כמה ספרים קראת לראשונה בשנת 2017? | 3811 | ||||||||||||||||||||||||||||
|
כמה ספרים קראת לראשונה בשנת 2017? | 3811 | ||||||||||||||||||||||||||||
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
חבל שלא שאלתם בשנה שעברה, היה אז מבצע ללקוחות בזק של 2,000 ספרים בחינם למשך שנה באפליקציית "עברית". בשנה ההיא קראתי כ-70 ספרים והשלמתי המון חוסרים של קלאסיקות ישראליות וסתם ספרים שמזמן רציתי לקרוא ולא יצא לי. אחרי שבשנה שעברה קראתי כמעט רק בעברית, השנה חזרתי לאנגלית. קראתי את כל סדרת The Expanse (7 ספרים ו-6 סיפורים קצרים או נובלות שיצאו עד כה) של James S. A. Corey (שם העט המשותף של הסופרים טיי פרנק ודניאל אברהם), קראתי לראשונה את כל סדרת הארי פוטר (נחשב? ראיתי את הסרטים קודם), כמה ספרים של ג'ורג' ר. ר. מרטין (Fevre Dream, The Armageddon Rag, Windhaven, Hunter's Run), את סדרת הספרים The Dying Earth של ג'ק ואנס וספר אחד בעברית, גינת בר של מאיר שלו (שהיה גם הספר היחיד מנייר שקראתי השנה). סה"כ 25 ספרים (לא כולל מדריך לונלי פלנט של איסלנד, מומלץ בחום). אני לא יודע איך לספור סיפורים קצרים שאני קורא פה ושם. חוץ מה-6 שהזכרתי קודם קראתי גם את The Sons of the Dragon של ג'ורג' ר. ר. מרטין מתוך האנתולוגיה The Book of Swords, אבל לא קראתי אף סיפור נוסף מהאוסף, כך שנראה לי שהספר הזה לא נחשב. |
|
||||
|
||||
למעשה 21 פלוס סיפור. אגב, אתר מומלץ שמאפשר לקבל חוות דעת קודם לקריאה, כדי להמנע מבזבוז זמן, או לאחריה, כדי להבין מדוע ביזבזת את הזמן. על סמך הציונים שאני נותן הוא ממליץ לי על ספרים אחרים המתאימים לטעם הנישתי שלי. הוא גם מאפשר לצפות בסטטיסטיקות, כמו למשל זו, שגילתה לי שיתכן שבשנת 2013 לא קראתי אף ספר. לקח לי כמה שנים לחזור לכושר קריאה שמורכב אצלי מריכוז, היכולת לדמיין, ומשמעת עצמית כדי לפנות לכך זמן גם כאשר יש דברים אחרים לעשות. לגופו של עניין: הספר עם העמודים הדקים ביותר שקראתי היה "על דעת עצמו" של נורית גרץ. בדיוק קודם לו קראתי את זה עם העבים ביותר, "האיש שרצה לדעת הכל" של דרור משעני. בראשון לקח לי זמן כדי ללמוד להפוך דף בודד בעוד שבשני הצטרכתי להתגבר על האינסטיקט לפצל את הדף העבה בציפורניי. הספר שהכי איכזב אותי: "האופסימיסט" - לא הצלחתי למצוא בו משהו טוב, מלבד זה שהצלחתי לסיים אותו, מה שאי אפשר לומר על "נוירומנסר" (כתיבה, עלילה) ועל "אל תגלה" (סדיזם). ספר השנה שלי, שהצטערתי עמוקות שהסתיים - Replay. פשוט כתיבה מעולה. הביקורת הזו והזו משקפות היטב את חוויתי מן הספר. הספר הכי מותח - Dark Matter (שקראתי בעותק דיגיטלי). שניהם קשורים ליקומים/קווי זמן - מקבילים. את כל השאר קראתי בעברית. הספרים החשובים ביותר שקראתי הם "גלגולי לשון" של גיא דויטשר ו"רובים חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד. מתברר שהשפות מתפתחות באופן שונה מאוד ממה שנדמה היה (לפחות לי). נראה שחלק גדול מן השינויים בהן אינו מגיע מן המגע עם שפות או סביבות אחרות, אלא כפועל יוצא של דינמיקה פנימית אוניברסלית שקשורה למשל לביולוגיה של ההגיה, ומשום כך ניתנת בחלקה לחיזוי. "רובים חיידקים ופלדה" מתואר היטב במאמר של ראובן. דיימונד עשה עבודה מדעית מעוררת השתאות, תוך שהוא מציג לפני הקורא את ספקותיו, מבלי להתבשם מיפי רעיונותיו שלו. למרבה המזל הספר והמחקר קדמו להשתלטות התקינות הפוליטית על המרחב הציבור (אם כי פה ושם הוא נאלץ לנקות את עצמו מחשד). השלישי בחשיבות הוא הספר נעליים גדולות (Shoe Dog שקראתי בעברית), האוטוביוגרפיה של מייסד נייקי. הוא הוסיף לי עוד כמה דברים שלא ידעתי על בני אדם, כלכלה, בניית עסק ומזל. הספר היחיד שהועיל לי תוך כדי קריאתו היה "המטוטלת של פוקו". בלי צחוק, אלו היו שלושת החודשים בהם נרדמתי הכי מהר. כשעמדתי על איכותו זו, התחלתי לקרוא אותו במנות קטנות יותר. היה שווה לקרוא אותו גם מן הסיבות הרגילות. הנושא המרכזי עבורי היה השתלטות התיאוריה על המציאות, עד כדי החלפתה. זהו נושא שמרתק אותי בשנים האחרונות באופן כללי. הבעיה בספר היא אורכו נטול ההצדקה, בשל מה שאמי אולי היתה מכנה "גנדרנות אינטלקטואלית". זה נראה כאילו אומברטו אקו התעקש לכלול בספר כל בדל רעיון וכל תת אגודה הקשורים לתורת הנסתר, לפחות מאז הפליסטוקן התיכון, כאילו מדובר היה בעבודת מחקר ולא ביצירה ספרותית שנועדה לאדם הסביר1. את הסיפורים של צ'כוב קראת בתרגום נושן לעברית שהכיל מילים שהיו חדשות לי וכבר עוברתו או פגו, מה שהצריך אותי לגגלן, לעיתים בתעתיק לועזי. ברטלבי הלבלר הוא בעצם לא ספר אלא סיפור שהסב לי עונג מיוחד. אולי זה הסיפור ואולי זה התרגום המשובח. 1 לדוגמה: אני, על סמך חלק מחוות הדעת |
|
||||
|
||||
אני חייב לשאול על שני דברים שכתבת שהדהימו אותי: א. "רובים חיידקים ופלדה", "דיימונד ... למרבה המזל הספר והמחקר קדמו להשתלטות התקינות הפוליטית על המרחב הציבור"? אם הייתי צריך לתאר את דיאמונד (אגב יהודי ממוצא פולני) הייתי מתאר אותו כמגיע מלב לבה של התקינות הפוליטית וכאבירם ונושא דברם של הליברלים וההומאניסטים (בעיני זה לא תיאור לגנאי). איך הגעת למסקנה כל כך הפוכה? (אני חושב שהבון טון היום הוא לתקוף את דיימונד כליברל יפה נפש (bleeding heart), דוברם של הירוקים המסורתיים והוגה דעות מן השורות האחוריות). ב. בארטלבי/מלוויל, "סיפור שהסב לי עונג מיוחד" - בעיני זו אחת מן היצירות המדכאות ביותר עלי אדמות (אאז"ן מדובר בפקיד המסתגר בחדרו ומרעיב עצמו למוות). "עונג מיוחד, הכיצד? נ.ב. תקראו את "מילכוד 67"\מיכה גודמן. אני מניח שאזכה כאן לקיתונות של לעג (או לפחות לקיתון), על המתנחל/השמאלני המומחה לרמב"ם שמנסה לפתור את בעיות (בלשונו המילכוד) של המזרח התיכון באמצעות ניתוחים טקסטואליים ועיוניים. אני בכל זאת סבור שיש טעם להיווכח כי ניתן לדון בצורה אינטליגנטית בנושא שרובנו כבר מאסנו/התייאשנו ממנו וגם לכתוב/לערוך את הדברים בצורה בהירה, רהוטה, קריאה, מעניינת ובעיקר מאתגרת למחשבה. הסיבה השנייה לקריאת הספר, היא כדי להבין טוב יותר מה בדיוק חסר לנו ונעדר מן השיח הפוליטי בישראל (ממשלה, כנסת, תקשורת) בעניין המצב המדיני-בטחוני של ישראל. הסיבה השלישית היא כדי לקבל דוגמה מדוע התזה השלטונית שכנראה מקובלת על מרבית הציבור הישראלי (מעולם לא היה מצבנו טוב יותר וכל שינוי במצב יהיה רק לרעה ולכן שב ואל תעשה דבר, מלבד להתנגד לכל שינוי שיכול לקרות) היא לא בהכרח האפשרות היחידה. |
|
||||
|
||||
באשר לדיימונד, מה שאתה מספר תואם את התרשמותי לאחר שצפיתי בסידרה על הספר ב-PBS, מה שדחה אצלי את קריאת הספר בהרבה שנים. אלא שעם קריאת הספר נוכחתי, שלפחות לעניות הבחנתי, הוא לא הטה או הדגיש את הנתונים שהוא הביא לכיוון ממנו חששתי, וגם אופן ניתוחם לא הושפע מן האופנות החדשות יותר מאשר באופן מוגבל1. דוגמה שאני זוכר, ואולי פחות מוצלחת מאחרות שמצאתי (אך לא רשמתי) היא חוסר ההתייחסות ל"עקומת הפעמון", למעט הכינוי notorious ברשימה לקריאה נוספת. זאת למרות שהוא כן התייחס לאינספור מחקרים וספרים הרבה פחות רלוונטיים לספר. דוגמה לעמידותו לזרם המתגבר: דיימונד הדגיש את הדינמיקות הפנימיות שהביא גם להתפתחויות בעולם השלישי, במקום לחפש את עיקבותיו של "הסרטן של ההיסטוריה האנושית"2 בכל תופעה אנושית כדי לחשב את אשמתו של זה לאחור. הוא גם לא ניסה להציג יחסי כח וממון כדי להסביר כל דבר. אולי זה כי הספר יצא ב-1997 בעוד שהסידרה ב-2005. באשר ל"ברטלבי הלבלר" - מה שאתה זוכר קשור לעניין, אך זה לא בדיוק מה שקורה, אחרת לא הייתי קורא. יחסי אליו דומה אל יחסי ל"סטונר" של ג'ון ויליאמס, ספר שמזכיר לי מעט את "ברטלבי הלבלר". אולי כי בשונה מספרים אחרים, נבכי נפשו של הגיבור, שגם לא ברור עד כמה הוא מודע לעצמו, אינם פתוחים גם לקורא (או פתוחים באופן מוגבל), והוא גם לא עובר התפתחות תודעתית לאורך הסיפור (בערך). חיבבתי גם את הניסיונות לעזור לו, שהתעלו על הנטייה לכתוב שוב על האנוכיות והניכור בחברה האנושית. חיבבתי גם את הכתיבה הנייטרלית, נטולת החמלה, אך גם אכזריות ועוד דברים שאילו ידעתי לנסח הייתי מקבל בתיכון ציון טוב בספרות. הנה כמה שיודעים והנה חוות דעת על "סטונר" שאולי מבהירה טוב ממני את סוד קיסמו. תודה על ההמלצה! -------------------------------------------- 1 מה שלא ניתן לומר על יצירותיו של נוח הררי 2 - האדם הלבן. כל הזכויות שמורות לסוזן זונטג |
|
||||
|
||||
היחסים של דיימונד עם התקינות הפוליטית מאד מעניינים. בסופו של דבר השמאל הפרוגרסיבי אימץ את דיימונד בחום, כי קריאה של ספרו לא הותירה ספק שהוא בצד הנכון, קרי - בעד המוחלשים ונגד האדם הלבן. אבל בשורה התחתונה, הטענה של דיימונד לא פרוגרסיבית בכלל - הוא מכיר בכך שהתרבות המערבית עליונה על פני שאר התרבויות. נכון, הוא אמנם שולל את ההסבר הגנטי, ומעמיד במקומו שורה של גורמים גאוגרפיים, אבל האם זה באמת משנה מה הגורם המדוייק? מניסיון שלי, עצם ההכרה בכך שאלו הם פני הדברים אינה מובנת מאליה עבור מרבית הפרוגרסיביים. הם יעדיפו להמנע מהנושא או לקחת את הדיון לאזור של "איך בכלל מודדים עליונות של חברה?" זה היה יכול להיות באותה מידה ספר גזעני (במובן המודרני של גזענות - "תרבותנות") אם לא היה ברור מהקריאה שדיימונד בצד הנכון. |
|
||||
|
||||
במקרה מצאתי תגובה נהדרת המתייחסת גם כן ל"גלגולי לשון". |
|
||||
|
||||
אם בדויטשר עסקינן, הנה מה שהבת יודעת לעשות. |
|
||||
|
||||
מסוף מרץ באדיקות, פעם בשבוע (בימי פרט) בספריה הערונית, מחליף ארבעה ספרים, האחרון שהרשים אותי הוא "עד כמה החיות חכמות? והאם אנחנו חכמים מספיק להבין זאת" של פראנס דה ואל. מלא הפתעות.היום אקח את "דרך הרשע" של רוברט גלבריית שזה שם העט של ג'. ק. רולינג, נראה מה יהיה. |
|
||||
|
||||
''דרך הרשע'' זנחתי אחרי פרק אחד, לא לגעת. ממליץ על ''מדע רע'' של בן גולדמייקר, בעיקר על החיסון והאוטיזם וקצת על היסטריות חברתיות דומות. |
|
||||
|
||||
ואם הקדשתי חלק מהזמן הפנוי המאד מאד מצומצם שלי לקריאת ספר שההנאה ממנו מובטחת - כזה שכבר קראתי בעבר ואולי אפילו נמצא בספריה האישית שלי - למה זה לא נחשב? |
|
||||
|
||||
ואם קראתי ספר פעמיים ושלוש, השנה? (הארי פוטר) |
|
||||
|
||||
יש באייל פתיל בו, אם אני זוכר נכון, מישהו כתב עד כמה הוא התאכזב מספר מסויים. מישהי ענתה לו שחבל שהוא לא שאל אותה, היא קראה אותו כבר כמה פעמים וזה חרא של ספר. הוא ענה לה שאם כך הוא ישאל אותה לפני הפעם השניה. ובנימה אישית יותר, יש סיטקום שאני לא אוהב בו כלום, לפחות לא באופן מודע, ובעוונותי צפיתי בכל עונותיו. |
|
||||
|
||||
זה מזכיר את הבדיחה על המזוכיסט שנהנה להתקלח במים קרים. אז הוא מתקלח בחמים. איך פגשתי את אמא? |
|
||||
|
||||
שם הפרומואים הספיקו לי כדי לא לתת לזה אפילו הזדמנות. כוונתי ל"תיאורית המפץ הגדול", שטרם חדלתי לתת לו הזדמנות. |
|
||||
|
||||
אני נהניתי משתיהן, ואין בזה שום בושה. גם אם המפץ כבר ממחזר את עצמו מזה זמן, והפרק האחרון של אפאא''ש הוא פרק הסיום הגרוע ביותר בתולדות הטלוויזיה. |
|
||||
|
||||
כל כך גרוע? אז עכשיו אני חייב לצפות בו. אולי אתה צודק ובמקום לסבול רק מ"תאורית המפץ הגדול" יכולתי גם להתייסר גם מאפאא"ש (: |
|
||||
|
||||
כמובן שצריך לצפות קודם בכל הסדרה (טוב, מספיק כמה עונות) כדי לסבול כהלכה ממנו. |
|
||||
|
||||
העתקנו1 את הניסוח מן הסקר של 2003. אפשר לחשוב על טיעונים לכאן ולכאן. למשל שמדובר באיזשהו מדד להתחדשות ספרותית, אבל אז היית עושה פרפרזה על דבריו של פרוסט(?) שהתחדשות כזו יכולה להיות הן באמצעות קריאת ספרים חדשים והן באמצעות קריאה בעיניים חדשות2. בעניין ה"לא נחשב", אני מציע לא למדוד את עצמך דרך סקרי האייל, אלא רק דרך השאלונים שמופיעים מעת לעת בעיתונות הרצינית כדוגמת nrg, Ynet. 1 נו טוב, העתקתי 2 זו מטאפורה, לא סייבורג |
|
||||
|
||||
ניחשתי 3-5, אבל מסתבר שקצת יותר. 1. "גינת בר". מאוד נהניתי, ועם זאת התאכזבתי. כי הציפיות שלי היו בשמיים - מאיר שלו כותב על תחביב אזוטרי שגם אני מנסה לעסוק בו! (ודי כושל. אני, כלומר). והספר לא ממש עמד בציפיות, סתם בגלל שלעתים קרובות הוא גולש לפטפטת. 2. If on a Winter Night a Travller של קלווינו - אוף. קראתי בגלל המלצה של חבר, שלכאורה קלע בול - בכל עמוד הייתי מלא התפעלות. אבל תוך כדי התפעלות נורא לא רציתי להמשיך לקרוא, והייתי צריך להכריח את עצמי להמשיך (ולהתפעל). לא יודע להסביר את הסתירה. 3-5. שלושת הספרים של מיודעתנו אביבית משמרי - "הזקן השתגע", "הנפש קמה באמצע הלילה", ו"הפינה של טריטסן". שלושתם יפים, כל אחד לגמרי אחרת, האמצעי הכי יפה לי. 6. גם השנה קראתי את Le città invisibili של קלווינו, Ficciones של בורחס, Das Fliegende Klassenzimmer של קסטנר, והמיטב של קורניי צ'וקובסקי כולל Бармалей. גם השנה התקדמתי בכל אחד מהם כמה עמודים. בעיקר אני קורא אותם כדי להתאמן באותן שפות (בפועל, רק להאט את השחיקה), אבל ארבעתם יצירות מופת שכיף לקרוא לאט. מאוד לאט. התחלתי לפני שנים, ואין לי מושג אם אגמור בימי חיי. אבל השנה נפל דבר - גמרתי את La Tulipe Noire של דיומא האב! שהתחלתי לפני מי יודע כמה שנים (ואינו יצירת מופת). לראשונה אני גומר ספר של ממש בשפה שאינה עברית או אנגלית! 6ב. ולמה אני מסייג "ספר של ממש"? כי הקראתי לבן שלי השנה משהו כמו 13 ספרי אסטריקס (אנחנו בספר 20 בלי חורים, אבל אני לא בטוח כמה היו השנה וכמה בשנה שעברה). אני מתרגם לו על המקום מצרפתית לעברית, תרגום מחורבן אבל הקהל מרוצה, ועוד ידנו נטויה. 7. "לילה ארוך בפריז" של דב אלפון - תענוג צרוף. הייתי אומר שהוא ספר חובה לגיקים ישראלים, אילו הייתי קורא מספיק ספרים כדי שהמילה שלי תהיה שווה משהו. 8. והכי טוב שקראתי השנה - "סוס אחד נכנס לבר" (גרוסמן למבוגרים ראשון שלי). אשתי שכנעה אותי להזמין כרטיסים להצגה ואז לקרוא, לקראת ההצגה. יצירת מופת! בין ספרי הפרוזה למבוגרים שקראתי בחיי, יכול להיות שהוא הטוב ביותר. דא עקא: ההצגה נהדרת אף היא, דרור קרן גאון, אבל אחרי הספר משאירה בעיקר טעם קל של החמצה. אני מנחש שמי שיראה קודם את ההצגה, ובלי ספק יהנה מאוד, יהנה גם מהספר אחר כך, אבל הרבה פחות מאשר אם יקרא אותו ללא ההצגה. צריך לבחור אחד. (את הספר, ברור, ולו בגלל שהתענוג נמשך יותר זמן.) |
|
||||
|
||||
קראת את קלווינו בתרגום לאנגלית? למה? התרגום לעברית נהדר ואם אתה לא קורא את המקור אז למה אנגלית? אני מאוד נהניתי מהספר הזה והוא נגמר לי מהר מדי. אני לא יודע איך זה באיטלקית, אבל השם של הספר בעברית יותר מוצלח בעיני מאשר באנגלית בגלל הדו משמעות של השם (כאשר אין ניקוד). |
|
||||
|
||||
וחבל שלא כתבת את אותו שם מוצלח כאן, כדי שגם אנחנו נהנה. |
|
||||
|
||||
אם בלילה חורפי עובר אורח |
|
||||
|
||||
עכשיו אתה נזכר לספר לי שיש תרגום לעברית? |
|
||||
|
||||
3-5. תודה חמה, ירדן! כייף גדול לשמוע :-) האם זו היתה הרמה להנחתה? כי הנה בא הספר הרביעי שלי, והוא פתוח לקריאה ברשת (בפרקים המתפרסמים בהמשכים, וגם בפי.די.אף, הקישורים כאן): (למרות מה שנכתב בפוסט עצמו, אל תגלו לאיש, אבל יש מצב שאחרי שיתפרסם הספר כולו באופן חופשי ברשת, הוא ייצא בכל זאת גם בנייר. עוד חזון למועד). |
|
||||
|
||||
אני מקפיד לקרוא ספרי נייר בלבד, ונמנע מקריאה אלקטרונית עד כמה שרק אפשר, אבל לא התאפקתי וקראתי את "ימי מטילדה". ספר נהדר – והוא אכן ראוי להופיע בדפוס! |
|
||||
|
||||
העדפת הנייר היא אידיאולוגיה או נוחות? |
|
||||
|
||||
שמרנות מגוחכת. עדיפות לספרי נייר, עדיפות גדולה יותר לכריכה קשה, עדיפות גדולה אפילו יותר למהדורות ראשונות או הדפסות מיוחדות (Folio Society וכאלה). שום סיבה רציונלית, כמובן, אבל אם עושים משהו בשביל הכיף, אז עד הסוף... |
|
||||
|
||||
טוב, זו כבר רמה של תחביב. הרשה לי לנחש, אתה מעדיף לקרוא בישיבה ולא בשכיבה? |
|
||||
|
||||
... ונדמה שהוא אכן הופיע בדפוס: https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=990329 ברקת, מזל טוב! יש הבדלים משמעותיים בין גרסת הדפוס לגרסת ה-PDF שקראתי לפני כחצי שנה? |
|
||||
|
||||
תודה רבה, טל יקר! :-) הביקורות החיוביות כאן הוסיפו ללא ספק דלק למנוע הבעירה של הוצאת הספר הזה. גרסת הדפוס עברה עריכה לשונית והידוק מינורי. בינתיים התפרסמו גם כמה ביקורות על הספר למי שביקורות מעניינות אותו. (ניסוי בקישור כמו שצריך פעם אחת ולתמיד). וממש היום קיבלתי עליו מחמאה מאהרון האופטמן שאמר שנהנה הנאה רבה מקריאתו, ואני צופה שעד 2020 אהיה עדיין מעט נרעשת. |
|
||||
|
||||
הניסוי הצליח! עכשיו כדאי שלא אנסה יותר כי מ-100% הצלחה אפשר רק לרדת. |
|
||||
|
||||
מחמאה מאהרון האופטמן! מדהים. (ללא שמץ של ציניות.) מאחל המון הצלחה במכירות :-) |
|
||||
|
||||
תסבירו למי שלא יודע מיהו אהרון האופטמן? מהערך עליו בויקי אני מבין שהוא עמוד תווך במד"ב הישראלי, אבל מהפתיל אני מבין שהוא גם מבקר אכזר!? |
|
||||
|
||||
לא קראת אף פעם את פנטסיה 2000? |
|
||||
|
||||
לא. |
|
||||
|
||||
חור בהשכלה. כאן יש כמה גליונות וכאן כמה סיפורים. |
|
||||
|
||||
עכשיו יש לך הזדמנות. |
|
||||
|
||||
שמח שהוצאת בשבילי את הערמונים מהאש. |
|
||||
|
||||
למקרא הדברים עלה בראשי כינוי אלטרנטיבי לניתוח להסרת ערמונית: "להוציא את הערמונית מהאיש". אבל זה לא מסוג הדברים שתופס, כך שאצטרך לשוב לשולחן החירטוט. |
|
||||
|
||||
ביקורת חיובית-ברובה: https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-R... |
|
||||
|
||||
אכן, ביקורת משמחת ומעמיקה :-) תודה! |
|
||||
|
||||
7. אז לא רק אני חשבתי ש"לילה ארוך בפריז" הוא ספר כיפי. הידד! 8. הגרוסמן הראשון שקראתי (אם לא מחשיבים את הזמן הצהוב) הוא "עיין ערך - אהבה", והוא פוצץ לי את המוח. אללי, זה היה ממש מזמן ומוחי היה הרבה יותר מהיר לפיצוץ מעכשיו. מאז קראתי ספרים ספורים שלו, שלא השאירו עלי רושם חזק (וברחתי מראש מ"אישה בורחת מבשורה", מפחד הדכאון). מעניין שדוקא את הסוס והבר קראתי, ולא הבנתי לגמרי על מה כל ההתפעלות. |
|
||||
|
||||
אני שותף לחוויה הגרוסמנית שלך, ואהבתי מאד גם את "יש ילדים זיג זג" שגרם לי להרגיש בן 13. |
|
||||
|
||||
“יש ילדים זיג זג” הוא גם אחד החביבים עלי מבין ספרי גרוסמן וגם את “מישהו לרוץ איתו” אהבתי. בעיני אחד הכי מוצלחים שלו שאינו ספר נוער או ילדים הוא ”ספר הדקדוק הפנימי”. בניגוד לאלה שמעלי, דווקא נהניתי מ”סוס אחד נכנס לבר”. |
|
||||
|
||||
נכון, נזכרתי שגם ילדים זיג זג מצא חן בעיני. לגבי הסוס והבר - דומני שנהניתי באופן סביר כשקראתי אותו, אבל לא נשאר חותם מעבר לזה. |
|
||||
|
||||
היתה שם בדיחה אחת ממש מוצלחת (ההוא שמתקשר לחבר מהעבר שיבוא איתו למשחק כדורגל) ועוד כמה נחמדות. |
|
||||
|
||||
זה בהחלט יכול להיות. כרגע אני צורך את הבדיחות שלי אצל ביל בר בנטפליקס. מזהיר מראש שהוא לא פי סי (ולכן הוא מצחיק, כמובן). |
|
||||
|
||||
יש שם בדיחות מצחיקות, אבל הרושם העז עלי הוא לא מהבדיחות אלא מהדרמה, בחלקו האחרון של הספר. ואולי יותר מזה, מהמתח על פני תהום בין הבדיחות לבין הדרמה. |
|
||||
|
||||
לאחרונה שמתי לב שמעולם לא קראתי ספר של גרוסמן, אז התחלתי עם 'ספר הדקדוק הפנימי'...עד עמוד חמישים ונשברתי. אולי בעתיד. אחרי הנוכחי אנסה את "יש ילדים זיג זג". תודה על ההמלצה. תודה גם להפונז על ההמלצה על Bill Burr שהיה עבורי כמים ביום חמסין (למעט דילוג קדימה של כמה דקות עקב קיבה רגישה). |
|
||||
|
||||
אה, דימוי נהדר למים מהב(א)ר, שמח שיש עוד שותפים לחוויה שלי. |
|
||||
|
||||
ספר הדקדוק הפנימי (נהדר בעיני) הוא קצת גרוסמן למתקדמים. הייתי ממליץ על "עיין ערך אהבה" שהוא בעיני אחד הספרים המשובחים שקראתי אי פעם, אבל לפחות חצי מהאנשים שאני מכיר חושבים עליו את ההיפך. "יש ילדים" מיועד לבני הנעורים, כך שבטח תרגיש שם כמו בבית :-) |
|
||||
|
||||
"עיין ערך אהבה" הוא לא ממש ספר אלא מספר ספרים עם נושא משותף. החלק/ספר השני קשה מאוד לצליחה ואני מבין את מי שנוטש אותו שם. |
|
||||
|
||||
היום היו קוראים לזה אנתולוגיה. במחשבה לאחור1, היה משהו דייויד לינצ'י בחלק/פרק השני הזה. 1 ואולי הגיע הזמן שאקרא אותו שוב אחרי הרבה שנים. |
|
||||
|
||||
עצם זה שחצי מהאנשים שאתה מכיר (לפחות) קראו את ע''ע אהבה, זה מרשים בפני עצמו. |
|
||||
|
||||
הניסוח היה כמובן מטעה. |
|
||||
|
||||
אנסה. תודה. אגב, חלק מן הבעייה שהיתה לי עם ספר הדקדוק הפנימי הוא דבר בו ניתן בד"כ להיווכח כבר בתחילתו של ספר - סופר ששונא את דמויותיו או בז להן. זה מתחיל עם תיאור פיזי לא מחמיא וממשיך אל עלילה מתעללת או אל הדגשת הבזוי והנלעג בכל החלטה על חשבון התערובת האנושית הסטנדרטית1. לפעמים נדמה לי שזה כדי שהסופר יוכל להתפאר בפיקחונו, במוסריותו ובחמלתו האנושית. מצד שני, כמה מן הספרים שאהבתי במיוחד כדוגמת "סטונר" של ג'ון ויליאמס, ו"הדרך" של קורמאק מקארתי, הם ספרים מתעללים, אבל בדקדוק הפנימי לא מצאתי, לפחות עד לנקודה בה עצרתי, משהו נוסף שיגרום לי להמשיך. אולי כשאגדל (: ---------------------------------------------- 1 לכן אולי "הנוסע הסמוי" של סימנון ודמויותיו האנושיות הסב לי הנאה רבה בימים האחרונים. |
|
||||
|
||||
אני לא מסכים. ההורים זוכים להמון בוז (בעיקר האם) אבל אהרון, אחותו ואפילו השכנה, מקבלים המון חמלה מהמספר. |
|
||||
|
||||
תודה על ההמלצה! את מאה העמודים הראשונים צלחתי בעצלתיים, אבל את שאר ה-200 בבת אחת. ספר מצויין. עיקרו מתאים לבני נעורים, אבל יש בו גם מעבר לכך. |
|
||||
|
||||
טוב, גרמת לי לFace Palm על הבוקר - כבר כתבתי תגובה ששואלת למי מארבעת הספרים המוזכרים בתגובה הקודמת התכוונת, ואז ראיתי את הכותרת... |
|
||||
|
||||
הספרים שאני קראתי השנה היו רבים, עשרות בעצם. יש לי המלצות רנדומליות: גיליתי את ברנרד מלמוד (חבית הקסמים, העוזר) וגיליתי שוב את בשביס זינגר (הקוסם מלובלין, המפתח), שניהם מספרים יהודים-אמריקניים דגולים, אבל יש הרבה הבדלים ביניהם של אופן הביטוי, היכן שמלמוד מעודן ומלא תחושת מוסר בסיסית (ואתה גם החמצה, כי בני אדם לא מצליחים לעמוד בכללי המוסר במאה אחוז), בשביס זינגר פרוע וחצוף, חסר כל בושה, מגלה לנו דמויות מלאות פגמים המתחננות לחמלה. זה ממש שיעור, לא רק לאדם כותב, אלא לאדם בכלל, להביט בעולם דרך העיניים של מספרים גדולים כמו שני אלה. יומנה של אנה פרנק בעיבוד הגרפי, של ארי פולמן ודוד פולונסקי - עיבוד נהדר, מכניס חשיבה קולנועית (שאני מייחסת לפולמן אבל כנראה שהוא לא היה לבד שם) באופן שמחייה שוב את משפחת פרנק והתקופה בכלל. בעצם זו פעם ראשונה שנתקלתי שוב בטקסטים מהיומן בגיל מבוגר, והתמלאתי פליאה אמיתית מהבגרות הרגשית והמנטלית של אנה הצעירה ומהפרספקטיבה המרשימה שהיתה לה על העולם. עוד רומן גרפי יפה - רונה וגיורא של ענבר אשכנזי. לא רק לאוהבי חתולים. סיפור גילוי עצמי ואהבה מתפתחת, מלא בכנות וברגש עדין. מוזיאון הכניעה ללא תנאי - ספר נפלא שעוסק בשנים שאחרי מלחמת בוסניה. הגירה כפויה, חיים על מזוודות, אובדן אמון בסיסי, היאחזות ופרידה מחפצים. כתוב נפלא ומומלץ בכל לב. (יש לו שם לא אטרקטיבי ועטיפה מטושטשת וקל לפספס אותו). תספורת והרפתקאות אחרות - של רינג לרדנר. סיפורים קצרים קלאסיים של כותב עסיסי וחד עין. מי שאוהב קומדיות שנונות של שנות השלושים בארה,ב (פרנק קאפרה) וכולי, ייהנה ויצחק עד דמעות. קובץ סיפורים קצרים מצוין שקראתי הוא של "גרנטה" - סיפורים של כותבים אמריקניים צעירים, שתורגמו לעברית. רובם ככולם רלוונטיים, מלאי חיות ועניין ומגלים גמישות סיפורית, רוצה לומר, כל אחד מהם היה הזמנה למשחק כלשהו. יופי של קובץ (מפרגנת למתחרים :-P ). חייבת לקום כי ארוחת הערב לא תכין את עצמה, אז בקצרצרה: "עונות מתחלפות" של סטיבן קינג - מתוכו קראתי את הסיפור על בית הכלא ששימש בסיס ל"חומות של תקווה", גם הוא מספר דגול ואני לומדת יותר ויותר להעריך כאלה. מינוטאור של בנימין תמוז. גרסת רומן גרפי ל"גלגול" של קפקא, שאהבתי מאוד כי היא מאוירת בסגנון אקספרסיוניסטי שמתאים לתקופה בה נכתב הסיפור, וגם לסיפור. (תיכף אמצא קישור לספר הזה). זו כמובן לא קריאה ראשונה שלו, אבל בגרסה הזו כן. וגם שירה! האם איילים אינם חולמים על שירה חשמלית? כל חלומות העולם, פרננדו פסואה על גדות הנהר, צ'סלב מילוש |
|
||||
|
||||
התכניות שלי להיום כללו ביקורת קוד לשני מתכנתים בקבוצה, פינוי שלג שכבר הצטבר לגובה די מבהיל ויד הסופה עוד נטויה, תשובות לחצי תריסר אימיילים, הגשת דו''ח הוצאות, השגת שלום במזרח התיכון, ומציאת תרופה לסרטן. במקום זה כל זה קראתי את מטילדה בשלוק אחד ארוך. תודה. |
|
||||
|
||||
תודה רבה-רבה לך, קורא יקר! שימחת עד מאוד. |
|
||||
|
||||
... ובינתיים, "ימי מטילדה" יצא בדפוס (מי שכבר קרא פטור, אבל ספרו לחבריכם :-) ) |
|
||||
|
||||
בהחלט שווה המלצה לחברים. תודה רבה לך, כותבת יקרה, על העדכון וכמובן על הספר! |
|
||||
|
||||
_ מי שאוהב קומדיות שנונות של שנות השלושים בארה,ב (פרנק קאפרה) וכולי,_ אמנם התכוונתי לפרסטון סטרג'ס :-) |
|
||||
|
||||
השנה קראתי שתי אוטוביוגרפיות מהסוג שכתוב על העטיפה שלהם, בפונט קטן, "נכתב יחד עם X". למיטב הבנתי האיקסים האלה הם מעין סופרי צללים לא-אלמונים, כלומר שכירי עט שראיינו מסיבית את גיבור האוטוביוגרפיה, או שקיבלו ממנו טיוטה צולעת של הספר, והפכו את חומר הגלם הזה לטקסט כתוב היטב בגוף ראשון. בשני המקרים התוצאה היתה דיוקן פוטושופי של נשוא הביוגרפיה - כתיבה מצוחצחת מדי, שחסרים בה חיים אמיתיים. בהסתכלות לאחור, לפחות עוד אוטוביוגרפיה אחת מהסוג של "נכתב יחד עם", שקראתי מזמן, לקתה בפגם הזה. עוד מישהו שם לב לתופעה כזו? |
|
||||
|
||||
הוזכרו כאן הרבה ספרים משנים עברו אבל מה עם הספרים שיצאו בשנים האחרונות? ברשימה הבאה מוצגים ספרים יחודיים שיצאו בזמן האחרון, לכל המוקדם ב2015, מסודרים לפי קטגוריות, 5 ספרים לכל קטגוריה. סיפורת 3 ספרים ישראלים, אמריקאי שנכתב בישראל ועוד אמריקאי אחד. המובחר - רות רנרט סיפורו של מועמד יהודי לנשיאות ארה"ב. רעיון יחודי, הצצה לחיים הפוליטים בארה"ב ומשהו על הקשר עם ישראל ברומן מקורי, מרתק ומהנה. פלא פה נס - גדעון אביטל-אפשטיין תחזית מטרידה על ישראל בעוד כמה שנים לאור כשלון תהליך השלום והתארגנות של קבוצת שמאלנים להקמת מדינה חלופית ליהודים. ספר מקיף ורב דמיון שראוי להילקח בחשבון ע"י כל מי שחרד לעתיד המדינה. גדעון אביטל-אפשטיין כתב גם את הספר החשוב 1973 - הקרב על הזיכרון שבו הוא חוקר את יחסה של החברה הישראלית למלחמת יום כיפור לאורך הזמן שחלף מאותה מלחמה בתחומים שונים. המיועד - חיים פוטוק תרגום חדש לספר העוסק בידידות בין שני נערים חרדים מזרמים שונים בברוקלין על רקע השואה ותקומת מדינת ישראל. העיסוק בעניני משניות מייגע למדי אבל מלבדו מוצג סיפור מעניין ורב תהפוכות במקביל לאירועים ההיסטורים ובהשפעה הנובעת מהם. קרבת דם - מתן חרמוני ספר זכרונות (בדיוני, לא אוטוביוגרפי) על ילדות בבאר שבע של שנות ה70. הנרטיב הגולש בין זמנים ואירועים לא מעיק על הקריאה והספר מותיר חותם רגשי עז גם לאחר קריאתו. ספר חובה. מוות הוא שם המשחק - דן מרלו מותחן נואר הכתוב בשפה לקונית וחדה כמקובל בז'אנר עם הכרה של עולם הפשע. הקורא נסחף עם הגיבור בסיפורו ללא רצון להפסיק את הקריאה. ספר ראשון בסדרה קלאסית שרצוי שגם הספרים האחרים שבה יתורגמו. עיון כללי מגוון של ספרי עיון בנושאים שונים - מדע, תאולוגיה, ספרות וקולנוע. ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל - ביל ברייסון ספר מקיף על כל תחומי המדע ותולדות המחקר עד להיום בכל תחום. ברייסון כותב כהרגלו בשפה סוחפת ומהנה תוך כדי הקפדה על בהירות הדברים. האל החושני - אביעד קליינברג אחד משני הספרים ברשימה שעדיין לא קראתי אבל הנושא - התמודדות עם התפיסה המוחשית של האל ביהדות ובנצרות וזהות המחבר עושים את הספר לקריאת חובה. יומן ספרותי - לאה גולדברג הכרך הראשון של רשימותיה העיתונאיות של לאה גולדגברג בנושאי ביקורת ספרות ואקטואליה. הרשימות מסודרות לפי סדר כרונולוגי מ1928 עד 1941 ולכן חוויית הקריאה בהן מציגה את ראיית המתרחש בזמן קשה ליהודים בתקופה קשה ומסתיימות כאשר גרמניה הנאצית עדיין היתה בשיא כוחה. ראוי שכרך ההמשך ייצא לאור בקרוב. צד מערב - יצחק לאור ספר מסות של יצחק לאור העוסק בנפש החצויה של הישראלים בין מזרח למערב כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרות ובקולנוע. הספר עוסק ביצירותיהם של דוד אבידן, נתן זך, דליה רביקוביץ, מאיר ויזלטיר, חנוך לוין, עמוס עוז ואורי זוהר וכבונוס על פייר פאולו פזוליני במסה האחרונה. המסות שנכתבו בזמנים שונים ופורסמו במקומות שונים מהוות בהתקבצותן ספר חד, מעמיק ונפלא. בין מסע אלונקות למגש הכסף - ענר פרמינגר אוסף מאמרים על מבע קולנועי בתיאוריה ובפרקטיקה עם ניתוח של סרטים ישראלים ועולמיים מהווה תוספת ראויה למדף הספרים הישראלי על קולנוע. היסטוריה וביוגרפיה שני ספרי היסטוריה יחודיים ו3 ביוגרפיות מרתקות עושות את הסעיף הנוכחי לבלתי ניתן להתעלמות. קיצור תולדות יהוה - יגאל בן-נון ספר חדשני בחקר המקרא על תולדות פולחן האל יהוה שע"י ניתוח סוגיות טקסטואליות והיסטוריות במקרא מגיע למסקנות מענינות ורבות ערך, בין השאר ערעור תורת ארבעת המקורות. הספר מצטרף לספריהם החשובים של נדב נאמן, ישראל פינקלשטיין ועודד ליפשיץ המרחיבים את הבנתנו לגבי התקופה המקראית והטקסט המקראי. ללא ספק הספר החשוב ביותר שיצא לאור בשנה האחרונה. שודדי ים יהודים בקריביים - אדוארד קריצלר סיפורם המרתק של יהודים פליטי האינקוויזיצייה הספרדית והפורטוגלית שפנו לשוד ים באמריקה הקריבית וקשרו קשרים עם המעצמות הפרוטסטנטיות העולות הולנד ובריטניה. סיפור יחודי שהיה ידוע רק בחלקו מוצג בנרטיב קליל ונקרא כסיפור מתח היסטורי. לורנס בחצי האי ערב - סקוט אנדרסון הביוגרפיה של לורנס איש ערב עוסקת גם בסיפוריהם של המרגל הגרמני קורט פרופר, נציג חברת הנפט האמריקנית סטנדרד אויל - ויליאם ייל והאגרונום הציוני שהקים את רשת הריגול הארצישראלית ניל"י אהרון אהרונסון. היא מספרת את סיפורו של כל אחד מהם לסירוגין וכתוצאה מכך נקרא הספר כמו יצירה בדיונית מותחת. אבל מעבר לסיפור מרתק מוצג לקורא עיצובו של המזרח התיכון המודרני שהשפעתו נוגעת לאיזורינו עד היום. יצחק רבין - איתמר רבינוביץ ביוגרפיה קצרה אך ממצה ומאוזנת של יצחק רבין מעטו של איתמר רבינוביץ' שכיהן בין השאר כשגריר ישראל בארה"ב בתקופתו של רבין. ספר חשוב לקריאה בזמן שפועלו של רבין הולך ונשכח. תוגת השמאל - אבי שילון הביוגרפיה של יוסי ביילין, רחבה ומעמיקה יותר מקודמתה כולל ניתוח מגמות בחברה הישראלית ובתפיסה הפלסטינית. שני הספרים האחרונים מעוררים צער על מה שהיה יכול להיות והוחמץ. מוזיקה במהלך השנים האחרונות נוספו למדף ספרי המוזיקה הישראלי, המתאפיין בדלותו בכל מה שאינו קשור למוזיקה קלאסית או זמר עברי, כמה ספרים חשובים. שום רשימת ספרים מעודכנת לא תהיה שלמה בלעדיהם. הג'ז בישראל - יאיר דגן לספרי הג'אז בעברית שניתן למנות על כף יד אחת מצטרף ספר חשוב מעין כמוהו על תולדות הג'אז בישראל מימי המנדט עד לסוף שנות ה70. הספר עוסק בנגנים, ביצירות, במקומות ההופעה וכן בהופעות מחו"ל במהלך כל התקופה ומשופע בתמונות נדירות רבות. זהו מפעלו הפרטי של יאיר דגן ועל כך הוא ראוי לכבוד גדול. ארול אחד - נסים קלדרון הביוגרפיה של מאיר אריאל, היוצר היחודי ביותר של המוזיקה הישראלית. תאור חייו, הרקע שממנו צמח וניתוח שיריו ומקורות השפעתו. עוד ספר יחודי וחשוב. רוק מסביב לשעון - נעם רפפורט ספר המוצג כמו קטעי חדשות בעיתונות פופולרית מפעם ומציג עובדות ואנקדוטות על אמני רוק כאילו בזמן אמת משנות ה50 עד ה80. ספר שתכניו מקיפים את כל המוזיקה הפופולרית של תקופה ארוכה זאת, מהאנק וויליאמס ואלביס פרסלי ועד הפאנק והגל החדש. וכשאפתח את הדלת - בועז כהן ספר על האלבום היחיד של תמוז המתאר את היווצרות הלהקה, הופעותיה, העבודה על האלבום ורקע התקופה הכללי שבו היא פעלה. ספר יחודי על אלבום יחודי. מדרגות לגן עדן - ארי קטורזה הספר השני ברשימה שעדיין לא קראתי על אנשי העסקים היהודים ואנשי המוזיקה השחורים ששינו את פניה של המוזיקה האמריקאית. ללא ספק פרק חשוב בתולדות המוזיקה הפופולרית. ועוד חמישה ספרים שקראתי שוב בשנה האחרונה. הנקודה הגרמנית שנעדרה כמעט לחלוטין בספרי השנה (מלבד בספרה של גולדברג) נוכחת בשלושה מהם. לבד בברלין - הנס פאלאדה סיפורם המבוסס על מקרה אמיתי של בני זוג גרמנים שבנם נפל במלחמה והם מחליטים לעורר את המודעות של בני ארצם לנוראות המשטר השולט בהם כתוב בצורה מרתקת וקריאה מאוד תוך כדי החלפת נקודות מבט על דמויות שונות. נערה מברלין - ג'ייק ווליס סימונס לא סיפור אמיתי אבל מציג בצורה מזעזעת את חייהם של יהודי גרמניה תחת המשטר הנאצי וכן גם את החיים בבריטניה בעת מלחמת העולם השנייה דרך סיפורה של נערה שנשלחה לבריטניה עם הקינדר טרנספורט. ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר - דני אורבך ספר מרתק על הקשר נגד היטלר בוורמכט וכן גם נסיון חיסולו ע"י גאורג אלזר ומחתרת הוורד הלבן. פרק בלתי נפרד בתולדות גרמניה הנאצית. עימות בין השקפות - תומס סואל סקירה מענינת על העימות בין ההשקפה השמרנית להשקפה הליברלית במאתיים השנים האחרונות במכלול נושאים. ספר חובה להבנת שתי תפיסות העולם, מקורותיהן ודרך תפיסתן. צדק - מייקל סנדל מבוא לפילוסופיה של המוסר מפילוסוף בעל כתיבה בהירה, מרתקת ומקיפה שהוא גם מרצה מוצלח כפי שניתן לראות מהרצאותיו ברשת. הספר עוסק בנושאים הנידונים בחברה המערבית ומנתח את תפיסות הפילוסופים השונים מאריסטו ועד ג'ון רולס בנושאים הנידונים. אחד מספרי העיון הטובים ביותר. ולסיום, עוד ספר אחד שקראתי בשנה האחרונה - ספר המומינים הראשון שבו מוצגות הדמויות העיקריות בסדרה. הוא נכתב תחת רושם מוראות מלחמת העולם השנייה שעברו על מחברתו טובה ינסן והוא קודר ואפל מספרי הסדרה האחרים. הספר לא תוגם לעברית והוא מומלץ מאוד לקריאה באנגלית. |
|
||||
|
||||
מהרשימה המכובדת הזו קראתי רק ספר אחד: ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל. הוא עוסק יותר במדענים מאשר במדע (ויותר באמריקאים מאשר באירופים). עוד ספר מהשנה בנושא דומה: סיכום (חלקי משהו) של כל תחומי המדע, שנכתב על ידי מחברי רצועת הקומיקס SMBC. מיועד אולי למי שלא קרא כמעט אף ספר ומאוד רוצה להוסיף ספר לרשימה: Science: Abridged Beyond the Point of Usefulness . ספר כיס בן 52 עמודים (כולל ציטוט מכובד של וולפנג פאולי). על קיצור תולדות יהוה שמעתי ביקורות קיצוניות לכאן ולכאן ונראה שלא תהיה בררה אלא לקרוא אותו. |
|
||||
|
||||
לגבי Science: Abridged Beyond the Point of Usefulness, צריך אולי לציין שהוא כולל בערך משפט אחד לעמוד... אותו מחבר פרסם גם גרסה דומה של התנ"ך + הברית החדשה, באותו פורמט. הראשון (Science) לא מאוד מוצלח, השני מאכזב. |
|
||||
|
||||
על התנך זה היה משפט (או פסקה) לעמוד (ולספר תנכי). מ־Science זה פסקה או כמה נקודות. ונזכרתי שמהרשימה של ארז קראתי גם את ולקירי, וממליץ עליו. |
|
||||
|
||||
קיצור תולדות ה' - לא תהיה ברירה? אני חושב שהספר יעניין אותך מאד. אני נהנתי לקרוא. מדובר בהצגה קיצונית למדי (אני חושב) של התזה המינימליסטית (אסכולת ת"א). יגאל בן נון מציג את עיקרי התפישה של פינקלשטיין ואחרים מן האסכולה. הספר לא כתוב/ערוך כל כך טוב (הרבה חזרות וסקירות של אותה תופעה מנקודות מבט שונות. לכן מקשה את שטף הקריאה |
|
||||
|
||||
התחלתי לקרוא. ההתרשמות בינתיים: מעניין ומחכים, אבל עם כמה בעיות. כמה נקודות שהספיקו להפריע לי: * למיטב זכרוני הגידול באוכלוסיית ירושלים היה בזמנו של אחז (ואולי גם חזקיהו) ולא מנשה כמו שכתוב בספר * מי שרצח את גדליהו בן אחיקם היה ישמעאל בן נתניה (כמו שמופיע בקטע המצוטט בספר) ולא נתניהו (כמו שמופיע בגוף הספר לפניכן). |
|
||||
|
||||
הספר לא תחת ידי. אאז"ן הוא כתב שהגידול היה בימי חזקיהו (פליטים מהצפון ואח"כ פליטי מסע סנחריב). אני מנחש שהערכות האוכלוסיה הם על סמך סקרים ארכיאולוגיים שאני נוטה לפקפק בתוצאותיהם. הצמיחה בימי מנשה להערכתי מבוססת יותר על האידיאולוגיה המינימליסטית מאשר על ממצאים של ממש (ההנחה היא שמנשה בניגוד לחזקיה היה וואסאל נאמן של האשורים/הבבלים ולכן יכל לצמוח בשקט בניגוד לחזקיה שאצלו ירושליים גדלה אבל כל ההמלכה נחרבה). |
|
||||
|
||||
המשך. כאמור הצגה די רדיקלית של אסכולת ת"א (ישראל פינקלשטיין). א. באופן מוזר אני מוצא עצמי די קרוב לעמדתו בעניין מרכזי אחד. הוא אומר שהעיקר אינו בויכוחים הבלתי נגמרים על שיוך ותארוך הממצא הפיזי אלא בניתוח טקסטואלי של הטקסטים על התקופה הנידונה. הוא מן הסתם לא אומר (ואינו חושב כך), אבל בעיני התנ"ך הוא החשוב והעשיר בהם. ולכן לא חשוב עד כמה מדוייק היסטורית הטקסט המקראי, זוהי העדות החשובה ביותר שברשותנו ולא כמה אבני שער שעל מועד הקמתו סוער הויכוח כבר עשרות שנים. ב. מה שקשה לי בטקסט של יגאל בן נון זה הוודאות המוחלטת שבה מוצגות התפיסות המינימליסטיות. אחד הדברים המעניינים (והמרכזיים) הוא תפיסת ההתפתחות של המונותאיזם. בן נון טוען שהדת היהודית בימי יאשיהו היתה לוקאלית. כלומר בעיני היהודים האל של ישראל היה יהוה האדומי. בהיות ממלכת יהודה ממלכה זעירה שבשיאה אולי שלטה גם על חלק קטו ממלכת ישראל שנחרבה, לא היתה להם בעיה דתית עם אלים אחרים שתחום שלטונם הוא במקומות האחרים. לטענת בן נון המונותאיזם האוניברסלי הוא בן זמנם של עזרא ונחמיה שלמדו אותה מן האלוהות האוניברסלית של כורש מלך העולם כולו (127 ארצות מהודו ועד כוש וכו'). אין ספק שזו תאוריה יפה ומשכנעת, אבל להערכתי בן נון נוטה לשכוח שזו רק תאוריה והאמת היא שכנראה איננו יכולים לדעת בודאות דברים כאלה במרחק הזמן שחלף. דוגמה אחרת היא הביטחון המוחלט שלו שהרפורמה הדתית-לאומית של ימי יאשיהו היתה פרי חזונה של אליטה אצילית של פליטים ישראליים שברחו לירושליים (דוגמת חלקיהו ושפן) ויאשיהו עצמו היה רק כלי בידיהם (הנימוק הוא שהיא שרתה אותם ולא כל כך את האינטרסים שלו או של כוהני המקדש). שוב, תאוריה מעניינת (קצת פחות משכנעת מקודמתה) אבל רק תאוריה. |
|
||||
|
||||
סליחה, חלקיהו היה הכהן הגדול. חבריו של שפן בן גמריהו היו אחיקם,עכבור ועשיה. |
|
||||
|
||||
1. העדויות על פולחני אלילים שונים והקנאות של העורך הדוטרוימינסטי לפולחן אל אחד מסוים מחזקים את התיאוריה של בן-נון (ולא רק שלו) שבימי יאשיהו התחילה רפורמה פולחנית מהפכנית לזמנה ובעלת משמעות עד לימינו. 2. רוב החומרים ה"היסטורים" בתורה ובנביאים ראשונים הם ירושה מממלכת ישראל. לפי החוקר אלכסנדר רופא, הבסיס לספרי יהושע, שופטים ותחילת שמואל הוא אפרתי בגלל זהות הגיבורים, המקומות ואתרי הפולחן המצוינים בהם. לפיכך נכון להניח שההיסטוריה הדויטרומינסטית התבססה בראשיתה על סיפורים ישראלים שהגיעו ליהודה לאחר חורבן ממלכת ישראל ועברו עיבוד והרחבה כדי להתאים אותם לתיאורית הממלכה המפולגת שאוחדה שוב תחת הגמוניה יהודאית. בכך התיאוריה של יגאל בן-נון אמינה ומשכנעת. |
|
||||
|
||||
1. לפי מה שאני מבין נראה שיש עדויות לריכוז הפולחן גם מזמנו של חזקיהו (מזבחות שהוחרבו). נראה גם שכל התשבוחות המאוחרים לחזקיהו בספר מלכים ואף יותר מכך בספר דברי הימים מבוססים במידה רבה על מקורות בני זמנו של חזקיהו (שעיקר תוכנם הוא ריכוז הפולחן). 2. כן. דרך אגב, כאן גם תורת המקורות המושמצת מסכימה: בתורה הקטעים שמיוחסים למקור ד' מגלים קווי דמיון תוכניים רבים לאלו שמיוחסים למקור א' (הישראלי הקדום). אבל יש משהו אחד מפתיע. לספרים הללו נוספו בהמשך כמה סיפורים שהשמיצו את האפרתים (בפרט סיפור כיבוש שכם). התורה השומרונית כוללת את הסיפור הזה. כלומר באותו השלב המסורת היהודית הצליחה לדחוק את המסורת האפרתית. או בניסוח אחר: זוהי עדות (אמנם חלשה מאוד) נגד קיומה של מסורת אפרתית. |
|
||||
|
||||
איזה סיפור כיבוש שכם? |
|
||||
|
||||
אבימלך? (לא ברור לי אם מנשים נחשבים אפרתים בהקשר הזה) |
|
||||
|
||||
כולם נחשבים ישראלים (במובן הקדום, לא המודרני). סיפור אבימלך הוא לא השמצה כלל ישראלית כשם שגינוי הפולחן בבית אל שבא מתומכי חידוש הפולחן בשילה הוא לא אנטי ישראלי באופן כללי. |
|
||||
|
||||
דינה. יש סיפור אחד שבו חלקת קבר יוסף בשכם נקנית בכסף (ממש כמו מערת המכפלה). לעומתו סיפור דינה מתייחס לכיבוש של שכם ובנסיבות מפוקפקות. |
|
||||
|
||||
זה נראה חלק מאותו הסיפור. קנה את חלקת השדה מיד חמור במאה קשיטה, וכשהתיישב שם אירע מעשה דינה. |
|
||||
|
||||
לפי אלכסנדר רופא, הסיפור הזה הוא מהתקופה הפרסית (אחרי שיבת ציון). |
|
||||
|
||||
אני חושב שלא הובנתי. 1. בודאי שהיתה בימי יאשיהו מהפכה דתית (וגם לאומית), שעיקרה ריכוז הפולחן בבית המקדש בירושליים והרחקת כל פולחן מלבד פולחן האל יהוה מירושליים. לדעתי זה מוסכם על כל. (לגבי חזקיה, אאל"ט בן נון קצת ספקני לגבי כמה הרפורמה הדתית שלו היתה היסטורית וכמה "עיבוד" של הרפורמיסטים האמיתיים בימי יאשיהו). מה שראיתי אצל בן נון (ואני לא יודע עד כמה זה מקובל על כל אסכולת ת"א) זה את הטענה, שגם לאחר מהפכת יאשיהו הדת היהודית לא היתה מונותאיזם אוניברסלי בנוסח המובן כיום. ע"פ תיאורו למהפכנים מימי יאשיהו לא היתה בעייה עם פנתיאון שלם של אלים זרים. לגישתם, הללו לא היו אלים לאומיים של עם ישראל, אלא של עמים אחרים ולכן היהודים-ישראלים לא צריכים לעבוד אותם. היות וממלכת יהודה היתה כל כך קטנה וחסרת השפעה בינלאומית, באופן טבעי אלו אלים ואיך עבדו אותם עמים אחרים לא היה כל כך משמעותי לשפן בן גמריהו ואנשי חוגו. האלוהים היהודי נהיה יחיד ואוניברסלי (אלוהי כל העולם כולו ואין כל אלוהים מבלעדיו) רק בימי זרובבל, עזרא ונחמיה שקלטו את הקונספט הזה מן הדת הפרסית של כורש שליט האימפריה העולמית (שהאינטרס שלו באלוהים של כל עמי העולם היה מובן יותר). 2. אין לי בעיה עם ההשערה ששפו בן גמריהו היה פליט צפוני (מממלכת ישראל) שנמלט והשתלב בחצרו של מלך יהודה, למרות שגם זה רק השערה ולמרות כל הראיות הנסיבתיות וההוכחות התומכות, אי אפשר ליחס לכך ודאות. בעיני, בן נון מרחיק לכת כאשר הוא משער שהמנוע של הרפורמה הדתית היה שפן בן גמריהו וחבריו הפליטים ואילו המלך יאשיהו והכהן הראשי חלקיהו רק היו כלי משחק בידיהם. ההוכחה שלו היא שהרפורמה הדתית משרתת את האינטרסים של החוג של שפן (כפרשנים המוסמכים של ספר התורה החדש שנתגלה) ולא משרתת את האינטרסים של המלך וכוהני המקדש (מפני שהיא מגבילה את סמכויותיהם הדתיות לטובת כוחה של תורה כתובה). אני מסכים שזו תאוריה יפה ומנומקת, אבל לדעתי היא עדיין בבחינת השערה רחוקה מאד מכל ודאות. בשום אופן אין לנו דרך לדעת מה היה בליבם פנימה של יאשיהו וחלקיהו הכוהן. |
|
||||
|
||||
אני באופן כללי מסכים איתך. הספר הזה מעלה הרבה טענות מעניינות. הצלחתי לאתר חלק מהן שנראות לי שגויות לעניות דעתי. אבל הוא מציג דרך מעניינת להסתכל על התפתחות המונותאיזם. אני חושב שהטענה שלו לגבי יהוה אחד (כלומר שהקריאה המפורסמת „שמע ישראל יהוה אלוהנו יהוה אחד״ מתייחסת לאיחוד פולחן במקום אחד, ירושלים. הרי בכתובות שונות נזכרו יהוה שומרון ויהוה תימן) נראית סבירה מאוד. הוא מציין טקסטים שנערכו בתקופה הפרסית וכאן לא טורח לציין אפילו מתי בתקופה הפרסית1. כמוכן במקרים רבים הוא לא מבדיל בין עריכה לחיבור ומציין שסיפורים שונים, שנראה שהיו קדומים יותר, חוברו בתקופה הפרסית בזמן אותה עריכה. אני אשמח לקרוא ספר נוסף באותו הכיוון שיהיה ערוך טוב ויתמודד עם עוד כמה שנות ביקורת. 1 לדוגמה: לא ראיתי שום התייחסות להשוואת התורה היהודית לתורה השומרונית. מתי הן נפרדו לטעמו? לפי כל מה שראיתי עד היום זה היה די בתחילת התקופה הפרסית לפי כל מיני שיקולים שונים וזה מציב רף די ברור להתייצבות עיקר הנוסח של התורה. |
|
||||
|
||||
מסתבר שקראתי השנה עוד ספר מניר בעברית: ארול אחד. תודה על התזכורת. |
|
||||
|
||||
''קרבת דם'' עבר מיתוג-מחדש ויצא בעטיפה שונה, תחת השם ''ג'ון טרבולטה ואני''. |
|
||||
|
||||
כן, ראיתי את זה. כנראה שיהיה לזה עיבוד קולנועי. |
|
||||
|
||||
ספרים שקראתי לראשונה בשנת 2017: גבינה הולנדית/ וילם אלסחוט האבולוציה של האהבה/ עדה למפרט תנ"ך עכשיו/ מאיר שלו היהודי הנודד/ זאב אנגלמאיר (קומיקס נחשב?) ספרים שהתחלתי ב-2017 ולא סיימתי: מסע לוולגריה/ אנגלמאיר (זה לא קומיקס) הלקסיקון של החיים/ רוביק רוזנטל מקדמות/ ס. יזהר בתום לב/ אדם ברוך לטייל עם דג סלמון/ אומברטו אקו ספר שחבל שלא כתבתי ב-2017: לנהל את טל סולומון (סטנדאפיסט שמופיע פעם בחודש במועדון שאני עובדת בו). ספר שהתחלתי ב-2017 ואני עדיין קוראת: מלאכת השיר/ חורחה לואיס בורחס ספר שקראתי בפעם השניה בחיי ב-2017 (וזה הישג מרשים, כי זה ספר נדיר שמצאתי במקרה ובזול): המחברות של יוחנן שלאכט/ אברהם הפנר. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |