 |
|
''לא רק שהטכנולוגיה אינה פותרת הכול בעולמנו, היא מהווה בעיה כלשעצמה. טכנולוגיות חדשות הופכות דפוסי הבנה מסורתיים, של הפעלת כוח לדוגמה, לבלתי רלוונטיים,'' אומר כריס הייבלס גריי, פרופסור לפילוסופיה של המדע ומומחה לתיאוריה של המלחמה. ראיון.
|
|
| פוליטיקה • שמעון גלבץ • יום ה', 15/11/2001, 15:08 |
|
 |
|
פרופ' כריס הייבלס גריי מאוניברסיטת גריי פולס שבמונטנה נהנה למנות את מקורותיו הגנטיים. 20 לאומים שונים מיוצגים בדמו של גריי, ובהם האירי, הצ'כי, הסקוטי, הגרמני, היהודי, הצרפתי, האנגלי, הפולני, שני שבטים אינדיאניים ועוד. קל להבין מדוע הוא טוען שאינו מאמין ברעיון הלאום. בילדותו התגורר זמן מה בשכונה צבאית בווייטנאם, שם עבד אביו כמהנדס, וכך גדל כתומך של המלחמה שהתנהלה שם. המהפך חל בו בעת שלמד לימודים צבאיים באוניברסיטת סטנפורד - ככל שפגש עוד ועוד חיילים משוחררים, כך איבד את אמונו בצדקת המלחמה. עד סוף שנתו הראשונה בסטנפורד כבר הפך לפעיל כנגד המלחמה, ואף הוכה ונעצר לראשונה בחייו.
לאחר שנים שבהן חילק את חייו בין חקר המלחמה לבין פעילות נמרצת נגדה, הציג גריי את תזת הדוקטורט שלו. הוא טען שעם תום מלחמת העולם השניה החל להיווצר סוג חדש של מלחמה - מלחמה פוסטמודרנית. על פי החלוקה הכרונולוגית שהוא מציע, המלחמה המודרנית החלה להתפתח באירופה של המאה ה-16 וחדלה להתקיים עם מלחמת העולם השנייה. לאחריה, כבר יש צורך בתיוג חדש. ההבדל בין העידנים נעוץ ביחסים שבין הטכנולוגיה למלחמה. לפני המאה ה-16 היתה המלחמה שמרנית מבחינה טכנולוגית. תהליך הפיתוח של כלי נשק חדשים, או אימוץ מתכות חדשות בייצור כלי נשק ישנים, היה איטי ביותר. משך הפיתוח של אסטרטגיות וטקטיקות חדשות נאמד במאות שנים. עידן המלחמה המודרנית, לעומת זאת, התאפיין בחדשנות טכנולוגית מואצת - המסורת נזנחה לטובת היעילות. כל המצאה שהיה בכוחה להגביר את יעילות המלחמה - כלומר, את כוח ההרג שלה - אומצה בהתלהבות.
אך עם הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי התברר שיש טכנולוגיות חדשות שאי אפשר להשתמש בהן, או ליתר דיוק - מוטב לא להשתמש בהן. אמצעי ההריגה החדשים מאיימים על עצם קיומה של האנושות. כך שכיום, אף שמערכות הנשק המודרניות עדיין קיימות, אי אפשר להמשיך ולפעול בעקיבות על פי הגיונה הפנימי של המלחמה המודרנית, ולהביאה לסיומה המתבקש. את התזה הזו פיתח גריי בספרו "המלחמה הפוסטמודרנית".
בספרך אתה טוען שמלחמת וייטנאם היתה המלחמה הפוסטמודרנית הראשונה. רבים יסכימו שמלחמת המפרץ היתה מלחמה פוסטמודרנית. האם גם המלחמה הנוכחית בין הישראלים לפלסטינים היא פוסטמודרנית? האם כל המלחמות הנוכחיות פוסטמודרניות?
כן, כיום כל המלחמות פוסטמודרניות, אם כי המונח עצמו אינו חשוב כמו ההגיון שעומד מאחוריו. המלחמה המודרנית אינה אפשרית מפני שמלחמות מודרניות מגייסות את כל הטכנולוגיה והכוח המצויים לשם השגת ניצחון מוחלט, כפי שתיאר וניסח זאת מקיאוולי לפני חמש מאות שנה. מלחמות אחדות תמיד התנהלו "על אש קטנה" בגלל פוליטיקה או אי־שוויון בין היריבים, אולם הפוטנציאל למלחמה טוטאלית תמיד היה קיים ברקע. כיום אין עוד מקום למלחמה טוטאלית.
בנוסף להבדל בסיסי זה, יש היבטים פוסטמודרניים אחרים המאפיינים את המלחמות בזמננו, והם ניכרים בברור בשלוש המלחמות הללו. החשובים שבהם: המלחמה כוללת רמות לחימה שונות בו־זמנית (קולאז'); שני הצדדים ממשיכים להסתמך על טכנולוגיות חדשות (לעיתים שונות לחלוטין); מידע תופס מקום מרכזי באסטרטגיה ובטקטיקה של שני הצדדים; ובשני המחנות רווחת האשליה שניתן לקיים שליטה על מהלכי המלחמה.
בכל השלוש תמצא את ההיבטים העיקריים הבאים:
ההצדקה העיקרית למלחמה היא השגת שלום וביטחון.
האזרחים נמצאים בסיכון גבוה יותר מאשר הלוחמים.
רוב הלוחמים הם חלק ממערכות המשלבות באורח בלתי נפרד טכנולוגיה ובני אדם, כלומר, מערכות קיבורגיות.
קיימים סוגים שונים של לוחמה ולוחמים במקביל.
שדה הקרב הוא מרחב הכולל את "החזית הפנימית" ואת תקשורת ההמונים הגלובלית.
הפוליטיקה נעשית צבאית.
המלחמה מחלחלת עמוק לתרבות הכללית.
מלחמה פוסטמודרנית - איור מאת בוב ת'אולי
בנוסף למאפיינים שמנית, האם גם השורשים ההיסטוריים־פוליטיים ממלאים תפקיד בהגדרתה של מלחמה פוסטמודרנית ככזו? לדוגמה, אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל, גורס שישראל נמצאת בעיצומה של אותה מלחמה ישנה שהחלה לפני מאה שנה.
לא שמעתי את שרון מתבטא כך. מכל מקום, יש בטענה זו הגיון רק אם אתה מתאר את הסכסוך הנוכחי כמאבק לאומי לעצמאותה של ישראל. הבעיה בטענה זו היא שרוב העולם אינו רואה את ישראל כנצורה ומאוימת אלא כפולשנית ומתרחבת.
מדינת ישראל קמה. אין צורך לשחרר אותה. היא יכולה להתרחב, בוודאי. ניתן להחריבה (אף שככל הנראה הדבר לא יקרה בלי שחלק נכבד מן האנושות יושמד יחד עמה). אולם אין זה אותו סכסוך שהחל עם המאבק בבריטים וחלק מהערבים לפני מאה שנה. זה סכסוך חדש, שאולי ניתן לתארו כמאבק הלאומי הפלסטיני לעצמאות, הגם שאיני מחבב את הניסוח הזה.
בעבר ביקרת בישראל והשתתפת בכנס שכותרתו "אקולוגיות צבאיות" (Martial Ecologies). מה היו נושאי הדיון שם?
ביקרתי בישראל פעמיים. בחודש מאי האחרון ולפני כשנתיים, שעה שהוזמנתי להשתתף בכנס שציינת. אירגנו אותו מומחים אחדים מאוניברסיטת תל אביב ובראשם ד"ר (אל"מ מיל.) שמעון נווה. אפשר שזה היה הכנס המוצלח ביותר שהשתתפתי בו אי פעם, והאמן לי, בימי חיי כבר השתתפתי במספר רב של כנסים אקדמיים. לכנס הגיעו מומחים צבאיים, פעילי שלום ותאורטיקנים אסטרטגיים לדון במצבה של המלחמה בימינו. תורת המלחמה נמצאת כיום במשבר. בצה"ל, לדוגמא, יש אנשים שמפתחים רעיונות מרשימים ביותר בניסיון לשבור את התפיסה המרובעת של פעולה ותגובה, שהאזור לכוד בה כיום.
עם זאת, אף שקיימים תאורטיקנים מבריקים כמו ד"ר נווה, הצבא הישראלי, כמו כל הצבאות הפוסטמודרניים, מתפתה לחשוב לעתים קרובות שמערכות ההיי־טק הקיבורגיות החדישות יכולות לפתור את הבעיות הצבאיות. אולם הן אינן יכולות לעשות זאת משום שבמלחמה פוסטמודרנית הבעיות הן פוליטיות ורק לעיתים נדירות המטרה היא הכרעה צבאית.
מה יכולה אפוא להיות המטרה?
בעידן המלחמה המודרנית, היית יכול לנצח בקרב אחד או שניים, ולאחר מכן להכתיב את התנאים הפוליטיים הטובים ביותר מבחינתך, ולעיתים אף להשמיד את האויב כליל אם הייתה בידך האפשרות. גם המלחמות הקודמות בין הערבים לישראלים לא התנהלו על פי נוסחת המלחמה המודרנית, מפני שישראל נאלצה פעם אחר פעם לעצור לפני שהושג ניצחון צבאי מכריע. אף שישראלים רבים יחלקו עלי, לדעתי המערב לא היה מניח לישראל להישמד, אם אפשרות כזו בכלל היתה עומדת על הפרק.
הסכסוך הנוכחי הוא פוליטי טהור. הוא אינו צבאי כלל ועיקר: ישראל לא תישמד; הפלסטינים לא יגורשו; לא ניתן לספק ביטחון לאף אחד מהצדדים באמצעים צבאיים. אז כיצד יכול המאבק להיתפס כצבאי? רק מי שמתבונן במצב מתוך הערכה שבהמשך הדרך יבקש מישהו להמציא פתרון צבאי מחריד יכול לטעון שביסודו של דבר זו בעיה צבאית. אך מי שאינו סבור כך מבין שלמעשה זו בעיה פוליטית, מי ישלוט במי באזור.
הפעלת כלי נשק היי־טקיים יוצרת מראית עין של מלחמה ומגבירה את הבלבול בין מלחמה לפוליטיקה. מלחמה כפוליטיקה - הנוסחה המודרנית - אינה ישימה עוד. מלחמת וייטנאם היתה מלחמה כפוליטיקה, ובסופו של דבר לא נמצא לה פתרון צבאי אלא פוליטי: הסתלקותה של ארה"ב משם. כל מה שנדרש מהווייטנאמים לעשות הוא מה שעשה ג'ורג' וושינגטון במלחמת העצמאות האמריקנית: להחזיק מעמד די זמן עד שבריטניה תיאלץ להתפנות להתחייבויותיה האימפריאליות האחרות. כך שבמובנים רבים העימות במזרח התיכון דומה למלחמת וייטנאם, אולם בהבדל עקרוני אחד: ישראל אינה יכולה להסתלק מהאזור כפי שעשתה ארה"ב.
המסקנה מדבריך היא שאין פתרון צבאי לסכסוך הישראלי־פלסטיני, אולם גם פתרון פוליטי אינו נראה באופק.
למרבה הצער זה המצב כעת. בתנאים הנוכחיים שמכתיבים שני הצדדים הלוחמים, המלחמה בלתי פתירה. זהו צידה האפל של המלחמה הפוסטמודרנית.
המאבק מתנהל לא רק בחזיתות הגלויות לעין כמו זו המכונה אצלכם "קו התפר", או במקומות שבהם מפגעים המחבלים המתאבדים. בסכסוך הזה החזית הפנימית אינה נופלת בחשיבותה מהחזית החיצונית. החמאס והארגונים האחרים מקווים שפעולות הטרור שלהם יגררו תגובה ישראלית. כל תגובה אלימה מחזקת את התמיכה בהם בקרב הציבור הפלסטיני. ובהתאמה, לישראל ישנם הקיצונים בחזית הפנימית שלה. בכל פעם שישראל מנהלת מדיניות הבלגה ומקריבה קורבנות כדי ליצור דה־לגיטימציה של התנועות הפלסטיניות הקיצוניות, צוברת התנועה הלוחמנית הישראלית תמיכה. עוד טרור ועוד הרבה צער נראים כבלתי נמנעים בשלב זה.
אולם כשאני מנסה להיות אופטימי, אני נזכר בימים שבהם הייתי פעיל פוליטי ונאבקתי בתמיכה של הממשל האמריקני באפרטהייד בדרום אפריקה. מבין מאות האנשים שעמם התרועעתי באותה תקופה, איש לא האמין שהאפרטהייד עתיד להסתיים בלי מרחץ דמים - הכול הסכימו שכך זה ייגמר. כולנו טעינו. היתה אמנם אלימות, אך היא לא דמתה כלל למה שציפינו. גם באירלנד הגיעו להסכם פוליטי.
מדוע? איני יודע לבטח, אולם דרום אפריקה ואירלנד מוכיחות שאנשים יכולים לשנות את דעתם, וייתכן שלתפנית המחשבתית בשני המקומות הללו תרמה ההבנה שהאלימות אינה יעילה.
בחלק הבא: המלחמה הקרה השניה בקעה מבין הריסות בנייני התאומים העשנים.
|
קישורים
המלחמה הפוסטמודרנית - ספרו של כריס הייבלס גריי
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש