 |
|
 |
||
|
||||
 |
למעשה 21 פלוס סיפור. אגב, אתר מומלץ שמאפשר לקבל חוות דעת קודם לקריאה, כדי להמנע מבזבוז זמן, או לאחריה, כדי להבין מדוע ביזבזת את הזמן. על סמך הציונים שאני נותן הוא ממליץ לי על ספרים אחרים המתאימים לטעם הנישתי שלי. הוא גם מאפשר לצפות בסטטיסטיקות, כמו למשל זו, שגילתה לי שיתכן שבשנת 2013 לא קראתי אף ספר. לקח לי כמה שנים לחזור לכושר קריאה שמורכב אצלי מריכוז, היכולת לדמיין, ומשמעת עצמית כדי לפנות לכך זמן גם כאשר יש דברים אחרים לעשות. לגופו של עניין: הספר עם העמודים הדקים ביותר שקראתי היה "על דעת עצמו" של נורית גרץ. בדיוק קודם לו קראתי את זה עם העבים ביותר, "האיש שרצה לדעת הכל" של דרור משעני. בראשון לקח לי זמן כדי ללמוד להפוך דף בודד בעוד שבשני הצטרכתי להתגבר על האינסטיקט לפצל את הדף העבה בציפורניי. הספר שהכי איכזב אותי: "האופסימיסט" - לא הצלחתי למצוא בו משהו טוב, מלבד זה שהצלחתי לסיים אותו, מה שאי אפשר לומר על "נוירומנסר" (כתיבה, עלילה) ועל "אל תגלה" (סדיזם). ספר השנה שלי, שהצטערתי עמוקות שהסתיים - Replay. פשוט כתיבה מעולה. הביקורת הזו והזו משקפות היטב את חוויתי מן הספר. הספר הכי מותח - Dark Matter (שקראתי בעותק דיגיטלי). שניהם קשורים ליקומים/קווי זמן - מקבילים. את כל השאר קראתי בעברית. הספרים החשובים ביותר שקראתי הם "גלגולי לשון" של גיא דויטשר ו"רובים חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד. מתברר שהשפות מתפתחות באופן שונה מאוד ממה שנדמה היה (לפחות לי). נראה שחלק גדול מן השינויים בהן אינו מגיע מן המגע עם שפות או סביבות אחרות, אלא כפועל יוצא של דינמיקה פנימית אוניברסלית שקשורה למשל לביולוגיה של ההגיה, ומשום כך ניתנת בחלקה לחיזוי. "רובים חיידקים ופלדה" מתואר היטב במאמר של ראובן. דיימונד עשה עבודה מדעית מעוררת השתאות, תוך שהוא מציג לפני הקורא את ספקותיו, מבלי להתבשם מיפי רעיונותיו שלו. למרבה המזל הספר והמחקר קדמו להשתלטות התקינות הפוליטית על המרחב הציבור (אם כי פה ושם הוא נאלץ לנקות את עצמו מחשד). השלישי בחשיבות הוא הספר נעליים גדולות (Shoe Dog שקראתי בעברית), האוטוביוגרפיה של מייסד נייקי. הוא הוסיף לי עוד כמה דברים שלא ידעתי על בני אדם, כלכלה, בניית עסק ומזל. הספר היחיד שהועיל לי תוך כדי קריאתו היה "המטוטלת של פוקו". בלי צחוק, אלו היו שלושת החודשים בהם נרדמתי הכי מהר. כשעמדתי על איכותו זו, התחלתי לקרוא אותו במנות קטנות יותר. היה שווה לקרוא אותו גם מן הסיבות הרגילות. הנושא המרכזי עבורי היה השתלטות התיאוריה על המציאות, עד כדי החלפתה. זהו נושא שמרתק אותי בשנים האחרונות באופן כללי. הבעיה בספר היא אורכו נטול ההצדקה, בשל מה שאמי אולי היתה מכנה "גנדרנות אינטלקטואלית". זה נראה כאילו אומברטו אקו התעקש לכלול בספר כל בדל רעיון וכל תת אגודה הקשורים לתורת הנסתר, לפחות מאז הפליסטוקן התיכון, כאילו מדובר היה בעבודת מחקר ולא ביצירה ספרותית שנועדה לאדם הסביר1. את הסיפורים של צ'כוב קראת בתרגום נושן לעברית שהכיל מילים שהיו חדשות לי וכבר עוברתו או פגו, מה שהצריך אותי לגגלן, לעיתים בתעתיק לועזי. ברטלבי הלבלר הוא בעצם לא ספר אלא סיפור שהסב לי עונג מיוחד. אולי זה הסיפור ואולי זה התרגום המשובח. 1 לדוגמה: אני, על סמך חלק מחוות הדעת |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב לשאול על שני דברים שכתבת שהדהימו אותי: א. "רובים חיידקים ופלדה", "דיימונד ... למרבה המזל הספר והמחקר קדמו להשתלטות התקינות הפוליטית על המרחב הציבור"? אם הייתי צריך לתאר את דיאמונד (אגב יהודי ממוצא פולני) הייתי מתאר אותו כמגיע מלב לבה של התקינות הפוליטית וכאבירם ונושא דברם של הליברלים וההומאניסטים (בעיני זה לא תיאור לגנאי). איך הגעת למסקנה כל כך הפוכה? (אני חושב שהבון טון היום הוא לתקוף את דיימונד כליברל יפה נפש (bleeding heart), דוברם של הירוקים המסורתיים והוגה דעות מן השורות האחוריות). ב. בארטלבי/מלוויל, "סיפור שהסב לי עונג מיוחד" - בעיני זו אחת מן היצירות המדכאות ביותר עלי אדמות (אאז"ן מדובר בפקיד המסתגר בחדרו ומרעיב עצמו למוות). "עונג מיוחד, הכיצד? נ.ב. תקראו את "מילכוד 67"\מיכה גודמן. אני מניח שאזכה כאן לקיתונות של לעג (או לפחות לקיתון), על המתנחל/השמאלני המומחה לרמב"ם שמנסה לפתור את בעיות (בלשונו המילכוד) של המזרח התיכון באמצעות ניתוחים טקסטואליים ועיוניים. אני בכל זאת סבור שיש טעם להיווכח כי ניתן לדון בצורה אינטליגנטית בנושא שרובנו כבר מאסנו/התייאשנו ממנו וגם לכתוב/לערוך את הדברים בצורה בהירה, רהוטה, קריאה, מעניינת ובעיקר מאתגרת למחשבה. הסיבה השנייה לקריאת הספר, היא כדי להבין טוב יותר מה בדיוק חסר לנו ונעדר מן השיח הפוליטי בישראל (ממשלה, כנסת, תקשורת) בעניין המצב המדיני-בטחוני של ישראל. הסיבה השלישית היא כדי לקבל דוגמה מדוע התזה השלטונית שכנראה מקובלת על מרבית הציבור הישראלי (מעולם לא היה מצבנו טוב יותר וכל שינוי במצב יהיה רק לרעה ולכן שב ואל תעשה דבר, מלבד להתנגד לכל שינוי שיכול לקרות) היא לא בהכרח האפשרות היחידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר לדיימונד, מה שאתה מספר תואם את התרשמותי לאחר שצפיתי בסידרה על הספר ב-PBS, מה שדחה אצלי את קריאת הספר בהרבה שנים. אלא שעם קריאת הספר נוכחתי, שלפחות לעניות הבחנתי, הוא לא הטה או הדגיש את הנתונים שהוא הביא לכיוון ממנו חששתי, וגם אופן ניתוחם לא הושפע מן האופנות החדשות יותר מאשר באופן מוגבל1. דוגמה שאני זוכר, ואולי פחות מוצלחת מאחרות שמצאתי (אך לא רשמתי) היא חוסר ההתייחסות ל"עקומת הפעמון", למעט הכינוי notorious ברשימה לקריאה נוספת. זאת למרות שהוא כן התייחס לאינספור מחקרים וספרים הרבה פחות רלוונטיים לספר. דוגמה לעמידותו לזרם המתגבר: דיימונד הדגיש את הדינמיקות הפנימיות שהביא גם להתפתחויות בעולם השלישי, במקום לחפש את עיקבותיו של "הסרטן של ההיסטוריה האנושית"2 בכל תופעה אנושית כדי לחשב את אשמתו של זה לאחור. הוא גם לא ניסה להציג יחסי כח וממון כדי להסביר כל דבר. אולי זה כי הספר יצא ב-1997 בעוד שהסידרה ב-2005. באשר ל"ברטלבי הלבלר" - מה שאתה זוכר קשור לעניין, אך זה לא בדיוק מה שקורה, אחרת לא הייתי קורא. יחסי אליו דומה אל יחסי ל"סטונר" של ג'ון ויליאמס, ספר שמזכיר לי מעט את "ברטלבי הלבלר". אולי כי בשונה מספרים אחרים, נבכי נפשו של הגיבור, שגם לא ברור עד כמה הוא מודע לעצמו, אינם פתוחים גם לקורא (או פתוחים באופן מוגבל), והוא גם לא עובר התפתחות תודעתית לאורך הסיפור (בערך). חיבבתי גם את הניסיונות לעזור לו, שהתעלו על הנטייה לכתוב שוב על האנוכיות והניכור בחברה האנושית. חיבבתי גם את הכתיבה הנייטרלית, נטולת החמלה, אך גם אכזריות ועוד דברים שאילו ידעתי לנסח הייתי מקבל בתיכון ציון טוב בספרות. הנה כמה שיודעים והנה חוות דעת על "סטונר" שאולי מבהירה טוב ממני את סוד קיסמו. תודה על ההמלצה! -------------------------------------------- 1 מה שלא ניתן לומר על יצירותיו של נוח הררי 2 - האדם הלבן. כל הזכויות שמורות לסוזן זונטג |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היחסים של דיימונד עם התקינות הפוליטית מאד מעניינים. בסופו של דבר השמאל הפרוגרסיבי אימץ את דיימונד בחום, כי קריאה של ספרו לא הותירה ספק שהוא בצד הנכון, קרי - בעד המוחלשים ונגד האדם הלבן. אבל בשורה התחתונה, הטענה של דיימונד לא פרוגרסיבית בכלל - הוא מכיר בכך שהתרבות המערבית עליונה על פני שאר התרבויות. נכון, הוא אמנם שולל את ההסבר הגנטי, ומעמיד במקומו שורה של גורמים גאוגרפיים, אבל האם זה באמת משנה מה הגורם המדוייק? מניסיון שלי, עצם ההכרה בכך שאלו הם פני הדברים אינה מובנת מאליה עבור מרבית הפרוגרסיביים. הם יעדיפו להמנע מהנושא או לקחת את הדיון לאזור של "איך בכלל מודדים עליונות של חברה?" זה היה יכול להיות באותה מידה ספר גזעני (במובן המודרני של גזענות - "תרבותנות") אם לא היה ברור מהקריאה שדיימונד בצד הנכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה מצאתי תגובה נהדרת המתייחסת גם כן ל"גלגולי לשון". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם בדויטשר עסקינן, הנה מה שהבת יודעת לעשות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |