע"י הנאצים למחנה ריכוז. |
|
||||
|
||||
מסתבר שכבר התייחסתי לזה פעם: תגובה 50353 |
|
||||
|
||||
וכשאוטובוסים התפוצצו בחיפה, תל-אביב וירושלים עשית קולות של שטיח? כשהיה גל פיגועי דקירה בתחילת שנות התשעים - יוק? (ויש עוד כמובן) |
|
||||
|
||||
האמת היא שגם אז לא צעקתי. סתם נהיתי עצוב. בכל מקרה, מה (אם בכלל) אתה מנסה לאמר כאן? |
|
||||
|
||||
"טיל בראשה" ? |
|
||||
|
||||
לעומת "אישה בת 44 מחיפה, אם לשלושה, העובדת בסניף הדואר המקומי, נהרגה מפגיעת טיל בראשה שלושה ימים לפני שחגגה יום הולדת, בדיוק שבועיים לאחר שבנה הבכור התקבל לתיכון יוקרתי, יום וחצי לאחר שבנה השני זכה באליפות הנוער בג'ודו, וחודש לאחר שבתה קיבלה 88 במבחן במתמטיקה. כמו כן, בת דודה מדרגה שניה של השכנה שלה התחתנה יום קודם ----- בשעה שהלכה למכולת". אני אף פעם לא קוראת סיפורי הרוגים. |
|
||||
|
||||
קוראים לו אדם קימה, ואני לא מוצא כרגע את הכתבה המקורית בנושא, אבל בידיעות אחרונות של היום (שישי, 18.08.06) יש ידיעה עליו, וכתוב שהוא שוחרר מהכלא (לשם הוא הוכנס בעקבות "הפרשיה") |
|
||||
|
||||
לא כלא אלא מעצר, והידיעה היא על כך שההליך המשמעתי בוטל. קימה ביקש להישפט בבית דין צבאי, וגם ההליך הזה בוטל. |
|
||||
|
||||
אני הייתי נותנת לו מדליה. הלוואי וירבו כמוהו. |
|
||||
|
||||
איך מצאת את הכתבה הזאת? |
|
||||
|
||||
מזתומרת איך? |
|
||||
|
||||
כלומר, איפה באתר הארץ? עברתי עליו די בדקדקנות. לא מצאתי אותו. |
|
||||
|
||||
כותרות מהדורת הדפוס ---> כל חדשות היום |
|
||||
|
||||
תודה. מוזר, הייתי בטוחה שעברתי עליהן קודם, אבל לא ראיתי אותו... |
|
||||
|
||||
נסה להעמיד את ההשערה הזו במבחן ניסוי המחשבה הבא: נניח שנהרג אזרח ששהה במקלט, מפגיעה ישירה במקלט. אפשר להניח שהוא היה יותר זהיר מכל חייל שנהרג. האם אתה עצוב יותר? |
|
||||
|
||||
אכן שאלה טובה. אין לי תשובה עליה. |
|
||||
|
||||
גם אני חשבתי על זה. נשארה השאלה למה (אם בכלל) זאת אכן אנומליה1. בטח בגלל שאנחנו לא מרגישים לגמרי מוצדקים במללחמה הזאת (2אסטרטגית כן, אבל זה לא כמו נתח אידאולוגיה ישן וטוב.) 1 איפה עמדו על כך? 2 אני מקוה שאף עורך בידיעות לא קורא את זה. אם כן, שלא תיקח את התגובה שלי בתור הזמנה לסקר נוצץ ומשופם במוסף. |
|
||||
|
||||
למה זו אנומליה? כי מקובל שחיילים מסתכנים במוות, וזאת כדי למנוע מאזרחים למות. לכן היית מצפה שנקבל בהבנה מוות של חיילים, ובאי-הבנה מוות של אזרחים, ובהתאם שנהיה יותר עצובים על מות אזרחים. |
|
||||
|
||||
לי באופן אישי יותר עצוב שמת חייל (שלא מוכר לי אישית לצורך העניין) כשהגן על חיי ועל חיי היקרים לי מאשר כשמת אזרח (שאינו מוכר לי) בשל כשלונו של צה''ל להגן על חייו. |
|
||||
|
||||
כשלונה של הממשלה להגן על חייו. |
|
||||
|
||||
התכונתי1, למה כאן (/עכשיו?) זה כך ושם (/אז?) זה לא. שנכתב, בראש הפתיל, "אחת האנומליות הרבות של ארץ הקודש - שעמדו עליה כבר כמה פעמים במלחמה הזאת". התגובה שלך, שמקובלת עלי, לא עונה על זה, אלא מציגה מין הלך רוח כללי שבעצם סותר משהו את הלך הרוח שאתה מתאר עכשיו. אני ניסיתי למצוא תנאי של המלחמה הזאת שהופך אותה למקרה מיוחד, שיוצר את ההלך הראשון. עניין אחר: האם אתה מכיר קורס ברשת, או ספר מבוא מוצלח, לענייני reference (חוץ מהערך באנצ' סטנפורד)? 1 ובאמת לא הייתי בטוח שהבהרתי את עצמי, אבל חששתי להראות טרחן בהתעכבות על הסבר. מתנצל. |
|
||||
|
||||
במלחמות קודמות כמעט ולא נפגעו אזרחים. |
|
||||
|
||||
במלחמות קודמות *בארץ*, כמובן. |
|
||||
|
||||
אני לא מכיר את העובדות, ואולי האלמוני מעלי צודק, אבל משהו צריך להיות הבסיס להשוואה בין היחס הרגיל ליחס האנומלי. לאלמוני שהתחיל את הפתיל- על מה הסתמכת? |
|
||||
|
||||
א. על דברים שאמר הפסיכולוג שדיבר על כך בראיון ברדיו. ב. על דברים שנשמרים בזכרון האנושי בתור אירועים חזקים במיוחד במלחמות. ראה, למשל, הבליץ על לונדון: פגיעה באזרחים. |
|
||||
|
||||
43,000. מה איתם? את משווה את הנתון הזה למצב רוח מסויים, לחיילים מסויימים והאפקט של מותם, או לעצם העובדה זוכרים ומזכירים הרבה את הבליץ? אני חושד שזה האחרון, ובמקרה של הבליץ זה נראה יותר כמו תוצאה של החוויה אינטנסיבית וממושכת. חוץ מזה לחיילים יש גם הרבה יותר ימי זיכרון, אנדרטאות, שירים וכו'. עושה רושם ששתי העובדות האלה לא מצליחות לבודד ולמדוד את ה*עצב* שעליו אנחנו מדברים. מה עם דיווחי התקשורת, לעומת זאת? מתי התחילו לדווח על כל קורבן? עם חיילים או אזרחים? בארץ או לא? ועוד כיוון- איך אנחנו מרגישים לגבי חיילים שמתים בין המלחמות הגדולות? |
|
||||
|
||||
נכון ש''לחיילים יש גם הרבה יותר ימי זיכרון, אנדרטאות, שירים וכו'''. אבל לאזרחים יש יותר חוקים ותקנות שנועדו להגן עליהם בזמן מלחמה. החיילים במלחמה גם מסתכנים אקטיבית ובאופן מודע. האזרחים מסתכנים באופן פסיבי, שנכפה עליהם. ועם אתה שואל על דיווחי התקשורת, אז באמת - בזמן האינתיפאדה השנייה, למשל, פגיעה בחיילים עוררה הרבה פחות הדים מפגיעה באזרחים. |
|
||||
|
||||
אני לא בטוח שאני מבין למה את? מתייחסת כאן: ל-על מי עצובים יותר? או ל-למה?, ולבד"כ או לעכשיו ? אני מנסה לברר כרגע את הראשון מבין כל שניים, ומסכים שעכשיו חיילים. |
|
||||
|
||||
שניהם. |
|
||||
|
||||
שנימה? כל השנישניים? מה מתעסק במה בתגובה שלך? מה המסקנה? |
|
||||
|
||||
טובים השניים מן האחד. (והחוט המשולש הוא אולמרט, פרץ וחלוץ. נקווה שיילכו הבייתה ביחד). |
|
||||
|
||||
אני חושב שהיה הפוך. פגיעה בחיילים עשתה לנו יותר ועוררה מהומה גדולה יותר. |
|
||||
|
||||
אכן. זו טענתי המקורית, תגובה 403207 |
|
||||
|
||||
לאנומליה הזאת יש הסברים רציונליים. פגיעה באזרחים עושה אותנו מסכנים; פגיעה בחיילים פוגעת בכבוד צה"ל הבלתי מנוצח. "איך העזתם להתגרות בצבא שלנו; אנחנו נראה לכם ..". פגיעה באזרחים-במיוחד פיגועים ללא אבחנה- משרתת את המטרה הניסתרת שלנו להווכח שאין עם מי לדבר והם בכלל חיות אדם. |
|
||||
|
||||
אלו סיבות מעניינות לכל אחת מהנטיות, אבל שוב, לזרוק את שתיהן לא מסביר למה אחת התממשה יותר מהשניה הפעם. אולי זה כך כי הפעם הרגשנו פחות בטוחים לגבי הנצחון (או אפילו מהו), ולכן היינו רגישים במיוחד כלפי עלבונות כאלו. זה דומה למה שאמרתי לירדן בתגובה 403446, אבל שם מדובר על תחושת מוצדקות, וזה מעלה שאלות: האם תחושת בטחון בטקטיקה היא כל מה שיש בתחושת המוצדקות (ואז אתה וירדן אומרים אותו דבר, ואנחנו לא תקועים עם שתי סיבות שצריך להכריע ביניהן.)? אם לא, איך השתים קשורות? ואיך קשורים הדיבורים הטריים על ואקוום מוסרי בשלטון? |
|
||||
|
||||
אה, אכן שאלה טובה. יש לי איזו הרגשה שפעם נפילת חיילים היתה מתקבלת יותר בטבעיות על-ידי הציבור הרחב, אבל אני לא יכול להעיד מכלי ראשון. (לא מכיר.) |
|
||||
|
||||
חשבתי על הסבר לתופעה: שחייל נהרג כולנו מרגישים הזדהות וצער כי הוא בעצם שליח של כולנו, חייל הוא כולו כללי, לכולנו יש בן/אח/אבא/דוד/חבר או שהוא עצמו היה בצבא, לכן אנחנו מרגישים צער. לעומת זאת אזרח הוא אדם פרטי שאם את/ה לא מכירים זה כמו עוד אחד שמת, שזה עצוב אבל לא כל כך נוגע לנו אישית. (למרות שפה הם נהרגו כחלק במלחמה נגד ישראל, אז יש יותר צער מאשר מישהו ש"סתם" נהרג בתאונות דרכים לע"ל) |
|
||||
|
||||
יכול להיות שזה פסיכולוגיה בגרוש, אבל יש הרגשה כללית שכשנהרג חייל זה עצב מהול בכעס. הרג של אזרח הוא משהו שכביכול מחוץ לידיים שלנו - אי אפשר לדעת איפה יפול הטיל ובמה הוא יפגע. את הצבא לעומת זאת, העלנו בעשור האחרון על כס כל כך גבוה שנראה שכולם היו בטוחים שכשנצא למלחמה ננצח תוך כמה ימים ובלי הרוג אחד. כל חייל שנהרג מהווה התרסה כנגד המיתוס הזה, ואז נוצר מצב שגם המיתוס נסדק וגם מחפשים אשמים (לא יכול להיות שנהרג לנו חייל, לא עם הצבא והטכנולוגיה שלנו). האפקט גדול הרבה יותר. דבר נוסף הוא שבמלחמה חלק מהנצחון הוא ''הרגנו להם יותר חיילים ממה שהם הרגו לנו''. כל חייל נוסף שנהרג פוגע הרבה יותר מאחר והוא גם משרה אוירה של הפסד. |
|
||||
|
||||
ייתכן שזה נכון לגבי חלק מהאנשים, אבל האפקט הזה ודאי לא עובד עליי. ראשית, האלהת הצבא לא צמחה כאן בעשור האחרון, אלא מאז קום המדינה. ונהפוך הוא: דווקא בעשור האחרון, לטעמי לפחות, היא ירדה מאוד. שנית, לא העליתי בדעתי שננצח במהירות וללא הרוגים. אני כבר עמדתי על דעתי כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה. בעיקרון, גם אולמרט ופרץ היו אמורים לעמוד על דעתם אז, הם *קצת* יותר מבוגרים ממני, אבל לרוע המזל - אם הם עשו זאת - ייתכן שמשקלם היה כבד מדי, והיא נמחצה בתהליך. שלישית, הרגנו להם הרבה יותר אנשים ממה שהם הרגו לנו. הרבה מאוד אנשים. זה חלק ממה שנורא. אבל צצה במוחי מחשבה אחרת בינתיים: אולי זה משום שעל החיילים אנחנו יודעים מראש שהם צעירים יחסית, בריאים יחסית וכשירים יחסית. כלומר, עתידם עוד לפניהם. כמו שגם ילדים הרוגים זה דבר מאוד עצוב. אזרחים באופן כללי? פשוט אין לדעת. |
|
||||
|
||||
ההסבר פשוט מאוד. יש משהו מאוד לקוי בסולידריות היהודית במדינת ישראל. האזרחים שנהרגו, רובם תושבי הפריפריות, ובמיוחד מהמעמד החלש, שלא יכל למלט נפשו לאזור המרכז. הסולידריות של אזרחי ה"בועה" הגוש-דנית (ועוד יותר מכך, התל אביבית) קטנה מאוד עד חלקית לאנשים אלה (ראה האדישות, ולעתים אף השמחה לאיד, שעולה מתגובותיהם לגבי הרג יהודים מהפריפריה בפיגועי ירי, או גירושם מבתיהם, או האמירות בנוסח "למה צריך פלוגה שלמה בשביל לשמור על מאחז"). לעומת זאת, החיילים עלולים להיות מהאליטות או המעמד הבינוני - בנו של השכן, במידה ומדובר בסדיר, או אפילו השכן (או חבר מהעבודה/אוניברסיטה וכו') כשמדובר במילואים. על רקע זה ניתן גם להבין מדוע צה"ל מיגן את הבסיסים סביב לרצועת עזה מקסאמים, אך לא את בתי התושבים או בתי הספר. |
|
||||
|
||||
כן, טוב, די ברור שתשמע על אותן תחושות גם בקרב מתנחלים. |
|
||||
|
||||
אילו זו היתה הסיבה, היית מצפה שמידת העצב תתעדכן כשהנבחן שלנו קורא בעיתון את המשבצת שבה מסופר על ההרוג: אם מתברר שהאזרח ההרוג הוא מהבורגנות השבעה אז הקורא יתעצב יותר, כמו על חייל, ואם מתברר שהחייל הוא עולה מהקווקז שגר בעיירת פיתוח, הצער יפחת. האמנם כך? אצלי לא. |
|
||||
|
||||
בתקשורת למשל, הושם הרבה יותר דגש על בן של סלבריטי שנהרג, מאשר על ''סתם'' אח של חברה טובה שלנו. הוא גם קיבל חלקת קבר בקרב מכובדי האומה. מסתבר שגם במוות, יש מי שדמו כחול יותר. |
|
||||
|
||||
חלקת מוות בין מכובדי האומה? אמרו שהוא נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. יענו כמו כולם, לא? |
|
||||
|
||||
מה "למשל" כאן? אני רואה קשר אסוציאטיבי בין זה לבין נושא הפתיל, אבל לא קשר תוכני של ממש: תשומת לב יתרה לבן של סלבריטי זה לא דוגמה לצער רב יותר על מישהו מרקע סוציואקונומי גבוה, וזזה בוודאי לא מוכיח תופעה כלית של צער כזה. |
|
||||
|
||||
אבל אמרו שלא היה כמעט שכול בת''א במלחמה הזו... |
|
||||
|
||||
ההסבר שלי לכך הוא שכאשר נפגע אזרח אנו חשים צער טבעי על אובדן או סבל של אדם ואילו חייל מסמל עבורנו יותר מכך - הוא מסמל כוח שמגן עלינו וכאשר מי שמגן עלינו נפגע אנו חשים איום קיומי, חשים לא מוגנים, בסכנה. כאן לצער מתווספת חרדה. כבנות ובנים לעם רדוף, פגיעה במי שנתפס כשומר עלינו פרושו סכנת חיים. |
|
||||
|
||||
כן, הם צעירים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |