לפני שבועות ספורים, כתב כאן טל כהן ביקורת נלהבת על ספרי "הארי פוטר" ("אמא, תקני לי מטאטא חדש!"). הספרים עוסקים בהארי, ילד בן 11, המגלה כי הוריו, שמתו בתאונת דרכים, היו מכשפים רבי עוצמה, ומוזמן ללמוד בבית־ספר לקוסמים (אמיתיים, לא מאחזי העיניים שאנחנו מכירים), שם הוא נכנס להרפתקאות מהרפתקאות שונות, כולל גילוי נורא על הגורם האמיתי למותם של הוריו (ויסלחו לי הקוראים אם טעיתי באי־אילו מהפרטים, שכן טרם קראתי את הספרים בעצמי, הם בדרך מאמאזון...).
אז מה הבעיה, בעצם? ובכן, מסתבר שישנם הורים שלא ממש מעריכים את אמונותיו של הארי פוטר. הספר, כך הם טוענים, מעודד עיסוק בכישוף. עדות המכשפות (ברצינות, יש כאלה! "וויקה", קוראים להם) הפושות ברחבי ארה"ב הן בין כה וכה מטרד מסוכן בעיני הנוצרים, ולדעתם, ספרי הילדים מדרבנים את הילדים לנסות כישוף בעצמם, שכן, על־פי הספר, הכוח לכישוף נמצא בכל אחד מאיתנו.
דרום קרולינה היא הראשונה שהרימה את הכפפה שהטילו ההתארגנויות הספונטניות של ההורים, ואסרה על שימוש בספרים שבסדרה כחומר לימודי. מדינות אחרות בארה"ב קבעו כי הדבר נתון לשיקול דעתם של מנהלי בתי הספר, אבל מדינת אורגון שוקלת בכובד ראש האם יש לאפשר לילדים להשיג את הספרים בספריית בית הספר שלהם. כדאי לציין כבר בשלב זה שאין בכוונתן למנוע את מכירת הספר בחנויות, אלא רק להסירן מעל מדפי הספריות הציבוריות. הכוונה המוצהרת היא לאפשר להורים שליטה טובה יותר על חומר הקריאה של ילדיהם - הורה שאין לו בעיה עם מעללי פוטר הצעיר, יכולים לקנות לילדם את הספר, הורים שאינם מעוניינים בכך - יוכלו להיות סמוכים ובטוחים כי ילדם אינו נחשף לספרות התועבה הזו.
למדינות ארה"ב, בעיקר לדרומיות שבהן, יש היסטוריה ארוכה של חרמות על ספרים. "התפסן בשדה השיפון" של ג'. ד. סאלינג'ר נמצא ברשימה השחורה של כמה וכמה מדינות עד היום, וגם ג'ודי בלום, שמעיזה לכתוב על ניצני המיניות של בני־נוער, זוכה לכבוד המיוחס של מועדון המוחרמים, שהפרסום הנובע ממנו אינו מזיק, מן הסתם, למכירות. התפסן, אגב, מוחרם בתרוץ הרשמי שהוא עובר על הדיבר האוסר על נשיאת שם האלוהים לשווא. רק שתדעו. בדיון שקראתי בקבוצת דיון ברשת, סיפרה אחת הכותבות כי נתקלה פעם גם באב שזעם על כי בנו קיבל מבית ספרו ספר נוראי במיוחד - פיטר פן.
ובאמת, במה שונה הארי פוטר (בכל אחד יש כוח לעשות קסמים) מפיטר פן (כל מה שצריך כדי לעוף זה לחשוב מחשבות טובות)? נראה לי עדיף שכל מיני ילדים ימציאו מיני דיבורי ג'יבריש בנסיון לכשף את המורה לתת להם ציון גבוה, על פני ילדים שינסו לקפוץ מחלון הבית תוך מחשבות על בובת פוקמון. אבל לאמריקאים אין הרבה מה לעשות, כך נראה (ראיתם פעם ג'רי ספרינגר?), ואותן מדינות שרוצות לאסור (או אוסרות בפועל) על לימוד האבולוציה בבתי הספר כחלק מחופש המחשבה, רוצות למנוע מילדים לקרוא ספרים שהם אוהבים בשם חופש הדיבור.
לפעמים החרם בא מכיוון לא צפוי. ספרו המופלא של מרק טווין "האקלברי פין" הוחרם בעבר בגלל היחסים החיוביים יתר־על־המידה שתוארו בו בין ילד לבן לכושי מזדקן. לפני כך וכך שנים הוסר החרם הגועלי. לפני זמן לא רב, לעומת זאת, שוב רצו להטיל את הספר אל הרשימה השחורה, הפעם במדינות צפוניות יותר. העילה? הספר, מה לעשות, מכנה את השחורים בשמות שאינם עומדים בסטנדרטים התקינים פוליטית של בני ניו־יורק. "כושי" אינה מילה שצריכה להופיע בספר ילדים, הם גרסו, וכמעט והעיפו את אחת היצירות החשובות ביותר למען שיוויון זכויות בין לבנים לשחורים באמריקה, בגלל דבר מה שיכול להיות מוגדר אך ורק כטמטום.
ישראל דווקא עומדת בגבורה כמונולית של חופש הדיבור והמחשבה, לפחות בתחום הספרות. אז נכון שאסור לתאטרון לפרסם תמונה של שלמה בראבא מניח את ידו על כתפה של גילה אלמגור, ונכון שבאופן עקבי מאריכים לדוגמניות את השרוולים במסעות פרסום מסויימים, אבל לפחות בכל הקשור לחומר כתוב - החרדים די מניחים לנו לנפשנו. את העובדה הזאת יש לזקוף לזכות ההפרדה בין בתי הספר הממלכתיים, לאלו הממלכתיים־דתיים ולזרם החרדי. לחרדי הממוצע, זה שבנו לומד במוסדות מעיין החינוך התורני, לא ממש אכפת שחילוני אוכל טריפה שכמותי יבחן בבחינת הבגרות על דברי הכפירה של הולדן קולפילד. הספרים המוחרמים אצלנו עוסקים דווקא בפרות הקדושות של החילוניים - לא מזמן החרימה רשת סטימצקי (שמהווה עבור חלקים נרחבים מאזרחי ישראל ספק יחיד ובלעדי של ספרות. המונופול הבעייתי הזה ראוי לדיון משלו באייל ובכלל) ספר שדן באפשרות של קונספירציה בנוגע לרצח רבין. גם כאן המניע דומה לזה של הנוצרים המודאגים באמריקה - הרצון להמנע מזיהום נפשם של ילדים שעשויים להתקל בספר בטעות, ואולי אפילו לקרוא אותו. הורים, כפי הנראה, לא ממש מעריכים את כושר המחשבה של ילדיהם, כאן כמו בארה"ב. הם גם לא מעריכים את החינוך שהם עצמם העניקו לילדיהם.
עצוב לראות כיצד בורות מנסה לכלות כל חלקה טובה בתרבות. טוב לדעת שרוב ההורים עדיין מחזיקים בדעות שפויות מספיק כדי להפוך את ספרי הארי פוטר לתופעה ספרותית שלא ידענו זה זמן רב.
|
קישורים
הארי פוטר - קנו אותו בדיבוק
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש